תורה שבכתב ושבעל פה

(ראה גם: דברי סופרים, משנה, קבלה, תלמוד)

תנ"ך:

ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. (שמות לד כז)

זהר:

שלש פעמים נאמר כאן ביום השביעי, ויכל אלקים ביום השביעי, וישבות וגו' ויברך וגו', הרי שלש פעמים, ויכל אלקים ביום השביעי, היינו תורה שבעל פה, (שהיא מלכות, נוקבא דז"א ומדה השביעית לחג"ת נה"י דז"א), כי עם יום השביעי הזה נשתכלל ונגמר העולם כמו שאמרנו… (בראשית ב קפא)

תא חזי מה כתיב, וירא מנוחה כי טוב, זו היא תורה שבכתב, ואת הארץ כי נעמה, זו היא תורה שבעל פה, ויט שכמו לסבול, לסבול עול תורה ולהדבק בה ימים ולילות. ויהי למס עובד, היינו להיות עובד אל הקב"ה ולהדבק בו, ולהחליש את עצמו בה (דהיינו מרוב עסקו בתורה). (ויחי תרפו)

דבר אחר כי נר מצוה, זהו נר, המאור של דוד, שהוא נר מצוה, תורה שבעל פה (דהיינו מלכות), שצריכה להתתקן תמיד, והיא אינה מאירה, אלא מתוך תורה שבכתב, (שהוא ז"א), כי התורה שבעל פה אין לה אור אלא מתוך תורה שבכתב שהוא אור להאיר. (תרומה תשכח)

…מה ההפרש (בין זה לזה, (בין ספר עליון לספר תחתון), אלא ספר העליון הוא תורה שבכתב (שהוא חכמה עלאה), משום שהיא סתומה ואינה עומדת אלא בכתב, (דהיינו שראוי להתגלות), כי שם הוא מקום, (דהיינו ישסו"ת), שיתגלה החכמה למטה, (במלכות), ומי הוא המקום, הוא עולם הבא, (דהיינו ישסו"ת). ספר התחתון הוא תורה הנקראת תורה שבעל פה, ומי הוא על פה, אלו הם המרכבות שלמטה, (דהיינו ז' היכלות דבריאה, שהמלכות) עומדת עליהם, ומשום שאינם בכלל הכתיבה העליונה, (כלומר שאינם בבחינת העלם כמו חכמה עלאה שבישסו"ת הנקרא כתב, על כן) נקראים על פה…. (תרומה קג, ועיין שם עוד)

בספר האגדה אמר, קול התורה זוהי תורה שבעל פה, (דהיינו מלכות), כי תורה שבכתב (שהיא ז"א) נקראת תורה סתם, תורה שבעל פה נקראת תור, כמו שאתה אומר ויקר, ויקרא, שזה (ויקרא) היא שלמות וזה (ויקר) אינו כן, (אף תורה, היא שלמות דהיינו ז"א, ותור היא המלכות שאינה שלמה כמוהו… (ויקרא מה)

רבי יהודה ור' יוסי היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה, א"ר יהודה לר' יוסי אני רואה שהתורה שלומדים אותה בלילה היא יותר צחה (מהתורה שלומדים אותה) ביום, למה זה, אמר לו, משום שצחות התורה שבכתב היא בתורה שבעל פה, (שהיא המלכות), שולטת בלילה ומתעוררת יותר מאשר ביום, ובזמן שהיא (המלכות) שולטת, אז היא הצחות שבתורה… (שם שצד)

עוד פתח ואמר, ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, והתורה זו תורה שבכתב (שהוא ז"א), והמצוה זו תורה שבעל פה, (שהיא המלכות), להורותם כתוב חסר ו', הוא כמו שאתה אומר ואל חדר הורתי, וכאן יש להסתכל להורותם של מי, אם תאמר הורתם של ישראל (שהם זו"ן, שישראל הם בנים שלהם, כמו שכתוב בנים אתם לה' אלקיכם), אינו כן, כי ישראל אינם נזכרים במקרא הזה, (שיאמר עליהם להורותם סתם), אלא הורתם של תורה ומצוה, ומי הם זה הוא יין המשומר, (שהיא בינה, שהיא אמם של זו"ן הנקראים תורה ומצוה), משום שכל כתיבה של ספר העליון (שהיא חכמה הנקרא ספר העליון) שם שורה, (בבינה, כי ספר העליון שהוא חכמה נעלם, ותחלת הגילוי שלו, הנבחן לכתיבה, הוא בבינה), ומשם, (מבינה), יוצאת תורה (שבכתב שהוא ז"א), ועל כן אנו קוראים לז"א תורה שבכתב, (משום שז"א נאצל ויצא מן הכתב, שהוא בינה), וזה הוא אשר כתבתי להרתם להרתם ודאי, (דהיינו חכמה ובינה, שהוא סוד ספר וכתיב, שהם הרתם דז"א).

תורה שבעל פה (שהיא המלכות), היא תורה אחרת העומדת (ומתקיימת) על פה. מי הוא פה, זה הוא דעת, (דהיינו ז"א המכריע בין חכמה ובינה), שהוא פה דספר וכתיבה), (שהם חכמה ובינה כי הדעת שהוא ז"א מכריע ומגלה החכמה ובינה שה"ס ספר וכתיבה דוגמת פה של אדם המגלה מה שנעלם במחשבתו). ותורה זו, היא תורה אחרת, (מתורה שבכתב), שהיא נקראת תורה שבעל פה, שהיא עומדת ומתקיימת על פה ההיא הנקראת תורה שבכתב, (שהוא ז"א כי המלכות עומדת ומתקיימת מז"א, כנודע, ומשום זה נקראת תורה שבעל פה). ומשום זה נתעלה משה בכל דבר על כל שאר נביאים הנאמנים, שכתוב ואתנה לך, לך הוא בדיוק, (להוציא שאר הנביאים, כי משה הוא מרכבה אל הדעת, שממנו תורה שבעל פה). (שמיני צג)

פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. מה הוא תורה ומה הוא תעודה, אלא תורה זו היא תורה שבכתב (שהוא ז"א), תעודה זו היא תורה שבעל פה (שהיא המלכות). תורה שבעל פה אינה שורה במקום פגום, כי היא נבנית מתורה שבכתב, (כי המלכות נבנית מז"א שהוא שלם). כתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי, צור תעודה זה הוא תורה שבעל פה, משום ששם (במלכות) נצורר צרור החיים, ובתעודה נקשר קשר החיים שלמעלה (מז"א) שיהיה הכל קשר אחד.

ומשם ולמטה (דהיינו למטה ממלכות), מתפרדים האורחות והשבילים ומשם נפרדים דרכים בעולמות כולם, זה שאמר ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.

חתום תורה, חתימה של התורה, שהיא תורה שבכתב (שהיא ז"א), באיזה מקום היא, בלימודי, אלו הם נביאים (הנקראים למודי ה', דהיינו נצח והוד), כמו שאמר ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין, (שהוא נצח), ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז, (שהוא הוד), ומשם נמשכים דרכים לנביאים הנאמנים, (שהם מקבלים מנצח והוד), ואלו (נצח והוד) עומדים בקיום אל הגוף (שהוא ז"א), לששה אורות שבו, זה שאמר שוקיו עמודי שש, (שוקיו הוא סוד נצח והוד, והם עמודים לז"א שיש בו שש ספירות), והכל אינו עומד אלא בסוד השלמות, וקדושת כולם אינה שורה אלא כשהם בשלמות, כי כשמתחברים זה בזה (ז"א במלכות) הכל הוא שלם, הכל הוא אחד, ושום מקום אינו נפגם, ועל כן נקראת כנסת ישראל שלם, כמו שאמר ומלכי צדק מלך שלם… (אמור מג)

…ועל כן אם בחקותי, הם כל אלו הגזרות והדינים והעונשים והמצות, שהם במקום ההוא, שנקרא תורה שבעל פה, (דהיינו המלכות שנקראת) חקה, ואת משפטי תשמורו, במקום ההוא שנקרא תורה שבכתב (שהוא ז"א), כמו שאמר משפט לאלקי יעקב, (שהוא ז"א הנקרא יעקב), וזה אחוז בזה וזה בזה, והכל אחד, וזה הוא הכלל של שם הקדוש, (דהיינו היחוד של ז"א ומלכות), ומי שעובר על דברי תורה כאלו פוגם השם הקדוש, משום שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, ועל כן אם בחקותי תלכו זהו תורה שבעל פה, ואת משפטי תשמרו זהו תורה שבכתב, וזהו הכלל של שם הקדוש. (בחקותי יז)

מצוה החמשית היא, והגית בו יומם ולילה, היא (המלכות), תורה שבכתב מצד החסד, ותורה שבעל פה מצד הגבורה, שבהם חכמה ובינה, (כי בגדלות עולה החסד ונעשה חכמה, והגבורה עולה ונעשית בינה), כמו שהעמידו בעלי המשנה, הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, (אין עשיר אלא בדעת ובבינה), ועמוד האמצעי (שהוא ת"ת) כולל את שניהם, (הימין והשמאל), ומשום זה נקרא שמים, שהוא כולל אש ומים, אש היא גבורה מים הם חסד… (פנחס רע"מ תתמז)

הכלל של כל התורה, (דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פי יחד) כך הוא ודאי, כי התורה היא תורה שבכתב, והיא תורה שבעל פה, תורה שבכתב זה הוא שכתוב, הויה, (דהיינו ז"א), תורה שבעל פה הוא שכתוב האלקים, (שהוא המלכות). ומשום שהתורה ה"ס השם הקדוש על כן נקראת כך, (זה נקרא הוי"ה וזה האלקים).

תורה שבכתב ותורה שבעל פה, זו כלל וזו פרט, (התורה שבכתב היא כלל, דהיינו ז"א, ותורה שבעל פה פרט, דהיינו המלכות). הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל, (שאין שלימות לזה בלי זה עד שיתחברו שניהם). ומתיחדים זה בזה ונעשה הכל אחד, ועל כן כלל כל התורה היא כלל שלמעלה (ז"א), ושלמטה (המלכות) משום ששם הזה הוא למעלה, ושם הזה הוא למטה, זה (תורה שבכתב) סוד עולם העליון, (ז"א), וזה (תורה שבעל פה) הוא סוד עולם התחתון, (מלכות), ועל כן כתוב אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלקים, (ששניהם אחד), וזה כלל הכל, (של כל העולמות), וכל זה שאמרנו צריך האדם לדעת בעולם הזה… (ואתחנן פא)

כי כך אמר אבא (דהיינו ר"ש), תורה שבעל פה (שהיא השכינה) אינה נודעת אלא בשביל תורה שבכתב, (שהיא ז"א), והשכינה אינה מתישבת למעלה, אלא על ידי התורה (שלומדים) למטה. שכל זמן שהתורה נמצאת עמה, יכולה השכינה להמצא בעולם. זה שכתוב, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה, על האדמה סתם, (שהיא המלכות), ואם לא, שמבטלים למוד התורה אינה יכולה להתקיים… (שם קנו)

ועיין עוד תורה-כללי בהעלותך פח.

ספרא:

אלה החוקים והמשפטים והתורות, החוקים אלה המדרשות, והמשפטים אלו הדינים, והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה. (בחקותי פרק ח)

תלמוד בבלי:

וא"ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה גמרא, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. (ברכות ה א)

תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל גייריה, יומא קמא א"ל א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה, א"ל והלא אתמול לא אמרת לי הכי, א"ל לאו עלי דידי קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי. (שבת לא א)

דרש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו', בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו, אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. (עירובין כא ב, וראה שם עוד)

…וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה… (שם עז א)

…מה הפרש בין זה לזה, הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק, הללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק. (ראש השנה יט א)

אמר ר' אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ור' יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר כי על פי הדברים האלה, ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי, ההוא אתמוהי קא מתמה, אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו. ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה, ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו.

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא אלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות.

א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. (גיטין ס ב)

תנו רבנן העוסקין במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עליה שכר, גמרא אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא… אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא, הדר דרש להו לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא… (בבא מציעא לג א, וראה שם עוד)

רבי ור' נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה, וסימנך עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. (שם פו א)

תנו רבנן עתיר נכסין עתיר פומבי זה הוא בעל הגדות, עתיד סלעים עתיר תקוע זהו בעל פלפול, עתיר משח כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא גמרא. אמר רבי זירא אמר רב מאי דכתיב כל ימי עני רעים זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה. רבא אמר איפכא והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא מאי דכתיב מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם, מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה, בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא. (בבא בתרא קמה ב)

ראה עוד תורה-כללי תמורה יד ב.

תלמוד ירושלמי:

ר' חגיי אמר ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא, חמא כד ספר מושט תרגומא מן גו ספרא (קורא התרגום מתוך הספר), א"ל אסור לך, דברים שנאמרו בפה בפה, דברים שנאמרו בכתב בכתב. ר' חגיי בשם ר' שמואל בר נחמן נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזה מן החביבין, אלא מן מה דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל הדא אמרה אותן שבפה חביבין. ר' יוחנן ור' יודן בר' שמעון חד אמר אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית, ואם לאו איני כורת אתך ברית, וחורנה אמר אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב את נוטל שכר ואם לאו אין את נוטל שכר… אריב"ל עליהם ועליהם, דברים הדברים, כל בכל מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני, הדא הוא דכתיב יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, וחבירו משיבו כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו. (מגילה כז ב)

ר' זעירא בשם ר' יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואין את יודע מה טיבה אל תפלגינה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה. א"ר אבון ויאות הרי שני מיני חטים אי לולא שבא נחום ופירשה לנו יודעין היינו. ר' זעירה בשם ר' לעזר אכתוב לו רובי תורתי וכי רובה של תורה נכתבה, אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב מן הדברים הנדרשין מן הפה, וכיני אלא חביבין הדברים הסמוכין לכתב מן הדברים הסמוכין לפה. א"ר יודה בר פזי אכתוב לו רובי תורתי אלו התוכחות, אפילו כן לא כמו זר נחשבו (אף על פי כן כמו זר נחשבתם). א"ר אבון אילו כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו, מה בינן לאומות, אלו מוציאין ספריהן אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהן ואין אנו יודעין איזה מהן חביבין, אלא מן מה דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, הדא אמרה אותן שבפה חביבין… (חגיגה ז ב, וראה שם עוד)

ראה עוד תורה-כללי פאה יג א.

מדרש רבה:

כתב לך את הדברים האלה, הדא הוא דכתיב (הושע ח') אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה א"ל למדה לישראל, אמר לפניו רבונו של עולם אכתוב אותה להם, א"ל איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם, ויהיו בזויים באומות, אלא המקרא אני נותן להם בכתב והמשנה והתלמוד וההגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם יהו מובדלים מהם. אמר לנביא אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומה אני עושה להם, נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד וההגדה בעל פה. כתב לך זה המקרא, כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו"ם. (שמות מז א)

רבי יוחנן אמר כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה כרתי אתך ברית, ואם המרת אותה ועשית מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה אינך מקבל שכר, למה שכך נתתיה תורה בכתב ותורה בעל פה… (שם שם ד)

…שלשים ומאה משקלה, צא וחשוב כ"ד ספרים של תורה שבכתב ושמונים מן המשנה שמתחלת במ"ם מאימתי קורין את שמע וכו', ומסיימת במ"ם ה' יברך את עמו בשלום, מ"ם ומ"ם הרי שמונים, הרי ק"ד שעולים מניינם של תורה שבכתב ותורה שבעל פה… למה נאמר במזרק אחד, שדברי תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כולם נתנו מרועה אחד, כולם א-ל אחד אמרן למשה מסיני. למה היו של כסף, כנגד התורה, שנאמר בה (תהלים י"ב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל וגו'. שניהם מלאים סלת, המקרא והמשנה מלאים הם שאין אחד סותר על חבירו. סלת, כמד"ת ונופת צופים (שם) כסלת שצפה על גבי נפה… עדות ה' זה סדר זרעים, שאדם מאמין בחייו של עולם וזורע. פקודי ה' וגו' זה סדר מועד שיש בו כל המועדות, שכתוב בהן ושמחת בחגיך. מצות ה' וגו' זה סדר קדשים, שהוא מאיר עינים בין חולין לקדשים. יראת ה' טהורה זה סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה. משפטי ה' וגו' זה סדר נזיקין שיש בו רוב הדינים, ולכך הקריבו מכל מין ומין ה' ה' כנגד ה' תיבות הכתובות על כל סדר וסדר. ולמה נכתבו ה' תיבות על כל סדר וסדר כנגד התורה שהיא ה' ספרים, ללמדך שהיא גופי תורה. למה שם הקב"ה כתוב בכל סדר וסדר, שהוא מעיד עליהן שמפיו אמרן למשה כשם שאמר ה' ספרי התורה. (במדבר יג טו)

דבר אחר לריח שמניך טובים… ורבנין אמרין שתי תורות הן תורה שבכתב ושבעל פה… (שיר א כא)

נאוו לחייך… בתורים בשתי תורות, שבכתב ושבעל פה. (שם שם נא)

מדרש תנוחמא:

אלה תולדות נח, יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות כמו שכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות, ותורה שבעל פה הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבעל פה נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב י"א), וכתיב (שם כ"ח) ולא תמצא בארץ החיים, ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא, אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל… לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד), ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחשך, שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט') אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור. ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה') ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט), ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה. לפי שאין לומר אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב, הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שניה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות, שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם, ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה הצער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד…

ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר (ישעיה נ"ט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך… (נח ג)

ילמדנו רבינו המתרגם בתורה מהו שיהא מסתכל בספר תורה ומתרגם, כך שנו רבותינו המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. והקורא אסור ליתן עיניו חוץ לתורה שלא נתנה התורה אלא בכתב, שנאמר וכתבתי על הלוחות את הדברים, ואסור למתרגם ברבים ליתן עיניו בתורה. א"ר יהודה בן פזי מקרא מלא שנאמר כתב לך את הדברים האלה, הרי התורה שנתנה בכתב, כי על פי הדברים האלה הרי תרגום שנתן על פה. א"ר יהודה בר סימון כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, על ידי מה על ידי כתב לך ועל ידי על פה, אם קיימת מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה על פה כרתי אתך ברית.

א"ר יהודה בר שלום בקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב, וצפה הקב"ה שאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין אותה יונית והן אומרין אנו הן של ישראל, א"ל הקב"ה למשה אכתב לו רובי תורתי ואם כן כמו זר נחשבו (הושע ח') וכל כך למה, מפני שהמשנה היא מסטורין של הקב"ה, ואין הקב"ה מוסר מסטורין שלו אלא לצדיקים, שנאמר (תהלים פ"ה) סוד ה' ליראיו. (וירא ה)

ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה, מנין היה יודע משה אימתי יום, אלא כשהקב"ה היה מלמדו תורה בכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה… (תשא לו)

שני לוחות אבנים כנגד חתן וכלה… כנגד שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (עקב י)

מסכת סופרים:

לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הש"ס דר' יוסי בר אבין אמר עד שלא שיקע בו רבי משניות, אבל שקע בו רבי משניות לעולם הוי רץ להש"ס יותר מן המשנה. אבל אמרו נמשלה המקרא כמים והמשנה כיין והש"ס כקונדיטון, אי אפשר לעולם בלא מים ואי אפשר לעולם בלא יין ואי אפשר לעולם בלא קונדיטון, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי אפשר לעולם בלא מקרא ובלא משנה ואי אפשר בלא הש"ס לעולם.

ועוד נמשלה התורה כמלח והמשנה כפילפלין, והש"ס כבשמים ואי אפשר לעולם בלא מלח, ואי אפשר לעולם בלא פילפלין, ואי אפשר לעולם בלא בשמים ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה ואי אפשר לעולם בלא הש"ס. אבל אשרי אדם שיש עמלו בהש"ס ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא להש"ס על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא להש"ס, על זה נאמר הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו. (פרק טו ה)

תנא דבי אליהו זוטא:

ואמרתי לו בני, וכי יש לך אלו מהר סיני והלא אינן אלא משנת חכמים, אלא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל לא נתנה להם אלא כחטין להוציא מהן סולת וכפשתן לארוג מהן בגד בכלל ופרט ופרט וכלל וכלל ופרט וכלל… (פרק ב)

מדרש אגדה:

כי על פי הדברים האלה, אלו הוריות של תלמוד, שעיקר הברית נכרת על פירושי התורה, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, שכל הדורש פסוק כצורתו בלא מדרש ובלא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. (כי תשא לד כז)

ילקוט ראובני:

ראה תורה-כללי יתרו.

אבן עזרא:

עין תחת עין – …והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם אם לא נסמוך על דברי חז"ל כי כאשר קבלנו התורה מן האבות כן קבלנו תורה שבעל פה אין הפרש ביניהם… (שמות כא כד)

…ולא הזכיר הכתוב עונש בת הבן או בת הבת כי סמך על תורה שבעל פה, גם יתכן שלא הזכירם בעבור חוסר תאות האב כי הוא בא בימים בזמן שתהיה לו בת בוגרת… (ויקרא כ יז)

רמב"ן:

כי אם שמע תשמע בקולו – …והנה קולו הוא קול אלקים חיים, והמצוה לשמע בקולו מפי הנביאים, או הטעם שלא יקצצו בנטיעות ויעזבו תורה שבעל פה, כענין שדרשו "ואת אמרת קדוש ישראל נאצו" זו תורה שבעל פה. והנה פירוש "ושמע בקולו", לדברי… (שמות כג כב)

תורי זהב – נעשה המשל שנתן תורה שבכתב ושבעל פה על ידה, שנמשלו שניהם לזהב ולכסף, "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ונמשלו כמו כן ליין וחלב ולדבש וחלב, "ובלא מחיר יין וחלב" (ישעיה נ"ה), "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר ד'), רוצה לומר שכולם הדמות והמראה מים מרוח ואש ממים, ולפי שהאדום קרוב לנו מקדים האדום, והקב"ה מקדים הלבן, שנאמר "לי הכסף ולי הזהב". עם נקודות הכסף – לפי שתורה שבעל פה נאצלת מן תורה שבכתב והוא המעמיד אותה, כלומר התורה שבכתב מעמיד את התורה שבעל פה, כמו הרוח מעמיד הגוף, המשיל תורה שבכתב לנקודה שהנקודות באותיות כמו הרוח בגוף, כמו שאמרו רז"ל בגופא דאינשא. ושתי התורות נתנו על ידי השכינה, כמו שאמרו במדרש "אד-ני יתן אומר המבשרות צבא רב". מכל זה מבואר שלא היה הקול פנימי נחלק ונשמע עד הסוף, והיא הספירה העשירית, וכן הוא אומר "ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל"… (שיר השירים א יא)

כוזרי:

אמר החבר, אם כן הקבלה אנחנו והקראים חייבים בה, וכל מי שיודה כי התורה הזאת הנמצאת, הנקראת על התכונה הזאת היא תורת משה… והנה זה ספר משה הפשוט הצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מן הקבלה, מן הנקוד, ומטעם, ומפסוק וממסורת, על אחת כמה וכמה אנו צריכים בעניניו ובפירושיו, כי הענין רחב מן המלות. התראה כאשר אמר להם "החדש הזה לכם ראש חדשים" על הדמיון, לא נסתפק העם אם רצה לומר חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי כשדים שהיו עם אברהם באור כשדים, או רצה חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימם עם שני השמש כאשר בחכמת העיבור. הייתי רוצה שישיבוני הקראים תשובה מספקת על זה והדומה לו, ואשוב לדעת. ושישיבוני תשובה מספקת כאשר אשאלם על מה שיתיר החי לאכול, ומה ענין הזביחה, ושמא היא נחירה או הרג כאשר יזדמן, ולמה נאסרו זבחי גויים, ומה הוא שיש בין זבחו והפשטו ושאר מלאכתו… (מאמר ג לג, וראה שם עוד דוגמאות)

אמר החבר, תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרים, ואנחנו מצווים שנשמע מהשופט הממונה בכל דור ודור… בעוד שהסדר נשאר מהעבודה והסנהדרים ושאר הכתות, אשר בהם ישלם הסדר וידבק בהם הענין האלקי בלי ספק, בין בנבואה בין באומץ והודעה, כאשר היה בבית שני, ולא יתכן לעבור על כמותם ההסכמה מדעתם. ובזה נתחייבנו במצות מגילה ופורים ומצות חנוכה, ויכולנו לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה"… והם כאשר היו מן הרוב ומשה נמצא עמהם והשכינה איננה זזה מהם, והוא כבר צוה אותם בכללי המצות, היעלה בדעת שלא ישאלו פרטיהן עם השעות, ויעתיקו פירושיהן ומחלקותן, וכבר אנו רואים (שמות י"ח) "והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו", והוא כבר אמר להם באחרונה (דברים ד') "כי היא חכמתכם ובינתכם", ומי שרוצה להכזיב הפסוק הזה יראה ענין הקראים, ומי שהוא רוצה להאמין בו יראה חכמת המשנה והגמרא, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלקיות והמוסריות והגלגליות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם… (שם לט)

אמר הכוזרי, רוצה אני שתביא לי טעם מאיכות הקבלה המורה על אמתתה.

אמר החבר, כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה… ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה… ואחריהם דור שמעון הצדיק כהן גדול ומי שהיו בסיעתו מתלמידים וחבירים… ומדמיוני סמיכתם על הנבואה, מה שאמרו (פאה ב' ו') אמר נחום הלבלר מקובל אני מפי רבי מיאשה שקבל מאבא שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאים הלכה למשה מסיני. ומהזהרם מקבלת היחידים מה שאמר אחד מהם לבנו שצוהו בעת מותו, בני חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר, אמר לו ולמה לא חזרת בך? אמר לו אני שמעתי מפי רבים והם שמעו מפי רבים, אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אתה שמעת מפי יחיד מוטב שתניח דברי יחיד ולאחוז דברי רבים. אלה מעט מהרבה כטפה מן הים מן הראיות על מעלת שמועות המשנה. אבל שמועות הגמרא והמקבלים אותן יארכו הדברים בהן ובדרכיהן ובדבריהן ובמשליהן, ואם יש בהן מה שאינו היום משובח, כבר היה בדורות ההם נהוג ומשובח.

אמר הכוזרי כן אני רואה בחלקי דבריהם מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם מהוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.

אמר החבר הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחסור במלה, כל שכן בענין?… הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?

אמר הכוזרי, זה אי אפשר, אך הדבר על אחד משני פנים, שנהיה אנחנו לא נדע דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה אינם מפרשי התורה, ואלה הפנים השניים אי אפשר…

אמר החבר אבל נאמר אחד משני דברים, יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא שהם שמים אותה כסימן לקבלתם… ושמא שני הפנים יחדו יש להם בפירוש הפסוקים או שיש שם פנים אחרים נעלמו ממנו, ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו, כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה, ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חדש אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו…

ואני מודה לך מלך כוזר, שבגמרא דברים שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים ולא להביאם בקשר ענין, והם שהכניסו אותם התלמידים בגמרא מהשתדלם, מפני שהיה אצלם ששיחת החכמים צריכה תלמוד, ומה שהיו נזהרים לאמר רק מה ששמעו מרבותיהם, עם השתדלותם שיחברו כל מה ששמעו מהם, והיו נזהרים שיאמרו אותם במלותם בעצמם, ואפשר שלא היו מבינים ענינו ויאמרו כך וכך שמענו וקבלנו. ואפשר שהיה לרבותיהם במאמר ההוא ענינים נעלמו מהתלמידים, והגיע הדבר אלינו, והקלנו בו מפני שלא ידענו ענינו. אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור, על כן לא נרגיש אליו ולא יפחות החבור עם הפנים אשר זכרתים. (שם סה והלאה, וראה שם עוד וערך אגדה)

משנה תורה:

…מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר, שנאמר "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'" וגו', מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני, וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני. לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר, שנאמר אמת קנה, יכול ילמד לאחרים בשכר, תלמוד לומר ואל תמכור… (תלמוד תורה א ז)

מורה נבוכים:

דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו באמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כלם כמו שבארנו, ולא היה הדבר המותר לפני אדם כולם אלא דברי הספרים לבד. וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה, דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, רצוני לומר רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו, ותתחדש המחלקות בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים, וכמו שיורה עליו דבר התורה. ואם תורה שבעל פה נפלה בו הקפדה מהשאירו לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כלם למה שיגיע בזה מן ההפסד, כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי התורה ויפרסם לבני אדם כלם. אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות כמו שבארתי לך, מאומרם אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו', וזאת היא הסבה המחייבת להפסק אלו השרשים העצומים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו בתלמוד ובמדרשות והן גרגרי לב מעטין עליהם קליפות רבות, עד שיתעסקו בני אדם כלם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים… (חלק א פרק עא)

ראה עוד פירוש המשניות הקדמת זרעים וערך מסורת.

ספר חסידים:

כשיש דליקה בחול או אפילו בשבת יעסוק להוציא קטנים או חולים וזקנים מן הבית לפקוח נפש, ואחר כך יציל תורה שבכתב ואחר כך תורה שבעל פה. וחלוף הדברים בלומדי תורה, בעלי תלמוד קודמין לבעלי מקרא לפי שהם מלמדים לעשות מצות. ודוקא כשהן שוים ביראת שמים. ואם יש בידם משנה ותלמוד מושכרים או שאולין יציל תחלה תורה שבכתב ואל יחוש להפסד שלו. (תתנח)

אם יש אדם צריך למכור ספרים ימכור תורה שבעל פה יותר ברצון ממה שימכור תורה שבכתב, שתורה שבעל פה דומה לצמר ופשתים שעומלים בה ואורגים בה לכך נקראת מסכתא, לשון אריגה כמו "עם המסכת" דכתיב גבי שמשון (שופטים ט"ז), הלכות לפרקים שמקבץ כל הדברים של ענין אחד זו היא מסכתא.

שנים היו מוכרים ספריהם אחד תורה נביאים וכתובים כי לא היה צריך להם והיה קונה תורה שבעל פה, א"ל חבירו מפני מה אינך מוכר תורה שבכתב, א"ל כי איך אלמוד התלמוד נמצא אני חסר תורה שבכתב, א"ל ואתה למה מוכר תורה שבכתב קדושה מהם ואתה קונה תורה שבעל פה הפחותים מהם, וכתיב (משלי כ"ג) "אמת קנה ואל תמכור"… (תתקכח)

…ולמה דברי תורה בקיצור ובסתם כגון גזירות שוות וכגון בכאן מפני שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואלו נאמר בפירוש לא היינו יודעים טעם אחר, כגון "ואתה פה עמוד עמדי" למדים אנו שהקורא בתורה בעמידה שנאמר עמוד, ושליח ציבור אומר עמוד… ואלו היה מפרש כל דיבור ודיבור היה צריך להרבות קלפים, וכתיב "כי לא יחדל אביון", והתורה חסה על ממונן של ישראל… (תתקפה)

רבינו יונה:

משה קבל תורה מסיני – בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה, שהתורה בפירושיה ניתנה, שבלא כן אי אפשר לעמוד בה, שהרי כתוב (ויקרא י"ט) "לא תגזול", וכל נזיקין בכלל אותו הלאו, והן מן התורה, על פי קבלת משה רבינו בסיני, ואפילו לא נכתבו. ועוד כתיב (דברים י"ז) "בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע", וכמה מראות דמים, וכמה דינין מתחלפין, ומראות נגעים כמה וכמה הידועים אלינו על פי הקבלה ואם אינם מפורשין כי לא ניתנו ליכתב, וזה הוא שנאמר (שמות ל"ד) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ברית זו תורה שבעל פה, ללמד שהתורה שבעל פה לא ניתנה ליכתב, וכתיב (שמות כ"ד) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה", תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו תורה שבעל פה, נמצאת אומר כל המצות שנתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו, והכתוב הוא שקורא תורה שבכתב, והפירוש הוא תורה שנקרא תורה שבעל פה, ומשה למד מפי הגבורה. (אבות א א)

בעל הטורים:

ועליהם ככל הדברים – בגימטריא זה תלמוד. (דברים ט י)

ולמדה את בני ישראל – בגימטריא הן תורה בכתב. שימה בפיהם – בגימטריא זה תלמוד. (שם לא יט)

רבינו בחיי:

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו – כתב רבינו חננאל ז"ל נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים היא קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובים, שזה וזה שוים, שהרי עשרת הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה, ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצות שהן בשמיעה ובין המצות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצות שהן בכתיבה ובין המצות שהן בקבלה שהכל שוין. (בראשית יח יט)

כי על פי הדברים האלה – …ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל, שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות על כן הותר לו לעשות כן, משום שנאמר (תהלים קי"ט) עת לעשות לה' הפרו תורתך… ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה, כי לרוב חכמת רבינו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד ומזה אמרו בתלמוד על המשנה חסורי מחסרא והכי קתני, שאין הכונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה, ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום. (שמות לד כז)

…וכיון שנברא העולם בשתי מדות, היתה ראויה התורה שהיא קיום העולם להיות כלולה משתיהן, תורה שבעל פה כנגד מדת הדין, ותורה שבכתב כנגד מדת רחמים, וזהו שכתוב, "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו'), קרא לתורה שבעל פה מצוה, ומצוהו עליה לשמרה, ואותם דברים שבעל פה הם משלימין דברי הכתב החתום, והמלך מאמין לאותו השליח ומצוה לסמוך עליו, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. וקרא שם תורה שבכתב תורה, זהו "ותורה אור", על שם שהתורה תורה את האדם דרך חיים במעשה המצות. והמשיל התורה לאור והמצוה לנר, לפי שמדליקין אותו מדבר אחר, כי כשם שהנר נאצל מן האור כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, ואין מצותיה של תורה שבכתב יכולין להתבאר זולתי על ידה, שהרי כמה מצות יש שהן סתומות ואין לנו בהם שום ביאור מצד הכתוב זולתי על ידי הקבלה, כגון מצות ציצית, שהקבלה האמיתית שהיא מאירת עינים מחייבת בתוכן המצוה ח' חוטין וה' קשרים, ולא נזכרו בתורה, ולא היינו משיגין מתוך הכתוב אמתת עשיית המצוה ועיקרה… שהכל מן הקבלה והלכה למשה מסיני… והנה הוא מקצר בפרשה זו וסותם הענין, וברור הוא שהענין גדול, אף על פי שהמקרא קצר, כי כן דרך הכתוב בדברים שהם יותר נעלמים בהן מקצר יותר יסתום הענין, כמו שבא במעשה בראשית קיצר בבריאת האור העליון… (כד הקמח ראש השנה ב')

וששה סדרים אלו הם תורה שבעל פה, כי עיקר התורה היא תורה שבעל פה, שאין תורה שבכתב יכולה להתבאר כי אם על ידי תורה שבעל פה, וכן דרשו רז"ל בסוף פרק אלו מציאות (ב"מ ל"ג) העוסק במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה שנותנין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, מדה היא שהכל תלוי בה. ודרשו עוד, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" (שמות ל"ד), ואמרו עוד כל מי שבידו מקרא ומשנה ואין בידו תלמוד אסור להתערב עמו, שנאמר "עם שונים אל תתערב" (משלי כ"ד), מפני שהם מבלי העולם שמורין הלכה מתוך משנתם… (שם תורה א')

ועל דרך המדרש, שמע בני מוסר, כמא דאת אמר "הלא הוא אביך קנך" (דברים ל"ב), ואל תטוש תורת אמך, ואמרו ז"ל אל תיקרי אמך אלא אומתך. כוונת המדרש שיחזיק אדם בתורה שבכתב שהיא מוסרו של הקב"ה, ושיקבל עליו עול המצות כולן, ואל תטוש תורת אמך היא תורה שבעל פה, והחמיר בה בלאו שלא יחשוב אדם לנהוג קולא בדברי חכמים אלא שיאמין בפירוש המצוות כמו שקבלו אותן החכמים מפי הנביאים, והנביאים מפי משה, ומשה מפי הגבורה, ושיקיים גם כן הגדרים והסייגים שתקנו האבות ושהתנהגו מהם בני אומותינו, וזהו "ואל תטוש תורת אמך", לפי שמנהגם של ישראל תורה היא… (אבות הקדמה)

ספר החינוך:

…וענין זה מכח חכמת התורה שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, זה שאמרו ז"ל שבעים פנים יש לתורה, ולפי שיודע אלקים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות ומסר להם הפרוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מלותיה גזורות ומחויבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה. כי מלבד משמעות מצותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות עד שהעלו רבותינו ז"ל גודל החכמה שהניח הא-ל ב"ה בתוכה, שאמרו עליה שהביט הקב"ה בה וברא את העולם… (משפטים מצוה עז)

הרקאנטי:

ובספר הבהיר מאי ניהו חסד היינו תורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים וגו', לכו אכלו בלא כסף הוא יאכילכם תורה וילמדכם כי כבר זכיתם לכך בזכות אביכם אשר היה גומל חסד בלא כסף היה מאכיל ומשקה. אמר רבי חייא בזכות גמילות חסד אדם לומד תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף, וכתיב לי הכסף ולי הזהב, ותורה שבעל פה ממדת הגבורה. ויש אומרים כי תורה שבכתב יוצא ממדת רחמים, שנאמר ראש דברך אמת, ומשם נתנה התורה שנאמר מימינו אש דת למו, רוצה לומר מן הימין והאש כלומר ממדת הרחמים הנאצלת משניהם נתן הדת למו. וזהו שאמרו בברכות פרק הרואה, והתפארת זו מתן תורה, זהו שנאמר תורת אמת היתה בפיהו, ועל כן אנו מברכים אשר נתן לנו תורתו תורת אמת, ותורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב והיא הכלה הכלולה מן הכל. ולדברי הכל תורה שבעל פה משמעותה דין ושבכתב חסד ורחמים, הטעם כי בתורה שבכתב אין מפורש בה דינין וגזירות כמו שיש בתורה שבעל פה, כי בכמה מקומות גזרו רז"ל ועלינו להאמין. גם לדברי הכל תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב, ועל כן בכל מקום יבקשו רז"ל בדבריהם ראיה מן הכתוב, וזהו דוגמת האצילות, ואין לה סמך רק מתורה שבכתב, ולא נתנה ליכתב שלא לקבע לה מקום בפני עצמה, רק מתורה שבכתב מפני סוד הנשיקה, ועל כן חייב אדם ללמוד בשניהם, וכשאדם לומד תורה שבכתב ולא זכה ללמוד תורה שבעל פה הרי הוא נרגן מפריד אלוף, כמי שהזמין החתן לחופה והכלה עומדת בבית אביה והוא מחלק רשות אחד לשנים. אבל הייחוד האמתי הוא לחבר שניהם חתן וכלה מתעוררין פנים אל פנים ומתאחדין בנשיקה וחיבוק והיו לאחדים ופניהם איש אל אחיו, אז ברכה ושפע ניתוסף ממקור האין אל היש, וכל מדות הדין ספו תמו ופני הלובן פני הרחמים נתרבו, זהו "ובתורתו יהגה יומם ולילה", הרמז למדת יום ומדת לילה…

ובספר הבהיר כי נר מצוה ותורה אור, נר זו מצוה ומצוה זו תורה שבעל פה, אור זו תורה שבכתב, משל למה הדבר דומה, לחדר צנוע בסופי הבית, אף על פי שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך אותו החדר אלא אם כן הכניס בו נר. כך תורה שבעל פה אף על פי שהיא נר צריכה היא לתורה שבכתב לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה. המשיל תורה שבעל פה לנר שאדם מדליק אותו מדבר אחר, כן תורה שבעל פה מקבלת ונאצלת מתורה שבכתב, ודימה תורה שבכתב לאור שהוא גדול מנר ולחדר צנוע, כי הוא האור הגנוז, ואמרו בסופי הבית רוצה לומר בפנימיות. ונראה לי להכריע כדעת האחרון ממה שכתוב בספר הבהיר בענין יצר הרע, והיינו דכתיב ולבי חלל בקרבי, אמר דוד הואיל ויכלתי לו ובמה יכל לו דוד, בגרסתו שלא היה שותק לילה ויומם, והיה מחבר, ומאי היה מחבר, תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה, והיינו דאמרן לעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומאי ניהו תורה דאמרת היינו כלה שמקושטת ומעוטרת ומוכללת בכל המצות, והיא אוצר התורה, והיא ארוסתו של הקב"ה, דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", אל תקרי מורשה אלא מאורשה. הנה לך בבירור כי תורה שבעל פה היא מלכות והיא הנקראת כלה, ואמרו כי דוד בגרסתו בשניהם היה מחברן, והבן זה.

והנה המסכתות הנשפעות מהמדה ההיא הם ששים כד"א ששים המה מלכות, רוצה לומר הנשפעים ממדת המלכות, וכנגדן אמרו רז"ל שתין מיני חמרא הוו, והמשובח שבכלן הוא האדום, והרמז בו לשחיטת קדשים, ונתחברו המסכתות האלו בשיתא סדרי משנה הכוללת הכל בשש קצוות. והבן מה שאמרו רז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, כי כל אחד הפך חברו, על תורה שבעל פה רמז הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה מפני סוד הנשיקה, והמצוה שבתורה שבעל פה לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דתעניות…

מדרש רות "וזאת לפנים בישראל", אין זאת אלא תורה, על התעודה זו תלמוד ירושלמים שנאמר צור תעודה חתום בלמודי, צור תעודה בארץ ישראל שם נקראו למודי ה', ושם ולא בחוצה לארץ, וכתיב לתורה ולתעודה. ועל התמורה זו תלמוד בבלי שבחוצה לארץ שחלפו הלשון והדת. והכל היה לפני הקב"ה קודם שברא העולם. וכשתבין מה שכתבתי תבין מה טעם נמנעו רבינא ורב אשי מלעשות פסקי התלמוד לבד מהמשא ומתן, כי הוא העקר, והבן זה.

ודע כי צריך אדם להתעסק בתורה שבכתב ביום ובתורה שבעל פה בלילה, דבר כפי עניינו… והבן אומרו דהוה מחדד שמעוון חדתין בכל יומא, רומז אל המשא ומתן שצריך לעשות בתורה שבעל פה. על שני התורות רמז הכתוב הנחמדים מזהב ומפז רב זו תורה שבעל פה, ומתוקים מדבש ונופת צופים זה תורה שבכתב, וכתיב מאלפי זהב וכסף, וכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, כי תורה שבכתב היא מעמידה כרוח המעמיד את הגוף. והמשיל תורה שבכתב לנקודה, שהנקודה באותיות כרוח לגוף… (יתרו ועיין שם עוד)

דרשות הר"ן:

…כי ישראל החולק על דברי רז"ל כחולק בעיקר התורה, שכבר העלו בפרק הנזקין (ס') שהתורה רובה ועקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים ויבארו במה שאין לו סמך בתורה, אמרו שם אמר רבי אלעזר תורה רובה בכתב ומיעוט על פה, שנאמר אכתוב לו רובי תורתי, ורבי יוחנן אמר רובה על פה ומיעוט בכתב, שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'.. והמסקנא אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה. ובאמת שאפילו לר' אלעזר שהתורה רוב בכתב לא רצה לומר שתובן רובה במה שכתוב בחומש, שזה אי אפשר שלא ישתבש בו המעיין בלבד ברוב המצות או כלם, אלא רוצה לומר שבמדות שהתורה נדרשת בהן הוא רוב התורה אצלנו וכללותה בזה תרי"ג מצות עם פרושיהם ובאוריהם. וכיון שכן רוב התורה יש לה רמז בכתוב. ור' יוחנן חולק ואמר שרוב התורה על פה, כי בין אותם הדברים שהם הלכה למשה מסיני, ובין הגזרות שיעשו חז"ל לעשות סייג לתורה, ומה שביררו בכוונת התורה שלא ימצאו לו סמך מן התורה הוא רוב התורה, ונראה ממסקנת הגמרא כר' יוחנן, שאמר לא כרת הקב"ה עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, רוצה לומר שעקר השכר הוא במה שיחדשו החכמים ובמה שיסדרו ויגזרו כדי לעשות סייג לתורה, וכמו שאמר חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. והוא מן הטעם שאמרנו למעלה, שאנו מקבלים עלינו מצות בבחירתנו ומחייבים עצמנו במה שלא נתחייבנו… (דרוש ה, וראה עוד ערך תקנות)

ספר העקרים:

ראה תורה-כללי מאמר ג פרק כג.

אלשיך:

…והנה נתן להם את המן מזון רוחני המתדבק בגוף להראות להם כי גם התורה הרוחנית המתדבקת בנפש מקיימת את הגוף, והמן הוא כנגד תורה שבכתב הנקראת לחם, ואי אפשר להתקיים עליו בלבדו בלי תורה שבעל פה הנקראת מים, וכמו שהמים מבשלים המאכל עד שראוי לאכילה, כן תורה שבעל פה לתורה שבכתב. וזה שאמר שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת, כי על ידי עסק התורה למטה ממשיך שפע שורש התורה שעוסקים בה למעלה, והבאר שהוא מרוחניות קדושת התורה שבעל פה ימשיך מימיו על ידי שכינה השרויה מלמעלה, ורצה להשריש על ידי זה שורש האמונה בישראל שיראו מעלת התורה שבעל פה… (במדבר כ י)

מהר"ל:

…ואמר אם תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו, פירוש אף אם אין ראוי שיהיו נכתבים עם התורה בשביל ההפרש שביניהם, כמו שאמרנו, אבל למה לא נכתבו בפני עצמן כמו כל ספרי קודש. ואמר על זה "עשות ספרים הרבה אין קץ" רוצה לומר כי אין דברי חכמים מתדמים לדברי תורה, כי דברי תורה הם יסוד המצות ודברי חכמים הם הדברים הפרטיים שהם למצוה, ודברים הפרטיים הולכים לבלתי תכלית, ומפני שאין קץ להם לכן לא נכתבו כלל, שאם היו נכתבין מקצת מהן היה דבר חסר, כיון שאי אפשר לכתוב הכל, ולפיכך לא נכתבו כלל ואפילו מקצתן.

אמנם לענין שכרן על שמירתן בפרק עושין פסין "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים… ודבר זה מורה על קדושת עצמם מה שעושים זה בלי הכרח, ומורה על העבודה מאהבה… (באר א, וראה עוד ערך תקנות)

…הנה חז"ל בששה סדרי משנה חלקו כל המציאות, ואף עם נראה לאדם שהם דברים קלים מאד אין הדבר כך, ומפני שהמציאות בכלל נחלק לחלקים אלו, החלק האחד המציאות אשר הם גשמיים, השני שהם גשמיים ובלתי גשמיים ביחד כאלו הם מורכב, השלישי המציאות הבלתי גשמיים, וכל חלק נחלק לשנים, האחד קרוב יותר מן השני אל המדרגה הנבדלת עד שבזה הם ששה חלקים. ולפיכך אמר אמונת זה סדר זרעים, וידוע כי סדר זרעים הם סדר צמחי הארץ וכל אשר שייך להם וזהו המדרגה הראשונה, וקרא זה אמונת מפני שאין משנים פעלם, וכאשר הוא זורע הארץ חטה מגדלת מה שראוי לה לגדל, ואינה משנה מה שנפקד בתוך הארץ כמו האדם שהוא נאמן…

החלק השני סדר מועד שהוא בשמים, שהרי השמש והירח שעל ידם אנו מונים המועדים הם צבא השמים, וזהו החלק השני. וידוע כי הארץ וכל אשר בה יותר חמרית ממה שנחשב השמים, ודבר זה אין צריך ביאור. והחלק השלישי הוא סדר נשים, כבר ידוע דבר זה כי האדם הוא גשמי מצד גופו ובלתי גשמי מצד הנשמה האלקית, וידוע כי האשה היא יותר חמרית מן הזכר, ולפיכך אמר חוסן זה סדר נשים.

ואמר ישועות זה סדר נזיקים, והנה הסדר שלפני זה הוא סדר נשים לנקבה החמרית בלבד, ואלו סדר נזיקין הוא כולל האדם בכללו שהעיקר הוא הזכר, וכמה דברים שאינם שייכים לגמרי רק לזכרים… וידוע כי הנקבה והזכר ב' מדרגות, והם נחשבים כמו הארץ והשמים, למי שמבין את זה. ואחר כך אמר חכמת זה סדר קדשים, ידוע כי הקדשים היא העבודה אל השי"ת, וקרא זה חכמת מה שלא קרא הראשונים, כי אין ראוי שיקרא מי שהוא חכם וידע בדברים הגשמיים כמו שאין נקרא חכם מי שהוא חכם במלאכת הרצענות אף שהיא חכמה גם כן, ולכך דוקא החכם המעיין בענין הקדושה וזה נקרא חכמה…

וסדר טהרות נקרא דעת, שכבר אמרנו כי אין ראוי שיקרא חכמה רק לפי מה שהוא נושא החכמה, וכך הדעת שהוא יותר עוד במדרגה, שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה… מכל מקום כשם שראוי שיהיה נקרא סדר קדשים חכמה לפי מדרגת הקדושה והחכמה בזה דוקא ראוי שיהיה נקרא חכמה, כך ראוי שיהיה נקרא דעת הידיעה בענין הטהרה, שהטהרה היא עוד מדרגה יותר בהשגה… (תפארת ישראל פרק י)

התורה שנתן השי"ת לישראל כוללת התורה שבכתב היא התורה שהיא לפנינו, והתורה שבעל פה הוא פירוש המצוה. כי בכתב נתן המצוה בלבד ובפה נמסר פירוש המצוה. ויש לשאול למה לא נתן הכל בכתב… והרבה דברים נאמרו בזה. דע כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצוה ופרושיה, ודבר זה אין קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ, ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסירה, כי הכתיבה מורה על התמימות שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה שבעל פה אי אפשר כמו שאמרנו, אבל על פה הרי כי ענין הפה כך הוא שאין הכל ביחד, כי כאשר מדבר דבור ואחר כך השני כבר הלך לו דבור הראשון, ולא שייך בדבור תמימות, ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל. והפך זה גם כן שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה…

ויש לדקדק דבר זה כי בפסוק על פי הדברים הלאה לא נאמר "כל", וזה מפני כי אין השלמה לתורה שבעל פה, ואלו בפסוק "כתב לך" כתיב "את כל הדברים האלה", מפני שיש לתורה שבכתב השלמה. וכל זה כי התורה שבכתב הם מצות שהם כמו היסוד והשרש, וכל יסוד ושרש יש לו השלמה, ושייך בזה כל, אבל תורה שבעל פה שמתחייב מה"ת שבכתב ונולד מה"ת כי הכל יוצא מה"ת לדבר זה בודאי אין לו קץ וסוף.

ועוד יש לך לדעת כי ראוי שתהיה התורה שהיא כתובה דוקא בכתב ולא בעל פה, והתורה שבעל פה דוקא בעל פה ולא בכתב, כי המצוה בעצמה כמו מצות שבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת, כי ששת ימים עשה ה' וגו', ועיקר המצוה היא השביתה כי ישבות האדם ביום השביעי, דבר זה מצוה אלקית מורה על ענין שכלי בודאי, אבל פירוש המצוה ופרטי המצוה איך יעשה המקבל המצוה אין זה מורה על ציור שכלי כמו עצם המצוה שהוא מורה על ציור שכלי מה שבא עליו עצם המצוה. אבל התורה שבעל פה שהיא איך יעשה עצם המצוה אין זה ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה. וכן שלא לאכול חמץ ויאכל מצה בודאי דבר שהוא עצם המצוה הוא מורה על ציור אלקי שכלי, אבל פרטי המצוה איך יעשה המצוה המקבל הוא האדם, ואיך יהיה נזהר מן החמץ דבר זה אין מורה בעצמו על ציור שכלי אלקי כמו עצם המצוה. משל זה כי הבית השגת מהותו וציור שלו הוא שיעשה דבר שיהיה סוכך ומגין עליו עד שידור תחתיו, וזהו ציור מה שראוי לדירה. אבל שיהיה גבוה עשרה טפחים ויהיה לו פתח גבוה עשרה טפחים שראוי שיכנס האדם לשם ויזקוף עצמו לשם, דבר זה הוא בפני עצמו ואין זה רק המקבל לא מצד עצם הציור מן הבית…

ובמדרש ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה… אלא כשהיה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה. וביארו זה כמו שאמרנו, כי התורה שבכתב המורה על עצם המצוה שהיא שכלית. והשכל דומה לאור, ולפיכך היה שונה עצם המצוה שהיא תורה שבכתב ביום, אבל תורה שבעל פה שאינו רק איך יעשה המקבל הוא האדם המצוה, דבר זה הוא שייך אל המקבל, ואם לא היה תורה שבעל פה לא היינו יודעים לעשות שום מצוה, הרי התורה שבעל פה היא בשביל המקבל הוא האדם. ועוד הרי התורה שבעל פה במה שהיא על פה האדם הרי התורה הזאת מתיחסת אל האדם שהוא גשמי, ולכך מתיחס אל זה הלילה בפרט. אבל תורה שבכתב אינה נקראת תורת האדם כאשר אינה על פה של אדם הגשמיי, ולכך בתורה שבכתב היה עוסק ביום ובתורה שבעל פה היה עוסק עמו בלילה, כי הלילה מתיחס לאדם שאינו שכלי גמור…

ויש לפרש המדרש הזה כי התורה שבכתב שיש תכלית לה והשכל יכול להשיג אותה בשלמות שייך ללמוד אותה ביום שהשכל שולט בו ורואה, אבל הדבר שהוא בלי תכלית, כמו התורה שבעל פה, שהם פרטי המצות והם הולכים לבלתי תכלית ואין השכל שולט בזה לדעת הכל, ולכך היה עוסק עם משה בתורה שבעל פה בלילה, שאין העין שולט בו.

ועוד נמצא טעם בדברי רז"ל במדרש תנחומא, כשבא הקב"ה לתת התורה אמרה למשה על הסדר אפילו מה שישאל תלמיד לרבו… אמר ליה מבקש אני לתת אותה להם בכתב אלא שגלוי לפני שעתידים אומות העולם לשלוט בהם וליטול אותה מהם… ודבר זה אף שנראה פשוט הוא דבר עמוק מאד. וזה כי ראוי שיהא תורה בעל פה ולא בכתב, כי מאחר שהתורה היא מיוחדת לישראל, כדכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב… ודבר זה תבין ממה שהתבאר למעלה כי התורה היתה מתיחסת לישראל בפרט, ולכך היא מאורסת לישראל דוקא ואינה שייכת לאחרים, ועל ידי תורה שבעל פה שהיא בפה האדם והתורה היא עמו לגמרי ואינה על הקלף כתוב רק הוא בפה האדם, ולכך מצד התורה שבעל פה שהיא עם האדם יש לתורה חבור לישראל ולא אל בני נח… ולכך אין ראוי שתהא התורה שבעל פה כתובה גם כן שאם כן לא היה אל התורה חבור לישראל בפרט כמו שראוי שתהיה התורה חבור אל ישראל דוקא. אבל התורה שבכתב מאחר שהיא בכתב אינה מיוחדת לישראל כמו התורה שבעל פה, שלהם לבדם היא והיא עמהם לא למכחישים התורה. ולכך הדעת מחייב שיהיה כאן תורה בעל פה שבשביל זה התורה לישראל והיא מאורסה להם בפרט. ואם תאמר אם כן ראוי שגם תורה שבכתב לא תהיה רק בפה, זה אין קשיא, כי בודאי יותר היה ראוי התורה שתהיה בכתב, כי לא יבא שכחה בזה, רק שהיה ראוי שתהיה תורה שבעל פה גם כן בכתב כמו שאמר משה…

ואפשר לומר גם כן כי גם בעל המדרש מפרש כי אין התורה חבור לאדם רק על ידי התורה שבעל פה, כי כבר התבאר כי התורה שבעל פה היא שייכת למקבל יותר, ולכך היה עוסק הש"י עם משה בתורה שבעל פה בלילה, ולפיכך אם היה התורה שבעל פה כתובה היו גם כן האומות לוקחין התורה שבעל פה והיא אינה שייכת להם. אבל בתורה שבכתב אין שייך לקיחה לאדם כמו שאמרנו, שהיא אינה מיוחדת למקבל כמו שהתורה שבעל פה מיוחדת למקבל, לכך לא שייך חבור ודביקות אל האדם לתורה כי אם על ידי התורה שבעל פה, ולא נקרא תורתו רק על ידי תורה שבעל פה. וזה כי התורה שבכתב אין לה ביאור ולא נוכל לעמוד על התורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה, ולכך על ידי תורה שבעל פה אנו מקבלים תורה שבכתב.

וזה אמרם בפרק הנזקין לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית"… (שם פרק סח)

…כי כבר התבאר לך דברים עמוקים ומופלגים בענין תורה שבכתב והתורה שבעל פה, שכל אחת לפי מה שראוי הוא, ואם קטן שכלם להכיל הדברים אשר התארו למעלה, הרי הדבר הזה מחייב השכל שכך ראוי גם כן לפי דעת הראשון עד שאי אפשר שיהיה בענין אחר אצל כל בעל דעת. האחד, כמו שאמרו חז"ל לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, ואם כתב הכל בתורה אף דברים שבעל פה והתורה היא נתנה לכל אדם קטן וגדול, לא היה אפשר לאדם ללמדו מי שאינו משיג כל כך אם נכתבו כל הדברים שבעל פה בתורה, ולכך כתב בתורה עיקרי המצות, ודבר זה ילמוד קטן וגדול. ותורה שבעל פה נתן לחכמים הגדולים, והם ימסרו לכל אחד ואחד כפי חכמתו לרב תרבה ולמעט תמעיט, כי אין ראוי דבר זה שיהיו כל בני אדם שוים בחכמה.

עוד טעם ב', כי אין ראוי שיהיו דברי תורה שהם דברי חכמה ביד כסיל, שכל אחד יאמר אני כמותך, ודבר זה יתבאר בחבור באר הגולה, שזה הסבה שהעלימו חכמים דבריהם בכמה מקומות ולא השליטו עליהם סכלים. ואם היה נכתב הכל בתורה במפורש לא היה ניכר עשיר בחכמה לפני דל בחכמה, והיה זה מביא לידי מחלוקת גדולה הפך הכונה של תורה שכל ענינה לעשות קשר וסדר ואחדות בין הבריות כמו שעשתה בכל מקום, וחייבה התורה מיתה לזקן ממרא כמו שאמרו חכמים בשביל שלא ירבו מחלקות בישראל. לכך ראוי שתהיה התורה ביד יחידים לשמע להם, ובשביל כך לא ירבו מחלקות כמו שהוא בזמננו, שכל אחד ידמה שהוא חכם ורב מופלג בשביל שיאמר שגם הוא יכול לקרות בספרים… (שם פרק סט)

בפרק הניזקין גיטין (ס') אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה… אבל פירוש הדבר כי כל ברית הוא בין השנים שיש להם חבור יחד בעצמם, הנה מפני כי תורה שבכתב מונחת בארון ואיננה עם האדם בעצמו, לכן איננה כריתת הברית לחבר את ישראל בעצמם אליו יתברך. אבל תורה שבעל פה שהיא עם האדם, עד שבזה האדם בעצמו הוא בעל תורה והוא הברית וחבור שיש לאדם בעצמו עם השי"ת. ודי והותר שאנו כותבין התורה שבעל פה, אשר לא נתנה להכתב בחכמה זאת גזורה מאתו ית' לשלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות אשר התורה כתובה עליהם ותהיה התורה עמו בפיו על ידי תורה שבעל פה, אשר זולתה אין לעמוד על דבר מדברי תורה שבכתב. ולפיכך די בצרה שאנו כותבים את שבעל פה לשלא תשתכח. אבל מכל מקום אין הכתיבה מבטלת הברית ממנה דסוף סוף לא ניתן להכתב, ולא נחשב כתיבתה כתיבה כאשר לא נתנה להכתב רק שתהיה סדורה בפה האדם עדיין הברית קיים באשר הוא. אבל אנחנו אשמים שהתורה מונחת על השלחן הערוך ובפינו אין דבר… אמנם הדרך אשר הלכו בו הראשונים כל ימיהם הוא אשר אמרנו ללמוד משנה ותלמוד ולחזור עליהם עד שהיה תלמודם בידם… (דרשה על התורה)

רובה בכתב ומיעוטא בעל פה. פירוש דבר זה כי התורה שבכתב מדריגה יותר מתורה שבעל פה, שהרי התורה שבעל פה היא אצל האדם בלבד ובפיו, וגם התורה שבעל פה יוצאת מתורה שבכתב, ולפיכך התורה שבכתב יותר מתורה שבעל פה, כי גוף האילן הוא יותר מן הענפים, ולכך התורה שבעל פה שהיא יוצאת מן התורה שבכתב כמו הענף מן האילן אינה כמו כולה שבכתב. ומר סבר אדרבה, תורה שבעל פה יותר מתורה שבכתב, כי התורה שבעל פה מתפשטת מן התורה שבכתב ויוצאת ממנה, והמתפשט מדבר הוא יותר, ודבר זה מבואר.

ואי אתה כותב וכו', פירוש כי אין ראוי שיהיה התורה שבעל פה בכתיבה, מפני שהתורה בעל פה הם פרטי המצוה ופירושיה, ולדבר זה אין קץ וסוף כי הפרטים אין להם קץ, ולא היה דבר שלם, שהיה כותב מקצת בלבד ולא הכל, כי ראוי שהכל יהיה בשלימות, ובפרט התורה דכתיב בה (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה, ולכך אין לכתוב כלל תורה שבעל פה, כי היה תורה שבעל פה חסירה… (חידושי אגדות גיטין ס)

של"ה:

נחזור לענין, התורה שבכתב היא סוד והיא רמז, וסוד הוא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז הוא דבר קטן הוויית דאביי ורבא, ותורה שבעל פה היא תלמוד והויית דאביי ורבא, ותורה שבכתב לשון הקודש כדפירשנו, ותורה שבעל פה תרגום שהוא מתקרב ללשון קדש. וזהו סוד שנים מקרא ואחד תרגום, המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים ותרגום אחד, ובמחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי הוא התרגום, אבל א"י במעלתו בסוד לשון הקודש, והעולם שנברא בלשון הקודש המרמז אבן שתיה במקדש שממנו משתיתו של עולם. בירושלמי פ"ק דשבת תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא, הרי מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל, כי משם אורה יוצאה ותורה אור, וזהו ענין פרק המדיר אמר אביי חד מנייהו עדיף כתרי מינן, אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו… וענין הרמז שהם עניני תורה שבעל פה אבל הוא בנעימות מצד שיותר מתקרב להשורש כי הוא לשון קודש, והוא כענין הלכות פסוקות, מה שאינו כן בגלות בבל שבא הריחוק ובסוד התרגום, וענין מחשכים מצד זה אדם כי ימות מרוב גירסות ולפעמים משבשת וצריך להוציא אור מהחשך, ומכח זה מתרבה המחלוקת.

ובפרק זה בורר א"ר אושעיה מאי דכתיב ואקח לי שתי מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה… הרי תלמידי חכמים שבארץ ישראל יצהר שהוא שמן המאור ותורה אור אורה ושמחה הם כענין רמז לענין תורה שבעל פה ואינם מתחממים כל כך בפלפול כמו בבבל, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול, ותלמידי חכמים שבבבל להיפך עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן הויות דאביי ורבא, וכמעט אין עוסקים כלום בדבר גדול, על כן א"י שנים מקרא, ובבל א' תרגום… (בית חכמה)

ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן זהו רומז על התורה ואור הגנוז בה. במדרש רבה פרשת בראשית אמר ר' סימן חמשה פעמים אור כתיב כנגד ה' חומשי תורה וכו', במסכת סנהדרין פרק זה בורר במחשכים הושיבני כמתי עולם, א"ר ירמיה זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא הוא תמוהה כי התלמוד אור ומאיר עינינו גם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקורא אותם מתי עולם… הנה התורה היא אחת כמו שכתוב תורה אחת, והיא ב' תורות דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובאמת הכל תורה אחת, כי כל התורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה היטב, רק שנתחשך השכל ואור השכל נתמעט בסבת חטא אדם שנגנז כתנות אור ונתלבש בעור בעין עינים להם ולא יראו, זהו ויבדל, צפה הקב"ה וכו' וגנזו. והנה בכל התמעטות שכל האדם אינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבואר בעצמו כמו שעינינו רואות בדור אחר דור של הקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש, ואחר כך פירוש על פירוש הכל לפי חשכת השכל. על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך שבעל פה רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה, שהוא הפירוש ולהמית עצמו עליה עד שהוצרכה התורה להיוה נכתבת, ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רוצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה, ואלו היה בית המקדש קיים והיה האור הולך וגובר כלעתיד, אז היה התורה אור ומשמח את הלב ולא חשך וממית עצמו עליה. זהו סוד ב' מאורות… (שער הגדול)

לא תחמוד… הרי ענין מבואר שכל עשרת הדברות בדבור אחד נאמרו סובב והולך על דבור אנכי, והם חמשה נגד חמשה תורת ה' ותורת אדם ואלו שני ענינים דהיינו בחינת תורה בשבע קולות, ובחינת תורה בחמשה קולות, ובחינת חמשה קולות אז יחיד עצמי תפארת ומלכות שני מאורות הגדולים שווים ובבחינת שבעה קולות אז המאור הגדול ומאור הקטן, דהיינו השתלשלות המלכות למקומה. בזה תבין ענין התורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי קודם הוא התפארת ומלכות כנודע בסוד משפיע ומושפע, כי שפע של תורה שבעל פה הוא מתורה שבכתב וממנה יניקתה להביא ראיה מתורה שבכתב, והתורה שבכתב בלשון זכר נאמרה, והיא מושפעת לתורה שבעל פה, ונקראים אלו המדות שמש וירח, כי אור הירח מאור השמש, ונקראים שמים וארץ כי השמים יענו את הארץ. והנה בבחינת ז' קולות אזי הם שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אבל למעלה בסוד אז הם תורה א', כי חכמה ובינה יחודם אמיץ וחזק ותמידי דלא מתפרשין לעולם, ושם הבן בחכמה וחכם בבינה, כדתנן בספר יצירה, ואף דענין הוא בתורה שבכתב ושבעל פה שהם תורה אחת, צריך אתה שתדע כל מה שכתבתי במעלה בתולדות אדם בענין חקירה למה נקרא הלשון שלנו לשון הקודש, שם תמצא מבואר ענין זה… (מסכת שבועות, ועיין שם עוד)

ויען כי השני תורות אלו הם תורה אחת, כי יחדיו היו תמים על כן שם הכולל לשניהם הוא שני לוחות הברית, וזה לשון תולעת יעקב, דע כי תורה שבכתב הוא סוד תפארת ישראל מלך ביופיו תחזינה עיניך והיא הנקראת תורת אמת, שנאמר תתן אמת ליעקב, וכתיב תורת אמת היתה בפיהו, ותורה שבעל פה היא הכלה הנזכרת בשיר השירים ונקרא תורה שבכתב ולא שבעל הכתב כמו שאנו אומרים תורה שבעל פה. והטעם לפי שהתורה העליונה נעלמת ונסתרת והיא בכתב, סוד היכל עליון שהיא גנוזה בתוכו, הם ביחוד גמור ומשם עומדת להגלות למטה, וזהו שכתוב "אשר כתבתי להורותם", של מי, של תורה והמצוה הנזכרים בפסוק, כד"א וא"ל חדר הורתי, סוד היין העליון המשומר בענביו, שספר העליון שוכן בתוכו, ומשום יוצא תורה, ולפיכך נקראת תורה שבכתב. ומה שנקראת תורה שבעל פה לפי שעומדת על המרכבות התחתונות למטה, שנאמר ומשם יפרד, ולפי שאינם מכלל היחוד ואינם היכל אליה לזה נקראים על פה, ולסוד זה נקראים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והם סוד שני דודים שני עפרים תאומי צביה, וכמו שאמרז"ל במדרש חזית ובפסיקתא דהחודש הזה לכם, יונתי תמתי, ר' ינאי אומר תאומתי, לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. ולפי שתורה שבכתב נסתרה ונעלמת הוצרכה תורה שבעל פה לבאר סודותיה ולהוציא לאור תעלומותיה בדוגמה עליונה שעל ידי הכלה נגלים ונודעים המאורות העליונים, והיא המציאה כחותם לפועל. ולזה רמז חכם הרזים באמרו נודע בשערים בעלה, אמר כי על ידי שערי צדק נודע השם העליון בעולם. ובמדרשו של ר"נ בן הקנה א"ר רחמאי מלמד שהיא אורה של ישראל ונרה, והכי כתיב כי נר מצוה ותורה אור, ואמר נר זו מצוה ומצוה זו תורה שבעל פה, אור זו תורה שבכתב, אלא מתוך שבהם מתקיים האור קרי ליה אור, ומשל למה הדבר דומה לחדר צנוע בסופו של בית אף על פי שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך החדר אלא אם כן הכניס בו נר, כך תורה שבעל פה ואף על פי שהיא נר צריכה היא להתורה שבכתב לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה. עד כאן. וכשישראל עוסקים בשני תורות אלה לשמן אז דוגמתה למעלה איש באחיהו ידובקו בנשיקה והיו המשכן אחד, ואז הברכה שורה עליהן מלמעלה ושלום בכל, זה סוד ארז"ל בפרק אלו קשרים, מאי בנאים, אמר ר' יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם, והוא חבור תורה של מעלה להקב"ה וזה קיום כל העולמות… (הקדמה לתורה שבכתב אור חדש)

רמח"ל:

הנה האדון ב"ה לא רצה לכתוב את התורה בביאור מספיק שלא יצטרך לה פירוש, אלא אדרבה כתב בה דברים הרבה סתומים מאד, שלא היה אפשר ביד אדם בעולם לעמוד על כוונתם האמיתית, בלי שימסר הפירוש בקבלה שתבא ממנו ית', שהוא בעל הדברים. דרך משל, מצות תפילין, מצות מזוזה וכיוצא בהם, שבא הצווי עליהם ולא נתבאר בכתוב מה ענינם. אמנם האמת הוא, שבכונה מכוונת העלים האדון ב"ה כונת דבריו האמיתית, לטעמים נודעים אצלו. ואמנם כל זה שהעלים בתורה שבכתב הנה מסרו למשה רבינו ע"ה בעל פה, וממנו נמשך המסורת לחכמים דור אחר דור, והנה במסורת הזה נתבארה כונת הכתובים לאמתה, ונודע לנו אמתת מעשה המצות כמו שהאדון ב"ה רוצה בהם.

והנה נמצאו דברי התורה שבכתב בבחינת הסכמתם עם הפירוש המקובל מתחלקים לשלשה חלקים.

החלק הראשון הוא כלל ענינים בא כללם בכתוב אך לא פרטיהם, ונתבארו הפרטים במסורת. החלק השני הוא, כלל כתובים שביאורם מסופק, באשר יסבלו פירושים שונים, ונתבארה ההכרעה במסורת.

החלק השלישי הוא, כלל כתובים שלפי המלות באמת תהיה הכונה אחת, ונתבאר במסורת היות הנרצה מתחלף מאד מהנראה, ועל זה אמרו ז"ל "הלכה עוקבת את המקרא" (סוטה ט"ז). אמנם אין פרטי החלק הזה רבים, ולא עוד אלא שאם תטרח ותעמיק בדבר תמצא שלא יהיה הפשט מכחיש לגמרי ההלכה ולא מתנגד לה, אבל יובן באיזה בחינה ובאיזה גבול.

וממה שקבלנו, שאמנם בעל התורה יתברך שמו כתבה על דרכים פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כונת בעל הדברים ב"ה, הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם ובדרכים ההם, וזולת זה אף על פי שכבר היה אפשר שינתן פירוש בדברים תסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורינה עליו ביותר הרוחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפירוש ההוא אמתי בדברים ההם, כיון שבעל הדברים כיון בהם כונה שונה מזו, ואמנם החוקים האלה והדרכים הם כלל השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם עם כל פרטיהן… (מאמר העיקרים, וראה שם עוד)

אור החיים:

כאשר צוה ה' את משה – …עוד נראה לפי מה שקדם לנו כי אין לך במצוה שאין בה פרטי ההשכלה ולא נכתב בתורה אלא מיעוט, כמאמר רבי יוחנן בהנזקין, ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל והיא פנימיות הדברים, ואלה יעשו בכוונת הלב ובשכליות הנעלם ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט "כאשר צוה ה' את משה", פירוש בעל פה ואינו מפורש בתורה לצד יקרת הדבר. ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המופעל והמושכל מושלל מהתקבל מקצתו בבחינת התפעל ומקצתו גם מבחינת הנדבה, כי רחוק הוא בב' הדרגות, וקצת רמז ה' בנפעל נראה ואינו נראה בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם התגין ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו ונגלה למשה בסיני פלאי פלאים. וצא ולמד מדרשת ר"ע ג' מאות הלכות בעליונו של למ"ד המה ראו מעשה ה', והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן, כי עשאוהו כאשר צוה ה' את משה בכל נפלאות אשר יכוין עליהם. (שמות לט א)

…וראיתי לישב מאמרי רז"ל שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחד כי ר"ע היה דורש מה שלא ידע משה, כאומרו הדברים עשיתים, אעשה לא נאמר וכו', וכן כמה מאמרים שדומים לזה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידע משה, אבל ההפרש הוא, כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב"ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב… ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים… (ויקרא יג ל)

הגר"א:

שמור מצותי וחיה – כי במצות תלוים חיי אדם. וקאי לעל הדרש שהם דברי סופרים… ותורתי כאישון עיניך – הוא תורה שבעל פה, כמו שאמרו הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, כי שם עיקר הדינים והיינו דרשות התורה… (משלי ז ב)

לכו לחמו בלחמי – הוא תורה שבכתב, שהוא לחם כנזכר לעיל, כמו שהלחם הוא מתוקן כל צרכו ואין חסר אלא לאכול, כך התורה כבר מתוקנת כל צרכה. ושתו ביין מסכתי – הוא תורה שבעל פה מפני המעורב הכל כמו שפרשתי למעלה… (שם ט ה)

מאור עינים ישמח לב – כי מהראיה הטובה תבא שמחה ללב, אבל השמועה טובה תדשן גם עצמותיו. והענין כי תורה שבכתב נקראת ראיה, שצריכים לראות בתורה, וכמו שפירשנו בישעיה, אבל תורה שבעל פה נקרא שמיעה לשמוע מרבו. ועיקר הסודות גנוזים בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה ההלכות, וזהו מאור עינים כשמוציא אור הסודות שבתורה שבכתב, התלוים בעינים ישמח לב, כי עיקר הסודות מיוחסים ללב ששם נתיבות חכמה, וכמו שאמרו שאין לגלותם לכל אדם לכן משמח לבו, וכשמוציא שמועה טובה דהיינו הלכה או איזה דבר טוב הוא אומרו לחבירו ולתלמידו ומדשן לו עצמותיו, וזהו "תדשן" לאחרים. (שם טו ל)

שמע לאביך – לאדם יש שלשה מנהיגים, אביו ואמו ורבו. וכנגדם הם שלשה חלקי התורה, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה וסודות התורה. רבו זה שלמדו חכמה וזהו שמע לאביך שהוא תורה שבכתב. זה ילדך – הוא סודות התורה, ואל תבוז כי זקנה אמך – מה שאמך זקנה והוא נגד תורה שבעל פה, כי בכולם אין שום פחיתות נוגעת מן אריכות הימים חוץ מתורה שבעל פה, שמתחילה היו משניות ואחר כך גמרא ואחר כך גאונים ראשונים ואחרונים וקצרו ופירשו, אף על פי כן אל תבזה אותם וגם האחרונים אל תבזה ואל תאמר שאין אתנו יודע דבר מה מתורה שבעל פה. (שם כג כב)

ראה עוד תורה-כללי שם ב כא.

בגמרא חדשים וגם ישנים, חדשים דברי סופרים וגם ישנים דברי תורה וכו'. יש לבאר דהנה בברכת התורה אשר בחר בנו וכו' ונתן לנו את תורתו, נתן לשון עבר, בא"י נותן התורה נותן לשון הווה, וכן הברכה שלאחריה, אשר נתן לנו תורת אמת וכו' בא"י נותן התורה, פתח בעבר וסיים בהווה. אמנם יתבאר דידוע הוא מה שכתוב כי התורה שבכתב כבר נתנה השי"ת לנו וכתיבא וקיימא, אך התורה שבעל פה הגם כי כולה כלולה ורמוזה בהתורה שבכתב והכל נמסר למשה בסיני, גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דור עד עת קץ על ידי פלפולו וליבון ובירור שמעתתא אליבא דהלכתא אם כיון האמת וקוב"ה יתיב וגמיר שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן גם זה ניתנה לו מפיו יתברך, כמו שכתוב כי ה' נתן חכמה היינו התורה שבכתב הנתונה לנו בפומבי בסיני, מפיו דעת ותבונה הוא מה שמוסיפים החכמים בכל דור ודור להבין דבר מתוך דבר הוא גם כן מאתו יתברך, והוא הנותן התורה הזאת, הגם כי המחדשים המה חכמי הזמן… וזהו שאמר אשר נתן לשון עבר לנו תורת אמת הוא התורה שבכתב, ועל ידי זה וחיי עולם נטע בתוכינו, שנוכל לחדש תורה חדשה ציצים ופרחים בכל דור הם דברי סופרים כנז"ל… שמביאים חיים לעולם, נטע בתוכנו כנטיעה זו שפרה ורבה. (קול אליהו עירובין יג ב)

תניא:

והנה מודעת זאת כי הנה רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה, כמו מצות תפילין על דרך משל, שנאמר בתורה שבכתב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך, עד שפירשה תורה שבעל פה שצריך לקשור בית אחד על היד וד' בתים על הראש… וכן כל מצות שבתורה בין מצות עשה בין מצות לא תעשה אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא על ידי תורה שבעל פה, כמצות לא תעשה שנאמר בשבת "לא תעשה מלאכה", ולא פירש מה היא מלאכה, ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות ולא טלטול אבנים וקורות כבידות, וכיוצא בהן הן כל המצות… ומשום הכי כתיב על תורה שבעל פה אל תטוש תורת אמך, כמו שכתוב בזהר משום שעל דרך משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול, והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים ככה ממש כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה באים מההעלם אל הגילוי בתורה שבעל פה, ורישיה דקרא שמע בני מוסר אביך קאי אתורה שבכתב דנפקא מחכמה עילאה הנקרא בשם אב, וזה שאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי התורה שבעל פה הנקראת אשת חיל המולידה ומעמדת חיילות הרבה, כמו שכתוב ועלמות אין מספר, אל תקרי עלמות אלא עולמות, אלו הלכות דלית לון חושבנא, כמו שכתב בתיקונים, וכלן הן בחינת גילוי רצון העליון ב"ה הנעלם בתורה שבכתב ורצון העליון ב"ה הוא למעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה, וכמו כתר ועטרה שעל המוחין שבראש, לכן נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה, והשונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא על ידי התלבשות נר"נ שלו ברצון העליון ב"ה כנ"ל. (אגרת הקדש כט)

הכתב והקבלה:

והתורה והמצוה – …ונוכל אם כן לומר שם "צוה" הוראתו גם כן ענין מחברת, וכמו שרגילין לקרא בשם זה הדברים הבאים אחר סיום וחתימת ספר לבאר הענינים המדוברים בקצרה תוך גוף הספר, ככה התורה שבעל פה היא מתחברת ומתאחדת עם התורה שבכתב לבאר מאמריה המעטים בכמותם ורבים באיכותם, ועל שם התחברותה זאת נקראת בשם מצוה. ובמכילתא דרש"י (בחקותי קי"ג) אמר תורה שבכתב ותורה שבעל פה חבורא חד אינון דא אחוד בדא, ודא אחוד בדא… (שמות כד יב)

…ויען המלך ויאמר מדת טובי תאלצני להתנהג ככה, כי אם ככה אני עושה כאשר עלה ברעיונך, לבאר להם באר היטב תוכן פקודתי, כמה יגדל העונש על העובר עליו, אם בעיניהם יראו את מכתב פקודתי חתום בשמי עד שאין להם שום סבה להסתפק על אמתת הפקודה ועל אמיתת המכוון שבה… לא כן אנכי עמדי לא אפרוש רשת השחתה אל אנשי ארצי להלכד בו ולהשחיתם, לכן כתבתי לשון הפקודה עד דמשתמע לכמה אנפי, והמכוון האמתי שבו לא אמסור להם רק על פה על ידיך, ובזה יש לעוברי הפקודה קצת פתחון פה לאמר לא על פקודת המלך עברתי רק פקודת השר לא שמרתי, ומי זה יודע אם השיג השר את דעת המלך היטב, ולא דייק בה כל הצורך וכדומה מן ההתנצליות שיחפשו ההמוניים לפי יצר תאות לבם לפרוק עול המצוה מעליהם… ויש לי עוד כונה מיוחדת במסירת ביאור פקודתי רק על פה והיא לסבת שומרי פקודתי להתנהג עמהם במדת חנינה למתן שכרם, כי אם היה כוונת פקודתי רק על פה והיא לטובת שומרי פקודתי להתנהג עמהם במדת חנינה למתן שכרם, כי אם היה כוונת פקודתי מבוארת באר היטב, לא היה לשומרי פקודתי יתרון מעלה כל כך, כי מי זה יחרף נפשו למרוד בצווי המלך אשר אין פקפוק בצוויו, ולא היה אם כן שכרם רק חצוב ומוגבל, אמנם כעת אשר מכתב פקודתי סובל כוונות מתחלפות ומשתמע לכמה אנפי, ויש לאנשי הארץ מקום לבחור בלשון מכתב פקודותי כוונה להקל מעליהם בכמה דברים, ואם בכל זאת לא יפנו אל דעת עצמם ולא יתנו לבם רק אל הנמסר להם על פה בכוונת מכתב פקודתי לשמור אותה, הנה לכמו אלה מן הראוי להתנהג במדת חנינה לתת להם שכרם באין קצבה ולבלי תכלית.

ככה הוא ממדת טובו להעלים הכונה הפנימית שבתורה (ההלכות והאגדות) כדי לחונן במדה גדושה את מקיימי התורה שבכתב לפי המבואר להם על פה מפי הקבלה…. ולהתנהג במדת הרחמים עם עוזבי תורה לבלי הענישם עונש נצחי, וזהו וחנותי וגו' ורחמתי.

ואחר שהודיע הוא ית' את משה סבת העלימו תורה שבעל פה, שהוא מצד טובו וממדת חנינה ורחמים, הוסיף להודיע אליו כי גם מצד המקבלים יש למנוע מהם ענין זה. לכן ייחד אליו אמירה בפני עצמה, ואמר "לא תוכל לראות את פני" – אין המכוון בזה אתה משה לא תוכל לראות… מוסב על ישראל שלא יוכלו כעת לראות באר היטב פנימיות התורה, "פני" ענינו פנימיות, ואמר טעם על התעלמות פנימיות התורה, "כי לא יראני האדם", כלומר מין האדם הזה שנפלו ממדרגה העליונה שהיה להם וחטאו בנפשותם בחטא עגל, לא יוכלו להשיג עומק פנימיות התורה, ולא יוכלו להביט בזהר העליון אשר יופיע באור התורה, לכן נתלה הה"א "האדם" להורות על אלה הנודעים לנפילת מדרגתם… (שמות לג כג, וראה שם עוד)

אלה המצות – …וכמו שפירשנו על פסוק "והתורה והמצוה" התורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו תורה שבעל פה ושם דברים משמועת הפירוש בלשון מצוה, כי שרש צו משותף עם שם ציון אשר הוראתו ענין מורה דרך, והתורה שבעל פה היא לנו כמו דרך ללכת מישרים בדרך משפטי התורה וכוונתה האמיתית לדעת המחוקק עליון ית'. (ויקרא כז לד)

מצותיו תשמורו – …ונראה לומר דהך מאמר דספרי דקולו קול נביאים אתיא כהא דאיתא פירושא דאורייתא דבכתב איהו תורה שבעל פה וכו', והיינו קול גדול…. הנה התורה שבעל פה נקראת בשם קול, ומקבלי התורה שבעל פה המוציאים דברי התורה הזאת בפיהם ומלמדים לאחרים נקראו נביאים, מלשון ניב שפתים, שמוציאים בניב שפתותיהם על פועל הבטוי וההברה מה שנמסר להם בידיעת התורה שבעל פה לפי מה שיקבלו מרבם ורבם מרבם עד הלכה למשה מסיני. וכל מקבלי התורה שבעל פה להיותם חכמים גדולים ובעלי שמועה כי נחה עליהם רוח ה' ומילא אותם שכל ובינה ודעת קדושים עד שהיו ראויים ביותר למסור להם התורה שבעל פה נקראו נביאים… (דברים יג ה)

כי תשמע בקול – לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ומצוה, ובלתי אפשרי לקיים מצוה מן המצות בלעדי התורה שבעל פה, המבארת כל הפרטים והדקדוקים הראוים לכל מצוה, לכן הזהיר על קבלת התורה שבעל פה, ועל זה אמר "כי תשמע בקול ה' אלקיך" וגו' כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבעל פה הוא הנקרא קול, כי דברי התורה שבעל פה שאסור לכותבן מדינא צריך כל חכם לשמעם מקול דברים היוצאים מפי רבו אליו ללמדם… ובחנת ותדע כי כמו שיורה שם קול על הקול הגשמי הנשמע לאזנים ככה יורה גם כן על השמעת המושכלות והמושגות הרוחניות היוצאות מנפלאות תמים דעים ית' בבריאות יצוריו אשר כולם בחכמה נפלאה עשויים, מענין זה כל לשון "קול" המוזכר בפי המשורר (תהלים כ"ט) קול ה' על המים וגו'… (שם ל י)

רש"ר הירש:

ויצו ה' אלקים – מצוה זו פותחת את חינוך האדם לקראת ייעודו המוסרי, והיא מורה לדורות הבאים את הדרך ילכו בה. המצוה היא מצות לא תעשה, ואין היא מצוה שכלית, הדמיון והשכל מתנגדים לאיסור זה… נוסף על כך האיסור הוא איסור אכילה, ובסופו של דבר מי שנצטוה עליו קיבלו כמסורת שבעל פה, המצוה ניתנה לאדם, ואילו חוה ובניה נצטוו מפיו לשמרה… (בראשית ב יז)

…יצחק לא נצטוה מפי הגבורה על העקדה, הוא שמע על כך רק מפי אביו כתורה שבעל פה… כאן הוטמן זרע התמסרותם של הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם… גם מסירותנו אל קבלת אבותינו יסודה באופיים, כמו אברהם, כן גם אבותינו לא היו בעלי סמכות הירארכית, שום מסורת לא יצאה מפיהם, שלא הקריבו את עצמם למענה בראש ובראשונה… (שם כב ג)

למען תהיה תורת ה' בפיך – תורת ה' מסורה לציבור החי, ולא לכתב הדומם, וכן הוא אומר "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"ד), ולא לשם לימוד לאחרים בלבד, אלא לשם שינון עצמי עלינו לפנות לדברים שהופקדו בפינו, ולא לכתב הערטילאי. מאלף בהקשר זה הנאמר ליהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א') המלה הכתובה תעורר בלבך תמיד מחדש את שנמסר לפיך… (שמות יג ט)

…אכן לא הספר הוא מקור המשפט היהודי אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, הספר הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרא כשיתעורר ספק… אם כן הדבר, מסתבר שמקרים יוצאים מן הכלל נרשמים תחילה, על מנת להציג לפנינו את עקרונות חיי התורה… והם נרמזו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת בעל פה. לשונות המקראות שב"ספר" עשויות גם הן מעשה אומן במדה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד של החוק, כגון על ידי ביטוי בלתי מקובל, שינוי במבנה הפסוק ועוד. הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק, הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם חדשים לבקרים את ידיעת המצות. וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, ויקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בלבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.

יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה, להבדיל, כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה, אל ההרצאה שבעל פה. לרוב די במלה אחת בתוספת סימן שאלה או קריאה, קו או נקודה וכיוצא באלה לרענן בלב הרושם-הקורא סידרה שלמה של רעיונות, הערות הסתייגויות וכו'. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. הסימנים בתקציר המשמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באזניהם, אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה. התלמידים אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם. ואילו ההדיוטות – אך צחוק יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד… (שם כא א)

נעשה ונשמע – … כל אשר דבר ה', ולא רק כללי היסוד שקראו כאן באזננו נעשה, ולצורך עשיה גם נשמע, הוה אומר על ידי לימודם וקיומם של הדברים שנאמרו מסורת שבעל פה, נגיע לידי כך שנעשה את רצון ה' באמת ובשלמות. (שם כד ז)

על פי הדברים האלה – …רומז בעת ובעונה אחת על דברים שבכתב ועל דברים שנשארו קיימים ברוח לצורך מסירתם בעל פה. ומכאן אמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דיוקה ודקדוקה של ההבעה עושה את הדברים שבכתב למשענת ותזכורת בשביל תוכן דברי התורה, והבעה מדוקדקת זו תישחק ותלך בדרך המסורת שבעל פה. אולם בה במדה אין אפשרות לקבוע בדברים שבכתב את תוכן דברי התורה על כללות היקפם ועל הרוח החיה של משמעותם. תדע שכן, אם ירשמו בבית דין דברי עדות מפי אדם האומר אותם בעל פה, הרי שרק במקרים נדירים ימצא שהדברים הרשומים משקפים נאמנה את הדברים שאמר… (שם לד כז)

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם – דבר, דברים קצרים ותמציתיים, תורה שבכתב. ואמרת אליהם, מאמרים של ביאור תורה שבעל פה, אלהם, דאג לכך שתורה שבעל פה תגיע לידיהם אחידה, אכן למרות חורבן המדינה והצרות המתרגשות לא נחלקו הדעות בתורה שבעל פה עד ראשית ימי בית שני, רק אז פרצה מחלוקת ביחס למצות סמיכה הסמוכה לכאן. (ויקרא א ב)

העמק דבר:

כאשר צוה – ולא כתיב כאשר דבר כמו בבראשית י"ב ד', אלא משום דבצוה נכלל קבלות בעל פה, כדאיתא ברכות ה', והמצוה זו המשנה… וניתן כאן ללמד שמן הנמנע להגיע למעשה על פי גוף הפרשה אם לא על פי קבלות בעל פה. (שמות יב כח)

והיה לאות – …ובאו שתי מצות תפלין של יד ושל ראש כמו תורה שבכתב ובעל פה, תורה שבכתב כולה שמותיו של הקב"ה, והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כך הנושא תפילין של ראש נאמר בו "וראו כל עמי הארץ" וגו', כדאיתא פרק הרואה נ"ז רא"א זה תפלין של ראש. וכמו תורה שבעל פה שבחה הוא שיהא חמוקי ירכיך בסתר, כדאיתא במסכת מו"ק, כך תפלין של יד הוא מכוסה… תורה שבכתב היא התיק המפואר של החרב, והמסתכל בשמותיו הרמוזים בדיוקי תורה שבכתב הוא פרוש ומובדל משארי בני אדם, ועליו נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אפילו לא הגיע לשנן כח תורה שבעל פה בהלכות, וכך היה כל זמן שבית הראשון היה קיים והיה שלום על ישראל וכח היהדות, אז היו הכהנים הלוים שרי האומה בקיום כח היהדות, והיו פרושים ומשוקעים בקדושה ובדעת אלקים, ואז לא היה כח תורה שבעל פה משונן כל כך… עד שהגיע שעת החרבן ומלחמה על כח היהדות וקיום עין האומה, אז נדרש לשרי ישראל המתחזקים על קיום האומה להשחיז את הסייף היינו כח תורה שבעל פה ופלפולה, וכח תורה שבכתב בא לשמור את התלמוד המשונן, וההכרח להרבות תלמידים וזכות תלמוד תורה דרבים וגם להעיר את המון ישראל להיות מקיימי התורה על ידי פרנסת תופסי התורה, ונמצא כולם או רובם עסוקים במלחמתה של תורה… (שם יג טז)

ודברתי אתך – …שהיו שני אופני דברות, פרשה מתורה שבכתב, בזה כתיב בכל מקום אליך או אליו, דבזה לא דבר משה מאומה אלא האזין והקשיב דבר ה' אליו, ועוד היה דבור בתורה שבעל פה, בזה כתיב 'אתך' שמשה היה גם כן מדבר וחוקר, ובזה האופן לא היה יעוד. ואם כן פירוש הכתוב כאן ונועדתי לך שם, היינו לדבר אליו תורה שבכתב, ודברתי אתך היינו משנה והלכות שבעל פה בלי יעוד. (שם כה כב)

כי על פי הדברים האלה – פירוש לא שבאו כדי ללמוד מהם דבר שהרי מעולם לא למד אדם מהלוחות אלא מספר תורה שכתב משה, אלא כי על פי הדברים האלה כרתי – דכשם שעיקר כתיבת התורה על הלוחות הראשונות לא באו גם כן כדי ללמוד מהם, אלא כדי שיהיו חקוקים על לב ישראל עיקרי הדת ואמונת ה' שבא על זה הברית בראשונה, ומשום הכי נקרא התורה עץ חיים… עד שנעשה טבע ישראל לכך, והבא להפר אמונת ה' הוא כמו מעשה עקירה מן הלב. אמנם בלוחות הראשונות לא היה כי אם על האמונה ודתי התורה בלי חקירה ועיון בדקדוקיה, אלא לשמוע המקובלות מפי משה ולדמות מסברא, אבל הברית שנכרת בשניה בא על עיון ועמל תורה לדקדק על כל קוץ וקוץ, על כן צוה הקב"ה למשה שיכתוב הוא כל התורה כפי שנמסרה על הלוחות… וזה בא לתועלת להשריש בלב כלל ישראל לדקדק בהם ולעמוד על תמציתן… (שם לד כז, וראה שם עוד)

בהעלותך את הנרות – כבר ביארנו ריש פרשת תצוה ובפרשת אמור דהמנורה תכליתה לפלפולה של תורה, וזה הלמוד היה בלילה, כמבואר בשמות רבה פרשת תשא שבלילה חזר משה בעצמו, והיינו תורה שבעל פה עם סיוע מלאכי השרת, והיה משה בא לאהל מועד גם בלילה בשביל תורה שבעל פה, ומשום הכי באה הסמיכות של הנרות (לפסוק "ובבא משה" וגו').

יאירו שבעת הנרות – משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות אי אפשר לבא לכמה עיקרי תורה, כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקדוש החודש וכו', וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב, וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. (במדבר ח ב)

שמת אמת:

במדרש נשא… דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים, דימה אותן כברזל וכנטיעה… פירוש כשהחכמים תקנו המצוה חל עליה באמת הקדושה כאלו היה מפורש בתורה, כמו שכתוב ותגזר וכו', ולכן אסור להשתמש לאורה, וכתוב על פי התורה, שנעשה מדבריהם תורה… והכונה כי ברזל היא התורה עצמה שנקראה עוז, ותורה שבעל פה הוא מה שנטעו חכמים אור התורה בלבות בני ישראל, כמו שאמר כדרבנות, שמכוונים הפרה לתלמיה, ועל זה מברכין וחיי עולם נטע בתוכנו, היא תורה שבעל פה שהיא נטועה, וגם נטיעה היא פרה ורבה ועושה תולדות, והוא מה שמקבלין בני ישראל דברי תורה בלבם ונפשם עושין בזה תולדות, ונטיעה השרשים לעולם מתפשטין יותר ויותר, וכן הוא כח תורה שבעל פה… (חנוכה תר"נ)

מצות נר חנוכה היא תורה שבעל פה, ובמדרש שלא תהא מצות זקנים קלה בעיניך, אמר הקב"ה אף עלי גוזרין ואני עושה, דכתיב ותגזר אומר וכו', פירוש בכל מצות חכמים כמו שגוזרין על בני ישראל לעשותה כן כביכול גוזרין על הקב"ה בשמים שיסכים עמהם… ואמר ועשית על פי הדברים אשר יגידו לך, על פי התורה אשר יורוך וגו', פירוש כי התורה היא תמימה וסתומה, וחכמים הפותחין בתורה פותחין פי הבאר של התורה זה כח תורה שבעל פה, ועל זה נאמר פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם… וכמו שכל תרי"ג מצות תלוין בכל מצות התורה כמו כן במצות חכמים, ולא עוד שנכתב על כל מצות חכמים מצות עשה ולא תעשה "ועשית על פי הדבר, לא תסור מן הדבר", והקב"ה רצה שיהיו המצות האלו על פי דברי חכמים שהם יוציאו מכח אל הפועל מצות אלו, ולכן חביבין דברי סופרין מדברי תורה, שהיא חיבה יתירה שרצה בנו שיהיה הציווי והמעשה הכל על ידינו… (שם תרנ"ז)

למען תהיה תורת ה' בפיך, כי גאולת מצרים היא להיות הארת הקדושה גם תוך המיצר והסתר הטבעי, וזה נקרא תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב למעלה מהטבע, והמשכת אור התורה בכל מעשה גשמי גם כן זה תורה שבעל פה שנתחדשו מתוך יגיעת העמלים בתורה לשמה, וזה שאמר שעל ידי יציאת מצרים יכול להיות תורת ה' בפיך דייקא… (בא תרל"ב)

במדרש כתב לך וגו' על פי הדברים האלה כרתי וגו', פירוש תורה שבכתב ושבעל פה. והענין כי בעשרת הדברות ששמענו מהקב"ה בעצמו הדברים נעשו נפשות בני ישראל כלים להיות מוכנים לתורה שבכתב, דאיתא בקבלת התורה היה קידושין, וכמו שהאשה על ידי הקדושין נעשית כלי וכו', כי כח התורה שבעל פה הוא מזה שנטע הקב"ה בנפשותינו, ועל זה נאמר ממני פריך נמצא, והמשכיל יבין יותר. ובלוחות היה תורה שבכתב, והם אותיות ורמזים שיוכלו בני ישראל לעמוד על ידיהם לרצון הבורא ית', אבל העיקר הוא כחן של ישראל בפה, ועל זה אמרו מפיו דעת ותבונה, ולכן כתיב על פי הדברים וגו' כרתי, פירוש שכל אות ודיבור שבתורה פותח שער מיוחד להשיג הסודות הטמונים, וזהו פי הדברים… (תשא תרמ"ט)

בפסוק קחו מאתכם תרומה וגו', כי מקודם היה הכל בהתעוררות משמים ועתה צריך התעוררות מלמטה. ובמדרש תרומה אני ישנה וכו' קול דודי דופק פתחי וגו', פירוש שרמז להם השי"ת שהפתיחה תלויה עתה בהם, וזה ענין תורה שבעל פה, דכתיב וחיי עולם נטע בתוכנו, שעל ידי שתורה שבעל פה קרוב אל האדם, והחטא שולט בו יותר, לכן עשה הקב"ה נטיעה עולמית שלא יוכל לעולם לפסוק מבני ישראל, כמו שכתוב "כי לא תשכח מפי זרעו", הוא בחינת תורה שבעל פה שנטע בתוכנו, ומצד זה יכולין לחזור לעורר כח התורה שלמעלה, שעל ידי החטא מתרחקין מתורה שלמעלה, וצריכין להתקרב על ידי תשובה והתעוררות שלמטה. (ויקהל תרמ"ג)

במשנה דאבות אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, זה על בחינת תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב מונחת בקרן זוית, אבל תורה שבעל פה הוא כפי העוסקין בה כך מתגלה כח התורה, דאיתא בגמרא או יחזק במעוזי יעשה שלום וגו' שלום יעשה. העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה, וזה הענין כמו שני המאורות חמה ולבנה, והרבה הקב"ה הכוכבים לפייס הלבנה שנתמעטה, וזה רמז לתורה שבכתב ושבעל פה, ונשמות בני ישראל שנמשלו ככוכבים הם העושים שלום ומחברין ב' התורות. וכמו הלבנה אין לה רק מאור החמה, כמו כן תורה שבעל פה הוא מתורה שבכתב, וזה כל אסמכתות ודרשות שבדברי חז"ל, שהכל נרמז בתורה שבכתב, ועל ידי התלמידי חכמים העוסקים לשמה מתגלה הארת התורה בכל המעשים, כי המצוה יש בה מתורה שבכתב ושבעל פה, כי התורה שבכתב בעצמה היא אלקית רק שנתלבש אור התורה באלה המצות שלפנינו, וזה כמו ירידה, רק העוסקים בתורה לשמה מאירין הדברים ומתיחדין בשורש התורה, לכן נקרא עלבונה של תורה כשאין עוסקין בה. (במדבר תרס"ג)

במדרש אח נפשע מקרית עוז וכו', דאיתא במשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל… כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך קבל כל אחד אלקותו ית"ש כפי השגת דעתו והתורה כולל כל דיעות של בני ישראל, ותורת ה' תמימה כולל כל הדעת, אבל בחינת תורה שבעל פה כל אחד מקבל לפי דעתו ושם יש מחלוקת, ולכן איתא אלו ואלו דברי אלקים חיים, שכל אחד דבריו נובעין ממה שקבל מתורה שבכתב, ולכן כל תורה שבעל פה צריך להיות נסמך לתורה שבכתב, וזהו כל אסמכתות שבגמרא, וזהו עצמו הפירוש שיהיה מחלוקת לשם שמים, כי תורה שבכתב נקראת שמים ושבעל פה בחינת ארץ… ואגודתו על ארץ זה צריך אגודה שמכל הדיעות יתקיים הלכה אמיתית… (קרח תרס"ד, וראה שם עוד)

בזהר הקדש פרשת חקת התורה ולפעמים כתיב וזאת התורה, ופירש שחקת היא תורה שבעל פה, שגוף התורה למעלה מהשגת אדם, וכתיב "אשר שם לפני בני ישראל", וחקת החקיקה בלב האדם ובמעשיו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פירוש במחוקק וכו', שדברי תורה נחקקים בגוף האדם, וזה ענין תורה שבעל פה להמשיך הארת התורה לכל מעשה בפרטות, כי בודאי בכל דבר יש הארה מהתורה, שהרי באורייתא ברא קוב"ה עלמא, רק שנגנז ואינו ניכר וצריכין למצא הארת התורה הגנוזה במעשה בראשית… (חקת תרל"א)

בענין שירת הבאר שלא נזכר משה רבינו ע"ה, ובשירה הראשונה ישיר משה ובני ישראל, דהנה באר היא התורה שבעל פה, כמו שאמרו ז"ל אין מים אלא תורה, ויש תורה שבכתב הוא בחינת לחם מן השמים, וזהו בחינת משה רע"ה שהוריד התורה מן השמים, וזהו מן בזכות משה שהוא לחם הנ"ל, ובאר בחינת מים תורה שבעל פה… ורמז לדבר דאיתא במדרש שיר השירים מ"ח פעמים נזכר באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ופירוש זה כי התורה שבכתב מתנה מן השמים לכל מי שירצה, אבל להיות נקנית התורה להיות לאדם חלק בתורה להיות נקרא בן תורה להיות דברי תורה נבלע בדמיו הוא בכח מ"ח דברים הנ"ל… ושירה זו האחרונה היתה שהרגישו שנבלעו דברי תורה בדמיהן, כי זה היה סוף מ' שנה… שיגעו בתורה עד שלבסוף ניתן להם במתנה. ולכן לא נזכר משה רע"ה בשירה זו שהוא למעלה מזו המדריגה והוא הוריד התורה מן השמים. (חקת תרנ"ב)

בענין המנין בפרשה זו… כי כתבנו כי המנין בתחלת המדבר היה להעמיד כל אחד על חלקו בתורה, ומנין הזה להעמיד כל אחד על חלקו בארץ ישראל, וכמו שיש לכל אחד חלק ואות בתורה, כן יש לכל אחד ד' אמות בארץ ישראל… והנה עד עתה בדור המדבר היה הנהגת משה רע"ה לדבק בני ישראל בשורש העליון בשמים והוריד לנו התורה משמים, ועתה התחיל בחינת ארץ ישראל ותורה שבעל פה, והיא התקונים שלמטה… (פינחס תרמ"ז)

בפסוק הואיל משה באר, התחיל, כי הנה ביאור התורה היא בחינת תורה שבעל פה, וזה היה מיוחד לכיבוש הארץ ובחינת משה רע"ה היה שהוריד תורה שבכתב מן השמים וביאור התורה היא בחינת א"י שמתפרשת התורה ומתפשטין נחלים מבאר התורה כפי הקדושה שנמצא בעולם. ואמו"ז פירש אחרי הכותו וגו', שאלה הדברים לא היו יכלין להתפרש עד אחר הכותו אלה הקליפות והרשעים וכו', וכמו כן בודאי היה בכל מלכי כנען שכפי הכיבוש כך נתגלה להם באר התורה… אכן משה רבינו ע"ה היה המתחיל ועשה משנה תורה שהיא התחברות תורה שבעל פה אל תורה שבכתב, ואם לא היה הוא פותח הבאר לא היינו יכולין לסיים להוציא מכח אל הפועל, וזה שכתוב הואיל וגו' באר, שעשה פתח שיהיו נאמרים דברי תורה שבעל פה. (דברים תר"ן)

שם משמואל:

והנה בתורה שבכתב אינם מפורשים השקלים לקרבנות אלא השקלים למנין, והשקלים לקרבנות מפורשים בתורה שבעל פה, והם רק ברמז בתורה שבכתב, כמו כל תורה שבעל פה שהיא מרומזת בתורה שבכתב. וידוע שאומות העולם אינם נותנים לב לתורה שבעל פה ואינם מאמינים בה, ובק"ע שלכן נקראת מסכת, שתורה שבעל פה היא מסך המבדיל בפני האומות, ועל כן המן לא ידע מענין השקלים לקרבנות, וחשב שכל ענין השקלים אינם אלא למנין… (משפטים תרע"ז)

כתב לך את הדברים האלה… ובמדרש וברש"י מדברים כאן גם מתורה שבעל פה, ויש להתבונן מדוע לא נאמר כן בלוחות הראשונים. ונראה לפי מה שכתבנו למעלה דהלוחות הראשונות באשר גם הלוחות היו מעשה שמים היו פועלים לזכך גם את גוף האדם לעשותו כולו שכלי, ועל כן יש לומר כמו דאיתא במדרש שיר השירים בעשרת הדברות שהיה הדיבור מדבר כך וכך מצות יש בי… אלא שהגוף הוא מסך מבדיל שלא להבין מתוך הנכתב, ונצרך למסור פירוש כל המצוה בעל פה, כגון צורת התפילין והלכותיהן וכדומה, וזוהי תורה שבעל פה, אבל אם לא נשתברו הלוחות היה הגוף כולו שכלי ולא היה חוצץ בפני השכל להבין מתוך הנכתב כל הלכות מכל מצוה ומצוה, ולא היה נצרך למסור הפירוש ביחוד. (תשא תער"ב)

ומעתה יובן ענין שנאת חנם ששלטה אז. דהנה ידוע דבתורה שבכתב יש לאומות גם כן קצת אחיזה שהרי תיכף בבואם לארץ כתבוה על האבנים שכל מי מהאומות שרוצה ללמוד יבא וילמוד, אבל בתורה שבעל פה אין לאומות העולם שום אחיזה… ועל כן היא המאחדת את כל עדת ישראל תחת דגל אחד, והיא הגורמת התאחדות ישראל, ומובן ממילא דמחמת פגם כח המאחד דהיינו תורה שעל פה נשתאב בקרבם כח רע להיפוך, כטעם הזוהר הקדש בטומאת מת, והוא שהביא רוח עועים בקרבם וגרם שנאת חנם, ופגם תורה שבעל פה זה עצמו הוא שסיבב חורבן הבית כידוע מענין בריוני שהיו שם שלא הטו אוזן לדברי חכמים שאמרו נעביד שלמא בהדייהו כבגיטין (נ"ו)… (שלח תרע"ח)

ר' צדוק:

ואדום טוען שהם הטובים והטהורים בתולדה, לכך גזירת המן היתה הכנה לתורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל (אות ג'), כמו שאיתא במדרש לפי שעתידים אומות העולם לומר אנו ישראל אמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו וכו', כי תורה שבעל פה הוא המברר דבר זה, כשתכלה מלכות אדום אז יהיה השלמת תורה שבעל פה, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הוא מכלל תורה שבעל פה עד ביאת המשיח, שאז ומלאה הארץ דעה ולא ילמדו עוד איש וגו' ולא יהיה עוד חדושים, נמצא אז הוא השלמת תורה שבעל פה שהוא הבירור כנ"ל. והיינו כי תורה שבעל פה רוצה לומר הנובע מן הלב ישראל, וכמו שכתבתי על מאמר ז"ל בע"ז, בתחלה תורת ה' ולבסוף תורתו, שההתחלה הוא תורה שבכתב ואחר כך תורה שבעל פה, שזה נקרא דברי סופרים שלבות בני ישראל הם הממציאים אותה והוא תורתם לבד, וזה עדות שהם בעלי התורה ולא אחרים, ואז הוא כליון מלכות אדום לגמרי הטוענים כך… (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד יג)

…ואותה נקודה קטנה היא נפש רבי עקיבא שנתפרדה מהם, שהיתה חכמתו עצומה כנראה פרק קמא דב"ב תדע דאמר גברא רבא ואתאמרא משמיה דרבי עקיבא בן יוסף כוותי, משמע דהוא המופלא בחכמה והוא יסד תורה שבעל פה שהיא הנגרא למלכות אדום כנזכר לעיל. ולכך טעה על בן כוזיבא שהוא משיח, כי מצד שהוא היה יסוד תורה שבעל פה חשב שכבר הגיע קץ לתורה שבעל פה ועת ביאת המשיח… (שם שם עמוד יז)

ולכך תורה שבכתב היא מן השמים מצד השי"ת שהוא מסולק מכל רע רק מאיר איך להיטיב, ותורה שבעל פה מלבות בני אדם שהם בעלי יצר לב רע ויודעים בטוב ורע… לכך רבי עקיבא היה בן גרים משורש רע כדי שידע לברר ענין הרע ולנקותו… אבל משה רע"ה בן עמרם שאמרו ז"ל שמת בעטיו של נחש… רוצה לומר שהיה נקי מכל חסרון וחטאות בנפשו ביחוד רק מצד חסרון הכללי של ברואי מטה במה שהם בעלי ידיעת הרע, שזהו עטיו של נחש בעץ הדעת לדעת טוב ורע. ומאב כזה נולד משה רע"ה שהוא יסוד תורה שבכתב שהוא הארת איך לעבוד השי"ת, שהוא נולד כשאין שום חסרון ונטיה על הזולת רק הידיעה ברע בלבד, שלזה הוא צורך התורה להורות ללכת בטוב, והוא רק למי שיודע ברע… (שם שם עמוד כא)

…דכח הנבואה שבכל אחד הוא כח ההשגה בתורה שבעל פה, שהיא נבואת החכמים כמ"ש בב"ב (י"ב א'), וכל ישראל יש להם אחיזה בתורה שבעל פה, ועל כן עיקר התפשטות תורה שבעל פה וחכמתה התחיל באנשי כנסת הגדולה משנסתלקה הנבואה מישראל, דאז חזרה נבואת החכמים לצאת לפעל שהיא גנוזה בכל אחד מישראל… (שם פוקד עקרים עמוד י)

…ועל כן אמר אנכי עשו בכורך, היינו דגם הציד שבפיו של עשו, הרגשת תורה שבעל פה שהרגיש יצחק בו היתה באמת ביעקב, כי ר' עקיבא ור' מאיר שמצאצאיו לא זכו לתורה שבעל פה כלל בעודם זרע עשו רק אחר שנתגיירו ובשם ישראל יכנו… ולפי שהתגלות תורה שבעל פה אינו אלא על ידי תוקף ההעלם וכמ"ש בסנהדרין (כ"ד א') במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, דהוא שורש חכמת תורה שבעל פה, וכ"א (גיטין מ"ג א') אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, והיינו על דברי תורה שבעל פה, והתחדשות הלכות שלא נתבררו עדיין אי אפשר לעמוד כלל בלי מכשול הקודם כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת ע"ז ב'), שכך היא השגת האור המושג לנבראים דוקא מתוך החושך וההעלם, ועל כן קדם יצירת עשו ליעקב, שהוא החושך הקודם המביא להשגת אור תורה דאחר כך, וזה הציד בפיו שיצחק ראה שהוא הגורם, אבל באמת אינו אלא גורם בעלמא אבל הוא אין לו שייכות לה כלל. ועל ידי שאז היתה התגלות שלימות התורה להיות מטתו שלימה בלי פסולת היה התגלות התורה שבעל פה שהיא השלימות התורה והמסטורין דלא עשה כן לכל גוי רק למטתו של יעקב אע"ה השלימה, וזה הישועה דויעתר בהתהפכות כעתר על ידי צדיק ותלמיד חכם מושל ביראת אלקים… (שם שם עמוד יז)

…כי משבא משה והורידה לארץ הרי היא מסורה לחכמי ישראל ולא בשמים היא כמ"ש בב"מ (נ"ט א') דלא השגיחו בבת קול מהאי טעמא, שכבר נמסרה התורה לישראל כדבר המסור לאחר שהיא בידו של נמסר לעשות כרצונו, והוא התורה שבעל פה המפרשת לתורה שבכתב, דבלא התורה שבעל פה אי אפשר לידע שום מצוה על בוריה כלל, והיא נמסרה לחכמי ישראל, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש זהו תורה שבעל פה, והיא המבדלת בין ישראל לאומות כמ"ש בשמות רבה ר"פ מ"ז… וזה שאמר אין מוסרין (דברי תורה לגוי), היינו דרך מסירה ללמד להם דרכי הפלפול והחידושים של תורה שבעל פה, דעל זה נאמר "מגיד דבריו ליעקב" וגו', וכל הגדה ברזא דחכמתא, כמ"ש בזוהר ויחי (רל"ד ב') ובזו"ח שה"ש על פסוק הגידה לי שאהבה נפשי, וזהו התורה שבעל פה שמשיגים ברוח הקדש כמ"ש בב"ב (י"ב ב') דאמר גברא רבא מילתא וכו', והוא המשכה מקודש העליון, שהוא חכמה העליונה כנודע, והתורה שבכתב היא נובלות חכמה העליונה כמ"ש בבר"ר פי"ז.

והתורה שבעל פה היא המשכה מעצם חכמה העליונה לחכמה תתאה, שהיא החכמה דכנסת ישראל שבלב חכמי ישראל, דעל כן אמרו (עירובין כ"א ב') דחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, שזה נקרא דודיך, דבזה הוא תורף האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים ולביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה, כי כל היחודים הם על ידי התורה שבעל פה, וכל התחדשות דתורה שבעל פה הוא על ידי היחודים ודביקות הגמור דקב"ה דבכל מקום שגלו שכינה עמהם, והיא המסטורין שלו כמ"ש בתנחומא ס"פ תשא… ואי אפשר לעסוק בתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה כלל, שאפילו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה בדו להם איזה פירוש מלבם והמרו בחכמי ישראל האמיתיים המפרשים אותה על דרך האמת, והם פירשו בפירושים בדאים שאינו תורה כלל. ולעולם העסק בתורה ע"כ הוא מתבונן בתורה שבעל פה שהוא פירוש הכתב. ודבר זה הוא מורשה ומאורסה לקהלת יעקב לבד, שהתורה מסורה להם לגמרי וכמ"ש, אבל תורה שבכתב לבד הרי נכתבה על האבנים בע' לשון… (חלק ב ישראל קדושים עמוד מג, וראה שם עוד)

ובכל שלשה מתנות טובות הכוללות כל סדר שלימות האדם מאחר שנתנו בעולם הזה יש להם לבוש זה, התורה היא בלבוש הכתב והאותיות, (והקלף שנכתבת עליו זהו משכא דחויא), היא המלבוש לפנימיות האור הגנוז ומצמצמו בגבול כפי מה שהוא גבול הכתב והאותיות של התורה, והוא משכא דחיויא כמ"ש (יומא ע"ב ב), לא זכה נעשית לו סם המות, ואמרו (שבת פ"ח ב') למשמאילים וכו', ונאמר ופושעים יכשלו בם, ואמרו ז"ל (במדב"ר י"ד כ"ב) דלכך לא נכתבה תורה שבעל פה לפי שעכו"ם יאמרו אנו ישראל, פירוש שבלבוש יש להם שייכות גם כן דהוא משכא דחיויא כנ"ל, מה שאינו כן תורה שבעל פה אינו בלבוש רק מה שנתגלה לאדם כשצריך לגלות לאחר היא בלבוש דמשכא דחיויא של אותו אדם, אבל עצם התורה שבעל פה אין לה לבוש דמשכא דחיויא. כי ידוע דתורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בסוד זכר ונקבא, שתורה שבכתב היא חכמת השי"ת, ותורה שבעל פה חכמת כנסת ישראל וחכמי ישראל, והלבוש דמשכא דחיויא הוא רק ביסוד דקטנות שבו הערלה וצריך למילה, מה שאינו כן בנוקבא אין ערלה, כי בהיותה בקטנות היא כולה בסוד עטרת היסוד לבד, ונכללת שם תחת הערלה ולכך אין לה לבוש דמשכא דחיויא לבדה, רק שנכללת בלבוש דמשכא דחיויא של האדם שיוצא מפיו. אבל תורה שבכתב הכתב הוא היסוד דמצידו היא ההשפעה לתחתונים… כי באמת עמך כולם צדיקים, רק מצד הלבוש דמשכא דחיויא נמשך קלקול הברית, ותיקון ברית הלשון הוא הדבור דדברי תורה, כדאיתא בריש דב"ר ובערכין (ט"ו ב'), והוא יהיה על ידי משיח, כמ"ש במקום אחר, והוא יהיה השלימות דתורה שבעל פה, ואז יתוקן הכל ויהיה בלא לבוש דמשכא דחיויא כלל, כי תורה שבעל פה אין לה לבוש כנ"ל, רק דעדיין לא נתגלית כולה רק איזה הארות בכל נפש, אבל שלימותה יתגלה על ידי משיח כמו תורה שבכתב על ידי משה רע"ה, ואז יהיה בלא לבוש… (חלק ג דובר צדק עמוד קלה)

…ולא שמשה רבינו ע"ה לא היה משיג מה שהוא (ר' עקיבא) השיג, דברוח הקדש ודאי היה משיג ונגלה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וזהו השגת תורה שבעל פה שמצד החכמה ובינת הלב, אבל בנבואה מה שהשי"ת הראה וגילה לו כדרך השגת הנביאים זה לא נגלה לו רק כפי מדרגתו. והשגת הנבואה גדולה מצד שיש לה יסוד על מה לסמוך שהיא דבר ה' אשר עליו אין להוסיף ולא לגרוע, והם דברים קצובים וקבועים וקיימים, ומצד זה השגת רוח הקדש של חכמי תורה שבעל פה גדולה, שאף על פי שפורחת באויר כי אין לה יסוד קבוע לסמוך עליו בבירור לדעת שהוא דברי אלקים חיים, ושהן הן הדברים הנאמרים ברוח הקדש מאחר שהוא מוציאם מחכמת לבו, ואולי טועה בדמיונו, מכל מקום נגד זה הל' גבוה גבוה מכל האותיות שהשגתו בלא קצב וגבול ולמעלה מכל שפע ההשגה הנקצב ברצון השי"ת בבריאת העולם שהיה באותיות שהם המגבילות כל דבר… (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד צג)

…והלוחות מתחילות בא' ומסיימות בכ', הם אותיות הקודמות לאותיות ב' ל' שבהתחלת וסיום התורה, כי הם השורש לתורה, ותורה שבעל פה מתחילה במ' מאימתי שהוא אות שאחר הל' שמסתיימת בו תורה שבכתב, ומסיימת גם כן במ' "בשלום", כי התורה שבכתב כבר ניתנה תורה ונשלמה שאין עוד תורה שבכתב יותר, מה שאינו כן תורה שבעל פה לא נשלמה עדיין דעדיין עתידים תלמידים ותיקים לחדש בכל יום תמיד, ועל כן במקום שמתחיל שם הוא מסיים, שבכל התורה שבעל פה שגילה רבי במשניות עדיין לא גילה כלום, ועדיין הוא כאלו כל התורה שבעל פה כולה בשלימותה עדיין מונחת ללבות החכמים העתידים לבא לחדש מלבם, ולמקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ואין שם סיום כלל, וגם בכלל התורה שבעל פה הוא כן שאין לו סיום כלל, שאפילו לימות המשיח, שאז יהיה שלימות התורה שבעל פה, עדיין יהיה חוזר חלילה לשוב להשיג התחדשות באותן ההשגות עצמן שהשיגו בעולם הזה, כי גבוה מעל גבי גבוה שומר וגבוהים עליהם. ועל זה רומז פתיחת וחתימת התלמוד בבלי באות ת' (מ'?), כי התלמוד הוא שלימות כל התורה שבעל פה כולה דליכא מידי מה ששום תלמיד ותיק עתיד לחדש עד ימות המשיח דלא רמיזי בתלמוד, וזהו חתימת התלמוד שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ומסיים גם כן במה שמתחיל דאחר הסיום גם כן עדיין עומד בהתחלה, ולא שחוזר להתחלה הראשונה שהוא אות הא' רק לאות הת' (מ'?) עצמה, כי עדיין הוא עומד על השגה זו שהיא השגת כללות תורה שבעל פה כולה, דבכל פעם משיג אור בהיר יותר באותה השגה עצמה מה שלא טעם עד הנה עדיין, וזהו ההתחדשות שיהיה לעתיד, היינו התחדשות של טעימות באותה השגה עצמה עד שנראית כמושג חדש אצלו. (שם שם עמוד צז)

…אבל מזמן חורבן בית א' ואילך נסתם כל חזון ולא נולד עוד נביא, אבל היה התחלת תורה שבעל פה כשהדור קבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס כמשאז"ל (שבת פ"ח), ולא כקבלה ראשונה שהיתה על ידי כפיית הר כגיגית, דהיינו מצד השפעת השי"ת בלי אתערותא דלתתא, וזה נגנז בחורבן, דבגלות הכל רק מאתערותא דלתתא, ומצד גודל אהבתם וחשקם לדברי תורה, וכמפורש זה בספר היכלות דעל ידי זה נתגלה להם אז רזי תורה מה שלא נתגלה בבית א'. והיינו דבבית א' היה רק השגת הנבואה, אבל חכם עדיף מנביא כמשאז"ל (ב"ב י"ב), והיינו דיוכל להשיג יותר אלא שאינה השגה גלויה וברורה כהשגת נבואה שנקרא הרואה, שהוא כמו רואה דרך זכוכית ואספקלריא, אבל אז נתהפך מרואה לאורה… (חלק ה רסיסי לילה עמוד פד)

…ועיקר בריאת העולם להתגלות כח מלכותו כנודע, דלכן אומרים בראש השנה מלכיות שתמליכוני, והממלכה היינו שישיג האדם שכל שכלו מהשי"ת, דזה כל חכמת תורה שבעל פה שאינה כחכמה אנושית שמשיג בשכל עצמו, אבל תורה שבעל פה הוא נובע מתורה שבכתב, דזהו עיקר מלכותו ית' כשמושל על שכל האדם שזהו עיקר צורת האדם שכל הנהגת האדם הוא בשכלו. ובזוהר (ח"א כ"ז א' וש"מ) איתא דתורה שבעל פה הוא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, כשר ופסול וכו', היינו דעץ הדעת הוא שכל האדם שיש בו שינויים לכאן ולכאן, אבל עץ החיים הוא בתוך הגן בנקודת המרכז שאין נוטה לקצוות ואין בו נטייה לכאן ולכאן, והוא תורה שבכתב. ורצון השי"ת היה שהאדם ישתמש בשכלו להשגת התורה שבכתב שהוא השגת דברים קצובים וברורים והיינו על ידי ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו, ויהיה שכלו משכן לשכל השי"ת ממש עד"ש במשה רבינו ע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, דעמיה נהורא שריה ואין ספק כלל, שהספק הוא רק מתוך החושך וההעלם במדת לילה, וכל תורה שבעל פה היה משיג בדוגמת תורה שבכתב וכמו שיהיה לעתיד, רק שגרם הסתת הנחש והייתם כאלקים וגו', היינו שישתמש בשכלו מעצמו והוא עץ הדעת טוב ורע, ונתרפרף העולם עד שניתנה תורה בכתב, דהיינו שנתפשט שורש החכמה דהשי"ת המתפשטת בלבות בני אדם שהוא ההשגה דאין עוד מלבדו שרשה קבוע וקיים בלבות בני ישראל על ידי קול שופר דמתן תורה. ואנו באים בקול שופר שלנו להיות גם התורה שבעל פה בחכמה שלנו יסודה מתורה שבכתב, ומתפשט ומתרחב גם הוא בכל העולמות עד אין קץ, וכנודע מקדושת דברי רז"ל בתלמוד ממש כעין קדושת תורה שבכתב, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל רמזו בדבריהם. וכן כל חכמת חכמי ישראל האמיתיים. וקול דתורה שבעל פה וקול דתפלה כולה חד כנודע בשרשם… וכפי חכמת האדם בתורה שבעל פה כך כחו יפה בתפלתו, וקולות הללו הם תיקון לאכילת עץ הדעת, תורה שבעל פה נמשך מסטריה וממנו נמשך קול תפלה, כי תפלה דרבנן, היינו דמצד השגת אין עוד מלבדו ממש דכולא חד מה מקום לתפלה, והתפלה היא רק מצד מדת מלכותו ית' שיש בורא ונברא, והנברא מבקש מבורא. וכל חכמת תורה שבעל פה היא חכמת נברא להכיר שיש בורא, ויציאת השגה זו לפועל הוא בתפלה… וזה תכלית חכמה דתורה שבעל פה הנמשך על ידי אכילת עץ הדעת שהחשיך אנפי ב"נ… (שם שם עמוד צב)

…ויעקב אבינו הוא כלל התורה שבכתב, כי משה מלגאו יעקב מלבר, והוא נקרא תורת אמת, ואיתא (ברכות ה') אמת זו תורה, והיא תורת ה' שאין להוסיף ולגרוע בה אפילו אות אחת, אבל תומת ישרים תנחם להשיג האמת מתורה שבעל פה, שהיא חכמת חכמי ישראל, שהוא כלל הכנסת ישראל הנקרא אשת חיל מרכבה למדת המלכות פה תורה שבעל פה קריא לה, ועל ידי הזריחה וההופעה שקבלו חכמה וחסד מעשו וישמעאל כנ"ל פיה פתחה בחכמה, ואצלה נעשה החכמה תורה ונעשה תורת חסד… וימין הוא חסד ומיימין ומשמאיל שייך רק בתורה שבעל פה דתורה שבכתב כתיבא ומנחא, וכל ישראל שוים בה ואין שם משא ומתן ולא שייך לקנטר ולא להתגאות וכיוצא כונת שלא לשמה… ובחכמת תורה שבעל פה משיגים יותר מכל הנביאים, כמו שאמרו (בב"ב י"ב) חכם עדיף מנביא. (פרי צדיק וישלח א)

…דהנה מאורות הגשמיים שמצד השי"ת הם ב' אור השמש והירח, והשמש הוא אור עצמיי והירח מקבלת אורה מאור השמש. וברוחניות הם אור תורה שבכתב ותורה שבעל פה דתורה אור כנ"ל, והמה מאורות של השי"ת, והם גם כן על דרך ב' המאורות הנ"ל, התורה שבכתב הוא אור עצמי מצדו ית' ואין בו חושך כלל, ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה, ועל זה נאמר כי ברוב חכמה רוב כעס… והיה די להם תורה שבכתב שהוא דוגמת אור השמש, דעולם הבא דומה ליום כמו שאמרו ריש פסחים, וכיון שחטאו חזרו לחשכת עולם הזה הדומה ללילה וצריכין למאור הלבנה להאיר מתוך החשך, והיינו בחינת תורה שבעל פה, סיהרא דמקבלא משמשא תורה שבכתב, ואור תורה שבעל פה הוא גם כן מאור שבראו השי"ת, ואף על פי שהכל הוא מה שחדשו סופרים וחכמי ישראל, הוא רק שנדמה בעיני האדם שהוא הממציא והמחדש האור ההוא, אבל באמת הוא מצד השי"ת שמאיר בלבו האור ההוא, וכמו שאמרו (עירובין י"ג) אלו ואלו דברי אלקים חיים… וכן הוא התחדשות תורה שבעל פה אשר אין אדם מרגיש ההארה וההשפעה בלב, ונדמה לו שנתחדש בשכלו, ובאמת הוא מהשי"ת שמאיר בלבו כמו שנאמר "ודברי אשר שמתי בפיך". וכל התורה שבעל פה כולה לקוחה מהתורה שבכתב, וכמו שאמרו (תענית ט') גם על הכתוב בכתובים דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא…

ויש עוד אור שמצד האדם והוא כמו מאור האש המאיר בחשיכה… והיינו אור הבית המקדש שהוא העבודה… (שם חנוכה ד)

והנה גלות מצרים היתה הכנה לתורה שבכתב שהגיע זמנה להגלות, וכנגד זה היה חכמת מצרים שהיה בכישוף והתגלות מצד הקליפות בזה לעומת זה, ונצרכו להיות בגלות מצרים להוציא הניצוצות הקדושה השייכים לתורה שבכתב, ועל זה נאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הרכוש גדול דקדושה. ובגלות בבל שהיו אז עוד נביאים אחרונים יחזקאל חגי זכריה ומלאכי ודניאל ובעלי רוח הקדש, והיה אז בזה לעומת זה חרטומים ופותרי חלומות ומודיעים עתידות מצד הקליפה. ואחר כך שפסקה הנבואה והגיע זמן התגלות תורה שבעל פה, וכמו שכתוב בסדר עולם זוטא, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים, והיינו חכמים המחדשים בשכלם בתורה שבעל פה, דאף שהוא גם כן דברי אלקים חיים, מכל מקום מופיע בלבם של חכמי ישראל, אז התחילה חכמת יונית על ידי ארסטו שכפרו בכישוף והתגלות וסמכו על שכלם והבנתם הגרועה להכחיש דברי אלקים חיים התורה שבעל פה. ואז היתה התורה שבעל פה בגלות עד שהוציאו הניצוצות הקדושה, ואז התפשטה התורה שבעל פה. והנה חלק משה רע"ה היה התורה שבכתב שהורידה מן השמים, ואז היה התורה שבכתב עוד בגלות מצרים, וזה שאמר שבחינת דיבור שלו בגלות, שאם לא היה גלות היו דבריו נשמעין אף לפרעה שהיה ערל לב וערל אוזן, וע"ד שתיף קוב"ה לאהרן בהדיה, ודבור של אהרן היה דיבור נבואה, שהוא כה אמר ה', וחלקו היה תורה שבעל פה הוא דרגא דאהרן, וכתיב "והיה הוא יהיה לך לפה", ונאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" דייקא, ובחינת דבור של אהרן לא היה אז בגלות, וזה שאמר דאהרן שושבינא דמטרוניתא, והיינו שכחו להכניס דברי משה רבינו ללב ישראל שהם כנסת ישראל… (שם וארא ח)

…וכן קטרוג המן מזרעו היה גם כן כשהגיע זמן התפשטות תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה שגזרו גזירות וסייגים, וכמו שאמרו (עירובין כ"א) הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי. ודניאל היה הראשון, דכתיב "וישם דניאל אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו", והיינו גזירת יינן ושמנן משום בנותיהן ובנותיהן גם כן גזירה. וכבר אמרנו שזה שקטרג המן ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן היה כונתו לקטרג למעלה לפני השי"ת על גזירה זו, שאין המכוון שלהם לשם שמים רק מפני הגאוה ושנאת הבריות… ומהס"ת היה קצת מקום קטרוג כיון שפעל שנחתם גזר דין של טיט. ואחר שעשו תשובה ועשו מחיית עמלק כתיב ליהודים היתה אורה, ודרשו (מגילה ט"ז) אורה זו תורה, וכן הוא אומר ותורה אור, והיינו תורה שבעל פה שנקראת אורה לשון נקבה, שמקבלת מתורה שבכתב שנקרא תורה אור, וכן כתוב (שבת פ"ח) הדר קבלוה בימי אחשורוש, והיינו תורה שבעל פה שעליה היה הכפיית הר כגיגית…

והנה קטרוג עמלק על קבלת תורה שבכתב נתבטל, שהרי יהושע החליש כחו וזכו ישראל לקבל התורה, אבל הקטרוג על קבלת והתפשטות תורה שבעל פה שהוא מתפשט בכל דור ודור בלבות חכמי ישראל על זה יש קטרוג תמיד מקליפת המן, ועל זה נאמר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", וצריך בכל פורים לעשות מחיית עמלק מחדש… (שם זכור יג)

…ואיתא בגמרא (חולין קל"ט) משה מן התורה מנין, המן מן התורה מנין וכו', וצריך להבין למה נצרך לחפש רמז על משה רע"ה בתורה וכל התורה מלא משמו, גם מה שאמרו המן מהתורה מנין, אסתר מרדכי מן התורה מנין, ולמה לא דרשו דוד ושלמה מן התורה מנין וכדומה…

אכן יש לומר המכוון משה מן התורה שהיה שורש הדברי תורה שנקראת תורת משה, ועל זה אמר מן התורה מנין, שהוא שורש התורה… דמים רומז לתורה, כמו שאמרו (ב"ק י"ז) אין מים אלא תורה, וכתוב יערוף כמטר לקחי והיינו תורה שבכתב, שהוא הלקח טוב שניתן משמים, והוא מפורש לכל שהוא מהשמים כמטר. ותורה שבעל פה שחכמי ישראל מחדשים והם באמת דברי אלקים חיים, מה שהשי"ת נוזל ומשפיע בלבם, על זה נאמר תזל כטל, שאינו ניכר ההשפעה מן השמים רק אחר שיורד, ועל זה נאמר אמרתי, עד"ש (זח"א רל"ד ב') אמירה בלב, אמירה בחשאי, והוא מטלא דעתיקא. והיה אז נפש משה רע"ה שהיה מקבל תורה שבכתב שהיה כלול בו גם התורה שבעל פה, וכמו שהיה קודם הקלקול במתן תורה, וכמו שאמרו (נדרים כ"ב) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו', והיה כלול בזה כל אור תורה שבעל פה, והיה מפורש שהוא מן השמים, כמו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה של משה רע"ה… וזהו משה מן התורה מנין, שהוא שורש תורה שבכתב שכלול בו תורה שבעל פה.

ואחר כך שאלו מרדכי ואסתר מן התורה מנין, והיינו שהם היו שורש שאז התחיל התפשטות תורה שבעל פה, ואמרו המן מהתורה מנין, "המן העץ", דהיינו שעל ידי המן זכו לאור תורה שבעל פה, וזה נרמז במה שנאמר המן העץ, ועל פי מה שאמרו בזהר הקדש שיש תורה מסטרא דעץ החיים, והיינו תורה שבכתב, ויש מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה… והנה המן עשה העץ גבוה נ' אמה, ויש להבין למה הוצרך עץ גבוה כל כך… והיינו שהמן שהרגיש שבא זמן התפשטות תורה שבעל פה, והיינו נ' שערי בינה דבינה מבין דבר מהחכמה, והוא שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שעשו גזירות וסייג לתורה והוא קטרג על ישראל שאין כונתם לשם שמים רק מגאוה וכדומה, וזה שאמר "ודתיהם שונות וגו' ואת דתי המלך אינם עושים", היינו שאין כונתם לעשות דת מלך מלכי המלכים הקב"ה בזה. וזה שעשה עץ גבוה נ' אמה לרמז שישראל תקיפים בדעתם ממה שיש להם עץ גבוה נ' אמה נ' שערי בינה, וזה רצה לבטל מהם, ואחר כך נהפוך הוא, ואדרבא ישראל על ידי זה דהדר קבלוה לתורה שבעל פה מאהבת הנס, וזה שאמר המן מן התורה מנין, שהוא היה גם כן סיבה לשורש התפשטות תורה שבעל פה… (שם פורים ב, וראה שם עוד)

…ומסיים במדרש ופסיקתא אלה הדברים עשיתים, אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים, לר"ע וחביריו, דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו, וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו, והיינו שעל ידי תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה יכולים לתקן הרב כעס אף אחר שקלקלו, וזהו כח תורה שבעל פה שהיה ר"ע שורש תורה שבעל פה כמו שכתב האריז"ל, והוא שער הנ' הנתגלה לבעל תשובה, ועל כן אין בו שייכות למשה רע"ה שלא ידע כלל מרע, ונגלה לר"ע שהיה בן גרים. ושורש התורה שבעל פה של משה רע"ה הוא התורה שבעל פה שהיה כלול בתורה שבכתב, כמו שהיה אם לא חטאו ישראל, שלא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' (נדרים כ"ב), והיה כל תורה שבעל פה כלול בה' חומשי תורה והוא בסוד הדעת, והוא ענין הלכה למשה מסיני שהוא מפורש שהוא מסיני מן השמים, וזה נמסר רק למשה רע"ה. מה שאינו כן ר"ע שהיה בן גרים השיג שער הנ' המיוחד לבעל תשובה, וזהו כל יקר… ועל דרך שאמרו (זח"ב קפ"ד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, ולית טוב אלא מגו בישא, וזה כשנעשין זדונות כזכיות על ידי תשובה מאהבה, שאז מתגלה האור ממאמר ראשון… ועל ידי תורה שבעל פה יכולים לתקן שורש הקלקול הרב כעס… אך זה נחסר לשלמה הכח דתורה שבעל פה לתקן הרב כעס אחר הקלקול, שהוא כח ר"ע וחבריו כנ"ל, והוא עומק וענין טהרת הפרה לתקן שורש הקלקול… (פרה ב, וראה שם עוד)

…ומדקדק הזהר הקדש למה לא כתיב נשמע בארץ, ומפרש בארצנו דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע, והיינו תורה שבעל פה, שעיקרה בארץ ישראל, כמו שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ושם היה לשכת הגזית שממנה יוצאה תורה לכל ישראל כמו שאמרו (סנהדרין פ"ו), וזהו שדקדק דאחסנו ישראל על ידא דיהושע, שיהושע היה הראשון שחיבר ספר אחר תורה שבכתב, ובגמרא (נדרים כ"ב) אמר שאלמלא חטאו היה נותן להם גם ספר יהושע שערכה של ארץ ישראל הוא, והיינו חלק כל אחד מישראל בתורה שבעל פה, והיה כל אחד מכיר ומשיג חלקו בתורה שבעל פה הכלול בתורה שבכתב, וכן כתוב בזהר הקדש (תרומה קל"ה ב) דמה שאמר משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע על תורה שבעל פה אתמר, דלאו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משה את הלוים וגו' ודא ללואי וכו'… (ויקרא ג, ועיין שם עוד)

…אמנם הרמז הוא שענין 'עלה במחשבה' (לברא) הוא הנהגה עליונה מאד מה שהוא בהסתר ובהעלם מאד, ואין בזה שום השגה רק על ידי תורה שבעל פה, כמו שאמרו "וכל יקר ראתה עינו" זה ר"ע וחביריו, שהוא היה השורש של תורה שבעל פה (סנהדרין פ"ו) וכלהו סתומתאה אליבא דר"ע, ובנפשות הללו הוא הנהגה במדת הדין, כמו שנאמר "וסביביו נשערה מאד", והוא השורש של תלמוד בבלי, שנאמר עליהם "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", כמו שאמרו (מדרש תנחומא נח ג') שהקב"ה מאיר עיניהם מאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, ועל זה נאמר בזהר הקדש דחברין בבלאה ידעין לאתכסאה מילין בגוויהו והיינו שמלבשין כל התורה שבעל פה בהסתר בעניני עולם הזה, כענין המחליף פרה בחמור ושאר כל הענינים שבין אדם לחבירו, ובזה דייקא נגנזים כל הסודות של הנהגתו ית', וכמו ששמענו בזה מרה"ק זצללה"ה שלעתיד יתגלה שאין שום תנועה בעולם הזה גם בעניני גשמיות שבין אדם לחבירו שיהיה למגן, ובכלם יש הנהגת הקדושה, רק שבעולם הזה הוא בהעלם מאתנו. וזהו כל ענין גופי הלכות הנאמרים בתלמוד והמה חיים וקיימין לעולמי עד… אבל דרך לימוד הזהר הקדש כל אורות הקדושה המה גלוין ומפורשין לעין בלי שום לבוש והסתר, ואלו ואלו דברי אלקים חיים… (שם ז)

…והנה בסוכות אנחנו מתפללים על הגשם ובפסח על טל, והיינו כי התורה שבכתב נתנה בתשרי ביום הכפורים, כדאיתא בגמרא (סוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות… ולכן אנחנו מתפללים אז על הגשמים שמרמז על השפעת דברי תורה שבכתב, שנקראת תורת חסד. וחג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד אנו מתפללין בפסח על הטל, שהוא השפעת דברי תורה שבעל פה, כי בפסח זמן השפעת טלא דעתיקא, כמו שאמרו (שבת פ"ח) טל שעתיד בו הקב"ה להחיות את המתים… (פסח ט)

וגלות מצרים שהגאולה שהיה בניסן וחג הפסח שהיה כנגד אברהם שכן גלות מצרים וגם שאחר כך יצאו ברכוש גדול נאמר לאברהם אבינו ע"ה היה גם כן להוציא התורה והחכמה שבעל פה, וכמו שכתוב בזהר הקדש (ח"א כ"ז א') בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא וכו', והיינו שמדור הפלגה ומגלות מצרים הוציאו הכח תורה שבעל פה, ובשעת מתן תורה איתא בזהר הקדש (ח"ג קצ"ב ב') שלקחו מכל שרי האומות מתנן ונבזבזן… והיינו שעשו שהוא שעיר נתן הכח דברי תורה שיש בהאומות המסתעפין ממנו ל"ה משמאלא, וישמעאל נתן הכח דברי תורה הנמצאים בהאומות ל"ה מימינא המסתעפים ממנו, וזהו לשון ורוממתנו, רם מורה על בחינת עתיקא שהוא מרומם מכל תפיסת בני אדם, והיינו טלא דעתיקא בחינת תורה שבעל פה, כמו שנאמר תזל כטל אמרתי, מכל הלשונות שהם ע' אומות מהם הוציאו הכח תורה שבעל פה כנ"ל… (שבועות ט, ועיין עוד שם כב)

…הענין הוא שבבבל התחיל עיקר התפשטות תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה, שאמרו עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה… ולכן כשהתחיל אז התפשטות תורה שבעל פה והעיקר היה זרובבל, ובתורה שבעל פה איתה (תנחומא נח) שבא ביגיעה רבה וצער גדול ונדוד שינה, והכפיית הר כגיגית היה רק על תורה שבעל פה, ולכן הראה אז השי"ת לזכריה שהמנורה שהוא בחינת אור תורה שבעל פה בא באמת מצד השי"ת שהזיתים מריקים השמן מאליהם, ואף שהאדם צריך לעמול בכל כוחו בצער ונדוד שינה שיזכה לתורה שבעל פה, אבל אחר כל היגיעות והשתדלות עיקר השפעת תורה שבעל פה בא מהשי"ת בעצמו… ששלמה המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות ונקרא ידידיה, וה' אהבו, לו ניתן כל חכמה תתאה תורה שבעל פה במתנה בלילה אחת בחלום בשינה. ועל זה נאמר "זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל" וגו'… לא בחיל שהוא דברי תורה, ולא בכח שהוא היראה שבא על ידי השתדלות האדם, כי אם ברוחי אמר ה' צב-אות, והיינו תורה שבעל פה שמשפיע השי"ת מעצמו במתנה… (בהעלותך י)

ועיקר שלימות תורה שבעל פה יתגלה לעתיד בימות המשיח, ועל זה איתא במדרש רבה דבר אחר צפונה המתינו למלך המשיח, וקיים מה רב טובך אשר צפנת ליריאך, שעיקר אור תורה שבעל פה נגנז לעתיד לבא, רק בשבת מתגלה מעין עולם הבא… וכן לתלמיד חכם דאתקריאו שבתות ויום טוב להם מתגלה בכל יום מאור הראשון, וכמו שכתוב בזהר הקדש תרומה שהם מוציאים האור מתוך החשך… (דברים ד)

…וזה נקרא בחינת אחוריים, שאינו מפורש שהוא דבר ה', וזהו הפירוש השיב אחור ימינו מפני אויב, שעיקר התורה שבעל פה שהוא בבחינת אחור הוצרך כדי לתקן הרב כעס, וכמו שאמרו אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה, כי ברב חכמה רוב כעס, וזה מפני אויב מפני שיש שעבוד מלכיות וכל זמן שנמצא הרע באומות על ידי זה נכנס גם בישראל השאור שבעיסה, ונצרך על זה הרוב חכמה לתקן הרוב כעס, וכן היצר הרע נקרא גם כן בלשון שונא… וזהו השיב אחור ימינו מפני אויב, שהתורה שבעל פה נקרא בבחינת אחוריים שאינו מפורש שהוא מהשי"ת, וכן כל סודות הזהר הקדש נכתבו בלשון תרגום דלבשון הקודש הוא מפורש שהוא דבר ה'… ורבי אף שהיה אחר החורבן כיון שסידר הלכות בנגלות סדרן בלשון הקודש, והגמרא שנאמר בהם בלשון תרגום אף שהוא בנגלות מפני שבבבל היה לשונם כך, אבל סודות הזהר הקדש לא נאמרו רק בלשון תרגום, וזהו השיב אחור ימינו… (עקב יג)

…וכמו שאמרו (סוכה נ"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, שהתורה תבלין ליצר הרע, ועיקר התבלין הוא התורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס, וזהו הפירוש משכהו לבית המדרש, בית המדרש נקרא מקום שדורשין ומחדשין בו חידושי תורה שהוא תורה שבעל פה, וזה תבלין ליצר הרע לתקן הלב כסיל לשמאלו… (תצא א)

…ומי שמקבל עליו עול תורה שבעל פה שבא ביגיעה רבה במיעוט שינה ומיעוט תענוג וכמו שאמרו במדרש (תנחומא נח) שעל זה היה הכפיית הר כגיגית שתורה שבכתב קבלו מאהבה ואמרו נעשה ונשמע, זה ניצול מיגיעה בעולם הזה ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, כר"ש בן יוחאי (ברכות ל"ה) ומעבירין ממנו עול דרך ארץ, ומי שלא יגע בתורה שבעל פה שהוא בא לשביעה ושבעת זו שתיה יינא דאורייתא דבעל פה נענש מדה במדה שיגע ואינו שבע רק אומות העולם שבעים… שהיגיעה בתורה שבעל פה מציל מקטרוג היצר הרע, וממילא ניצול גם משיעבוד מלכיות שתלוי זה בזה, שעל ידי שיש להם קטרוג שגם בישראל נמצא מקליפתם יש להם שליטה ויוכלו לשבע חס ושלום מיגיעת ישראל, אבל המקבל עליו עול תורה שבעל פה ניצול משאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, ואין צריך יגיעה כלל, שמלאכתו נעשית על ידי אחרים… (סכות כה)

רבינו ירוחם:

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו וכו', והגר"א בפירושו למשלי (כ"ג ה') מפרש, אשר נתן לנו תורת אמת הוא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו הוא תורה שבעל פה. שבכתב ושבעל פה שני חלקי תורה הן, שני ענינים מיוחדים הם, אם כי תורה אחת היא. ובדברינו בהבנת ענין מעשה שהוא פועל יוצא מאין סוף הנמצא גם מקודם פעולת המעשה, ושהוא המביא את המעשה לידי פעולה, וכדמיון מעשה הצדקה, שהיא פועל יוצא מריבוי החסד והטוב שמקודם, הנה בפעולת האדם את המעשה הצדקה הנה בזה הוטל כל החסד והטוב עד אין סוף דוקא בזה המעשה, בדרך זה גם כן נבין ענין תורה שבכתב וענין תורה שבעל פה, שתורה שבכתב היא בגדר המעשה והפועל יוצא מהאין סוף תורה שבתורה שבעל פה, וכאלו שעיקר התורה הוא בעל פה, וכל הגדלות שיש בתורה הוא בתורה שבעל פה, והראיה כי הלא כן נאמר (שמות ל"ד) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", ואמרו ז"ל (גיטין ס') דקאי זה על תורה שבעל פה. הנה כי עיקר כריתות הברית עם ישראל הוא למען תורה שבעל פה, ומנפלאות הבורא ית' כי הטיל כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ואחרי שנתן לנו התורה שבכתב כאן בארץ, הנה עכשיו מהתורה שבכתב תבא התורה שבעל פה, וכמו בסוד המעשה שהנם שלובים שני הענינים כאחד, שמעשה הצדקה הלא היא הפועל יוצא מהאין סוף טוב וחסד שבתוך האדם, ובעשות האדם מעשה הצדקה הנה מעשה הצדקה הוא במצרף את האדם ומאציל לו טוב וחסד באין סוף… וכמו כן הוא בתורה, ששני הענינים אחד הם, התורה שבכתב צריכה להיות הפועל יוצא מהאין סוף תורה שבעל פה, מהחיי עולם אשר נטע בתוכנו, ואחרי קבלו את התורה שבכתב, כי אז כבר התורה שבעל פה נאצלת מן התורה שבכתב, והיא המעמידה אותה, כלומר התורה שבכתב מעמידה את התורה שבעל פה.

וזהו ביאור אמרם ז"ל (גיטין ס') דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה וכו', ולכאורה זה מטעם גזירת הכתוב, אבל בכל דברינו נבין זה בפשטות, שכיון שביארנו שתורה שבכתב היא גדר המעשה לתורה שבעל פה, ממילא ודאי אי אתה ראשי לאומרה בעל פה, והוא בגדר אם ירצה האדם לצאת ידי מצות הנחת תפלין רק בזה שיכוין בעצמו כל הכוונות הנמצאות בתפילין, ולא יעשה המעשה הפשוט של הנחת התפילין על היד, הלא פשוט כי ישאר בזה "קרקפתא דלא מנח תפלין", כמו כן בתורה מוכרח הוא שתתהוה אצלו זאת התורה שבעל פה באופן כזה שממנו תצא השבכתב, והיא התורה בדמותה בכל אותיותיה ותגיה, ואם לא תתהוה אצלו התורה שבכתב גם התורה שבעל פה כבר לא תתקיים בידו, כי עיקרה של המצוה בכתב, ובלי כתב חסר בעיקרה של המצוה.

וענין תורה שבכתב אינו כמו שסבורין אנו שהעיקר הוא קריאתו ולמודו, אלא שצריך רק שיהיה כתוב זה בספר, לא כן הוא הדבר, אלא הכתב בעצם הוא עיקרה של התורה שבכתב, התורה ככתבה, כתמונתה בכל אותיותיה ותגיה וכדומה. הנה זה הוא מציאות התורה שבכתב, ותורה שבעל פה אין המכוון מה שקורא ולומד אותה בעל פה, אלא הענין הוא התורה הנטועה בלב כל אחד ואחד…

וכמו כן הוא להיפוך, כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, היינו שצריך לו שתהיה אצלו התורה גם באופן שבעל פה, שכל התורה תהיה נטועה בתוך תוכו של אדם, חרותים על לוח לבו, וכמו שבארנו בענין מצוות המעשיות שצריך להיות שהמעשה יבא כפועל יוצא מהמעלות האין סופית שבקרב האדם, כן הוא בתורה צריכה התורה שבכתב לבא כפועל יוצא מהתורה שבעל פה אשר בקרבו, ובאין תורה שבעל פה ודאי אין תורה שבכתב, שלובים הם כאחד ותלוים זה בזה. ואם כן ודאי תורה שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, אי אתה רשאי שתשאר כי אם חכמה שבכתב, כי הכתב מהבעל פה בא, וזהו באמת חשיבותה של תורה שבעל פה כנ"ל, כי הכריתות ברית על תורה שבעל פה נכרתה, מטעם שהיא עיקר התורה השייכת ביותר להאדם… (דעת תורה שמות עמוד שנב)

מכתב מאליהו:

התורה שבכתב גלויה היא לכל העמים, אך התורה שבעל פה היא בבחינת מסתורין שלו (תנחומא כי תשא ל"ד), פירוש שמקומה הוא בפנימיות לבן של ישראל, ויש להם חלק בה כערך פנימיותם.

שתי בחינות יש בהשגת התורה שבעל פה. הראשונה, כאשר נלמדה מפי משה רבינו עצמו, והיא כולה בגדר הלכה למשה מסיני, והיתה קבועה בזכרון על ידי הדבקות בה, כי הזכירה תלויה בהתענינות הנפשית. והשניה היא דרך הדרשות והפלפול, שהשתמשו בהם כשנתמעטו הלבבות, ונשכח הרבה מן התורה, כדאיתא בגמרא, תנא אלף ושבע מאות קל וחומר וגזירה שוה וכו' נשתכחו בימי אבלו של משה… אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו (תמורה ט"ז). פירוש, על ידי דרשות בל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן, שגם הן ניתנו למשה מסיני. זה הוא פלפולא דאורייתא להבין דבר מתוך דבר.

אמרו רז"ל (נדרים ל"ח) לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו… ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. השגת משה רבינו בתורה היתה בשרשה, כלומר השגה אחר שהגיע למדרגה עליונה, כפי שביארנו לעיל, והבנתו היתה מהקודם למאוחר, מהשורש אל הפרטים. אך הוא "הורידה לארץ", הוא זכה על ידי עבודתו הכבירה להוריד את התורה אלינו, עד שתהא מושגת ונתפסת גם במדרגה נמוכה, כאשר שרשה עדיין נסתר. זו היא בחינת הלכה למשה מסיני. לאחר מכן, כשנתמעטו הלבבות, נלמדים הפרטים מתוך התורה שבכתב בכל אופני הדרשות, בל"ב מדות, בחסר ויתר, בתגין, ואפילו מקוצו של יו"ד דורשים תלי תלים של הלכות. זו היא ההתגלות הגדולה שבתוך ההסתר, הגילוי שבא על ידי עמל ויגיעה, שמגלים את הפרטים, ועל ידם אפשר להגיע אל השורש, על זה נאמר "חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (ע"ז ל"ב), כי גילוי התורה מתוך ההסתר חביב מאד אצל הקב"ה, והיא היא הנבואה שלא נסתלקה מן החכמים, "דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה" (בבא בתרא י"ב), והיינו רוח הקדש שבתוך התורה.

בדרך זו אפשר להבין את המאמר העמוק במנחות (כ"ט): "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות… אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר לפניו רבונו של עולם הראהו לי. אמר לו חזור לאחוריך, הלך וישב בסוף שמונה עשר שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".

המהר"ל ז"ל ביאר מאמר זה באריכות בספר תפארת ישראל (ס"ג). רק שמץ מנהו נקח מתוך דבריו העמוקים, ונבאר. התורה שבכתב שגלויה לנו, נפרדת משרשה העליון שנשאר בהסתר, והשי"ת קשרה עם השורש על ידי ל"ב המדות ושאר אופני הדרוש. אבל השגת משה היא השגה בשורש עצמו, כלומר, שהשיג שורש כל מצוה, ומתוך השורש השיג כל הלכותיה ופרטיה, ולא השיג את הפרטים כפרטים נפרדים, על כן הוצרך "לחזור לאחוריו", כדי לשמוע את דברי רבי עקיבא, כי דרך הדרש שלו לדרוש כל פרט ופרט לחוד מהתורה שבכתב, מושג דוקא בהתמעט הלבבות.

"אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (שם).

"כך עלה במחשבה" פירוש, המטרה הסופית דורשת זאת, כי סוף מעשה במחשבה תחלה. השגת התורה מהשורש היא רק הכנה לתכלית, אבל התכלית עצמה היא דוקא הגילוי שבעומק ההסתר – תורת רבי עקיבא… (חלק ג עמוד נג, וראה עוד תורה-כללי עמוד נה)

מדרך הש"ס לומר "אמר ר' פלוני אמר ר' פלוני", וגם "איכא דאמרי בשם ר' פלוני" וכדומה. ענין הדייקנות הזאת הוא שלא יחול שום שינוי וחילוף במסירת התורה שבעל פה מדור לדור. וכן אמרו "חייב אדם לומר בלשון רבו" (עדיות פ"א מ"ג), כי הדייקנות הכי גדולה באה מההערכה הכי גדולה. ציור לזה, במשקל היהלומים מדקדקים כחוט השערה.

כשנתמעטו הלבבות והוזל ערך התורה בלב נתמעטה הדייקנות ורבתה השכחה. ואמרו ז"ל (ריש שה"ש רבה) שאילו שמעו ישראל את כל התורה מפי הקב"ה לא היתה שייכת אצלם שכחה. והיינו כנ"ל. באמת כל לימוד האדם הוא בבחינת נס, כי "אתה חונן לאדם דעת", אלא שהוא בבחינת נס נסתר. אבל לימוד מפי הגבורה הוא בבחינת נס נגלה, ורואים בבהירות נפלאה את ערכו הגדול של הנלמד, ואז לא שייכת שכחה…

יש אשר נתעלמו הלכות במשך הזמן, היינו שנתעלם ברור דיוקי הדברים, אף שכמה עיקרי ופרטי הדין ההוא עדיין היו ידועים להם, והיו יכולים להסיק גם את החלק שנתעלם, מכל מקום פנו אז חז"ל לדרוש מתורה שבכתב, כי כיון שכבר בטלה במדת מה הדייקנות בזכירת הענין שוב אין לזה דין תורה שבעל פה, ואין פוסקים הלכה על פי זה בלי ראיות מן הכתוב.

ואף שהרבה פעמים ודאי היה בידם מנהג, איך נהגו בענין זה מדורות, מכל מקום אין לזה אלא דין מנהג ולא דין תורה שבעל פה, ואין סומכים על המנהג אלא בבחינת מנהג ולא בגדר הלכה. ואף שאמרו מנהג ישראל תורה הוא, היינו שהוא תורת מנהג ולא בבחינת תורת הלכה.

וזהו הביאור הנכון בכל עניני המחלוקות בחז"ל ובראשונים, בדברים שבהכרח היה להם איזה אופן שהיו עושים כן מאז מעולם – למשל, מחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת ערוה, וכן רש"י ורבינו תם בתפילין – שבודאי היה אופן שנהגו כך דור דור, אבל מכיון שלא היתה להם מסורת גמורה מדויקת לפי תנאי הדיוק הנדרשים, לא נחשב זה אלא מנהג, ועל פי דין תורה יש הכרח לשוב ולברר את הדין על פי דרכי הבירור, התנאים והאמורים בדרכי הדרשות מתורה שבכתב, והראשונים על פי ראיות מש"ס בבלי וירושלמי ועוד. וכיון שעל פי בירור זה היה מתברר להם היפך הנהוג, דחו את הנהוג מפני בירור ההלכה על פי הגדרים שפסקה התורה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ובזה מתבאר מה שמצאנו בענין הציץ (שבת ס"ג), שלתנא קמא כתוב עליו קדש לה' בשתי שיטין, "ואמר ר' אליעזר בר' יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב קדש לה' בשיטה אחת", ונפסקה ההלכה לכתחילה כתנא קמא (רמב"ם הלכות כלי המקדש ט' א'). ולכאורה תמוה, שהרי ר' אליעזר בר' יוסי עד ראיה היה שלמעשה נהגו לכתוב בשיטה אחת, אלא הביאור כנ"ל, שאין בזה כדי להכריע את ההלכה, (וכך הוא כמעט מפורש ברמב"ם שם).

וגדרי אופני הדרשות הללו מתוך תורה שבכתב הם מדוייקים בתכלית הדיוק, והם הלכה ממש, ככל ההלכות שנתקבלו מסיני, ונמסרו בתכלית הדיוק. אבל מאז שנאבד ממנו דיוק גדרי הלימודים של ל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן, אין לנו רשות לעשות דרשות לעצמנו שנסמוך עליהן להלכה. ואף שלכאורה ידענו את אופני הדרשות לפי מה שנמצאו כל כך הרבה מהן בדברי חז"ל, ונוכל אולי לדמות מילתא למילתא, אולם אפילו אם הגאון היותר גדול בתורה ידרוש על פי השואותיו והכרעות שכלו אין לזה שום בחינת הלכה אלא הוא פלפולא בעלמא. ולפעמים אנו תמהים למה סמכו חז"ל כל כך בודאות על פירוש אחד בדרש הכתוב שדרשו, מאחר שלפי דעתנו המקרא סובל כמה פירושים אחרים. אבל הביאור הוא שהם קבלו את הדרך המדויקת איך לדרוש ולפרש את הכתובים, ורק דרך זו בלבד היא ההלכה ולא הדרכים האחרות. (חלק ד עמוד נו)