שחיטה

(ראה גם: קרבן)

תנ"ך:

ויקחו את כתונת יוסף, וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. (בראשית לז לא)

וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה, וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. (שם מג טז)

ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד. (ויקרא א ה)

כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. (דברים יב כא)

זהר:

ועל כן נקראים נבלה, (שנאמר עליהם נבלתי יקומון), כי מה נבלה מטמאה במשא, אף אלו שמתים בחוץ לארץ הקדושה מטמאים במשא, ועל כן הם נבלה, כל שחיטה שנפסלה נקראת נבלה, משום שהשחיטה היא מסטרא אחרא, כי מיד שנפסלה שורה עליה סטרא אחרא, ומשום שהוא שלו ושורה עליה נקראת נבלה…

ועל כן בכל מקום (שהס"א) שורה נקרא המקום נבלה, כי מנוול זה אינה שורה אלא על מקום פסול, ועל כן שחיטה שנפסלה הוא שלו, ונקראת על שמו, ומשום זה המתים שהם מחוץ לארץ הקדושה תחת רשות אחרת, והסטרא אחרא שורה עליהם נקראים נבלה. (תרומה תסד)

ומהו הסבל שהעם הארץ (צריך לסבול) את התלמיד חכם, כי התלמיד חכם הוא כיום השבת… יושיע לו משוד ומגזלה, יושיע לו ממלאך המות שלא ישלוט עליו וישחט אותו בסכין פגום שלו, וכל מה שנשחט בסכין פגום הוא נבלה, שנאמר בו לכלב תשליכון אותו… (צו סא)

לפיכך הטבח ההוא המוציא נבלה או טרפה מתחת ידו פעם אחת מחרימים אותו, בפעם שניה מעבירים אותו, בשלישית מכריזים עליו בשוק, שכל מה ששחט הוא טרפה ולעולם אין מעמידים אותו עוד להיות טבח.

א"ר יצחק וכי על הפעם הראשונה אין מענישים אותו חוץ מזה, והרי למדנו, אותו טבח שאינו מראה סכינו לפני החכם מחרימים ומעבירים אותו ומכריזים על בשרו שהוא טרפה, ומה על סכין שאינה נמצאת יפה הוא כך, על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו מכל שכן שמחרימים ומעבירים אותו, ומכריזים על בשרו שהוא טרפה.

א"ר יוסי אני ראיתי את ר' יהודה שהזמין את ר' יוסי ואת ר' חגי, והיה טבח, והיו קוראים אותו ר' אבא, ושחט תרנגולת ונתכוון (לשחט) ב' סימנים, ובדקו ומצאו ששחט רק סימן אחד והשני לא שחט. א"ל ר' יהודה על מה נתכוונת (לשחוט), אמר, רציתי לשחוט ב' סימנים, אמר, והרי אני מצאתי שרק סימן אחד נשחט, אלא הבשר הוא כשר, ואתה לא תהיה עוד טבח מכאן ולהלאה, ואף על פי שאין צריכים כונה בשחיטה.

א"ל ר' יוסי, הכוונה (בשחיטה) לא לזה אמרו, אלא הכוונה להקב"ה שישחט לשמים ולא לשם דבר אחר, אבל אם נתכוון לב' סימנים ושחט אחד, מותר הוא בדיעבד, שלמדנו השוחט אחד בעוף בדיעבד מותר, לכתחילה אסור. (זהר חדש בראשית תסז)

ספרא:

רבי חייא אומר מניין לשחיטה שהיא מן הצואר תלמוד לומר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, שאין תלמוד לומר את הראש ואת ואת הפדר, והלא הראש והפדר בכלל האברים היו ואם כן למה נאמר את הראש ואת הפדר… ומניין לראש שכבר הותז בשחיטה, תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו. (ויקרא פרק ו)

זאת תורת הבהמה והעוף, באי זו תורה שוותה בהמה לעוף ועופות לבהמה… מה בהמה לשחיטה אף עופות בשחיטה, אי מה בהמה בשנים אף עוף בשנים וברוב שנים, תלמוד לומר זאת, רבי אלעזר אומר באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, העוף הכשירו בצואר ובהמה הכשירה מן הצואר, אי מה העוף ממול עורפו אף בהמה ממול עורפו, תלמוד לומר ראשו, ראשו של עוף ממול עורפו ואין ראשה של בהמה ממול ערפה. (צו פרק יב)

תזבח תזבחוהו, אין שוחטים שני ראשים בבת אחת. (קדושים פרק א)

ספרי:

רבי אלעזר הקפר אומר וכי מה בא הכתוב ללמדנו בין צבי לאייל, אלא זה בא ללמדנו ונמצא למד, מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה, אבל עוף אינו אלא מדברי סופרים. דבר אחר כאשר ציויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. (ראה עה)

תלמוד בבלי:

כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה… והזהרו בורידין כרבי יהודה, דתנן רבי יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. (ברכות ח ב)

ר' יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… (שם יז א)

…חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט, שחיטה בזר כשרה. אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן, והקריבו הכהנים כתיב, מקבלה ואיך מצות כהונה, מכאן לשחיטה שכשרה בזר… (שם לא ב)

האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורי. (שבת סז ב)

שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה, משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע, אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי, צובע במאי ניחא ליה, ניחא דליתווס (יתלכלך) בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה. (שם עה א)

אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה בארעא (כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן), אי נמי נידל להו מידל, דדילמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר להו לסימנים. (שם קכח ב)

אמר אביי כתנאי, וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, להביא בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו, רבי יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר בר"ש אומרים שחיטתו מטהרתו, מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר חי הוא ומ"ס מת הוא… (שם קלו א)

מיתיבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, התם נמי היכי נימא, נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחט, פסח וקדשים מאי איכא למימר (הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט), א"ל הכי נמי. (פסחים ז ב)

לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא בסוף, וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת, הילכך הקדים מולין לערלים מולין חיילי ערלים לא חיילי… אמר רבא לא, לעולם קסברי אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והכא במאי עסקינן כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים… (שם סג א, וראה שם עוד)

אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו… תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו… אמר להם (הלל) וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת… (שם סה ב)

תניא אמר רבי אליעזר ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, דאיתעביד ליה מצוה, לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת, אמר לו ר' עקיבא דמה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, שהרי דחתה שחיטה את השבת, תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת שלא דחתה שחיטה את השבת, דבר אחר שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל את השבת למפרע… תניא אמר לו ר' אליעזר עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו, אמר לו ר' אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובלני ממך הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת. (שם סט א)

דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב עליה ג' חטאות, מה תיקן, אמר רב עוירא שמוציאו מיד אבר מן החי… (שם עג א, וראה שם עוד)

השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום… (ביצה ב א)

…דא"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר, מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה… (שם ז ב)

וישטחו, אמר ריש לקיש אל תקרי וישטחו אלא וישחטו, מלמד שנתחייבו שונאיהן של ישראל שחיטה. שטוח, תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה אל תיקרי שטוח אלא שחוט, מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה… ותניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה… (יומא עה ב)

(קטן) היודע לשחוט (אף על פי שאינו בקי בהלכות) אוכלין משחיטתו, אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. (סוכה מב ב)

כדדרש רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה… (שם נב א)

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה… (מגילה ז ב)

אמר רב אחא בר יעקב בשחיטת פרו של כהן גדול, וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה… (יבמות לג ב)

 

רבי שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, התינח עבודת כוכבים ושור הנסקל אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא… (כתובות לד א)

אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. (שם קו א)

…ר' שמעון בן לקיש אמר אלו תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן, דאמר רבא כל מילי ליחזי איניש בנפשיה בר משחיטה. (גיטין נז ב)

והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו, ואי סלקא דעתך חיה הוא אמאי מעידין עליו, אמרי חי הוא וסופו למות. אלא מעתה יהא גולה על ידו, אלמה תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, הא איתמר עלה א"ר הושעיא חיישינן שמא הרוח בלבלתו, אי נמי הוא קירב את מיתתו, מאי בינייהו, איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופירכס, אי נמי דשחטיה בברא ולא פירכס. (שם ע ב)

מתקיף לה מר זוטרא ואימא הני מילי היכא דבדק צור ושחט בה, דמיחזי כסקילה, אבל שחטיה בסכין לא, מידי סכין באורייתא כתיב, ועוד תניא בכל שוחטין, בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. (קידושין נו ב)

דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים. (בבא קמא צא ב)

ולישני ליה בבן פקועה כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. (שם קו ב)

…א"ר מאיר קל וחומר, אם נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה, נבלת העוף שאינו מטמא במגע ובמשא אינן דין שתהא שחיטתו מטהרת טריפתו מטומאתו, מה מצינו בשחיטתו שהיא מכשרתה לאכילה ומטהרת טריפתו מטומאתו אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה תטהר טריפתו מידי טומאתו, רבי יוסי אומר דיה כנבלת בהמה, שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה… (זבחים סט ב)

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. (חולין ב א)

רב אשי אמר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר, מומר למאי, לאכול נבילות לתיאבון, וכדרבא דאמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו מותר לאכול משחיטתו, אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו… ואיכא דאמרי רבינא אמר הכי קתני, הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין, מוחזקין אף על פי שאין מומחין, במה דברים אמורים ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף, אבל לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים לא ישחוט שמא יתעלף, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה… רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן… (שם ג א, וראה שם עוד)

א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה, חידודה קודם לליבונה, והאיכא צדדין, בית השחיטה מירווח רווח… (שם ח א)

ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה… ואמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור… ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה… לא בדק מאי, ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה, מתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא… (שם ט א, וראה שם עוד)

תנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה, היכי דמיא אוגרת היכי דמיא מסוכסכת, א"ר אליעזר אוגרת משתי רוחות, מסוכסכת מרוח אחת… (שם יז ב, וראה שם עוד)

השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה, ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא חוט על פני רובה… ואף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה, אבל בשאר טבעות לא… (שם יח א)

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו, רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין… רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה… אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר, שנאמר ושחט את בן הבקר, ממקום ששח חטהו, ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא, דכתיב וחטא את הבית… ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן, אלא גמרא, שחיטה מן הצואר נמי גמרא, וקרא למאי אתא, דלא לשוייה גיסטרא (שלא יחתוך כל המפרקת לשנים, הוצא את דמו ותו לא)… (שם כז א, וראה שם עוד)

דתניא זאת תורת הבהמה והעוף, וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, בהמה מטמאה במגע ובמשא עוף אינו מטמא במגע ובמשא… מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים, תלמוד לומר זאת. ר' אליעזר אומר באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה, לומר לך מה עוף הכשרו מן הצואר, אף בהמה הכשרה מן הצואר, אי מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עוף, תלמוד לומר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף… תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף, הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן, אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, באסיפה בעלמא סגי להו, אלא מעתה ויאספו את השליו הכי נמי דלאו בשחיטה, והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר, התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני.

דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד. (שם שם ב)

דתניא ר"א הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר אך כאשר יאכל את הצבי וגו', הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין, מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה, ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר רבי היא, דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. (שם כח א)

א"ר שמעון בן לקיש משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף, ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עובד כוכבים וסימן אחד ישראל שהיא פסולה, שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים… לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים, למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב, למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף לא מיחייב… א"ל אביי לאו איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתאה, אבל חכמים אומרים ב' שוחטים זבח אחד… (שם כא ב, וראה שם עוד)

…והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה, אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא… מתיב רבי אלעזר ב' אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשרה, אמאי, והא ליכא שחיטה מפורעת, אמר ליה ר' ירמיה משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם… (שם ל א, וראה שם עוד)

נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה, שנאמר וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה, ואף על גב דלא מיכוין, מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה, אמר רב ר' נתן היא, דתני אושעיא זעירא דמן חבריא, זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים, הוא תני לה הוא אמר לה הלכה כר' נתן… מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, אמר רבא רבי נתן היא, בשחיטה אפילו ר' יונתן בן יוסף מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול, מכלל דחולין לא בעינן כוונה. ורבנן, נהי דלא בעינן כוונה לזביחה, לחתיכה בעינן… (שם לא א וב)

השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה… ורמינהי השוחט לשום הרים לשם גבעות… הרי אלו זבחי מתים, אמר אביי לא קשיא, הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר… (שם לט ב, וראה שם עוד)

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת וערב ראש השנה… בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט, לפיכך אם מת מת ללוקח, אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת מת למוכר… (שם פג א)

שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות, כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסהו הרוח חייב לכסות, תנו רבנן ושפך וכסה מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות, שנאמר ואומר לבני ישראל, אזהרה לכל בני ישראל… (שם פז א)

תלמוד ירושלמי:

השוחטו, רבי שמעון בן לקיש אמר לית כאן שחיטה, שחיטה תולדת חבורה היא, ולמה לא תנינתה עמהון, אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון. (שבת נב א)

מדרש רבה:

יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור דגים טעונין שחיטה, שמע ר' חגי שלח ליה תא לקי, א"ל בר אינש דאמר מילתא מן אורייתא לקי, א"ל מנין הוא דאורייתא, א"ל מן הדא דכתיב ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ חיה ועוף יעופף על הארץ, מה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, א"ל לא הורית טב, א"ל מנין אתה מודע לי, א"ל רביע ואנא מודע לך, דכתיב (במדבר י"א) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך דהיא טבא לאולפנא. (בראשית ז א)

רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. (שם מד א)

ר' יהודה בר סימון אמר ועל תלתיהון לקה, (משלי י"ז) פלס ומאזני משפט לה', א"ל הקב"ה אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי, חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים, וישחטו שעיר עזים. (שם פד ז)

כיצד הם נשחטים, בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשרה היא, ולא כך תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין, א"ר אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא… (ויקרא יג ג)

ר' ישמעאל אמר הרי זה היתר מכלל איסור, לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר, לא בא הכתוב והתיר להם אלא בשחיטה. רבי עקיבא אומר הרי זה אסור מכלל היתר, לפי שהיו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר, לא בא הכתוב ואסר להם כן אלא בשחיטה… והכהן שוחט ומקבל, אף על פי שהבעלים יושבים ומחשבין כל היום אין הכל הולך אלא אחר השוחט, ומה תלמוד לומר שתי שחיטות אשר ישחט ב' פעמים תני בשם רבי יודן שני דקדוקין שחיטה הן, רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף. (שם כב ד)

…נדרשת לאחריהם, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים, וכתיב לא תאכלו על הדם, וכי מה ענין זה לזה, אמר הקב"ה לישראל אתה ממתין לערלה ג' שנים… ולבהמתך אי אתה ממתין עד שימצה דמה. ומי קיים מצות הדם, ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' ויאמר שאול פוצו בעם ושחטתם בזה, מהו בזה, רבנין אמרין סכין בת י"ד הראה להן, ב' תרתין, ז' שבעה, ה' חמשה, א"ל כסדר זה תהיו שוחטין ואוכלין, אימתי פרע לו הקב"ה, הוי אומר ביום מלחמת פלשתים, הדא הוא דכתיב והיה ביום מלחמה ולא נמצא חרב וגו'… מי המציאה לו, רבי חגי בשם ר"י אמר מלאך המציאה לו, ורבנין אמרי הקב"ה המציאה לו… (שם כה ח)

על אותו היום הוא אומר עורי צפון ובואי תימן וגו', עורי צפון זו עולה שנשחטת בצפון, ובואי תימן אילו שלמים שנשחטים בדרום… (במדבר יג ב)

וידבר על הבהמה ועל העוף, וכי אפשר לאדם לדבר על בהמה ועוף, אלא אמר מפני מה בהמה ניתרת בשני סימנין והעוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה ועוף כתוב אחד אומר מן האדמה, דכתיב (בראשית א') וייצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, וכתוב אחד אומר (שם א') ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף. בר קפרא אמר מרקק שבים נבראו. (שם יט ג)

…מה יונה פושטת צוארה לשחיטה, כך ישראל, שנאמר (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום. (שיר א סג)

מדרש תנחומא:

כשבא לשחוט א"ל (יצחק) אבא אוסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן… (וירא כג)

…אמרו חז"ל אילולי שנתעכב אברהם לבדוק הסכין היה נשחט יצחק, אבל נתעכב לבדוק הסכין… ומנין שבדק הסכין, שנאמר (בראשית כ"ב) ויקח את המאכלת, חשוב אותיות ויקח את המאכלת ותמצא י"ב כמנין הבדיקות שעושין לסכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, ומנין, שנאמר (ש"א י"ד) ושחטתם בזה, זה בגימטריא י"ב הוי. (צו יג)

א"ל רבי, מה אכפת להקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצואר מן הירך, תדע שלא נצטוה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה… והיכן הן נשחטין, אלא זה לזה מזדווגין שניהם, שנאמר (איוב מ"א) אחד באחד יגשו, בהמות יגש בלויתן ואוחז בקרניו ובקע ולויתן הפך יהיה מיתתו שמכה אותו בזנבו והורגו, והצדיקים הולכין ונוטלין מנות מנות, מכאן שחיטה (אינה) אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל. (שמיני ז)

…ר' ישמעאל אומר כיון שאמר להם משה כן היו מתאוים לאכול בשר, באותה שעה הזהירו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד, ולמה כן אלא שהיו להוטין עד עכשיו אחר ע"ג, ומנין שהיו שוחטין לע"ג, שכך כתב ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו', כיון שבקשו ליכנס לארץ ישראל באו להם אצל משה א"ל רבינו אנו מבקשים לאכול בשר, כיצד נעשה, אמר להם לשעבר כשהייתם במדבר היה לכם אסור לשחוט חוץ מאהל מועד, כשאתם נכנסין לארץ מותר לכם לשחוט בכל מקום, שנאמר (דברים י"ב) כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו', אמר להם לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלין מן הצאן ושוחטין… (אחרי יא, וראה שם עוד)

תנא דבי אליהו רבא:

…ואמר לי רבי, אין שחיטה מן הצואר מן התורה, אמרתי לו בני מה ראית לומר כן, ולא שחיטה עצמה מן התורה בעולה וחטאת ואשם וכל הזבחים כולן, ואמרתי לו בני אבל באמת כך שנו חכמים השוחט סימן אחד בעוף ושני סימנים בבהמה שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו, והמגרים בשחיטתו כל שהוא זה רע עין, ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהטבח מושך הבשר מן הצואר ומגרים ומביאו לידי פסול, כך מושכין ממונו ממנו ונותנין אותו לאחרים… (פרק טו)

ילקוט שמעוני:

אבל בהמה יצר אחד יש לה, שאלו היה בבהמה שני יצרים כיון שהיתה רואה את הסכין ביד האדם לשחטה היתה מפחדת ומתה מיד. (זכריה פרק יב, תקעט)

לקח טוב:

…וכיצד היא שהיה, שאם בא הטבח לשחוט ונתמרמרה הבהמה או החיה או העוף ונפלה המאכלת מיד הטבח או שנפל לו כנף בגדו על ידו או הגביה את צוארה משעה שהתחיל לשחוט ונתאנס השוחט בכל ענין אונס שבעולם ושהה כדי שחיטה דקה לדקה וגסה לגסה, וכן שהה שיעור שחיטת עוף לעוף ואחר כך גמר את השחיטה, זו היא שהיה. דרסה, כגון שחתך הראש בבת אחת ולא הוליך ולא הביא. חלדה שדקר הסכין בין סימן לסימן ובין וושט לקנה ונשחט. הגרמה, כגון ששחט סמוך לראש משיפוי כובע ולמעלה. עיקור, כגון ששחט סמוך לכותל ודחפה הבהמה ברגליה בכותל ומכח הדחיפה נתעקרו הסימנים מן הראש או שניהם או אפילו אחד מהן, כל אלו נקראין נבלות שנתנבלו בשחיטה… וכן בהמה המסוכנת שנשחטה אם לא פשטה יד ורגל שחכמינו שנו במשנתינו עד שתפרכס ביד וברגל או עד שתכשכש בזנבה… (תולדות כז ג, וראה שם עוד הלכות שחיטה)

ילקוט ראובני:

בעבור אות ה' ממנה באים כל דינים קשים לכן תיקנו שתשחט הבהמה בסכין בדוק בלי פגימה ובלי צער ובלי סכנה מן ה' דברים המפסידים השחיטה, כי נשמת הצדיקים מגולגלים בבהמה, ולפעמים חשיב השוחט ששוחט הבהמה והוא שוחט צדיק שמגולגל בבהמה וצריך שלא יצערהו, וצריך לקיים ואהבת לרעך כמוך, ושוחט שאינו מקיים זה עובר על ואהבת לרעך כמוך וכו' ויורש גיהנם… (קדושים)

רש"י:

והבדלתם – אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו, מלא שערה. (ויקרא כ כה)

וזבחת כאשר ציויתיך, למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני. (דברים יב כא)

אבן עזרא:

דבר אל אהרן ואל בניו – הם השוחטים לישראל. (ויקרא יז ב)

רמב"ן:

הנה נתתי לכם – …כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה ומה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא, וזה ברכתנו שנברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, ועוד אדבר בענין המצוה בדם בהגיעי שם אם גומר השם עלי… (בראשית א כט)

…לשון רש"י בין שנשחט חציו של קנה לנשחט רובו, וקתני התם וכמה הוא בין רובו לחציו כמלא שערה, ולא תחוש בזה ממה שאמרו בגמרא רוב הנראה לעינים בעינן, שאין פירושו אלא להוציא מדברי האומר מחצה על מחצה כרוב, ולכך אמרו דבעי שיהא השחוט רוב ממש כדי שיראה לעינים לא המחצה שנחשוב אותו בלבנו כרוב ונאמר רוב הוא השחוט מאחר שאין במה שלא נשחט יותר ממנו, אבל כל שישחטו ממנו יותר מן החצי כשר הוא, ואפילו כמלא חוט השערה… (ויקרא יא מז)

משנה תורה:

מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל, שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך", ונאמר בבעל מום "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל", הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר "אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו", מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.

והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר. ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל "לא תאכלו על הדם", ואינו לוקה, ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו.

דגים וחגבים אינן צריכין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן. הרי הוא אומר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם", אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן. ובחגבים נאמר "אוסף החסיל", באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים.

זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט, ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר "וזבחת מבקרך וגו' כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך" וגו', שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה, שהיא הנקראת מצוה כמו שביארנו בתחלת חבור זה.

מקום השחיטה מן החי הוא הצואר, וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין בכרס, זה הוא מקום השחיטה בושט.

שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט, או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק.

ואי זה הוא מקום שחיטה בקנה, משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה, כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר…

וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט, השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.

שחט האחד כולו וחציה השני בבהמה שחיטתו פסולה. רובו של זה ורובו של זה אף על פי שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה, הרי זו כשרה. כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא.

שחט חציו של זה וחציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה, קנה שהיה החציו פסוק ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב, בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך, בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה.

כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה, ואפילו היה השוחט זריז ומהיר…

ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם, וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם. אבל אם היה כמו תלם בחדו של דבר ששוחטין, ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה.

היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה.

כיצד, סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם, וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה…

השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ומצד זה ומצד זה, וכיצד בודקה, מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואחר כך ישחוט בה.

וצריך לבדוק כן אחר השחיטה, שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת, שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות, ואפילו הראשונה…

כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו, לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה.

כמה הוא אורך הסכין ששוחט בה, כל שהוא, והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בא. ומתי שוחטין, בכל זמן בין ביום בין בלילה, והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה… (שחיטה פרק א, וראה שם עוד)

בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה, שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד…

אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים, ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט, ולא ישחוט בתוך הכלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי עכו"ם, ואם שחט שחיטתו כשרה.

שוחטין לכלי מים עכורין שאין הצורה נראית בהן, וכן שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את המינים, ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. ומותר לשחוט על דופן הספינה והדם שותת על הדופן ויורד למים, ומותר לשחוט על גבי הכלים.

כיצד שוחטין? מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשירה.

נעץ את הסכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחט שחיטתו כשרה, והוא שיהיה צואר הבהמה למטה וסכין למעלה, שאם היה צואר בהמה למעלה מן הסכין, שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והבאה, ואין זו שחיטה כמו שיתבאר, לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה ממנו שחיטתו כשרה.

השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה, ושחט שחיטתו כשרה. הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה. הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד, אם יש בסכין כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט שחיטתו כשרה, ואם לאו שחיטתו פסולה. שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה…

אין שחיטת החולין צריכה כונה אלא אפילו שחט כמתעסק או דרך שחוק או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה, הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה הרי זו כשירה.

לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקונה הרי זו כשרה, אבל סכין שנפלה ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה הרי זו פסולה, שנאמר "וזבחת", עד שיהיה הזובח אדם, ואף על פי שאינו מתכוון לשחיטה…

השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות אף על פי שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין העכו"ם, הרי שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עכו"ם.

השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין…

השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונידרים כמותן שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ, שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה…

ישראל ששחט לעכו"ם אף על פי שהעכו"ם מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשרה, שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה, לפיכך עכו"ם ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר. (שם פרק ב, וראה שם עוד)

חמשה דברים מפסידין את השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להזהר בכל אחת מהן, ואלו הן שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור.

שהייה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה, ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס וחזר הוא או אחר וגמר את השחיטה, אם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה, ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה.

היתה הבהמה דקה שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט, ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט.

שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט עד שגמר השחיטה ולא שהה בפעם אחת שיעור השהייה אבל כשתחשוב כל זמן השהיות יצטרף מכולן שיעור שהייה הרי זו ספק נבלה, וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד, לא כדי שישחוט שחיטה גמורה, הרי זו ספק נבלה.

שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת, מאחר שנשחט בה כשיעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה… הנה נתבאר לך שאין שהייה בקנה בעוף כלל, שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו כשחזר וגמר מחתך בשר הוא, ואם שחט במיעוט הקנה ושהה הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבלה עד שיפסק רוב הקנה…

חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין שפסק הסימן העליון למעלה בין ששחט התחתון למטה שהוא דרך שחיטה הרי זו פסולה.

הכניס את הסכין תחת העור ושחט שני הסימנין כדרכן, או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך או שפרס מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית, הואיל ואין הסכין גלויה הרי זו ספק נבלה. וכן אם שחט מיעוט הסימנים בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה.

דרסה כיצד, כגון שהכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ולא הובאה, או שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות עד שחתך הסימנין, הרי זו פסולה.

הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה, וכמו שני חטים יש בסוף הקנה למעלה בטבעת גדולה, שחט בתוך החטים אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, והוא מן המקום הראוי לשחיטה, ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן הרי זו מוגרמת ופסולה.

שחט רוב האחד או רוב השנים והשלים השחיטה בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה, שהרי נשחט השיעור כראוי. הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים הרי זו כשרה, שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה, הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה.

עיקור כיצד, כגון שנעקרה הגרגרות והוא הקנה או הושט ונשמט אחד מהן או שניהן קודם גמר שחיטה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט הסימן השני שחיטתו כשרה… שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה הרי זו ספק נבלה.

נמצא הסימן השחוט שמוט הרי זו כשרה, שודאי אחר שחיטה נעקר, שאילו נעקר קודם שחיטה היה מתדלדל ולא נשחט. במה דברים אמורים שלא תפס הסימנים בידו כששחט, אבל אם תפסן ושחט אפשר שתשחט אחר העיקור, ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה הרי זו ספק נבלה.

כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה, ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה, שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה משה רבינו ע"ה, כמו שביארנו, וכל ספק בשחיטה הרי היא ספק נבלה, והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות. (שם פרק ג, וראה שם עוד)

ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים, והרי זו קרובה לספק נבלה והאוכל ממנה כזית מכין אותו מכת מרדות.

ואפילו שחט בפנינו ארבע וחמש פעמים שחיטה כשרה והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיטה נכונה וגמורה אסור לאכול ממנה, הואיל ואינו יודע דברים המפסידים אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו בלא כונתו.

ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז, ואם שחט תחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה. היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה, וכל המומחין שוחטין לכתחלה בינן לבין עצמן, ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחלה.

חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בהן דעת שמא יקלקלו. לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה.

מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה. הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת. וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי ומצא הבהמה שחוטה ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר הרי זו מותרת, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן…

עכו"ם ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר "וקרא לך ואכלת מזבחו", מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור, ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר, שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה…

ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתננה למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואם היה מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה.

מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור, שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהן. אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת השחיטה, לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו… (שם פרק ד, וראה שם עוד)

שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעכו"ם, ובא האחרון ושחט את השני (הבן), לוקה… שחטו לעכו"ם פטור משום אותו ואת בנו, שהרי נתחייב בנפשו, ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עכו"ם לוקה… (שם יב ו)

ספר חסידים:

כששוחט אדם חיה או עוף יחשוב בלבו זה שלא חטא נשחט וצולין אותו, ואדם שהוא מלא עונות איך ינצל משפיכות דמים ומגיהנם, ויחשוב שצוה הקב"ה לכסות דם חיה ועוף פן יאמר המלאך הממונה עליהם איך דם זה שלא חטא נשפך על ידי חוטא אשר חטאו כשני וכתולעת. וחותמים בדם הנגזר למות על מצחות האנשים אשר חטאיהם כשני, לכך צוה לכסות הדם, ודוקא בדם שנשחט חותמים ולא בשאר דם. (שעב)

רבינו יונה:

לא תאכלו כל נבלה, אמרו רז"ל (חולין ל"ב א') כל שנפסלה בשחיטתה, נבלה. ולמוכיחים ינעם, העד בעם, ויזהרו בתורת השחיטה ודקדוקיה להשלים חקיה, ויבחרו להם בכל חקיה שוחט ירא חטא כי עם רב מישראל תלויים עליו במצות השחיטה והבדיקה, וגם אמנה אמרו רז"ל (שם ג' ב') רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם, יש מקומות מבלי משים ואין תוכחת מצויים שם רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה, בלתי מומחים בתושיה, ועוד ראינו במקצתם שערוריה, כי רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא, ואשר איננו ירא, לבו לא יבין לדקדק בבדיקת הסכין, כי צריך לכון את לבו במאד מאד בבדיקתו, הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים שלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כן ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המשוש כפי כונת הלב, מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיקת הסימנים ויתר דרכים וצדדים, כהגלות נגלות לפני כל יודעי דת ודין. (שערי תשובה ג צו)

ספר החינוך:

שכל מי שירצה לאכל בשר בהמה החיה או עוף שישחוט אותם תחלה כראוי… ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו, ולא לצערן חנם… (ראה מצוה תנא)

בעל הטורים:

כאשר צויתיך – בגימטריא זה רוב האחד בעוף ורב שנים בבהמה. כאשר – נוטריקון רובו של אחד ככולו. (דברים יב כא)

מהר"ל:

…שמראין הלכות שחיטה, דע כי דוקא שחיטה, מפני שהשחיטה היא בכח והיא מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה כאשר ידוע, ולפיכך כאשר הוא מראה בעצמו השחיטה לפי גודל כח הפעולה וחוזק שלה במדת הדין היא באה על האדם. (נצח ישראל פרק ז)

…ומה שאמר ר' שמואל בר נחמני עם הארץ מותר לקרעו כדג ומגבו, ביאור זה כי עם הארץ אין לו דין חייס כלל, ואין לו אף משפט בהמה, שהרי הבהמה עומדת לשחיטה, ואף כי מותר לאבד הבהמה כמו שירצה, מכל מקום אין לו משפט המיתה רק מצד בחינה אחת, דהיינו מצד הסימנין שהם קרובים אל המיתה, ולכך שחיטתה הוא בסימנין שלה, וזה יורה כי בודאי שחיטתה היא מצד בחינה מיוחדת, וזה גורם מיתה והפסד אל הכל… (באר הגולה ז ד"ה בפרק אלו עוברין)

ומפני זה הלכות שחיטה, שהיה דרסה חלדה הגרמה עיקור, כי כאשר שוהה אין פועל זה רק בעצלות וכלא בכח, ודבר זה אין ראוי אל השחיטה. וכן דרסה ראוי שתהיה הפעל זה על ידי חתוך, כי זהו פועל של דין שהוא מחתך, וכך קראו חכמים חתוך הדין, כי הדין הוא חד ויש לו חתוך. וכן חלדה, כי פעל הדין צריך שיהיה בגלוי, כי מאחר שפעל זה הוא בכח דין הוא בגלוי נראה לכל גם כן, ואם אינו נראה הרי אין כאן דין גמור, כי לפי חוזק הדין ראוי שיהיה נגלה, ודבר זה מבואר. וכן הגרמה ראוי שיהיה פעל זה בסימנים אשר הם בגלוי, לא בסימנין שהם תוך הגוף או תוך הראש, רק מקום שחיטה הוא בסימנין. וכל זה מטעם אשר אמרנו כי פעל זה שהוא פועל של דין ראוי שיהיה נגלה לפי כח הדין, וכן עיקר שאם לא שחט רק עקר בסכין פגומה אין זה חתוך, ואין זה פועל של דין כמו שביארנו, ולכך אם שחט בסכין פגומה פסולה, שאין דבר זה חתוך אשר ראוי לדין. וכל הדברים האלו הם בסוד השחיטה, ולכך אמר אי לא חיישנא ליקרא דברייתא היה פועל זה שהוא העדר חיי האדם על ידי פועל של דין גמור… ומזה תבין סוד השחיטה שנתן השי"ת לישראל, כי השחיטה על ידה מסתלק הנפש לגמרי, ולכך השחיטה מכשרת הבשר באכילה, ולא כן המיתה שבאה מאליה, וכן אם לא שחט בסימנין כדי שחיטה, הכל כי אינו דבר בכח שהוא מסלק הנפש לגמרי כי אם השחיטה. (חידושי אגדות ע"ז כ ב)

רמח"ל:

וגם תדע כי אין הס"א אוחזת אלא בו"ק ולא בראש, כך מכח הקשר הזה נפגם גם הראש, והנה אין תיקון לזה אלא המיתה, ותדע באמת שזוהמת חטא האדם מסתלקת מיד במיתה ולא נשאר לנשמה להטהר אלא מן העונות הפרטים שלה, והנה תיקון זה הוא בשחיטה שהוא חתיכת הסימנים, כי אז באמת נפסק הקשר ואז הנשמה מסתלקת והזוהמא גם כן נפרדת… (אדיר במרום דף פד)

כלי יקר:

וטעם השחיטה יוכיח, כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה אינן צריכין שחיטה כלל, אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק, עירוב עפר ומים, די להם בסימן א' למיעוט העפרוריות שבהם. (ויקרא יא מה)

הכתב והקבלה:

…כי שם שחט הונח על פעל השחיטה עצמה שהוא להמית בעל חי, אם על ידי חתיכת סימנים כענין שנאמר ושחט את בן הבקר, ואם על ידי נחירה, כמו הצאן ובקר ישחט להם, ואם על ידי מעשה אלקים, כמו שכתוב וישחטם במדבר, על כל אלה הענינים מורה מלת שחט ביחוד, אמנם שם זבח וטבח הנחתם על פעל השחיטה בבחינת התכלית המבוקש בנשחט, והמבוקש הוא על שני פנים, אם שיש בו צורך גבוה או שיש בו צורך הדיוט, והונח שם זבח על השחיטה שהיא לצורך גבוה באמת, שהוא ענין כל זבח הנאמר בקרבנות, אם גבוה במדומה שהוא ענין זבח הנאמר בנזבחים לשם אלילים, כמו "יזבחו לשדים". והונח שם טבח על השחיטה שהיא לצורך הדיוט, אם לאכילה או לשאר הנאה… (שמות לד כה)

…דהבדל יש בין לשון שחיטה ללשון זביחה, שחיטה יורה בפרט על השחיטה מבחינת תכליתה, אם לצורך גבוה כענין הקרבנות, אם לצורך הדיוט לאכילה, לפי זה אם היה מוזכר בקרא לשון שחיטה היה מקום לומר דלמאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, בשחיטה נמצאת טרפה חייב במתנות, דפעולת השחיטה נעשה בה, עכשיו שהזכיר קרא לשון זביחה שהיא בבחינת התכלית, אף למאן דאמר דשאינה ראויה שמה שחיטה, לא אהני לן לחיובי במתנות… (דברים יח ג)

מלבי"ם:

ישחטו – יש הבדל בין שחט טבח זבח, טבח וזבח יציינו מעמד הבעל חי אחר השחיטה, ונבדלים זה מזה במה שזבח מציין שנזבח לצורך מיוחד, והוא לצורך שמחה וקרואים או לזבח לשם הקדש. וטבח לא יצויין רק שהוכן לאכילה, ונבדל בזה מן יתר שמות או פעלים שבאו על ההמתה כמו הריגה מיתה והכאה וכדומה, במה שהטביחה היא לצורך, רק הטביחה לצורך כללי והזביחה היא לצורך פרטי, אבל פעל שחט יציין איכות הטביחה באופן ידוע שהיה אז מקובל בידם להכשיר החי לאכילה… ובמה שאמר "וטבח טבח והכן" (חולין צ"א) אינו מציין פעולת ההמתה רק הגילוי שיפרע בית השחיטה, לעומת זה נמצא תמיד לשון שחיטה גם בחולין… (ויקרא ז ב)

רש"ר הירש:

ושחט אותה לפניו – שחיטת פרה בזר פסולה (אליבא דרב)… זו השחיטה היחידה שהיא כשרה רק בכהן, בכל הקרבנות שחיטה כשרה בזר ושחיטה לאו עבודה היא, ואפילו שחיטת פר כהן גדול ביום הכיפורים כשרה בזר, ואף על פי שפרה היא רק מקדשי בדק הבית, הרי שחיטתה וכן כל המעשים הנעשים בה עד שהיא הופכת לאפר כשרים רק בכהן… (במדבר יט ג)

וזבחת – …זבח קרוב לספח… בהתאם לכך לא יהיה זה רחוק לומר שזביחה היא פעולה המאפשרת לאדם לספח את גוף הבהמה, עד כה היה גוף זה ברשות נפש החיה האנימלית, ובאמצעות הזביחה האדם מספח את גוף הבהמה לעצמו… אותה פעולת סיפוח נעשית על ידי אדם העושה מעשה אדם באופן המגלה את אופי האדם, מעשה זה מנתק את הקשר הקושר את הבהמה עם עולם הטבע והמאפשר לה לחיות את חייה הפיסיים ולתפקד כבעל חיים על ידי קליטה ודחייה, הנשימה והמזון מגשימים את חייה הפיסיים של כל נפש חיה, והקנה והוושט הם איבריהם. חיתוך לרוחב הקנה והוושט עוצר את המשך התפקוד של חיי הבהמה והוא משעבד את גוף הבהמה לשלטון האדם, שציווה על עצירת המשך חייה. אולם רק ניתוק בדרך חיתוך יש בו משום גילוי כח מיכני המבשר את האדם – למעט דחיקה או קריעה (דרסה ועיקור) הנעשות גם על ידי אלימות בהמית. כמו כן יש לבצע את החיתוך בגלוי ובחופשיות ובלי להתמהמה (חלדה ושהיה), כיאה למעשה שליט התופס בעלות. ויש לבצע אותו במקום שהאברים עומדים שם בשירות כלל הגוף ומוליכים לו אויר ומזון – למעט מקום שהם כבר נצטרפו שם לאבר אחר והם נראים כחלק של כובע הגרון ובית הבליעה מזה או הריאה והקיבה מזה… שחיטת חולין מבצעת את שעבוד הבהמה המוחשית, ואילו בהמת הקרבן שלפני השחיטה מסמלת את האדם שאין עליו עול ואיננו נתון למרות, וביטול עצמיותו לצורך כניסתו לחיים הנעלים של המקדש באה לידי ביטוי על ידי השחיטה. על פי זה יובן שכשרות השחיטה תלויה גם באישיות השוחט… (דברים יב כא)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.