שקר

(ראה גם: אמת, כזב, מרמה, נביא שקר, שינוי)

תנ"ך:

ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי. (בראשית ד ט)

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ויאמר לא כי צחקת. (שם יח טו)

ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. (שם כא כו)

אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה. (שם כז יב)

ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלקים להרע עמדי. (שם לא ז)

מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. (שמות כג ז)

נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר, על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה. (ויקרא ה כא)

לא תגנבו, ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך אני ה'. (שם יט יא)

ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך. (דברים יט יח)

ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים, כחש לו. (מלכים א יג יח)

והוא בא ויעמד אל אדניו ויאמר אליו אלישע מאין גחזי, ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה. (מלכים ב ה כה)

והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד, כי כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבוא. ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל, וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. (ישעיה נט יד)

וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ, כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם ה'. איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך. ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו. שבתך בתוך מרמה, במרמה מאנו דעת אותי נאם ה'. (ירמיה ט ב)

לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. (תהלים קא ז)

ה' הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמיה. מה יתן ומה יוסיף לך לשון רמיה. חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. (תהלים קכ ג)

עד שקרים לא ינקה, ויפיח כזבים לא ימלט. (משלי יט ה)

מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים. (שם כט יב)

זהר:

שכך דרכו של משקר, שאם אינו לוקח דבר אמת אינו יכול לתקן את שקריו (שיאמינוהו), אף כאן אלו, כיון שמתערבים בדברי אמת, (שראה בחלומו), ומכחישים אותם ממנו, מודיעים לו אחר כך דברי אמת כדי לקיים דברי שקר (שמודיעים לו). לאחר כך מתפשט הדבר באלו (הרוחות) התחתונים למטה, שאין להם קיום ואינם מתקיימים, ומודיעים הדבר בעולם לכמה צדדים ולכמה מינים. (פקודי תתסג)

ר' יצחק אמר מי שרוצה לומר שקר, אומר בתחילה דבר אמת, כדי שיאמינו לו כזביו, (ועל כן אמרו תחילה, וגם זבת חלב ודבש היא). (שלח עח)

תלמוד בבלי:

וכיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות, משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. (ברכות ד א)

הלך אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה, א"ל הקב"ה למשה, משה בדאי אתה, אמר לפניו רבונו שלעולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי… (שבת פט א)

שי"ן שקר, תי"ו אמת, מאי טעמא שקר מקרבן מיליה (אותיותיו קרובות שלשתן כסדרן של אלפא ביתא), אמת מרחקא מיליה, שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי (כל אות שבו עומדת על רגל אחת), ואמת מלבן לבוניה, קושטא קאי, שיקרא לא קאי. (שם קד א)

…ומאי צא, אמר רב צא ממחיצתי, ודילמא התם היינו טעמא דכתיב דובר שקרים לא יכון. (שם קמט ב)

חמשה דברים צוה כנען את בניו, אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל… ואל תדברו אמת. (פסחים קיג ב)

…כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי. (ראש השנה כב ב)

וא"ר זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר. (סוכה מו ב)

עולא איקלע לבבל חזא פורחות, אמר להו פנו מאני דהשתא אתי מיטרא, לסוף לא אתי מיטרא, אמר כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו. (תענית ט ב)

אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. (חגיגה יד ב)

…אמרו ליה והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי, אמר להו או איהו שקראי או אנא שקרי. (יבמות נה ב)

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי… כי גדל חייא בריה אפיך לה… אמר ליה… את לא תעביד הכי, שנאמר למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'. (יבמות סג א)

וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ואני זקנתי. (שם סה ב)

אמרו להן בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. אמרו להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו… (כתובות יז א)

א"ר ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע… כת שקרים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. (סוטה מב א)

בעקבות משיחא חוצפא יסגא… והאמת תהא נעדרת… (שם מט ב)

והאמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דמיכתבה מקמי דליסהדי סהדי אחתימת ידייהו פסולה, אלמא מיחזי כשיקרא… (גיטין כו ב)

והתניא רבי יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי… (קידושין מט א)

דאמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו, במסכת (אם למד מסכת פלונית), ובפוריא ובאושפיזא, (אם קבלו בסבר פנים יפות). (בבא מציעא כג ב)

…אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו…(שם מח א)

מיתיבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה, אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב… אמר רב פפי אמרי לי רבינא לידי אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה דאי הוו יהיבי ליה כל חללא דעלמא לא הוי קא משני בדבוריה… (שם מט א)

…אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. (שם פא ב)

לזרעה שעורים לא יזרענה חטים, חטים יזרענה שעורים, רשב"ג אוסר… א"ר חסדא מאי טעמא דרשב"ג דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית… (שם קו ב)

…ושמעית דהוו אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין… (בבא בתרא עד א)

…ואנשי כוזיבא אלו אנשי גבעון שכזבו ביהושע. (שם צא ב)

אמר אמר רב אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, דכתיב והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו… (סנהדרין כט א)

…ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה באביה… (שם פב ב)

 אמר לו (אברהם) כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו. (שם פט ב)

ואמר רבי אלעזר כל המחליף בדבורו כאילו עובד ע"ז, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים. (סנהדרין צב א)

מאי ותהי האמת נעדרת, אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. (שם צז א)

אמר רבא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבוריה, זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה, נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה, יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, אתאי שיבבתא טרפא אדשא, סבר לאו אורח ארעא, אמר לה ליתא הכא, שכיבו ליה תרתין בנין, אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי, אמר להו הכי הוה מעשה, א"ל במטותא מינך פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי. (שם)

…א"ל שקורי קא שקר בי, דאמר לי (משיח) היום אתינא ולא אתא, א"ל הכי אמר לך היום אם בקולו תשמעו. (שם צח א)

תנו רבנן שרי שמן ושרי ביצים מותרין לשאול בהן, אלא מפני שמכזבין. (שם קא א)

ארבע דייני היו בסדום, שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דינא… (שם קט ב)

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אוכל ולא אוכל שקר, ואזהרתיה מהכא לא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא, ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. (שבועות כ ב)

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק… מנין לנושה בחברו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק… מניין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק… (שם לא א, וראה שם עוד)

שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. (אבות א ט)

תנן התם תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור, אמר רבא גוזמא, השקו את התמיד בכוס של זהב, אמר רבא גוזמא. אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי. דברו חכמים לשון הואי הא דאמרן, דברה תורה לשון הואי, ערים גדולות ובצורות בשמים, דברו נביאים לשון הואי ותבקע הארץ לקולם. (חולין צ ב, וראה שם עוד)

דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דשמואל הוה קא עבר במברא, א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה, פייסיה ואיקפד, אמר אביי תרגנולת טרפה הואי ויתבה ניהליה במר דשחוטה… (שם צד א)

…אמרו ליה שלטן ביד מלכא ולא יאי למלכא כזב… (תמיד לב א)

————

File 1641 which did not work

————

מדרש שמואל:

…יש תפלה שהיא נענית לתשעים שנה משרה, שנאמר (שם י"ז) ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. (פרשה ד)

מדרשים:

ראה אברהם-ושרה.

ילקוט שמעוני:

ותכחש שרה לאמר מכאן שהנשים פסולות לעדות, ואילולי שאמר הקב"ה לאברהם שהוא נותן בן משרה לא היתה יולדת, שלא האמינה. (בראשית פרק יח, פב)

ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, אזלת למצרים סחרת בה, אתית הכא סחרת בה, אם ממון את בעי הא לך ממון וכסי עינך מנאי. דבר אחר עשה לך כסות שיהיו הכל מביטין בו בכסות ולא ביפיה, נטל לבוש מלכות והלבישה ועשאה מטרונא, ולמה כדי שלא יתבע אדם אותה, שאלה יהו שומעין שהיא מלכה ומתיראין לתבוע אותה שהיא מכוסה מן העין. ר"ל אמר בקש להקנותה בפני בעלה לומר כל השנים הללו היית עמו ולא עשה לה דבר, וזה היתה עמו לילה אחת ועשה לה כל הכבוד הזה… (שם פרק כ, צא)

א"ר יהודה בן פזי מסורת אגדה היא בשעה שירדה שרה למצרים כדנוה לריחים. (שמות פרק יא, קפו)

ושלש נשים נשא אברהם, שרה בתו של שם, קטורה בתו של יפת, הגר בתו של חם. (איוב פרק ח, תתקד)

לקח טוב:

ראה כמה גדולות ונוראות עשה הקב"ה עם שרה אמנו, שעם כל הנשים הצדקניות דבר עמהם על ידי מלאך, ועם שרה על פי הדבור, שנאמר (בראשית י"ח) ויאמר לא כי צחקת, לא אמר הכתוב כי צחקה אלא כי צחקת. וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרה (שם י"ב), כי עצור עצר ה' וגו' על דבר שרה (שם כ'), ולבסוף ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. עד שלא כבתה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר וזרח השמש ובא השמש… (בראשית כג א)

ילקוט המכירי:

אשת חיל מי ימצא זו שרה, שנאמר עוד ינובון בשיבה, כנגד אברהם ושרה שהיו שקולין כאחד בצדקה ובגמילות חסדים, והיו סימן טוב לעולם, כך אין מונעין מן הצדיקים נשים כשרות שהוא מזווג להם, כמו שמצינו באשתו של נח שהיו שקולין מעשיה כנח… (תהלים מזמור צב מה)

מדרש הגדול:

היניקה בנים, והלא בן אחד ניתן לה, מהו בנים, אמר ר' לוי כשילדה שרה את יצחק היו אומות העולם אומרין חוס ושלום, לא ילדה שרה את יצחק אלא שפחתה ילדה אותו ואמרה אני ילדתיו, מה עשה להן הקב"ה, ייבש חוטמי דדי נשיהן והיו מטרונות שלהן באות ומחבקות עפר רגלי אבינו אברהם ואימנו שרה ואומרין להם עשו עמנו חסד והיניקו את בנינו. אמר אברהם לשרה, שרה אין זו שעה שלהצניע אלא קדשי שמו שלהקב"ה ושבי ואפלו בשוק והיניקי את בניהן, הדא היא דכתיב הניקה בנים שרה…

דבר אחר הניקה בנים, מלמד שהבן שניתן לה שקול כנגד כמה בנים, כענין שנאמר (ש"א א') הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים… (בראשית כא ז)

דבר אחר וישב אברהם, ויצחק היכן הוא, אלא שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב שם שלוש שנים, וכיון שבא אברהם אבינו לבדו ראת שרה ואמרה עכשו דבר השטן אמת, שאמר שנהרג יצחק, ופרחה נשמתה ומתה. ויש אומרין הלך לו אצל שם בן נח ללמוד תורה. (שם כב יט)

אמר ר' אבהו עשרים ושתים נשים צדיקות היו בעולם, ומכולן לא ייחס הכתוב שנותן אלא שרה בלבד, למה שבזכותה יצאת אסתר ושלטה על מאה ועשרים ושבע מדינות כנגד חיי שרה… מאן נינהו עשרים ושתים נשים צדיקות, אלו ששיבחן שלמה בפרשת אשת חיל מי ימצא (משלי ל"א א') זו אשתו של נח, שהיתה מצדקת את בעלה, כשאמר לו הקב"ה כי אתך ראיתי צדיק לפני (בראשית ז'), ורחוק מפנינים מכרה, שהיתה היא וכלותיה מעשיהן רחוקין ממעשה דור המבול. בטח בה לב בעלה זו שרה, שהיה לבו שלאברהם בטוח בה, שאמר לה אמרי לי אחי הוא (שם כ'), ושלל לא יחסר, שהיתה מכנסת את האורחין תחת כנפי השכינה… (שם כג א)

וידבר אל בני חת לאמר, אין דיבור אלא לשון תנחומין, כמא דאת אמר דברו על לב ירושלים (ישעיה מ'), מגיד הכתוב שכשהיתה שרה קיימת היו אנשי המדינה מצליחין בכל דרכיהם, וכיון שמתה אפס כל יופי ונתבלבלו כולם. עמדו כולם בבכייה ואבל וצרה עד שעמד אברהם אבינו ודבר על לבם, ואמר בני אל ירע לכם, כך הוא מנהג העולם לצדיקים ולרשעים, שנאמר (קהלת ט') הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע… (שם שם ג)

ילקוט ראובני:

וכל שיח השדה טרם יהיה וגו'… דע ששרה חנה שונמית צרפית כולם היו מגלגול חוה, ובאו לתקן נדה חלה הדלקה, שרה תקנה כולם בברכה מצוייה בעיסה בשביל מצות חלה, ונר דלוק מערב שבת לערב שבת, ונדה חדל להיות לשרה אורח כנשים. חנה תקנה נדה, ופניה לא היו לה עוד, שונמית תקנה נר, ונשים שם שלחן מטה כסא ומנורה, צרפית תקנה חלה, שנאמר כד הקמח לא כלתה. (בראשית)

שתי פעמים נלקחה שרי, אחת בימי פרעה ואחת בימי אבימלך, רמז לב' פעמים שניחרב הבית. (לך לך)

ותצחק שרה בקרבה לאמר, טעמא דצחקה שרה שסברה שהם אומרים כן מנפשייהו או דטעו בנבואתן, גם לא עבדית טבא דבגינה סלק צלותה ויתקבל, והיינו ותצחק שרה בקרבה לאמר, כלומר טעמא דחייכת ולא המנית משום דפשפשא בקרבה ולא אתחזי לה עובדא טבא דבגינה תזכה, ואיהי לא ידעית כיון דקבלה עליה לעשות גמילות חסדים דהכנסת אורחים, מיד איתערא חסד ורחמים דלעילא ואתגזור למהוי לה ברא.

ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי, אמר לה שרה שהייתה עקרה כך היה יושבת ובוכה, ולמה ירע לבבך, א"ל רחל שהיתה עקרה כך היתה יושבת בינה לבין עצמה… (וירא)

שרה היא גלגול חוה, וכשראתה השטן פחדה שמא בא להסיתה ולא תוכל לעמוד כנגדו ותגרום מיתה חס ושלום לה ולדורות מיתת עולם הבא, כי חוה הראשונה גרמה מיתת עולם הזה, ומרוב הפחד שנכנס בה מתה. (חיי שרה)

תרגום יונתן:

חמסי עליך – כל עולבני עלך, דהוינא רחיצא דתעבד דיני דאנא שבקית ארע ובית אבא ועלית עמך לארע נוכריתא וכדון בגין דלא הוינא ילדא חררית אמתי ויהבתה למשכוב בעיטפך וחמת ארום עברת ויתבז איקרי באנפהא, וכדון יתגלי קדם ה' עולבני ויפרוס שלמיה ביני ובינך, תתמלי ארעא מינן ולא נצטרך לבנהא דהגר ברת פרעה בר נמרוד דטלקך לאתונא דנורא. (בראשית טז ה)

ותכחש שרה – וכפרת שרה למימר לא תמהית ארום דחילת, ואמר מלאכא לא תדחלין ארום בקושטא גחכת. (שם יח טו)

ויהי אחר הדברים – מן בתר דכפת אברהם ית יצחק ואזל סטנה ותני לות שרה דאברהם נכס ית יצחק וקמת שרה ופנגת ואשתנקת ומיתת מן אניקא ואתא אברהם ובת בארחא ותניא לאברהם למימר הא ילדית מלכה אוף היא אתרוחת בזכות דאחתה… (שם כב כ)

רש"י:

יסכה – זו שרה על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה. (בראשית יא כט)

חמסי עליך – חמס העשוי לי עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק. (שם טז ה)

ולשרה אמר – אבימלך, לכבודה כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה נתתי ממון לאחיך שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים. לכל אשר אתך – יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאלו השיבותיך ריקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך ועל ידי נס… ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך ובכל אשר אתך… (שם כ טז)

אבן עזרא:

הנה נא ידעתי – שהיה כיופי שרה בארצה, רק במצרים וארץ הנגב לא היה כמוה כי הצורות משתנות בעבור האויר. (שם יב יא)

רמב"ן:

…ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו… (בראשית יב יא)

ויראו אותה שרי פרעה – כי כאשר ראו אותה המצרים אמרו ראויה זאת לשרים הגדולים, והנה הביאוה אליהם, וגם הם יראו לנפשם מנגוע בה כי מפני היופי הגדול ידעו כי המלך יחפוץ בה. (שם שם טו)

וישמע אברם לקול שרי – לא אמר הכתוב ויעש כן, אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן. ואמר עוד ותקח שרי להודיע שלא מהר אברהם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו. והזכיר הכתוב "שרי אשת אברם", "לאברם אישה", לרמוז כי שרי לא נתייאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה, אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו… וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה. (שם טז ב)

ותענה שרי – חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי. (שם שם ו)

ותכחש שרה – אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש כאשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלקים. והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא המכיר בחכמתו בהם בשרו אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת ולא ידעה כי מלאכי עליון הם כענין באשת מנוח, ואולי לא ראתה אותם כלל, ותצחק שרה בקרבה ללעג כמו "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו", כי השחוק לשמחה הוא בפה, "אז ימלא שחוק פינו", אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה. והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין או שתאמר אמן כן יעשה ה'. והנה אברהם אמר אליה למה צחקת, היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גלה אליו סודה, והיא מפני יראתו אל אברהם תכחש בו, כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה, והוא אמר לא כי צחקת, אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן, ושתקה ולא ענתה אותו דבר… (שם יח טו)

וישלח אבימלך ויקח – הנה זה פלא שהיתה שרה אחרי בלותה יפה עד מאד יקחוה המלכים, כי בהלקחה אל פרעה היתה בת ששים וחמש, אפשר שהיה עליה תארה, אבל אחרי בלותה וחדל ממנה האורח פלא הוא, ואולי חזרה לנערותיה כאשר בשרה המלאך כדברי רבותינו. (שם כ ב)

רד"ק:

שרי – …ורז"ל דרשו כי יסכה זו שרה, וכן נראה ממה שאמר אברהם אחותי בת אבי, אם כן שרי בת הרן היתה, אלא שיש לתמוה למה אמר בת הרן ולא אמר בנות הרן. אולי היתה שרי בת בתו של תרח… (בראשית יא כט)

ושרי אשת אברם – כמו שאמר "ותהי שרי עקרה", רוצה לומר כיון שראתה שרי שלא ילדה לאברהם והוא בן שמונים וחמש והיא בת שבעים וחמש, חשבה כי אין לה תקוה עוד, אמרה הנה כי הא-ל אמר לאברהם שיתן לו זרע שיירש את הארץ, וממני לא יהיה הזרע עוד, כי אני זקנה, והבן שיהיה לו מאשה אחרת יהיה לו, טוב לי שאתן לו שפחתי לאשה אולי אבנה ממנה ויהיה לי כבני, וטוב לי משיהיה לו בן מאשה אחרת. (שם טז א)

חמסי עליך – החמס שאני לוקחת משפחתי עליך הוא, כי אני לטובתך נתכוונתי שנתתיה לך כדי שיהיה לך זרע ממנה, ועתה נקלותי בעיניה ואתה לא תחוש ולא תייסר אותה, ואני לכבודך איני רוצה לרדותה… כי אברהם אפילו היה יודע זה באמת היה מיסרה ולא קבלה, כי רחוק הוא שישתוק אברהם לקלון שרה אשתו, כל שכן משפחתה, ואף על פי שנשאת לו לאשה. (שם שם ה)

ותענה שרי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה עשי לה הטוב בעיניך, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה, ולא מדת חסידות ונפש טובה כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו. ואמרה החכמה מה נאוה המחילה בעת היכולת. ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני הא-ל, כמו שאמר המלאך אל הגר "כי שמע ה' אל עניך". ואברהם לא מנע שרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו משום שלום בית… (שם שם ו)

ותצחק שרה בקרבה – בלבה צחקה ולעגה לדברי המלאך, כי היא לא חשבה שהוא מלאך אלא נביא שבא לבשרה, ולעגה לדבריו, לאמר – חשבה בלבה לאמר זה הענין, ואף על פי שלא צחקה בפיה מפני הצניעות והמוסר אלא בקרבה… והמלאך ידע שצחקה ויאמר לאברהם. (שם יח יב)

חזקוני:

ותצחק שרה – כשבא תשרי אחר בשורת המלאכים וראתה בעצמה שלא נתעברה מיד נתייאשה מן הבשורה שלא היו לה רק ששה חדשים עד הפסח, ולא האמינה כמו אברהם, לפי שאברהם נאמר לו מפי הקב"ה ולכן האמין, אבל שרה לא שמעה אלא מפי המלאכים, והיא היתה סבורה שבני אדם הם, והיתה מסתכלת במעיה אומרת אפשר קרביים הללו טוענין ולד… (שם יח יב)

ותכחש שרה – מכאן שהנשים פסולות לעדות לפי שמכחשות מפני היראה. (שם שם טו)

בקרית ארבע – יש מפרשים מה שכתב מקום מיתתה מה שאין כן באברהם ושאר אמהות, על שם ששלחה שם אברהם כשיצא ללכת להר המוריה שלא תרגיש בעקדה, שהרי בבאר שבע היה עומד. ויש אומרים כשחלתה הוליכה שם מבאר שבע משום דבחברון בסים אוירא, וכששמעה בשורת העקדה מתה… (שם כג ב)

ספר חסידים:

…מכאן שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, לפי שכיזבה שרה על ידי יצחק, "ותכחש שרה לאמר" (בראשית י"ח) לפיכך באה סיבת מיתתה על ידי יצחק, כששמעה שמועת העקדה פרחה רוחה ומתה על ידי יצחק. (קב)

רבינו בחיי:

ועל דרך הפשט יש לתת טעם לעקרות האמהות, שרה היתה עקרה לשתי סבות, האחת כדי שיצא ישמעאל מאברהם, השנית כדי לשנות שמה, ולמה הוצרך שנוי שמה כדי להורות אמונה נאמנה, כי כשנברא העולם בה"א כך בטל כח המזל בה"א, ולמדנו שהאדון שסדר מערכת הכוכבים הוא המנצחה והמבטלה ברצונו ואין זולתו… (בראשית כה כא)

עקדה:

עצרני ה' – ולא עלה על דעתה להתפלל, כדפירשתי, כי השלמים האלו הכירו אלוקותו אבל לא ידעו אם בידו להפך את טבעם, ובסוף אפילו הוכיחה על זה "למה זה צחקה שרה". וצערה מהגר היתה תחלת תוכחתה עד שאמרה ישפט ה' וגו', והודתה בהשגחתו באלו הענינים… (בראשית טז א, שער יז)

הנה הוא לך כסות עינים – שימי עיניך על דרכך ולא תוסיפי לעשות כזאת. ונוכחת – קבלה דבריו בסבר פנים יפות ושמה על לבה. (שם כ טז שער כ)

רמ"ע מפאנו:

הדרן לשרה אמנו אשת חיל עטרת בעלה, הכי קרא שמה יסכה שסוכה ברוח הקודש, ואמרו שאברהם טפל אליה בנביאות, על כן באה אליה הפקידה הזאת משתי אספקלריאות שמהן כל חזון מאירה ושאינה מאירה, שהן הוא ובית דינו, ועם זה פקד את שרה להשיאה עצה הוגנת לה, כאשר אמר לירח למעט את עצמה, והיא הצדיקה עליה את הדין בשמחה ותעשה בחפץ כפיה שושבינות להגר שפחתה, ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה אחרי ששחררוה כמבואר במאמר חקור דין חלק ב' פרק כ"ג, עם כי עזה כמות אהבתה לו וקשה כשאול קנאת האשה בירך חברתה. ויש לזה דמיון עם ניצוץ השמש המכה לפעמים בכדור הארץ והוא מתמצע בשעת הנגוד בינו לירח, ואז יאמר היות לבנה לוקה, אף כאן צער גדול היה לה לשרה וקבלתהו באהבה, למה שנודע לה בחכמתה כי דין הוא שתקדם קליפה לפרי ביצירתה, ושיהיו הצדיקים תחלתם יסורין וסופן שלוה, ובשכר וה' פקד את שרה מענין השגחה, כמו "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך", וכתיב "כי בועליך עושיך" אף כאן פקד ועשה, כי המשגיח על ההטבה לזולת ולמלוי חסרונו ההוא יקרא בעל… (מאמר אם כל חי חלק ב סימן ב)

ולא כח בנים בלבד ניתן לה מהמקום עליון שזכרנו, כי אפילו למי שאינו עקר בטבעו משם יצוה ה' את הברכה אלא אף חדוש הבריאה בגופה של שרה להמציא לה עקר מטרין הוצרך אל הכח המאושר העליון הזה אשר אהיה לציירו ולחדשו כי הוא הצייר הגדול לכל מעשה בראשית, והוא המחדש בטובו בכל יום תמיד. וכבר קדם המוסכם לכל כי אין חדש תחת השמש ולא דבר נוסף על הנגזר תחלה… אף כאן כאשר אמר מתחלת המחשבה כשיצא מפיו יתברך "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" שהוא מאמר מחשבי נעלם בפי כל הפירושים שנאמרו בו, מאז נגזר על שרה שיהיה הדמות שלה חסר הטרפחת, ושלסוף צ' שנה בריאה יברא לה ה' לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחו… (מאמר אם כל חי חלק ג סימן)

ספורנו:

הנה נא עצרני – אף על פי שאמר לתת לך זרע, כאמרו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", לא אמר שיהיה לך אותו הזרע ממני. אולי אבנה ממנה, אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע. לקול שרי – נטה לבבו שיהיה דעתה אמיתי, לפיכך קבל דבריה לא שרצה להתענג במשגל האשה. (בראשית טז ב)

חמסי עליך – שהיה לך לגעור בה אחרי שהיא אשתך ומקילה אותי מפני שהתעברה ממך. (שם שם ה)

ותענה שרי – כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה, לאות שכן יקרה לכל מבזה ישראל, כאמרו "והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך". (שם שם ו)

ותצחק שרה – שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כענין אלישע, לא נבואה ושליחות הא-ל ית', וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים שלא תהיה זולתי במצות הא-ל פרטית או בתפלה משגת חן מאתו. (שם יח יב)

כי יראה – לומר חטאתי, אבל הרהרה תשובה בלבה. (שם שם טו)

כאשר אמר – באמרו וברכתי אותה, וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעבור ובלידה ובגידול, כאמרו "הרבה ארבה עצבונך והרונך". ויעש ה' לשרה כאשר דבר – כאמרו "וגם נתתי ממנה לך בן", שלא כמנהג המולידים בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה. (שם כא א)

אלשיך:

הנה נא עצרני – שהיא ראויה ללדת, אלא שה' עצרה עד שיזקין יותר ותתך זוהמתו, וחשבה שעל ידי שיטיל הזוהמא בהגר תמהר ללדת. חמסי עליך – חששה אולי אמר לה אברהם שבולדה יקרא לו זרע, ולכן נתגאתה אף שהיתה שפחת מלוג שלה. וכל זה כמו שאמרו חז"ל בב"ר כי אמר "אנכי הולך ערירי", ולא אמר אנחנו הולכים ערירים, ושלא התפלל עליה. והשיב לה הנה שפחתך בידך – עדיין היא שפחה ואין הזרע ממנה. (שם טז ב והלאה)

איה שרה – למה יחסו הבשורה לשרה? ועוד. אמנם אמרו רז"ל שפירסה נדה, ודאגה שלא נעשתה מצות הכנסת אורחים על ידה, אולי לא הגונה היא, ועל כן אמרו לו אכלנו רק משלך אך אל תהרהר אחריה, כי אדרבא היא הזוכה, וזה שאמרו ששאלו לחבבה על בעלה. ותצחק שרה – אחרי שחזרה לנערותה אמרה שממנה אין עכוב כי אם מאברהם. ותכחש שרה – על מה שאמר לה שאמרה ואני זקנתי, והיא לא ידעה שמותר לשנות. כי יראה – פן יתקוטט אברהם עמה על שאמרה ואדוני זקן, ואברהם הבין כי אולי שינה, ואמר לה כי צחקת. (שם יח ט והלאה)

צחוק עשה לי – בל יהיה השם יצחק מזכרת עוון על שצחקה אמרה כי ה' שמחה, והראיה שכל השומע יצחק גם כן. ויגדל הילד – ולא גמלתו קודם שנפסק חלבה כמנהג הזקנות, ובכל זאת היניקה אז בני השרות, וזו הוכחה שחזרה לנערותה למען תלד מאברהם, דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא שתלד מאבימלך. (שם כא ח והלאה)

ויהיו חיי שרה – אברהם ושרה תקנו מה שקלקלו אדם וחוה, אלו הביאו מיתה לעולם ואלו חיים, אלו סלוק שכינה ואלו הורידוה, ואלו אכלו והאכילו מה שהביא חיים לעולם, כי אז נתקיים העולם על עמוד גמילות חסדים, חוה הטיל בה נחש זוהמא ושרה נשמרה ב' פעמים מזוהמא, ואם כן על ג' על אברהם להתאבל, על הנוגע לתקון העולם, על צרת עצמה שמתה, כי בחז"ל על שמסרה דין על אברהם חסרו מימיה ל"ג שנה, ועל הנוגע לאברהם, כי מי שמתה אשתו ראשונה כאלו נחרב בית המקדש בימיו. (שם כג א)

מאה שנה – ובהם השיגה כבר כל שלמותה, וכן בכ' ובז' שאחרי אלו. בקרית ארבע – מיתתה עשתה רושם לעירה ולא רק לבעלה. היא חברון – אולי על התחברות המערה עם העולם העליון, כנודע, והיא נתחברה מיד למעלה. לספוד לשרה – ולא על מה שנוגע אליו, כי האבות המרכבה ואין להם צורך בבית המקדש. לספד לשרה – לצד המצוה לספוד לצדיק ולא על העדר שלמותה. (שם)

מהר"ל:

ובמדרש… אמר מפני מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקב"ה, תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה. וביאור דבר זה, כי ראוי אל שרה שתהיה לה העולם הזה, ואף עולם הבא אף כי רב הצדיקים אין להם עולם הזה, מכל מקום שרה היתה מוכנת אף אל עולם הזה, כי נקראת שרה, שהיא שרה לכל העולם, כמו שנקרא אברהם על שם אב המון כך נקראת שרה שהיא שרה לכל העולם, ולכך היו חיי שרה כפי מה שראוי אל העולם מספר קכ"ז. ותמצא בשרה מה שלא תמצא באמהות, שאין הכתוב מזכיר שני חיי האמהות רק שני חיי שרה, וזה מפני שראוי היה לה עולם הזה בעבור כי שמה נקרא שרה, שהיא שרה אל כל העולם, ומפני כך מזכיר שני חיות שלה בעולם הזה, שהיה לפי מה שראוי אל העולם הזה. וזה כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם האמצעי ומן עולם העליון, לכך העולם הזה בשלימות הוא קכ"ז, הקו"ף מה שמקבל עולם הזה מן עולם העליון ומקבל גם כן מן עולם האמצעי, ואל אלו שייך מספר קכ"ז, לכך שרה שהיא שרה על עולם הזה נתן לה השי"ת חיים בעולם כפי מה שראוי אל העולם…

ויש לך להבין מה שאמר תבא אסתר שהיתה בתה של שרה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה כמו ששרה שנתן השי"ת לה העולם הזה, זכתה להיות קיימת בעולם הזה כפי מה שראוי אל עולם הזה, כמו שאמרנו, כך זכתה אסתר להיות מולכת כפי מה שראוי אל העולם הזה. גם פירש בתה של שרה, רוצה לומר שאסתר יש לה יחוס אל שרה, כאשר חוט של חסד משוך עליה, שרה היתה נביאה ויפת תואר וכן אסתר. ויש לך להבין דבר זה מאד. (אור חדש ד"ה מהודו ועד כוש)

אברהם ושרה טומטומין היו. פירוש כי האדם אשר הוא מוליד נחשב שהוא פתוח, שהוא פתוח לצאת ממנו זרע, ואלו אברהם ושרה היו טומטומים שלא היו פתוחים להוליד. ודבר זה מן הטעם אשר התבאר, כי אברהם ושרה אשר הם התחלת ישראל יותר משאר אבות, לפי שהם ראשונים לאבות, וכך האבות הם התחלה לגמרי, ולפיכך חותמים באברהם דווקא שהוא התחלה גם אל שאר אבות. לכך היו אברהם ושרה התחלת הכל. ומפני שאברהם ושרה הם התחלה לא היו כמו שאר הבריות, כי שאר הבריות הם נבראים כך מתחילת ששת ימי בראשית שהם מולידים, והם פתוחים להוליד, אבל אברהם ושרה שיצא מהם אומה הישראלית הוא דבר חדש, וידוע כי השי"ת הוא מוציא הכל אל הפעל, ודבר זה דהיינו שהיו אברהם ושרה התחלה לאומה הישראלית הוא עניין מיוחד שצריך להוציא אל הפועל, ולפיכך אברהם ושרה טומטמים היו, דהיינו הדבר שאינו בפועל נקרא טומטום, שצריך להוציא אותו אל הפועל מטומטמותו, והשי"ת הוא שהוציא זה אל הפועל…

ור' ירמיה הוסיף כי שרה איילונית היתה, כי איל לשון כח, כי היולדת נקראת חלה גם ילדה, והוא מלשון חלל, ואשר אינה יולדת נקראת איילונית, שאינה מקבלת התפעלות. ולא היתה שרה ראויה להוליד כלל, כי אם שהוא ית' עשה אותה אשה על ידי תפלה…

אברהם ושרה טומטמין וכו', פירוש כי האבות הם התחלה לגמרי, שהוא היה ראשון באבות, ואשר הוא התחלה מפני שהוא התחלה בלבד אינו נמצא בפועל הגמור, כי כל התחלה אינה בפועל, ולפיכך אמר אברהם ושרה טומטמין היו, כי הטומטום אינו בפועל הגמור, כאשר הוא סתום אינו בפועל הגמור ולא יבא אל הפועל… וכן מה שאמר שרה איילונית היתה גם כן פירושו כי איילונית מלשון קושי, כי הוא מלשון ואת אילי הארץ לקח (יחקזאל י"ז), מפני כי שרה היתה ראשונה באמהות אשר הם התחלה, וכבר בארנו כי התחלה אינה בפועל לכך היתה שרה רחוקה מן הנקבה גמורה, כי היא היתה התחלה ואינה בפועל, אשר מצד הפועל היא נקבה, לכך אמרו שרה אילונית היתה…

לכך אמרו כי שרה איילונית היתה כי איל הוא זכר שאינו מוליד כאשר היה לשרה ענין הזכר, ומפני כי האיש והאשה הם כנגד הצורה והחומר כאשר דבר זה ידוע, והצורה אינו מתפעל והחומר הוא מתפעל, לכך אמר שרה איילונית שהוא לשון קושי ואינו מתפעל, כמו החומר שהוא מתפעל, וכך היתה שרה, וכל זה מפני שהיא היתה התחלה וההתחלה מתיחס אל הצורה, הפך החומר שהוא מתיחס אל הסוף, ומפני כך היתה שרה איילונית שיש לה יחוס אל הצורה. והבן הדברים האלו מאד. (חידושי אגדות יבמות סד א)

וזה שאמר אחר כך הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, כבר אמרנו כי אברהם ושרה בפרט יש להם שם אדם, כמו שהתבאר, ולכך אמר הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, כי הצלם הזה יותר לחוה כי הם נבראו בצלם אלקים לגמרי, ולפיכך שרה בפני חוה כמו קוף בפני אדם, וחוה בפני אדם כקוף בפני אדם, וזה מפני כי על האדם בלבד נאמר "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו", ואדם אשר נברא בצלם אלקים הוא כקוף בפני השכינה… ואם יקשה לך דהוי ליה לומר גם כן שרה בפני אברהם, כמו שאמר חוה בפני אדם, אבל דבר זה אין קשיא, ורמזו רז"ל דבר זה מקום אחר במה שאמרו ז"ל כי אברהם היה טפל לשרה בנבואה… (שם בבא בתרא נח א)

כלי יקר:

לא תקרא שמה שרי – לפי שכל יו"ד תואר לזכר, ומצינו לשון זה בזכר במה שאמר (שופטים ה') "ושרי ביששכר", לפי שהיתה עקרה כזכרים לא יולדים, ועכשיו ניתן לה ה"א במקום יו"ד, כי כל ה"א תואר לנקבה להורות שמעתה תהיה נקבה יולדת, וכדי שלא יהיה ליו"ד תרעומת לומר שנעקר מן התורה חצי מספרה, על כן הוסיף ה"א לאברהם להשליטו על כל המון גוים ועל ה' ראשי אברים. ולדעת חכמי הקבלה יש בה"א כח התולדה, כמו שכתוב (בראשית מ"ז) "הא לכם זרע", וכמו שאמר "התחת אלקים אנכי" (שם ל'), וזהו טעם לשני ההי"ן של בלהה, על כן נתנו כאן שני ההי"ן אחת לאברהם ואחת לשרה, ונלקחה הי' מן שרה לאברהם, להורות שזכות של שרה גרם להם לתולדה זו… (בראשית יז טו)

מהרי שלש סאין קמח סלת – מסיק כתיב קמח וכתיב סלת, אמר ר' יצחק מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש… ולפי שהיתה עיניה צרה על כן לא נזכר בכל עשייה זו שרה, כי לא עשתה כלום, על כן נאמר שוב אשוב אליך ולא אליה, כי היא עיניה צרה באורחים. גם לענין הבן אמר שוב אשוב אליך, כי זכותו לבד גרם לה לילד בן בזכות הכנסת אורחים… (שם יח ו)

איה שרה אשתך – פירש"י להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה, וקשה וכי עד עכשיו לא ידע אברהם שצנועה היא… על כן לבי אומר ששאלת איה ואיו אינה שאלה מקומית לומר איפה הוא או היא, אלא שאלת המדריגות, כי לשון מקום מורה על המדריגה, ולא שאלו כלל באיזה מקום הוא או היא, אלא על מקום מדריגתם ומעלתם בענין מעשיהם הטובים אשר בעבורם יזכו שניהם לבן, כי היא זכתה לבן בעבור שהיא צנועה, והוא זכה לבן בזכות הצדקה והכנסת אורחים… (שם שם ט)

אור החיים:

חמסי עליך – …אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז"ל "ולה שפחה מצרית", שפחת מלוג היתה והיה חייב במזונותיה, ולא היה רשאי למוכרה… ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במסכת כתובות ע"ט חכמים אומרים לאשה, והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה, וחנניא סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין ל"ט אמר רב אסי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין, ומפרש לה הש"ס בשהשיאו רבו בת חורין. ומפרשים שמן הסתם שיחררו, דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין. והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין. וכתב מהרי"ק בי"ד הלכות עבדים סימן רס"ז הבא על שפחתו עשאה בת חורין, ודוקא לשם אישות. הנה בבא עליה סתם נחלקו הרי"ף והרמב"ן, להרי"ף מן הסתם גם כן עשאה בת חורין ולרמב"ן לא עשאה בת חורין.

ובזה נבא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה… ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר, כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה, אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין. ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות, אנכי נתתי שפחתי, פירוש שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפירוש לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה, והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא עבדו לבן חורין וכו', וזו נתתיה לך לאשה שתהא בת חורין, דוקא אם נתתיה סתם, וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבור על לאו דלא תהיה קדשה, ולא יהיה קדש שהוא אזהרה לבן חורין וכו', אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפירוש שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך… ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה. ויש בזה שני דרכים, א' אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחלה ואפילו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר, או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשוחררת היא, כי לא חשב שנתכוונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואלו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין לא יהיה קדש… וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי ותברח וגו', כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברה עליה את הדרך, ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין… ויפגעו בה בני האלקים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין… (שם טז ה)

למה זה צחקה – …כי אברהם צחק כשאמר לו ה' בשורת הזרע, ולא ראינו שהקפיד ה' על שצחק אברהם, ויאמר האומר מה נשתנית צחיקת שרה מצחיקת אברהם… אכן הנכון הוא כי הקב"ה דקדק בדבריו טעם הקפדתו על שרה ולא על אברהם, ותמצא כי אברהם בעת הבשורה צחק, מה שאינו כן שרה לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה, הרי זה מגיד כי לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד אחר שראתה השינוי, ועל זה הקפיד ה'. והטעם כי צחוק זה כוונתה לומר האף אמנם שנתאמת אצלה אחר מעשה שתלד, וזה יגיד כי לא האמינה ולא סמכה דעתה על הבטחתי אותה כי הוא דבר פלא… (שם יח ו)

ותכחש שרה לאמר – טעם אומרו לאמר, גם אומרו כי יראה, להודיע צדקת שרה אמנו הצדקת שלא אמרה בפיה לא צחקתי שלא תוציא מפיה דבר שקר, אלא אמרה ענין שממנו מובן שכונתה לומר לא צחקה. ולזה לא אמר ותאמר לא צחקתי. ולצד שאמר האומר והיאך היה לה פנים ותכחש בדברי ה', לזה אמר כי יראה, פירוש יש לך לדעת כי העבד הנאמן הירא את רבו ושגג ועשה דבר בלתי מתוקן ויוכיחנו רבו על אשר עשה כשיגדל בלבו הפלגת המורא על אשר עבר רצון אדונו לא יעצור כח להודות על אשר עשה להפלגת המורא ויכחיש, ובהכחשתו עצמה יגיד כי אמת היה הדבר, אלא לצד הפלגת המורא אינו עוצר כח להעיז בפניו כי כן עשה… (שם שם טו)

וה' פקד את שרה – …עוד יכוין הכתוב על פי מה שפירשתי בפסוק "בן לשרה אשתך", שבא מצד הנוקבא, ולסיבה זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה, וקיים הגזרה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", וידוע הוא כי הדיבור קשה, והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך, ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו… (שם כא א)

ויהיו חיי שרה – עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך, ויהיו חיי שרה, פירוש בצער היה חיי שרה מאה שנה, כי בכולן היתה בצער עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם, ומצ' עד מאה בקרוב שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו, כמאמרם ז"ל והיתה מצטערת על הדבר, הרי מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים, ואלה יחשבו שני חיי שרה כי אז בטחה בבנה כי כבר גרש אברהם את ישמעאל. (שם כג א)

הכתב והקבלה:

יסכה – זו שרה, והיודע בטיב דרכי הלשון וטבע הדבורים יודה לדבריהם מהכרח לשון הכתוב בעצמו, כי מדרך הלשון לייחס הבלתי נודע בנודע והנקלה בנכבד, והנה הכתוב רוצה להודיענו יחוס הרן, ואמר שהוא היה אבי מלכה ואבי יסכה, והנה מלכה מפורסמת שהולידה משפחות, כדכתיב הנה ילדה וגו', אבל יסכה אלו היתה אשה בעלמא לא ידענו את האשה ואת שיחה, ואיך ייחס אליה הרן, לומר שהוא היה אביה ולא ידענוה. לכן ברור שמלכה ויסכה הן הנה מלכה ושרי הנזכרים בקרא ושמותיהן מפורסמות עד שראויין לייחס אביהן אליהן… ואין ספק כי סבה העקרית לקריאת שמה יסכה היתה על שם יפיפותה, שהוא דבר הנראה לעינים, כי מי עשה אבותיה לנביאים לדעת תכונת נפשה שעתידה להיות סוכה ברוח הקדש. ולזה לא נקראה בשם יסכה רק כל זמן היותה פנויה, כי אז יפיפותה יעורר רבים עליה לנשאה. אמנם מנשואין ואילך שהיופי לנשואה אינו רק לבעלה, לכן שינו את שמה לשרי… (בראשית יא כט)

הנה באהל – לפי המונח לבעלי הלשון שמלת הנה לא תשמש כי אם בדבר התחדשות, אין למלה זו מקום פה. ונראה לומר אחר ששאלוהו בלשון איה, שאין המכוון בו לדעת מקום מושבה כי אם כמתמיה מדוע איננה פה, שינה מנהג העולם שהנשים מסדרות השולחן, וביותר כעת שעודך חלוש מן מילה, לכן השיב בלשון הנה באהל, כלומר באמת הוא דבר חדש היום, ואפשר שנכלל בסתר דבריו התחדשות חזרת אורחה כדעת רז"ל. (שם יח ט)

כי לא יירש – …ולא היתה שרה מונעת חלוקת הירושה בין ישמעאל ויצחק, שאם כן היה לה לומר לא ינחל, אך יראה פן יהיה הוא היורש את הכל במקום יצחק בנה… (שם כא י)

שני חיי שרה – …מבואר מזה כי האושר האמתי לאדם הוא בהיותו חי חיים כפולים, חיי הגוף עם חיי נפשי, מתעסק בעניני גשמי בכוונת תועלת רוחני. ועל דרך זה הוא חיי עולם הזה מצורף עם חיי עולם הבא. וזהו שהעידה התורה על שרה אמנו שבכל משך זמן עמידתה בארץ הנשמה הלזו היתה חיה חיים כפולים הנזכרים… (שם כג א)

מלבי"ם:

ותכחש שרה – באשר לשון צחוק יבא לרוב על לשון לעג, וכשאמר ה' למה זה צחקה שרה, שמשמעו שלעגה על דברי המלאך, השיבה לא צחקתי, כי היה זה שמחה וגיל אצלה לא צחוק, ויאמר לא, רוצה לומר אין כוונתי שלעגת רק כי צחקת, דרך שמחה. (שם יח טו)

רש"ר הירש:

ויראו המצרים את האשה – היא עוררה תשומת לב, אך לא יותר מכן. נראה שאיש לא רצה לפגוע בה, אך אברהם לא חשב על המלך. אילו היה אחד העם חפץ בשרה היה פונה אל אחיה, אך המלך הלך בדרך הפוכה, ותוקח – היא הובאה לעת עתה אל הארמון. ואף על פי כן לא העז פרעה לנגע בה, הוא קיוה להפיק את זממו בדרכי שלום, הוא הטיב עם אברהם כדי לזכות על ידו בשרה. אלמלא היתה שרה מוגנה בהיותה ידועה כאחות אברהם היה פרעה נוגע בה מיד, והקב"ה היה פועל מיד כדי להגן על שרה… ויתכן עוד לפרש "על דבר שרה" שהודתה בסופו של דבר, שהינה אשתו אל אברהם, עתה נודע הדבר, והסכנה היתה קרובה, אבדה תקות פרעה להשיג את שרה בדרכי שלום, והקב"ה נזקק להתערב ולהציל… (בראשית יב יד)

בא נא – אם היא לא תוכל ללדת לו בן, הרי רצונה לתת לו בן, יהיה זה בנו לכל דבר – ובנה ככל האפשר. זו המשמעות הרמוזה בתיבת "נא", שרה עושה זאת למענו, אך היא יודעת יפה, שהוא לא יסכים לכך, משום כך היא אומרת אולי אבנה, אם לא למענך, עשה למעני. (שם טז ב)

מקץ עשר שנים – לא מתוך קלות ראש, בלי סבה מספקת. לאברם אישה – היחסים שבין אברהם ושרה לא נפגעו על ידי כך במאומה. שרה חשה, כי בקרבן זה נתקרבה לאברהם והיתה לאשתו ביתר שאת. לו לאשה – לאברהם היא היתה לאשה, ואילו ביחס לשרה היא עודנה שפחה, למען תוכל שרה לקיים בידה את השליטה הבלעדית על חינוך הבן. היה זה התנאי היסודי להגשמת התכלית ששרה נתכוונה לה. (שם שם ג)

כי שרה שמה – שרר מתאר את כח השלטון כלחץ ואלימות, משום כך הוא נזכר רק בלשון גערה (במדבר ט"ז) "כי תשתרר עלינו"… שררה ושרה מורים שניהם על כח ועל גדול, ויש על אלימות, והוראת שרי משורש שרה גדול מזולתו, גבוה משכמו ומעלה. לא כן הוראת שור בהוראת משורה, מידה, כפי שבא לידי ביטוי במושג שר, הוא קובע מידה, שומר על המידה ומחזיר כל דבר למידתו הראויה לו. הוא פקיד בכיר הכפוף למרותו של השליט העליון, והוא ממונה על תחום מסוים…

עתה נעביר זאת לשינוי שמה של שרה, לא תקרא את שמה שרי – גבוהה משכמה ומעלה, שכן היא שרה – והיא קובעת לכל שיעור ומידה. בתכונה זו ראויה היא להיות אשה לאברהם וכל אשה בישראל דומה לה בכך, אם ראויה היא להיות בת לשרה… שרה היא התגלמות הטהרה והמוסר, וכאן מהמשך הדברים נראה שאין דיו לאדם שהוא בן לאברהם, אם שרה איננה אמו, האב מוריש את ערכי הרוח, ואילו האשה הטהורה מורישה לבניה את ההרגשה העדינה של הנפש, ממנה אמת מידה להגינות מוסרית הולמת… (שם יז טו)

שני חיי שרה – …כל השנים האלה גם יחד קרויות חיי שרה, היא חיה בכולן, וכל מאה ועשרים ושבע שנות חייה היו חיים, חיי חיוניות ושמחה, חיים טובים ובעלי משמעות, ולא היה בהם אף רגע, שמוטב היה לה שלא לחיות אותו. ואף על פי כן כך סיומו של סיפור זה לא היו חיי שרה אלא שני חיי שרה, שנים מתוך חיי שרה. שכן אין שיעור החיים נמדד במידת הזמן הניתנת לנו בעולם הזה… (שם כג א)

העמק דבר:

אולי אבנה – רחל אמרה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה, הכונה שהיא תגדל את הולד ותהא כאלו ילדה, מה שאינו כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה "אולי אבנה", שיהיה לי איזה זכות וזכרון טוב באותו זרע. (בראשית טז ב)

והתעני תחת ידיה – …רק בעת שהיא עם שרה תתראה כנכבשת תחת ידיה, ותהי סבורה כי הגר מתענה ברצון ממנה, ובאמת אחר שילדה לא השתמשה שרה בה כעם שפחה אלא כמו עם אמה, כמבואר (להלן כ"א י') שאמרה "גרש האמה". (שם שם ט)

לא צחקתי – …ויבואר להלן כ"א ג' עיקר התכלית שהיה משונה נס אברהם מנס שרה, ומה פעל ועשה דבר הצחוק, שבשביל זה הגיע לה עסק אבימלך, והיה לה למורת רוח מאד. ועל זה ענין שהגיע לזרעם, כענין כל מעשה אבות סימן לבנים. (שם יח טו)

ויהיו חיי שרה – …ואברהם היה גדול בנבואה משרה, אבל ברוח הקדש היתה שרה מצוינת יותר מאברהם אבינו, והסיבה לכך הוא משני טעמים, א' שאברהם בצדקו היה מנהיג עולם ומדריכם לעבודת ה', ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כל כך, מה שאינו כן שרה היתה יושבת באהלה בקודש וטהרה. שנית דאין רוח הקדש חל אלא מתוך שמחה של מצוה, ושרה זה צדקתה להפלא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה כמו שמבואר ברבה שאמרה שרה לאברהם אבינו את בהבטחה ואני באמונה… על כן לא נתעצבה בכל ימי חייה והיתה שקועה ברוח הקדש. וזהו דבר הכתוב שני חיי שרה – דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני… (שם כג א)

שפת אמת:

בפסוק ותכחש שרה וגו' כי יראה וגו' לא כי צחקת, ותמהו כל המפרשים היאך כחשה שרה. ויש לפרש כי בודאי שרה מיד תקנה החטא בתשובה, ועל ידי תשובה נמחק החטא כאלו לא צחקה מעולם. אכן יש תשובה מיראה ויש מאהבה, ועל ידי אהבה נהפך החטא לזכות, וזה שאמר ותכחש לאמר לא צחקתי היינו רק כי יראה. אבל אברהם היה בחינת תשובה מאהבה, וזה שאמר לא כי צחקת, פירוש שצריכין לתקן הצחוק בעצמו להיות זכות שהרי באמת הוצרך הצחוק שעל שם זה נקרא יצחק… והיה הכנה בחינת תשובה קודם לידת יצחק שלא היה באפשרי להיות קיום במדת הפחד של יצחק, לכן הקדים הקב"ה בחינת התשובה ונקרא יצחק שהוא מיתוק הדין. (וירא תרנ"ב)

וירא אליו ה'…. ובמדרש וה' פקד את שרה, הדא הוא דכתיב וידעו וגו' כי השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל וכו', כי מה שהיתה שרה עקרה ואחר כך ניתן לה יצחק בדרך נס היה הכל הכנה לדורות שיוכלו הצדיקים להפוך את הטבע, כמו שכתוב בענין אלישע "האנוש מאלקי יצדק", כי הנסים הנעשים על ידי הצדיקים היה הכל בהקדמת הבורא ית"ש, שסידר סדר מיוחד לבני ישראל למעלה מן הטבע… (שם תרנ"ח)

ברש"י שני חיי שרה, כולן שוין לטובה… אבל בשרה הצדקת היו כל ימיה בטוב ובלי קלקול, אף כי ודאי נתעלתה בימי הזקנה, אבל לא על ידי דחיות המעשים הקודמין בימי הנעורים, רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובין לתקן בכל יום דבר מיוחד ולהתעלות מדריגה אחר מדריגה, אבל לא היה לה פגם וקלקול לחזור להתנהג בכשרות, וזה שאמר כולן שוין לטובה. (חיי שרה תרל"א)

שם משמואל:

ונראה דהנה יש להבין עיקר הבשורה לשרה למה היתה צריכה, ולא היה די בנבואת אברהם, וגם שרה עצמה היתה נביאה ונקל היה שתבא לה הבשורה בנבואה… כן יש לומר נמי בנבואת אברהם, שלמען תהיה הבשורה מתקיימת על כל פנים היה נצרך לפעולה ממשית, וזה שבא מלאך מלובש בלבוש אדם ואכל בבית אברהם היה פועל דמיוני למשתה הגדול שיעשה ביום הגמל את יצחק. ובמדרש (פרשה מ"ח) כן תעשה כאשר דברת, יהי רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך.

והנה שרה חשבה את הבשורה כענין אמן דבניהו בן יהוידע, כי כמה קטיגורין יעמדו וכו', אך כאשר שמעה לשון הבשורה "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך", שהמאמר יסוב רק עליה ולא על אברהם כלל, היה בעיניה כשחוק ודבר בטל, שהרי היא מקודם לכן חזר לה האורח כנשים, והיה זה לפועל דמיוני שאי אפשר עוד להשתנות ומה לה עוד לברכת המבורך שלא ישתנה. ויותר יצדק אם היה המברך משיב את פניו כלפי אברהם שאצלו לא נעשה עדיין שום שינוי בפועל תהיה שייכת הברכה שלא תשתנה ברכת ה'… ובאשר החליף את השיטה חשבה שבודאי הוא דבר בטל ושחוק. אבל בעיקר הבשורה ידעה מאז שסיפר לה אברהם מאמר השי"ת ולא היה לה בה ספק שתלד בן על כל פנים, ולא היתה חוששת למקטרגים אחר שכבר חזר לה האורח כנשים, אבל על אברהם עוד היתה בחשש מקטרגים כנ"ל.

ועוד יש לומר, דהנה לאברהם נאמר "וגם נתתי ממנה לך בן", והוא מסטרא דדכורא, אבל הבשורה לשרה נאמרה "והנה בן לשרה אשתך", והוא מסטרא דנוקבא, והנה בראותה שחזר לה האורח מקודם חשבה כאילו נתקיים המאמר לאברהם והיתה בוטחת שיהיה לה בן מסטרא דדכורא, ואם כן מה שנתבשר לה שיהיה לה בן מסטרא דנוקבא היה לצחוק בעיניה… ומובן נמי שלא חשבה שזה מלאך מדבר או נביא אלא חשבתו לאיש שלא ידע כלום, ומדבר רק מלבו דברים שאין להם שחר. על כן לגלגה וצחקה על דבריו. והנה מובן שאין כאן חס ושלום שום חטא על שרה במה שצחקה, אבל השי"ת תפס עליה, כי מתנת שמים אפשר לשני הפכים יחד, וכמו שבאמת נולד יצחק מסטרא דנוקבא, ומכל מקום על ידי עקידה נתקשר בסטרא דדכורא, וזהו "היפלא מה' דבר", ששום דבר שבעולם, אפילו שני הפכים בנושא אחד אינו מופלא ומופרד ממנו… (וירא תרע"ו)

אך שרה מצינו בה מדת הדין שמאל דוחה. אף שגם היא היתה מגיירת גיורות, מכל מקום הרי יצחק נמי היה מגייר גיורים, כבמדרש (ריש וישב), ועל כן כשהרגישה בישמעאל שהיה מצחק, שהוא ענין ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים כברש"י, אמרה לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, הרי שהכוונה היתה להרחיק מה שראוי להרחיק, ולא לטובתו, ומטעם הנ"ל שמדת הדין מתיחסת לנוקבא. ועל כן כמו שמצד אברהם היה נצרך שבשורת לידת יצחק תהיה בעוד שאברהם היה במצב מדת הדין, כמו כן מצד שרה היה להיפוך, שנצרך שבשורת לידת יצחק תהיה מתוך החסד למען יצא יצחק כלול אשא במיא, ועל כן נצרך שהבשורה תהיה מתוך מצות הכנסת אורחים היא חסד גמור.

ולפי האמור יובן שהיה הכל בהתכללות המדות, ועל כן נמסר הלחם לשרה, כמו שכתוב "מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות", שהיא בעצמה תלוש, אף שלא היו חסרים להם עבדים ושפחות, וכן אל הבקר רץ אברהם בעצמו, והיינו שידוע שלחם מתיחס לימין קו החסד, והבקר למדת הדין שמוצאו מפני שור מהשמאל… ועל כן למען יהיה כלול וממוזג הדין בחסד והחסד בדין נמסרה לישת הלחם לשרה, שהוא חסד למדת הדין, והבקר לבשר לאברהם, דין למדת החסד… (שם תרע"ט)

להבין הענין ששרה מתה אחרי שנודע לה דבר העקדה, יש לומר כי שפטה שלא היתה נבואה ממש, שידעה שפיר שאין אדם יכול להיות קרבן, וידעה גם כן כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, והיא היתה נביאה, ומאחר שלא נגלה לה שפטה כי לא היתה נבואה ממש, ומזה יצאה נשמתה בטהרה על ידי שפחדה ואמרה מאין תבוא לאברהם טעות כזו. ומופת על ביאור זה דהלא מבואר בתנחומא שהשטן בא לפניה בדמות יצחק, ומאחר שראתה אותו חי אם כן למה פחדה, ולהנ"ל ניחא. (חיי שרה תרע"א)

במדרש רבה (נ"ח) יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה… וברש"י מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. ולפי פשט הדברים נראה לכאורה ששרה היתה גדולה מאברהם, אך בזוהר הקדש שאברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף, וכן הוא בלשון הראשונים, שאברהם ושרה הם חומר וצורה, ואם כן הרי לא יתכן שהגוף יהיה גדול מן הנשמה והחומר מן הצורה.

ונראה דהנה דברי הזוהר הקדש דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן, אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל האלקי וההארה האלקית שנמצאים בישראל הכל נמשך מאברהם אבינו ע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים, והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאברהם אע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו… ושרה באשר בטבע הנשים להמשך אל החומריות ביותר והתשוקה שלהן ביותר בדברים החומריים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומריים, וכבר אמרנו לפרש דברי הזהר הקדש שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חייה ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה… שהזהר הקדש נחית לשורש מעלת שרה ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה ברע באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה והחומר שלה קודש קדשים, ובשביל זה זכתה לכל מעלותיה הרמות והנשאות שהלכה דרגא אחר דרגא, והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחריה שיהיה גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפילו בלי התחכמות. כללו של דבר, אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב, כמו שהם עצמם היו. ולעומת שתי הקדושות האלו, קדושת השכל וקדושת הגוף, אנו אומרים בברכת קריאת שמע והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך… מכל מקום ההתחלה ויסוד הבנין באברהם אע"ה היה השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה היה היסוד הלב וממנו באה גם כן לקדושת השכל והארה אלקית… (שם תער"ב)

והנה במדרש תנחומא שאברהם הספיד את שרה ואמר עליה כל הפרשה אשת חיל מי ימצא. והנה נאמר שם ותעש בחפץ כפיה, ויש לדקדק בנגינות הטעמים שתיבת ותעש מוטעמת במלך ותיבת בחפץ כפיה סמוכים, והוא בלתי מובן לכאורה… אך להנ"ל יובן שמעלתה היתה קדושת הגוף שהיה מעצמו נמשך אחר השי"ת כאלו הכפים בעצמותן היו בעלי חפץ ורצון…

עוד שם במדרש תנחומא זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה. ולכאורה אינו מובן, שאחר מיתתה התחיל אברהם להשתדל בענין מערת המכפלה. אך להנ"ל יובן, דהנה בזוהר הקדש דארבע מאות שקל כסף הם ארבע מאות עלמין דכסופין. ויש לפרש שלזכות לד' מאות עולמות דכסופין אי אפשר כי אם על ידי שפורש מכסופין והנאות דהאי עלמא, וארבע מאות שקל כסף הוא רמז לכסופין דהאי עלמא שנתן אברהם בעד מערת המכפלה… כי אחר העקדה שהבחין שהוא מוסר כל חמדתו ותשוקת לבבו להשי"ת, שהרי יצחק היה תכלית חמדתו ותשוקתו והיה נוגע לבחינת יחידה שבנפש, אז ידע בנפשו שראוי להשיג את מערת המכפלה שיש בה ענין ת' עלמין דכסופין… והנה לפי דרכנו שזה הענין לבא אל תשוקת הקדושה על ידי שפורש מתשוקת עולם הזה זוהי מעלת שרה ויסודה, והיא השפיעה זה הענין אף לזרעה אחריה, ואף עתה עד היום הענין זה מתייחס אליה, כי היא המציאתו, ועל כן יש לומר כי גם אברהם נטל בחינה זו משרה, ועל כן כל מה שפעל אברהם בבחינה זו הכל מתיחס אליה, ועל כן יצדק לומר זממה שדה ותקחהו כנ"ל… (שם)

והנה במדרש רבה (נ"ח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה… בת עשרים כבת ז' לנוי וכו', ובודאי אין הפירוש הנוי הגשמי לבד, אלא שהנוי הגשמי הוא רמז ודוגמא לנוי הרוחני, שהגשם הוא צל לרוחני וכדמסיק זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, והיינו כמו שהיתה בעצמה תמימה השכל והגוף לאחדים ויחדיו היו תמים אל ראשם להיות דבקים בשרשם, כן נמי היה החומר צל לרוחני עד שהיה לה גם נוי הגוף בכל שנותיה, שכשם שהם תמימים כך שנותם תמימים, וכל יומי בחד קטורא אתקטרא, ועל כן היתה לה שייכות למערת המכפלה כנ"ל להיותה דוגמא להתחברות עלמא עלאה ותתאה. (שם תרע"ד)

והנה בזוהר הקדש שאברהם ושרה הם נשמה וגוף, והיינו שאף ששניהם היו שלמים בגוף ונשמה, מכל מקום עיקר עבודת אברהם היתה להמשיך חסדים מלמעלה למטה, ועל ידי זה איחא את כל באי העולם ומגייר את האנשים, ושרה היתה עיקר עבודתה מלמטה למעלה, להמשיך את תשוקת התחתונים לעליונים, וזהו שהיתה מגיירת את הנשים, הצד השוה שבהם שהיו מחברים את העליונים והתחתונים יחד, ושניהם זכו למערת המכפלה, שהיא מקום החיבור… (שם)

והנה ענין תמימות הוא האמונה אף בלתי הוראת השכל, כי אם השכל מחייב שכל הוא שוב לא נקראת אמונה ותמימות. והנה במדרש לעיל (פ' מ"א ופ' נ"ב) שאמרה שרה אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה, הרי שהיתה בה מידת התמימות, אף שהיה הדבר מוזר מאד בעיניה, ולא מצינו שאמר לה בשם ה' שאמר לו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, מכל מקום באשר היה אברהם מוחזק אצלה לנביא לא הרהרה אחריו מצד מדת התמימות שבה…

ויש לומר שהוא ענין הה"א שבשרה לעומת הה"א האחרונה שבשם הוי"ה ב"ה, שהיא מדת מלכות שמים, וענין קבלת מלכות שמים הוא לעשות מחמת ציווי השי"ת אף בלי הבנת שום טעם, והוא כענין תמימות כנ"ל. ומכל מקום מצינו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, שהיא מעלת השכלי, שבשביל שבטלה דעתה ורצונה כנ"ל זכתה למעלת הדעה והשכל… ובזה יש לפרש דברי המדרש תנחומא זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה, דהנה בזהר הקדש דמערת המכפלה היא צירוף שני ההי"ן, ואברהם הבין דכל מה שזכה למערת המכפלה הכל היה בזכות שרה, ועל כן נקראה על שמה שהיא היתה הלוקחת אף שבעת הלקיחה כבר מתה, מכל מקום זכותה ומדתה פעלו זאת… (שם תרע"ה)

בזהר הקדש, מאי שנא הכא שרה דכתיב מיתתה באורייתא מכל נשי דעלמא… והנה ידוע שהאבות תקנו חטא אדם הראשון, אברהם תיקן את חלק גילוי עריות שהיה פתוך ביה כמו שכתב מהר"ל, ועל כן היה צריך אברהם מירוק במצרים אשר בשר חמורים בשרם, ובמה שלא נמשך אחריהם תיקן את החטא ההוא. אך באשר גם חטא אדם הראשון היה באמצעות חוה, ובלעדיה לא היה לנחש שום מקום להתקרב אליו, על כן גם במצרים שפרעה הוא נחש שבא לנסיון ולמירוק לאברהם, היה צריך להיות בכי האי גונא, שהרי לגודל מעלת אברהם לא היה לנחש שום קירוב לאברהם, אלא שתחילה לקח את שרה וחשב שתחילה יטיל בה זוהמא ובאמצעותה ילכוד גם את אברהם. ויש לומר שמהאי טעמא הכניס אברהם את שרה לנסיון זה ולא הלך לארץ אחרת שלא יסתכן עבור שרה, שבמכוון עשה ככה לתקן חטא אדם הראשון, ולעומת שחוה אתפתתת ואתדבקת בחויא, בטח בשרה שלא תתפתה ולא יטיל בה זוהמא כלל, וממילא לא יהיה להנחש שום מקום להתקרב אליו ויהיה לגמרי היפוך ענין אדם הראשון וחוה, ובזה יתוקן החטא.

והנה במדרש תנחומא ותמת שרה וגו', התחיל אברהם לבכות עליה ולומר אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה, אימתי, בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. ובאגדת בראשית מסיים בה, שנאמר ולאברם הטיב בעבורה, ויש להבין שזה לא היא גמלתהו אלא פרעה ובסיבתה. אך לפי דרכנו יש לומר, דהנה ידוע דבמה שאין האדם נמשך אחר חיצוניות לא די שאין החיצונים יכולין לדבק בו, אלא אדרבה הוא מוציא מתוכם כל חלקי הקדושה שהיו שבויים בידיהם. אם כן במה שלא נתפתתה לעצת הנחש והיתה כמו פתח האהל המשומר מכל מגע נכרי, עוד זאת הוציאה מבית פרעה כל חלקי הקדושה שהיו שקועים שמה, והיה דוגמא על העתיד שישראל יעשוה כמצולה שאין בה דגן. ועל כן כמו שעצת נחש היתה לדבוק באברהם באמצעות שרה, נעשה להיפוך אשר כל חלקי הקדושה שהיו במצרים נמשכו ונדבקו באברהם באמצעות שרה… וזהו שהביא הכתוב ולאברם הטיב בעבורה, שהוא השלל כנ"ל, ובעבורה הפירוש באמצעותה.

עוד שם בתנחומא דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל, היינו כמו מדתה שמירת הטוב שלא ידבקו בו חלקי הרע, על כן הבחינה ההפרש, שישמעאל אף שבודאי בחיצוניותו היה נראה כצדיק והתפאר עצמו שנימול לי"ג ולא עיכב, מכל מקום הוא באשר מדתה להפריש בין טוב לרע היפוך חוה שערבה טוב ורע, הפרישה בין יצחק לישמעאל באמרה "גרש האמה הזאת ואת בנה".

עוד שם ותקם בעוד לילה, אימתי, וישכם אברהם בבקר. ובמדרש שגם שרה עמדה בבקר והלכה עמם לשלחם, אף שהיא לא ידעה מהעקידה, ומה תועלת היתה לאברהם בזה, אך לפי דרכנו יש לומר, שאף שחשבה שהוליכו לבית שם ועבר ללמוד תורה כבמדרש, מכל מקום ליותה אותם משום דכל המתלוה אינו ניזוק. והיינו שמזלה חזי שהשטן יעמוד לפניהם בדרך להפריע הליכתם, על כן עשתה להם לויה כדי שמדתה להפריש כנ"ל תקום להם בדרך להנצל מכל דיבוק רע, ובודאי שהיה להועיל שהשטן לא יכול להם.

עוד שם זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, ואף שקנה אותה אחר מיתתה, משמע שזכותה גרם, והנשמות שעולות לגן עדן עוברות דרך מערת המכפלה, ובאשר שרה מידתה היתה פתח האהל כנ"ל, על כן היתה מערת המכפלה בדומה לה וזכתה בה. ועל כן מיתתה נמי לא היתה כגוונא דשאר בר נשא, דענין מיתה הוא שניתן רשות לכחות הרעים לדבוק בגוף זה עד שהנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, אבל היא באשר היתה מדתה שלא להניח לכחות הרעים לדבוק בקדושה, על כן זכתה שהכוחות הרעים לא יכלו לדבוק בה… והטעם יש לומר כנ"ל מה שהיתה מדתה היפוך חוה כנ"ל, ועל כן כל אריכת הפרשה במיתתה בקרית ארבע ובקבורתה במערת המכפלה, הכל הוא מחמת דלא אתדבקת בהאי חיויא. (שם תרע"ז)

ויש לומר שזהו ענין המדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, היינו בלי שינוי, ומשם שתמיד היתה נמסרת לרצון השי"ת, וזהו שאמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, שהוסיף ביאור שזה שאמרת שהיתה תמימה במעשיה אין הפירוש שלא חסרה ממעשים טובים, שזה נקל לשרה, אלא שהיתה תמיד בלי שינוי, כמו עגלתא תמימתא שנכלל בזה שאיננה טרפה כנ"ל, שאיננה יכולה לסבול השינוי, ועגלתא תמימתא לא לבד שאין בה מום וחסרון, אלא נמי שיכולה לסבול השינויים ואינה משתנית, כך היתה שרה בלתי משתנית בשום שינוי ולא מהתהפכות הזמנים ותולדות הימים, ולא משינוי שנותיה ימי עליה ימי עמידה וימי ירידה, כולהו יומי בחד קטורא אתקטרא. ולפי האמור יובן מה שנכתב בה שנה בכל כלל וכלל, ששנה נגזר מלשון שינוי, ולפי זה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים מורים בת ק' כבת כ', היינו בת ק' היתה בימי ירידה שכבר עברו ארבע ידות משנותיה והיתה כבת כ', שהם ימי עמידה, שאז נשלם שכל האדם… ובת עשרים כבת ז' שאז היא בימי עליה, ואמר הכתוב שבכל פרט ופרט שאדם מעותד להשתנות, היא היתה שוה בכולם… (שם תרע"ט)

ר' צדוק:

ועל כן נאמר שם על ידי השי"ת עצמו גם כן "ולשרה בן", ייחסו לנוקבא מצד זה, והיא הכחישה כי יראה, וחלילה לה לדבר שקר וכל שכן לפני השי"ת שידעה שהוא בוחן לבות, וגם עיקר הצחוק היה בקרבה ולא נודע לבריה רק מה שהשי"ת גילהו לאברהם, ואיך תכחישו, רק הכונה שהיא התנצלה לומר לא צחקתי דרך מלעיג ובלתי מאמין כלל, אלא כי יראה ומצד היראה שמא לא תוכל להשתדל בעבודת השי"ת כפי הראוי להבטחה כזו הוא שצחקה, וכן היה האמת כדעתה, אבל מכל מקום נחשב זה הכחשה כלפי השי"ת שהוא יודע מעמקי לבה וידע שלא היה לה לירא מזה כפי תוקף אמונתה, אלא שהתעוררות מדת הצחוק והתפשטותו עד סטרא דרע ורגלין היורדות מות לליצנות והלעגה הוא שגרם לזה… (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קא)

ר' ירוחם:

ותכחש שרה – …והנה באמת החילוק בין צחוק של אברהם לצחוק של שרה היה רק בחוט השערה, שתורה הרגישה בזה חילוק דק, וזהו פירוש הכתוב, הנה ודאי כי שרה לא הכחישה לגמרי את הצחוק שלה, אלא שחלקה ואמרה שהצחוק שלה היה גם כן כמו של אברהם צחוק של שמחה, ואברהם אמר, לא כי צחקת, היינו ששלך היה לשון צחוק ולא של שמחה… (דעת תורה בראשית קכג)

מכתב מאליהו:

…כמו כן היו כל ימי חיי שרה תמימים בעבודת ה', כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים. שרה שעיבדה כל רגע מחייה וכל ניצוץ מכחה לעבודת ה', ולא השאירה כלום לשליטת היצר הרע – זהו מדת המלכות האמיתית. בשלמותה של שרה הסתכלה אסתר ואמרה, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. היא ראתה בקכ"ז מדינות רמז לשני חיי שרה התמימות, והבינה שאם תגיע למדת מלכותה של שרה תזכה למלכות האמיתית על קכ"ז המדינות וכולם ימלאו את רצונה… (חלק ג עמוד כג)

…אבל ביאור הענין הוא על פי מה שפירש רד"ק על "ותצחק שרה בקרבה", שבקרבה הוא מקום נסתר בקרב לבה, ושם נתעורר ניצוץ דק של צחוק שלא הרגישה בו, ולכן אמרה "לא צחקתי". ולמה לא הרגישה, על זה משיב הכתוב "כי יראה", כי יש שנמנע מלעשות תשובה מחמת יראת שמים, כי העון גדול בעיניו ורוצה להתעלם ממנו, כי לא יוכל להודות אפילו לעצמו שיש בו עוון כזה. והנה צחוק זה היה חטא רק לפי גודל מדרגת שרה אמנו, כי האם מחויבים להאמין לכל ברכה שנאמרה על ידי אורחים הנראים כערביים המשתחוים לאבק רגליהם. אבל לפי ערך מדרגתה היתה צריכה לדעת שאין מקרה בעולם, ואם ה' השמיעה דבר כזה אין לזלזל בו אלא להעלות על הדעת שאפשר שיתקיים, כי היפלא מה' דבר. וכשנאמר לה מאת ה' "למה זה צחקה שרה" וגו' הבינה שלפי מדרגתה נחשב לה הרהור קל זה לחטא, אבל מפני יראת שמים שבה לא רצתה להודות שאמנם חטא כזה בא לידה, ויראה זו גרמה שתתעלם המחשבה מדעתה לגמרי עד שיכולה לומר – ולהאמין – לא צחקתי. והקב"ה רצה ללמד לה שלא זו היא הדרך, אלא שצריך להודות על האמת על כל פנים, כמו שביארנו לעיל, כי רק בדרך זו ניתן לתקן את שורש המדה בפנים הלב. (חלק ה עמוד קכח)

אברהם אבינו ושרה אמנו כבר שהו עשר שנים בארץ ישראל ולא היו להם בנים. והנה אף שאברהם אבינו ודאי שאף שיהיו לו בנים לקיום תכליתו, מכל מקום לא עלה על דעתו לישא אשה אחרת עד שפתחה שרה אמנו בדבר. וגם אז לא היתה כונתו בשביל עצמו אלא רק לעשות רצון שרה, כמו שפירש הרמב"ן על הפסוק "וישמע אברם לקול שרי" (בראשית ט"ז ב')… וגם על שרה אמנו פירש רמב"ן כמה גדולה שבירת יצרה, שלא רק שנתנה לבה ליתן את הגר לאישה ולהכניסה לו בידים, אלא רצתה שתהיה גם היא לו כאשה נשואה ולא כפילגש, כמש"כ "לאברם אישה לו לאשה".

ומיד בסמוך כתוב "ותקל גבירתה בעיניה, ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וגו' ישפט ה' ביני וביניך". ותמוה, הרי שרה אמנו, שוויתרה על רגשותיה בדברים הקרובים ביותר ללב אשה, איך תטעון טענות חזקות כאלו נגד בעלה בדבר שהוא לא גרם. אולם עיין בתרגום יונתן שדברים אלה של שרה היו בקשת רחמים מאת השי"ת, כלומר מאחר שסבלה כמה וכמה יסורין בעד בעלה, שעזבה בית אביה בשבילו והלכה אחריו לארץ נכריה, ועתה כשלא היו לה בנים ונתנה לו את הגר נתבזתה, ובכן התפללה שיתן ה' להם בנים ויתמלא הארץ מהם ולא יצטרכו לבני הגר שהיא בתה של פרעה בן נמרוד שזרק את אברהם אבינו לכבשן האש. והביאור הוא שעיקר דבריה היו תפלה ובקשה, אלא כיון שנתערב בהם הרגש קל של טענה, כלומר, "מאחר שסבלתי כל כך הרבה יסורים ראוי לי שאתה תתבע עלבוני", כינהו הכתוב ב"חמסי עליך" וגו', לומר שבתפלתה נתגלה הרגש כזה…

ולפי זה ברור שיש לפרש מש"כ "ותענה שרי" לא כעינויים של ממש חס ושלום, אלא שהתנהגה עמה באופן "שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה" (ספורנו). וזאת עשתה כדי ליישרה ולשמרה שלא תפול חס ושלום ספחת של גאוה, אשר בהיותה בת פרעה סכנתה קרובה לה מאד, ושרה בהיותה גברתה הרגישה באחריות תיקון נפשה… ולזה כיוון המלאך באמרו (שם ט"ז ט') "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה"…

ועם כל זאת אנו רואים מלשון הכתוב וממדרשם ז"ל שנתערבה בתוך כוונתה איזו נקודה כל שהיא שלא היתה לשם שמים לגמרי, ובמדרגתה נחשבת זאת לה כקנאה וכעין הרע גסה, ועל אשר לא הרגישו בנקודה זאת נחשב להם הענין לחטא, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי… (חלק ה עמוד קל)

ראה עוד שרה מרמ"ע מפאנו מאמר אם כל חי חלק ב סימן ב.

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.