תקנות

(ראה גם: גזרה, מצוה)

תנ"ך:

ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. (דברים יז י)

זהר:

(וקליפה ד' תהום) נקראת בור שנפל שמה שור, זה שכתוב ביוסף בכור שורו הדר לו, שנאמר בו וישליכו אותו הבורה, שהיא נוקבא רעה (של הקליפה), והבור רק, הוא דכר (של הקליפה) שהוא רק בלי תורה, (הנקראת מים), אבל נחשים ועקרבים יש בו, וזהו גלות רביעית, (שהיא רק בלי תורה), שהוא דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים שהם רמאים כנחשים ועקרבין, משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר, עליהם נאמר היו צריה לראש. (כי תצא סד)

מכילתא:

דורשי רשומות אמרו לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים, ומנין שנמשלו למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לפי שפרשו מדברי תורה שלשת ימים לכך מרדו, ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי… (בשלח-ויסע פרשה א)

ספרי:

…מה ענשו של זה, בא שלמה ופירש עליו ופורץ גדר ישכנו נחש, הא למדת שכל הפורץ גדירם של חכמים לסוף פורעניות באים עליו. (עקב מח)

תלמוד בבלי:

…רבי יהושע בן לוי אומר תפילות באמצע תקנום… אמרי, כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא. (ברכות ד ב)

ונחזי עזרא היכי תקן, אמר אביי עזרא תקן לבריא המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין, ואתו אמוראי ופליגי בחולה… (שם כב ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ובאין עכברים ונוטלין אותן, התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים ובאין עוברי דרכים ונוטלין אותן, התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס… (שם כג א)

איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום… תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו. יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. (שם כו ב)

תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים, עמד שמואל הקטן ותקנה. (שם כח ב)

אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. (שם מח ב)

משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'… ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה'. (ברכות נד א)

ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום, מאי נינהו שמנה עשר דבר, דתנן אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר והידים והטבול יום והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין… אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו… והבא ראשו ורובו במים שאובין מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, א"ר ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין, התחילו ועשאום קבע, גזרו עליהם טומאה, מאי קבע, אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין… אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין… וספר מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, אמר רב משרשיא שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ספר תורה ואמרו האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה. והידים מפני שהידים עסקניות הן…

וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור, דתניא יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות, שמאי והלל גזרו טומאה על הידים… אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזרו וקבלו מינייהו. ואכתי שלמה גזר, דא"ר יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני… אתא שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו וגזור אף לתרומה… (שבת יג ב, וראה שם עוד)

יועזר בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, והא רבנן דשמונים שנה גזור, דאמר רב כהנא כשחלה ר' ישמעאל בר' יוסי שלחו לו רבי אמור לנו ב' וג' דברים שאמרת לנו משום אביך… פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית… אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום, ואתו רבנן דפ' שנה גזור אאוירא לתלות… אלא אתו אינהו גזרו אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום, ואתו רבנן דשמונים שנה גזור אידי ואידי לתלות, ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי.

כלי זכוכית מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה, א"ר יוחנן אמר ר"ל הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס… (שם טו א וב, וראה שם עוד)

דבר אחר מנהגו של עולם שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים… (שם ל א)

…אמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא, דכתיב ויבא יעקב שלם… ויחן את פני העיר, אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. אמר איכא מילתא דבעי לתקוני, אמרו ליה איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי… (שם לג ב)

ארבעה דברים פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב… מותרין בגזל עצים יבשים, האי תקנתא דיהושע הוה, דאמר מר עשרה תנאים התנה יהושע, שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים משדותין… (עירובין יז א, וראה שם עוד)

חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים… דרש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו', בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו, אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. ולהג הרבה יגיעת בשר, א"ר פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת… (שם כא ב)

דתנן בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו, התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח, ולא אלו בלבד אמרו אלא אפילו חכמה הבא לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח… באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן… (שם מה א)

…וכי תימא יין נסך דרבנן חמץ דאורייתא, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. (פסחים ל ב)

…באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנין היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. (שם נא א)

ולא יפחתו לו מארבעה כוסות, היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי ולא יקנח תרי ולא יעשה צרכיו תרי… רבינא אמר ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא… (שם קט ב)

והלל זה מי אמרו, נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. (שם קיז א)

מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא, שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות… (ראש השנה יח ב)

בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם, משקלקלו הבייתוסים התקינו שלא יהו מקבלים אלא מן המכירין. (שם כב א, וראה שם עוד)

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד, אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין… אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה. (שם כט ב)

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור… (שם ל א, וראה שם עוד)

בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. (שם ל ב)

אמר ר' יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד… תנו רבנן אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי, שית דהאי פירקא וחדא דפירקא קמא (שלא יהו מחללין לקדוש החודש אלא על ניסן ותשרי בלבד), ואידך דתניא גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו, אמר רשב"א כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה. ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק, רב פפא אמר כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית. רב פפא אמר כרם רבעי, דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד (הפירות עצמן עולין בלי חילול), וזו היא תחומה, אילת מן הצפון ועקרבת מן הדרום לוד מן המערב וירדן מן המזרח, רבה בר עולא א"ר יוחנן מה טעם, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ותניא כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי וביקש ר' אליעזר להפקירו לעניים, אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו חבירך עליו והתירוהו, מאן חבריך, רבן יוחנן בן זכאי.

רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית, דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח… (שם לא ב)

ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה (לומר הא-ל הגדול הגבור והנורא), אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו. (יומא סט ב)

תניא נמי הכי שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תקינום, והכתיב אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. (שם פ א)

יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית… למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו, וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו. (סוכה מב ב, וראה שם עוד)

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול… מאי תיקון גדול, אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה… (שם נא א וב)

אמר רב אדא בר מתנה תנא תקנתא דהיתרא קתני, תקנתא דאסורא לא קתני. (ביצה יז ב)

א"ר יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים, התקינו שיהו מפקירין את כל השדה. תני אמר ר' יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, והיו שמחים שתי שמחות, אחת שהיו מנכשין שדותיהן, וא' שהיו נהנין מן הכלאים, משרבו עוברי עבירה היו משליכין על הדרכים, אף על פי כן היו שמחים שהיו מנכשין שדותיהן, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה. (שקלים ג א)

בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח… בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה, חזרו להיות מניחין אותה ובורחין, התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור. א"ר שמעון ז' דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן, נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור, וכן גר שמת והניח זבחים אם יש לו נסכים קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור, ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור… על המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן, ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה, ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור, ר' יוסי אומר המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות… (שם כ א)

…ומה טעם תקנו מעמדות, לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי, והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, הגיע זמן משמר לעלות כהנים ולוים עולין לירושלים… (תענית כז א)

…אנן הכי קאמרינן, מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו תקון, אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה, והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא פשיטא כולהו אנשי כנסת הגדול תקינו… (מגילה ב א)

דתניא משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג. (מגילה ד א)

תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. (שם לא ב)

תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. תנו רבנן בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים… (מועד קטן כז א, וראה שם עוד תקנות)

מדאתקין ר"י בגיטא דחליצה איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו, ואמרי ליה אי צבית ליבם יבם, ואי לא אטילע לה רגליך דימינא… (יבמות לט ב)

אמר רמי בר חמא מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין ומאי שנא שוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נשואין… חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נשואין, שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, לא תקינו רבנן נשואין… קטן דאתי לכלל נשואין לא תקינו רבנן נשואין, והרי קטנה דאתיא לכלל נשואין ותקינו רבנן נשואין, התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר… (שם קיב ב)

…שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה. (כתובות ב א)

איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה… אלא אימא הואיל ותקנת חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית… (שם י א)

…אמר רב אשי שתי תקנות היו, מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה, כיון דחזו דמזלזלי בהו תקינו להו מאתן, כיון דחזו דקא פרשי מינייהו, דאמרי עד דנסיבנן אלמנת כהנים ניזיל ניסיב בתולה בת ישראל, אהדרינהו למלתייהו. (שם יב א)

בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאם כן מימנע ולא פריק… תנו רבנן תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות, חסורי מחסרא והכי קתני, תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות… (שם מז א וב)

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים… אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם. (שם מט ב)

א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות… אמר רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו… דאמר רב יצחק בר יוסף בעלייה התקינו שיהו בנות נזונות מן המטלטלין. (שם נ א)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא, הא נמי דאורייתא הוא… (שם נב ב)

…פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן… (שם עט ב)

אמר רב בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים עד שבא שמעון בן שטח והתקין כל נכסיו אחראין לכתובתה. (שם פב ב)

והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה… (סוטה לב ב)

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא בטל את המעוררין את הנוקפין, עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין צריך לשאול על הדמאי… והא תניא אף הוא (יוחנן כהן גדול) ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין, אמר להם בני בואו אומר לכם, כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה, עמד והתקין להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונתנו לכהן… תרתי תקן, ביטול וידוי דחבירים וגזר על דמאי של עמי הארץ. (שם מז א ומח א)

בראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ומבטלו (הגט), התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם. (גיטין לב א)

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם. (שם לד ב)

לרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה מפני תיקון העולם, דזימנין דמייתי סהדי, אי נמי זימנין דאזלי למדינת הים. רב יוסף אמר אפילו תימא לר' מאיר, התקינו שהיו עדים מפרשין שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם…

הלל התקין פרוסבול, תנן התם פרוסבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד והתקין פרוסבול… (שם לו א)

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין. איבעיא להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (ישבו עוד יותר)…

ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן העובדי כוכבים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. (שם מה א)

ואידך, כי אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון במילתא דאית לה עיקר מן התורה, אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לא… (שם סה א)

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט. (שם עה ב)

דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זו כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. (שם עז א)

תא שמע דאתקין רבא בגיטי איך פלני בר פלניא פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות אינתתיה מן קדם דנא מיומא דנן ולעולם… (שם פה ב, וראה שם עוד)

דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, מה דרכו של אדם להוציא לחוץ פחות שבכלים, ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא. (בבא קמא ח א)

תנו רבנן רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד, וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד, וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו… (שם פ א)

תנו רבנן עשרה תנאין התנה יהושע שיהו מרעין בחורשין, ומלקטין עצים בשדותיהם, ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתחלתן, וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית, ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו, ומחכין בימה של טבריא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה, ונפנין לאחורי הגדר ואפילו בשדה מליאה כרכום, ומהלכים בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה, ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים, והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד, ומת מצוה קונה מקומו… (שם פ ב, וראה שם עוד)

עשרה תקנות תיקן עזרא, שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי, ודנין בשני ובחמישי, ומכבסים בחמישי בשבת, ואוכלין שום בערב שבת, ושתהא אשה משכמת ואופה, ושתהא אשה חוגרת בסינר, ושתהא אשה חופפת וטובלת, ושיהו רוכלין מחזירין בעיירות, ותיקן טבילה לבעלי קריין… והא מעיקרא הוה מיתקנא, דתניא וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ודורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין… (שם פב א, וראה שם עוד)

בעי רבא השביח עובד כוכבים מהו, א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעבוד… (שם צו א)

והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי, (על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו)… והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו. (שם קטו א)

דאמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. (בבא מציעא ג א)

דרב נחמן תקנתא היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. (שם ה א)

תנו רבנן בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל אחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד, משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבית כנסיות ובבתי מדרשות, ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו… (שם כח ב)

סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, מלתא דשכיחא גזרו בה רבנן, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן… דאמר רב חסדא כשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות… (שם מז א וב)

…כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתרא, לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא. (שם צו ב)

שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למישתבע ושקיל, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן, הני הלכתא נינהו, תקנות נינהו, אלא אלא רב יהודה אמר שמואל תקנות גדולות שנו כאן, גדולות מכלל דאיכא קטנות, אלא אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן, שבועה דבעל הבית היא, ועקרוה רבנן לשבועה דבעל הבית ושדייוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר… (שם קיב ב)

דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה ומי שאין לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש, ולמדתם אותם, ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, כי מציון תצא תורה, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותו כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבר שבע. (בבא בתרא כא א)

וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר, אתרא דכהני הוו והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו. (שם קס ב)

תנו רבנן בראשונה היו אבלים עומדין וכל העם עוברין, והיו ב' משפחות בירושלים מתגרות זו בזו זאת אומרת אני עוברת תחלה וזאת אומרת אני עוברת תחלה, התקינו שיהא העם עומדין ואבלים עוברין… ואמר רמי בר אבא התקין רבי יוסי בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה, משום מעשה שהיה. ואמר רמי בר אבא התקין ר' יוסי בציפורי שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום ייחוד. (סנהדרין יט א)

תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה תמר באותה שעה, אמרו לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה, אם לצנועות כך, לפרוצות על אחת כמה וכמה. אמר רב יהודה באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה, יחוד דאורייתא הוא… אלא אימא גזרו על ייחוד דפנויה. (שם כא א)

מעשה בדמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל, וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, לא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש… (ע"ז כז ב)

אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכים בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים, אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה, אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אבל אמרו אין נהנין ולא מועלים… השיאו לדבר אחר, אמר לו ישמעאל האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך, אמר לו כי טובים דודיך, אמר לו אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים. (שם כט ב)

מאי כי טובים דודיך מיין, כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה. מאי טעמא האי קרא דשייליה, אר"ש בן פזי ואיתימא ר"ש בר אמי מרישיה דקרא קאמר ליה, ישקני מנשיקות פיהו, אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו ולא תבהל להשיב, מאי טעמא, אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר אבא גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה… דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה. (שם לה א)

…א"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. (שם נח ב)

מתיב רב משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר' צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואמר רב אדא בר אבא מאי קרא, במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו… (הוריות ג ב)

אתקין רב יעקב מנהור פקוד נטלא בת רביעתא, אתקין רב אשי בהוצל כוזא בת רביעתא… (חולין קז א)

בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו, התקין הלל שהיא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס… אמר רבא מתקנתו של הלל הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת, בעל כרחו אינה מגורשת, מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בעל כרחו הויא נתינא הא בעלמא נתינה בעל כרחו לא הויה נתינה… (ערכין לא ב)

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן, שלשה תשב שבעה נקיים. אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. (נדה סו א)

תלמוד ירושלמי:

חברייא בשם ר' יוחנן דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה, חכך כיין הטוב, שמעון בר ווה בשם ר' יוחנן דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים יותר מדברי תורה, כי טובים דודיך מיין. ר' בא בר כהן בשם ר' יודא בן פזי תדע לך שחביבים דברי סופרים מדברי תורה, שהרי ר"ט אלו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. תני רבי ישמעאל דבר תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולין ויש בהן חמורים אבל דברי סופרים כולן חמורין הן, תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. רבי חנניה בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי ר' חייא חמורים דברי זקנים מדברי נביאים, דכתיב אל תטיפו יטפון לא יטפו לאלה לא יסג כלימות, וכתיב אטיף לך ליין ולשכר, נביא וזקן למי הן דומין, למלך ששולח ב' פלמטרין שלו למדינה, על אחד מהן כתב אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי אל תאמינו לו, ועל אחד מהן כתב אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי האמינוהו בלא חותם ובלא סמנטירין, כך בנביא כתיב ונתן אליך אות או מופת, ברם הכא כתיב על פי התורה אשר יורוך. (ברכות ח ב)

אמר ר' יהושע דרומיא שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכים בית דין של מעלה עמהן, ואילו הן חרמה של יריחו, ומגילת אסתר ושאילת שלום בשם… רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי אף המעשרות… (ברכות סז ב)

…אמר צריכין אנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים, ויחן את פני העיר, שהיו עושין אילוסין ומוכרין בשוק, אמר נידכי טבריא… (שביעית כה ב)

א"ר הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות, התקינו שיהא עולה (כרם רבעי) לירושלים מהלך יום לכל צד, אף הן מחלקין אותן לקרובין ולשכנין ולמיודעין, אפילו דבר קל היה מעטר את השוק. (מעשר שני כט ב)

בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא (מקרא בכורים) וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין לפניו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע. (בכורים יב א)

…מודין חכמים לר' יהודה בשני ימים טובים של ראש השנה ההן מתקנת נביאים הראשונים. (עירובין כו א)

…וריב"ז מתקין על דבר תורה, מאן דאמר בשמחת הלולב הכתוב מדבר ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהן, וריב"ז מתקין על דבריהן, ויש תקנה אחר תקנה. (ראש השנה יט א)

א"ר פנחס משה התקין מטבע של תפלה, הא-ל הגדול הגבור והנורא… (מגילה כז א)

תמן תנינן את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפיקפק בטהרת הידים, הדא אמרה המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי… (מועד קטן י ב)

בראשונה היתה מונחת כתובתה אצל אבותיה והיתה קלה בעיניו לגרשה, וחזרו והתקינו שתהא כתובתה אצל בעלה, אף על פי כן היתה קלה בעיניו לגרשה, וחזרו והתקינו שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים, הדא דתנינן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה, חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו והוא מאבדה היא קשה בעיניו לגרשה. והוא התקין שמעון בן שטח שלשה דברים, שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר, והוא התקין טומאה לכלי זכוכית… (כתובות נ ב)

התקין רבן גמליאל הזקן שיכתוב איש פלוני וכל שם שיש לו, אשה פלונית וכל שם שיש לה מפני תיקון העולם… (בבא בתרא לב א)

…חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין אלא מדעת הנשיא, ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין… (סנהדרין ו ב)

תוספתא:

רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. (שביעית פרק א)

מדרש רבה:

הוקם על כנגד ק' ברכות שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותקן להם ק' ברכות, כיון שתקנם נתעצרה המגפה. (במדבר יח יז)

שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן חביבין דברי סופרין כדברי תורה מה טעם וחכך כיין הטוב, חבריא בשם ר' יוחנן חביבין דברי סופרין מדברי תורה, שנאמר כי טובים דודיך מיין… ר' חנינא בריה דר' אחא בשם ר' תנחום בר אחא אמר וחמורים מדברי תורה ונבואה, דכתיב (מיכה ב') אל תטיפו יטיפון. משל למלך ששלח פלמנטרין שלו למדינה, על אחד מהן כתב אם מראה לכם חותמי וסימנטרין שלי האמינו לו ואם לאו אל תאמינו לו, ועל אחד מהם כתב אפילו אינו מראה לכם חותמי וסימנטרין שלי האמינו לו, כך בדברי נבואה כתיב (דברים י"ג) כי יקום בקרבך נביא, בדברי סופרים כתיב (שם י"ז) על פי התורה אשר יורוך, אשר תורך התורה אין כתיב כאן אלא אשר יורוך… (שיר א יח)

פסיקתא:

לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה, אמר לו הקב"ה לאו בני, אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים, שנאמר (דברים י"ז) על פי התורה אשר יורוך, למה שאף עלי הן גוזרין, שנאמר (איוב כ"ב) ותגזור אומר ויקם לך, תדע לך יעקב מהו אומר בשעה שהיה מברך אפרים ומנשה וישם את אפרים לפני מנשה, ונתקיימה גזירתו, אימתי בקרבנות הנשיאים הקריב שבט אפרים תחילה… (פרשה ג ביום השמיני, ומדרש תנחומא נשא כט)

וכך פתח ר' תנחומא בר אבא דברי חכמים כדרבנות (קהלת י"ב), מהו כדרבנות, אלא מה דרבן זה מכוון את הפרה לחרוש בתלם שלה, כך דברי חכמים מכוונים את האדם הזה לדרכיו של הקב"ה… (שם וראה שם עוד)

פרקי דר' אליעזר:

…משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבים עמו על הארץ כדי שיבאו ויצאו ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים… (פרק יז)

ילקוט שמעוני:

ואם לא תשמעו לי, למדרש חכמים, או יכול למה שכתוב בתורה, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה שכתוב בתורה אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי למדרש החכמים. (ויקרא פרק כו, תערב)

מי מנה עפר יעקב, כשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל, אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר, שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו חכמים שיהו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ. (במדבר פרק כג תשסט)

…כך כל אותם אוכלוסין שנפלו על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש, והלא דברים קל וחומר ומה אלו שלא ראו את בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין בכל יום שלשה פעמים אנא השב שכינתך לציון. (ש"ב פרק כד קסה)

תני רבי חייא שלא תעשה את הגדר יותר על העקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעה, כך אמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו, והיא לא אמרה כן אלא עמדה והעידה עדות שקר ואמרה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כיון שראה אותה עוברת נטלה ודחפה עליו, אמר הא לא מיתת, כמה דלא מיתת במקרביניה כך לא מיתת במיכליה. (משלי ל, תתקסב)

חדשים גם ישנים, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתי. (שיר ז, תתקצג)

רש"י:

חקור דבר – כשתדרוש בסייגים וגזרות חכמים יש לחקור טעם הדבר ולא במעשה מרכבה ומעשה בראשית וחקים שבתורה שם תסתיר לומר גזרת מלך היא. (משלי כה ב)

רמב"ן:

לא תוסיפו – ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם עובר בלאו. וכך אמרו לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגלה, מאי דרוש וכו'. ובירושלמי שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו'. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם אם כן היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה. (דברים ד ב)

כוזרי:

אמר החבר, תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרים, ואנחנו מצווים שנשמע מהשופט הממונה בכל דור ודור, כמו שאמר (דברים י"ז) "או אל השופט אשר יהיה", וסמך לו אמרו "ועשית על פי התורה אשר יורוך, לא תסור מן הדבר"… וסמך לו "וכל העם ישמעו וייראו", בעוד שהסדר נשאר מהעבודה והסנהדרים ושאר הכתות, אשר בהם ישלם הסדר וידבק בהם הענין האלקי בלי ספק, בין בנבואה בין באומץ והודעה כאשר היה בבית שני, ולא יתכן לעבור על כמותם ההסכמה מדעתם. ובזה נתחייבנו במצות מגלה ופורים ומצות חנוכה, ויכולנו לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה"… "על מצות עירוב" וזולת זה… (מאמר ג לט)

אמר הכוזרי, איך יתכן זה עם "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"?

אמר החבר לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמוע מן הנביאים אחרי משה ומן הכהנים והשופטים… והיה מאמרו (דברים ד') "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" על מה שצויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך, על התנאים הנזכרים בנבואה, ומה שנקבצו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה', מפני שהם נעזרים בשכינה, ולא יתכן לעבור עליהם שיסכימו בדבר שחולק על התורה בעבור רובם, ולא תעבור עליהם הטעות לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה, כאשר קבלו, כי הסנהדרים היו מצווים לדעת כל החכמות כל שכן שמעט שנסתלקה מהם הנבואה או מה שעומד במקומה מבת קול וזולת זה… (שם מ ומא)

…כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן. ומי שנלאה מהשיג חכמתם ולקח דבריהם בטעמו וסברתו יהיו נכרים בעיניו, כאשר הם דברי הטבעים והגלגלים נכרים בעיני עמי הארץ. והם כשמדקדקים בגבולי הדינים ויורו ההיתר והאיסור באמתת הדין, מראים לך מה שאינו נאה מהגבולים ההם, כאשר הם מגנים אכילת בשר כס כס, והוצאת ממון בתחבולת הדינים, והתרת ההליכה בשבת בתחבולות מן העירוב, והתרת הנשים בתחבולות שהנשואים מותרים בהם, והתרת השבועות והנדרים במיני הערמות, אשר הם עוברים אצל העיון הדיני מבלתי ההשתדלה התורית. ושני הענינים צריך אליהם, כי אם תיחד העיון הדיני יעברו בגבוליו מינים מהתחבולות לא יתכן לקשרם, ואם תעזוב הגבולים של דינים אשר הם סייג התורה ותסמוך על ההשתדלה יהיה סבה למינות ויאבד הכל. (שם מט)

משנה תורה:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון" וגו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.. (ממרים א א)

בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה מותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין… אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם…

במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.

ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים, שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה. כיצד, בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם. כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

בית דין שנראה להן לגזור גזרה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכים להתישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן, או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה.

הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה. גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל, יש לו רשות לבטל, ואפילו היה פחות מבית דין הראשון בחכמה ובמנין.

וכל בית דין שהתיר שני דברים אל ימהר להתיר דבר שלישי.

הואיל ויש ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה, שיאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה. (שם פרק ב)

ספר חסידים:

יכולים צדיקים לעשות גדרים על חסידים ויראים שיעברו על מה שגדרו אף על פי שאין הציבור יכולים לעמוד באותו גדר, אבל הם בעצמם ברצונם מקבלים, כגון שאמרו ביניהם כשאנו יושבים לפני הרב כל מי שיכנוס לתוך דברי חבירו נלקנו או כל מי שידבר דבר בטל או מי שיעכב לבא לבית המדרש על זמנם הקבוע… (תתקסה)

חזקוני:

לא תוסיפו – שעל ידי שהוספתם על דברי שאמרתי "ראה נתן ה' לפניך את הארץ עלה רש", והוספתם ואמרתם "נשלחה אנשים לפנינו", התוספת גרמה לאבותיכם שפגריכם מתו במדבר. ולא תגרעו ממנו – אני אמרתי "לא תעלו", ואתם גרעתם מצותי, ויצא העמלקי והכנעני ויכום ויכתום, מעתה קחו מצותי בלי תוספת וגירוע. דבר אחר לא תוסיפו על הדבר וגו' תשובה היא למיני ישראל שפקרו על התלמוד, ואמרו איך הוסיפו חכמי ישראל כמה דברים בתלמוד שאינה בתורה, הרי כתיב "לא תוסיפו עליו ולא תגרעו ממנו", ימחו מספר חיים, הרי תשובה לדבריהם, שהרי לשון זה אינו רק בשני מקומות בתורה ואינו אלא גבי אלהות ויראה, כלומר אין לך להוסיף ליראה על יראת הקב"ה יראה אחרת, ולא לגרוע מיראתו. כאן כתיב לא תוסיפו על הדבר, וכתיב לאלתר "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור". ובפרשת ראה כתיב "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", וכתיב בסמוך "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם". אבל במצות דעלמא לא הזהיר הקב"ה שלא להוסיף כדי לעשות סייג וגדר לתורה. (דברים ד ב)

רבינו יונה:

המדרגה הראשונה, חומר דברי סופרים, נתחיבנו מן התורה לקבל תקנות הנביאים והשופטים ולשמוע דברי חכמים ולהזהר בגדריהם, שנאמר (דברים י"ז) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וגם כי הוזהרנו מן התורה לקים עלינו להיות עושים ככל אשר יורונו. אכן מצות עשה מן התורה חמורה מדבריהם, מפני שהוכר עיקר הדבר בתורת האלקים מפורש וצוה השי"ת עליו בפרט. ויש דרכים וצדדים ימצאו שם דברי סופרים חמורים מדברי תורה, כאשר אמרו רז"ל (סנהדרין פ"ח) חומר בדברי סופרים מדברי תורה, שהאומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, (ברכות ד') וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

ועתה הלא לך לדעת, מפני מה העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מן העובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. וזה פשר הדבר, כי העובר על דברי חכמים, אשר מלאו לבו לעשות כן, כי תקל מצותם בעיניו, לא מהתגבר יצרו עליו, אבל כי תכהינה עיניו מראות אור דבריהם ולא יהלך לנוגה האמונה, ולא משך בעול גזרתם ולא יטרח לקיים מאמרם כי לא נכתב בספר התורה. ולא נהג כדרך העובר על דברי התורה אשר נפשו מרה לו ונקוט בפניו ויירא ויצר לו כי ישיאנו יצרו לחטא, על כן משפט מות יהיה לאיש, כי הפיל דבר אחד מכל דבריהם הטובים, והנה הוא כאומר ננתקה את מוסרותימו…

והשניה, כי האיש ההוא רחוק מן התשובה, אחרי אשר אין הדבר חמור עליו כי ישנה באיולתו תמיד, והחטא הקל ענשו יותר מן החמור בהכשל בו החוטא פעמים רבות.

עוד אמרו רז"ל (ע"ז ל"ה) "כי טובים דודיך מיין" (שה"ש א') חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ואנחנו צריכים לפרש גם את זה. ידוע תדע, כי יראת השם יסוד המצות, שנאמר (דברים י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", ובזה ירצה השם את ברואיו, כמו שנאמר (תהלים קמ"ז) "רוצה ה' את יראיו". ותקנות חכמים וגדריהם יסוד לדרך היראה, כי יעשו גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה… ורוב הזהירות והגדר וההרחקה מן האיסור הלא זה מעקרי המורא, והמרבה להזהר יגיע אל השכר הגדול… על כן אמרו חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, כי דבריהם וגזרותיהם מעקרי היראה, ומצות היראה שכר הרבה כנגד מצות רבות, כי היא היסוד להן…

והנה הקדמנו בשער היראה, כי נתחיב האדם לראות בבנים ולהבין בהם, ולהבדיל בין עקש ופתלתול ובין הישר הולך לתועלת נשגבה אשר הודענוך. והנה כי תראה אנשים זוללים מזלזלים בנטילת ידים, וישבו לאכול לחם ואינם מברכים לפני אכלם ואחר אכלם, וכהנה רבות מדברי חכמים ותקנותם אשר פורצים גדרם, בזאת יבחנו, בזאת תדע ובחנת את דרכם, כי הם רעים וחטאים לשם מאד ואחריתם עדי אובד, ועליהם אמרו, כי העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי המעללים האלה לא יכריחם היצר עליהם, ולא תתקפם תולדות החומר והתאוה הגשמית לחטא בהם, אין זה כי אם רע לב ופרוק עול שמים מעל צוארם… (שערי תשובה ג ד והלאה)

ספר החינוך:

לשמע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה, באסור ומותר, וטמא וטהור, וחייב ופטור, ובכל דבר שיראה להם, שהוא חיזוק ותיקון בדתנו, ועל זה נאמר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך", ונכפל בסמוך לחיזוק הדבר, "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה". ואין הפרש בזה, בין הדבר שיראוהו הם מדעתם, או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו, שהוא סוד התורה או בכל ענין אחר שיראה להם שהדבר כן, על הכל אנו חייבין לשמע להן… (שופטים מצוה תצה)

שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה… משרשי המצוה, לפי שדעות בני אדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ב"ה שאלו תהיה כונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצות, ותעשה התורה ככמה תורות… (שם מצוה תצו, וראה שם עוד)

דרשות הר"ן:

דבר ברור הוא… וכן אמר הכתוב (משלי ח') "מכל משמר נצור לבך" וגו', ואף על פי שהמפרשים פירשו שממנו שב אל משמר, ובא להזהיר שינצור האדם עצמו לבל יקל בשום משמר, והם הגדרים והסייגים שתקנו רז"ל, כי עם היותו קל בעיניו ממנו תוצאות חיים, והוא אמתי בלי ספק, מכל מקום אין נראה שתהיה זה כונת הפסוק…

וכבר נתבאר מכל זה, שאנו מוזהרים שלא לעבור על כל מה שיסכימו חכמי הדורות, ולפיכך העובר על אחד מהשבותין עובר בלא תעשה מן התורה, ואין הפרש בין המטלטל מחט בשבת או היוצא בסנדל המסומר כמעשה שהיה, לאוכל חלב ולחורש בשור ובחמור. ולא עוד אלא שעובר על עשה ועל לא תעשה, אלא שאין לוקין עליו מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ומה שאומר בגמרא ספיקא דרבנן לקולא, והאמינו בקטנים בשל דבריהם, ולא העמידו דבריהם במקום הפסד ממון, ומפני הפסד ממון ומפני כבוד הבריות, ובשמחת יום טוב בהרבה מקומות, כל זה הוא מפני שכך התנו, כי אחרי שאינן גוזרין אלא לעשות סייג לתורה, דיינו אם אסרנו הודאות לא יבאו לעבור על דברי תורה, אף על פי שנתיר להם הספקות…

ומה שאמר במסכת שבת (כ"ב) גבי נר חנוכה שצריך לברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה", ושאלו היכן צונו, רב אויא אמר מ"לא תסור", רב נחמן אמר מ"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", נראה מכאן שלא נהיה מצווים לשמוע דברי חכמים אלא מאסמכתא דרבנן שהסמיכו על מקרא זה, ואין ספק כי שאל אביך ויגדך מצות עשה ויהיה הפך ממה שכתבנו, ואין הענין כן, אלא שהיה רב אויא סובר שכשם שכל הגזרות והדינין והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור, כמו שמפורש בפרק מי שמתו, כך המצות שחדשו, כגון נר של חנוכה סמוכים אל אותו הלאו בעצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עקר התורה, אבל המצות המחודשות מהם אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך. והטעם לפי שהדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא, שהם ז"ל אומרים כל צמר ופשתים הם כלאים, וכל שבות הוא מלאכה וכיוצא בזה. אבל כשאומרים תדליקו נר של חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום ענין, שאין זה בכלל הכתוב שאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט", אלא בכלל "שאל אביך ויגדך", שהיא צואה לקבל מן הזקנים על הכלל.

אבל הגזרות והמשפטים והתקנות שהן במצות התורה כלם הם בכלל לא תסור, והעובר על אחד מהשבותים כעובר על אחד מהלאוים….

וזו המימרא יתחוור פירושה על הדרך שכתבנו, שאחרי שכאשר יסכימו החכמים על גזרה אחת תהיה מיד כאלו נאמרה למשה מפי הגבורה באמת שראוי שיקבלו ישראל שכר גדול על מה שיקבלו הם על עצמם ברצונם מאשר יצום השי"ת ויעשוהו בעל כרחם…

וכמו שנצטוינו לילך אחר הסכמתם במשפטי התורה כן נצטוינו לכל מה שאמרו לנו על צד הקבלה מהדעות ומדרשי הפסוקים, יהיה המאמר ההוא מצוה או לא יהיה, ישראל הנוטה מדבריהם אפילו במה שאינו מביאורי המצות הוא אפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא. וזה מפורש בסנהדרין בפרק חלק (ק') אמר, יתיב ר' ירמיה קמיה דר' זירא ויתיב וקאמר עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים, א"ל ההוא סבא יישר, וכן אמר ר' יוחנן יישר, א"ל כי האי גוונא מי מחזי כאפקרותא, והא סיועי מסייע אלא אי שמיע לך הכי שמיע לך, כי הא דר' יוחנן הוה יתיב ודריש עתיד הקב"ה להוציא אבנים טובות ומרגליות שלשים על שלשים… לגלג עליו אותו התלמיד… א"ל כי הא אם לא ראית לא האמנת, מלעיג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות. והרי מה שאמר כאן ר' יוחנן אינו דין וחוק מחוקי התורה, ואף על פי כן העלו כאן שהוא מדברי אפיקורסות, שהוא בוזה דבר השי"ת שאינו מאמין למי שהוא מצוה להאמין, כי ישראל החולק על דברי רז"ל כחולק בעיקר התורה. שכבר העלו בפרק הנזקין (ס') שהתורה רובה ועקרה וגודל שכרה הוא ממה שיגזרו החכמים, ויבארו במה שאין לו סמך בתורה. אמרו שם אמר רבי אלעזר תורה רובה בכתב ומיעוט על פה, "אכתב לו רובי תורתי", ורבי יוחנן אמר רובה על פה ומיעוט בכתב, שנאמר "כי על פי הדברים האלה" וגו'… והמסקנא אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה… רוצה לומר שעקר השכר הוא במה שיחדשו החכמים ובמה שיסדרו ויגזרו כדי לעשות סייג לתורה, וכמו שאמר חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה, והוא מן הטעם שאמרנו, שאנו מקבלים עלינו מצות בבחירתנו ומחייבים עצמנו במה שלא נתחייבנו. ולכן אמר ר' יוחנן שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא כדי שיעמיקו הם בתורה ויעשו סייגות ותקנות, ובזה תגדל אהבתו עמהם, וזהו שאמר חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. (דרוש ה וראה שם עוד)

והתשובה בזה, שנצטוינו לשמוע לסנהדרין מב' דברים, האחד במה שבארו בדיני התורה, והשני בכל גדר ותקנה שיעשו, ולחכמי הדורות הבאים אחריהם נצטוינו לשמוע במה שיבארו בדיני התורה, וזהו נכלל באמרו "אחרי רבים להטות". אך בהגדרים והתקנות שיעשו לא נצטוינו מהם מאחרי רבים להטות, שזה לא יכלול רק שנלך בביאור התורה אחר הרוב, ולא יכנסו בכלל הזה גדרים וסיגים כלל, אבל הסמיכום אל "לא תסור", שכמו שנתן זה הכח לסנהדרין להיותם מורי התורה וגדוליה, כן ראוי שינתן לכל חכמי גדולי ישראל בדרך האסמכתא, ומן הטעם הזה ייחסו הגדרים והתקנות אל לא תסור. אך בביאור משפטי התורה יהיה החיוב לשמוע דבריהם מ"אחרי רבים להטות"… (דרוש יב)

ספר העיקרים:

ומה ששמעו ישראל לירמיה לבטל מנין החדשים מניסן, כמו שאמרו, אפשר שעשו כן משום דאשכחו קרא ודרשו, כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דמגילה כי מה ששנה עזרא הכתב כשעלה מן הגולה, משום דקרא אשכח ודרש, "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים י"ז), כתב העתיד להשתנות. או לפי שלא היתה המצוה ההיא אחת מעשרת הדברות, וגם שלא היתה הכונה בה לבטל דברי משה אלא לעשות זכר לגאולה השנית, כמו שעשו זכר לגאולה הראשונה, שכך היו מקובלים שראוי לעשות לה זכר ובלבד שלא תעקר יציאת מצרים ממקומה… (מאמר ג פרק יט)

מנורת המאור:

המצות שהן מדברי סופרים יש לו לאדם להיות זריז בהם כמצוה של תורה ויותר, ולא יתרשל בה בחשבו שהיא קלה, כדגרסינן במסכת ערובין (כ"א) "חדשים גם ישנים דודי" (שה"ש ז') אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה גלוי וידוע לפניך, שהרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי… דרש רבא מאי דכתיב "ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת י"ב), בני, הוי זהיר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שהללו עשה ולא תעשה והללו חייבין עליהם מיתה, שמא תאמר אין בהם ממש מפני שלא נכתבו, תלמוד לומר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר.

ואמרינן עלה תנו רבנן, מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים וכו', אמר ליה ומה אעשה שחייבין עליהם מיתה, מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חכמים וכו'…

ואף על פי שיש מן המצות שהוציאום רבותינו בדרשה משלש עשרה מדות הן הן גופי תורה, ונקראו "דקדוקי סופרים"… ולפי שהתורה שבכתב לא היתה מבוארת בפי כל אדם להוציא ממנה המצות כתקנה, מסרם הכתוב לחכמים, כדגרסינן פרק אין דורשין (חגיגה י"ח) לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום מותר ואי זה יום אסור, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מותרת. ותניא בספרי "על פי התורה אשר יורוך" וגו' (דברים י"ז) אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם. ויש משניות והלכות שהם הלכה למשה מסיני שלא הוציאום משלש עשרה מדות, וזה לפי שפשטי התורה סתומים מאד ואין מי שיוכל הבינם אלא על דרך קבלה, ועל זה אמרו יש כמה הלכות פורחות באויר. ולפיכך הוצרכו להחמיר בהם ואמרו, "חומר בדברי סופרים" כמו ששנינו בפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ח), האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמשה טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב…

ויש לנו דרך אחרת שתקנו לנו נביאים וחכמים שהם כמו סייגים וגדרים שלא יטבעו בני אדם בגופי תורה, כמו ששנינו בראש אבות "ועשו סייג לתורה", כגון איסור חמץ משעה ששית, ושניות לעריות, ונטילת ידים לחולין, וכל הדברים האלו לא באו להוסיף אלא כדי שלא יגעו בני אדם באיסור תורה, ואסמכינהו רבנן אלאו ד"לא תסור".

ויש דרך אחרת, שהוא תנאים ותקנות, כדגרסינן בסוף פרק מרובה (בבא קמא פ') תנו רבנן עשרה תנאים התנה יהושע, שמרעין בחורשין וכו', ויש מהן נקראות תקנות, כדאמרינן התם (פ"ב) עשר תקנות תקן עזרא וכו'…

ויש לנו דרך אחרת שהן קרויין מנהגות, דאין מברכים עליהם, כאותן ששנינו בפרק מקום שנהגו (פסחים נ') מקום שנהגו לעשות מלאכה, וגם קריאת הלל בראש חודש וערבה בשביעי.

ויש לנו מצות אחרות שנתחדשו בסבות ידועות בזמן הנביאים וחכמים כגון תשעה באב, ומגילה וחנוכה וכיוצא בהן, ואלו נקראות מצות דרבנן ומברכין עליהם כמו שמברכין על מצות של תורה, וסמכוהו רבנן אלאו ד"לא תסור". והעובר על דבריהם חייב מיתה, והזהיר בדבריהם ובמצותם יש לו שכר הרבה בעמלו. (נר ג כלל י חלק א פרק ד)

רמ"ע מפאנו:

ראה ערך בית דין.

מהר"ל:

התלונה הראשונה מה שהם אומרים כי הוסיפו חכמים על התורה והם הגזירות אשר גזרו והוסיפו עד שגדשו הסאה והם מי מריבה אשר רבו לומר כי בתורה כתיב לא תוסיפו, גם יש כאן שתי תורות, התורה שנתנה מפי השי"ת על יד משה ע"ה, ותורת חכמים תורה בפני עצמה. גם תורת משה על ידי זה חסירה כאשר צריך להשלימה על ידי מצות חכמים, גם אמרו שגרעו מן התורה, והכתוב אומר לא תגרעו, כך דבריהם.

ואין ספק כי דברים אלו נאמרו שלא בעיון, כי כל איש בעל עיון אף בהכנה קלה ידע סתירת דבר זה, שאם נאמר שאסור להוסיף שום מצוה על מה שכתב בתורה, אם כן מרדכי ואסתר שהוסיפו יום י"ד ויום ט"ו ימי פוריא על ישראל הוסיפו על התורה ועברו על לא תוסיפו הכתוב בתורה…

וכאשר תחקור על מקומו של הבאר הזה תמצא אותו נחלק לד' ראשים. האחד – מה שפרשו חכמים המצוה שבתורה וזה שנקרא דברי סופרים, ואין הכונה כלל שיהיה זה מדבריהם בלבד, כי תורה הוא לגמרי וחייב עליו כמו שמחויב על הדבר המפורש בתורה. ונקרא דברי סופרים בשביל שפירוש המצוה מדברי הסופרים.

השני – הם המצות שהם בעצמם דברי סופרים והביאו ראיה ודרש מן התורה, ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם רק קרא אסמכתא בעלמא, ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאלו היה זה מליצה בלבד, והאומרים כך טעו לא הבינו דבריהם, כי חס ושלום שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת. וכאשר אמרו מנין דבר זה והביאו ראיה מן המקרא יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם.

בפרק כל הבשר "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים", אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים נטילת ידים מן התורה. א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע, אמר ליה דכתיב וידיו לא שטף במים, הא שטף טהור, הא טבילה בעי, אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף טמא. ודבר זה נראה כי הוא דרוש רחוק ביותר לדרוש "ואחר שלא שטף במים". ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת כי נטילת ידים הוא אסור מדרבנן, ומן הכתוב מביא ראיה כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר אברים, וזה הדבר מפני שהם כלי הנגיעה וממשמשין הכל בחוץ, ודבר כמו זה מסוגל לטומאה… ולכך תקנו להם טומאה מיוחדת לחולין, וזהו שדרשו ואחר שלא שטף במים טמא, כלומר מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד לכך יש להם טומאה מיוחדת לחולין, אף שלא נגעו, מפני שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ כאלו נגעו בטומאה.

וכן בפרק אין מעמידין השלקות והכבשים אסורים, מנא הני מילי, דאמר קרא "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים" וגו', מה מים שלא נשתנה על ידי אור אף שלקות שלא נשתנו על ידי אור. וקאמר מידי אור כתיב, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אין הפירוש שיהיה הכתוב זכר ומליצה בלבד, רק שלמדו גזירת חכמים מן המקרא, שלכך כתוב "אוכל בכסף תשבירני ומים ושתיתי" שהאוכל הזה דומה למים, כמו פירות וירקות שלא נשתנו כמו מים שלא נשתנו. וקרא אורחא דמילתא קאמר, שאומה שהיא נבדלת מאומה אחרת כמו שישראל נבדלים מכל האומות אין דרך להיות להם חבור ושתוף עם האומה שנבדלת ממנה, ואין קונים זה מזה רק דבר שלא נשתנה, ולפיכך זכר הכתוב מים שזה לא נשתנה, וכן אוכל דומה לו. ובודאי אורחא דמלתא קאמר ולא למצוה, מכל מקום למדו שדרך האומה להיות נבדלת מן אחרת בתקון האוכל, ומזה למדו גזירה זאת שהם גזרו על בשולי עכומ"ז להיות הבדל האומה מאומה בפרט באוכל שצריך תקון האדם…

השלישי – הם המצות שגזרו חכמים גדר וסייג לתורה, וגם באלו מצות אין ספק שהם מתחברים אל התורה עצמה, כי תמצא מצות עשה שבתורה הם רמ"ח כמנין אבריו של אדם, כמו שאמרו חכמים, ומאחר שהמצות הם במספר האברים ואם כן יש למצות יחוס אל האברים והרי החכימה הטבע לתת לאברים שמירתם שלא יתקלקל האבר, כמו שתראה העינים שיש להם מכסה שלא יבא לעין קלקול, וכן יש הרבה אברים אשר יש להם שמירה שלא יתקלקל, ואם כן איך לא יהיה שמירה למצות אלקיות כי לפי גודל ההיזק גזרה החכמה לעשות שמירה יותר… כך גוף המצוה סדר השי"ת רק שמירת המצוה שהוא מצוה דרבנן דבר זה גזרו ופעלו חכמים והם בני אדם, ויש לייחס אותם אל הטבע, כי השי"ת סדר אותם לפעול זה. וכמו ששמירת העין ושאר האברים נכנסין בגדר הבריאה, כך גם כן הגזירות שגזרו חכמים לשמירת המצות נכנסים בגדר התורה, לכך חייב לברך עליהם "אשר קדשנו" וכו' כמו על מצות התורה…

הרביעי – הם מצות שאינם לסייג ולגדר, ובכלל הזה המצות שתקנו בזמן מן הזמנים כמו נר חנוכה וכיוצא בזה. ובזה נפלה השאלה יותר באיזה צד יתקשרו מצות אלו עם מצות התורה עד שאינם תורה בפני עצמם ואין כאן שתי תורות רק תורה אחת. וכאשר תעיין בדבר זה גם דבר זה אין קשיא, כי במה שכל המצות שהם מדבריהם כלם מיישרים האדם עד שהושלם בכל המעשים הראוים להיות נעשים, ויהיה מרוחק מן המעשים אשר ראוי להתרחק מהם, מפני זה הכל ביד הישרה אחת. ואין לשאול אם כן למה אינם נתונים מן השי"ת, וזה כדכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים" והדברים הטבעיים כולם הם מן הטבע והטבע פועלת שכך סדר השי"ת את הטבע לפעול דברים הטבעיים וכך זה בעצמו כי אין ראוי שיהיה הכל בשוה, כי הדברים אשר הם דברים עליונים ויש להם שכל עליון כמו שהם מצות התורה הם מן השי"ת, והדברים אשר אינם כל כך שכל אלקי עליון והם מצות דבריהם הם מן שכל החכמים שכמו שסדר השי"ת הטבע שהטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השי"ת, והדבר אשר הוא נבדל בלתי גשמי הוא מן השי"ת ושניהם משלימים את האדם, כך זה בעצמו הדבר שהוא שכל אלקי לגמרי ראוי שיהיה פועל זה השי"ת, והדבר שאינו כך שכל אלקי סדר השי"ת את החכמים כמו שסדר הטבע לפעול אשר שייך לפועל ועל ידי שניהם התורה היא שלימות האדם.

ומה שסדר השי"ת את החכמים להיות מתקנים מה שראו לתקן כבר זה הוא מבואר בכתוב דכתיב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", הרי כי סדר השי"ת החכמים לתקן מה שראוי לפי השגתם, ואין אדם שיאמר מה שפעל הטבע שאינו מן השי"ת… ומפני זה אנו מברכים גם על מצות אלו שתקנו חכמים אשר קדשנו במצותיו וצונו…

ובפרק ב' דיבמות אמר רב רמז לשניות מן התורה שנאמר "את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ", האל קשות, מכלל דאיכא רכות, ומה ניהו שניות. רב יהודה אמר "איזן וחיקר תיקן משלים הרבה", אמר עולא קודם שבא שלמה היתה התורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותקן לה אזנים. רבי אושעיה אמר מהכא, "פרעהו אל תעבור בו שטה מעליו". אמר רב אשי משל דר' אושעיה למה הדבר דומה, לאדם משמר פרדס, משמרו בחוץ כולו משתמר, מבפנים שלפנים משתמר. והא דרב אשי בדותא היא, התם שלפניו מיהא משתמר, הכא אי לאו שניות פגע בערוה גופה. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. א"ל אביי לרב יוסף הא דאורייתא היא, אמר ליה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

כאשר תעיין בדברים אלו תמצא כי כל אחד נתן טעם מיוחד למצות שגזרו חכמים כי ראוי להתרחק מדברים שהם גם כן חטא, ואם שאינו כל כך כמו החטא שהיא ערוה מן התורה מכל מקום הוא חטא גם כן. ומפני כך גזרו שניות כי הערוה אסורה בשביל שהיא תועבה חמורה, אם כן השניה שהוא פחות מזה אינו קשה אבל הוא רק כחטא, כי הדבר שהוא קרוב לדבר הקשה הוא רך ממנו, אבל אי אפשר שיהיה האחד חטא קשה והקרוב אליו לא נחשב חטא כלל… וזהו ענין מה שגזרו חכמים.

ולרב יהודה הגזירות שגזרו חכמים על דברי תורה השלמו למצות, שאילו לא היה שניות לערוה לא היו המצות אחוזים בישראל רק היו עוברים על המצות, כמו הקופה כאשר אין לה אזנים אין הקופה נאחזת אל נושא הקופה רק על ידי האזנים נאחזת הקופה, וכך על ידי מצות דרבנן יש אל התורה אחיזה ואינה נופלת רק עומדת.

ולדעת ר' אושעיה מה שגזרו חכמים הוא הפרישה והרחקה מן החטא לגמרי, ודבר זה מעלה גדולה לאדם כאשר האדם מרחיק עצמו מן החטא וזה שאמר פרעהו אל תעבור שטה מעליו, כלומר שיתרחק מן החטא לגמרי, ואין זה רק הרחקה והפרשה מן החטא לגמרי.

ורב כהנא יליף ליה מדכתיב "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת למשמרתי, וזה כמו שאמרנו למעלה כי השי"ת נתן התורה לאדם והוא שמירה לאדם מן ההפסד ליתן לו החיים, ודבר זה הוא מן השי"ת, כמו שתמצא באברים החשובים שסדר השי"ת שמירה לאברים ההם על ידי הטבע…

מכל מקום מדברי כולם נלמוד טעם ברור כי אי אפשר בלא מצות חכמים.

ובפרק עושין פסין "ויותר מהמה בני הזהר", יותר בדברי סופרים מבדברי תורה שדברי תורה עשה ולא תעשה, ודברי סופרים העובר עליהם חייב מיתה. ובזה גם כן הרבו התלונה איך דבר זה אפשר שיהיה יותר נזהר בדברי סופרים משיהיה נזהר בדברי תורה, אבל דבר זה אין תמיה כלל, כי כבר אמרנו כי גזירת חכמים אשר גזרו הוא הדבר אשר ראוי לפי חכמתם, ואין ספק אחר שהאדם הוא גם כן אנושי ויותר עונשו ממהר לבא, וזה כי האדם אשר הוא טבעי אם הוא חטא בדבר הטבעי שיתקרב אל האש הוא נכוה מיד יותר משאילו היה חוטא בדברים האלקיים… וזהו מפני שהאדם הוא טבעי בעצמו ולכך בעולם הזה שהוא טבעי אם עושה נגד הטבע ממהר לבא עונשים עליו, אבל מי שאוכל תרומה בטומאה, שחטא בדברים אלקיים לגמרי, עונשו יותר לעולם הבא שאינו טבעי. ואם בא עליו עונש בעולם הזה אינו ממהר כל כך לבא. וכך הדבר הזה בעצמו כאשר הוא חוטא בגזירת חכמים שהם השכל האנושי על זה בא עליו העונש מיד, כי שכל זה קרוב אליו בעולם הזה מכח גזירת חכמים. והחוטא במצות התורה שהם אלקיים עונשו יותר בעולם הבא, אשר העולם הוא אלקי ואינו קרוב אליו…

ועוד יש בדבר זה מה שאמר כי העובר על דבריהם חייב מיתה ענין מופלג מאד, וזה כי כמו שאמרנו כי גזירות דרבנן הם נקראים גדר לתורה, וכמו שהגדר הוא מבדיל וחוצץ בין דבר לדבר, כך מצות דרבנן הם מבדילים ומפרישים את האדם מן החטא, ואם לא היו מצות דרבנן היה בא האדם לידי חטא ביותר, ועל ידם הוא מובדל מן החטא, ודבר כמו זה נחשב כמו צורה והשלמה לדבר, כי צורת הדבר הוא הבדל דבר מדבר, וכאילו היו מצות דרבנן שהם מבדילין אותו מן החטא נחשבים כמו צורה והשלמה לגוף המצוה מאחר שעל ידם הוא ההבדל מן החטא,וכאשר חוטא ומבטל הגדר דבר זה הוא בטול הצורה וההשלמה, ואין לך העדר כמו זה כאשר מבטל דבר שנחשב צורה והשלמה לדבר, ולכך בא עליו ההעדר והמיתה גם כן, כאשר הוא נותן העדר ובטול לדבר שהוא כמו צורה והשלמה…

ואמר אם תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו. פירוש אף אם אין ראוי שיהיו נכתבים עם התורה בשביל ההפרש שביניהם, כמו שאמרנו, אבל למה לא נכתבו בפני עצמן כמו כל ספרי קודש. ואמר על זה "עשות ספרים הרבה אין קץ", רוצה לומר כי אין דברי חכמים מתדמים לדברי תורה, כי דברי תורה הם יסוד המצות ודברי חכמים הם הדברים הפרטיים שהם למצוה, ודברים הפרטיים הולכים לבלתי תכלית, ומפני שאין קץ להם לכן לא נכתבו כלל, שאם היו נכתבין מקצת מהן היה דבר חסר, כיון שאי אפשר לכתוב הכל, ולפיכך לא נכתבו כלל.

אמנם לענין שכרן על שמירתן בפרק עושין פסין "חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך", אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים. וביאור ענין זה, כי כנסת ישראל מתפארים יותר בגזירות שגזרו על עצמן, והם גזירות דרבנן שעשו זה לעצמם בלא גזירת המקום עליהם, כמו שיתבאר דבר זה. ודבר זה מורה על קדושת עצמם מה שעושים זה בלי הכרח ומורה על העבודה מאהבה, שהעובד מיראה אינו מוסיף על העבודה אחר שהוא אינו מחוייב בדבר, אבל מי שמוסיף על העבודה הוא מורה על שהוא עובד מאהבה…

ובפרק ב' דיבמות אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא ומי שאינו מקיים דברי דרבנן קדוש הוא דלא מיקרי והא רשע לא מקרי, אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך. וביאור ענין זה, כי מצות דרבנן הם פרישה מן החטא שהוא עצמו פורש מן החטא לגמרי, שהרי השי"ת לא גזר עליו, וכאשר פירש בעצמו כמו שהם מצות דרבנן זה הוא קדושה אליו, כי כל קדוש נבדל מן הדבר שאינו קדוש, וזה שמקבל עליו מצות שאינם מן התורה נקרא קדוש. ומקשה רבא הרי לפי זה משמע מי שאינו מקיים מילי דרבנן לא נקרא קדוש אבל רשע לא מקרי, הרי מי שאינו מקיים מילי דרבנן יקרא רשע גם כן, כי מצות דרבנן מחוייבים על האדם, שהרי אמרה תורה "לא תסור" וגו'. אף כי אמרנו לך למעלה כי מצות דרבנן מורים על עבודת השי"ת מאהבה, היינו עצם קבלתם כאשר גזרו חכמים המצוה, אבל אחר שכבר גזרו מי שעובר על מצותן בודאי הוא רשע, ועוד כי לכלל ישראל אשר הם מקבלים עליהם גזירת חכמים בודאי קבלתם מאהבה, אבל אל היחיד שעובר מצות דרבנן נקרא זה רשע… וכאשר תבין אלו דברים תדע גודל מעלתן ושכרן.

ובפרק קמא דחגיגה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים… באו לפרש כאשר חכמים מפרשים התורה ומחלוקתם לא יחשוב אף כאשר פרשו את התורה אין דבריהם מוכרחים להיות כך ואפשר לשנות, רק דבריהם מוכרחים ואין לזוז אותן. וכן כל שאר הדברים כאשר חכמים פירשו את התורה כמו שאמר. ויש לפרש גם כן כי במאמר הזה באו לך מעלת דברי חכמים בעצמם כי הם נמשלים לדרבן, כי הדרבן הזה הוא מיישר את הפרה לתלמיה עד שהולכת בשווי, וכך דברי חכמים מיישרין את האדם לדרך השווי ובו החיים, ואף כי דת הנימוסית שהניחו בני אדם לקיים קבוץ בני אדם יחד גם היא מיישרת את בני אדם שאין איש את רעהו חיים בלעו, ויש לחשוב כי דברי חכמים הם גם כן כך שאינם רק כמו דת הנמוסית כדי לקיים הקבוץ של בני אדם בלבד, ואפשר שיהיה מתקן הקבוץ באופן אחר, ועל זה אמר אי מה דרבן המטלטל אף דברי תורה הם מטולטלים… על זה אמר כי דברי תורה הם כמסמרות נטועים, שהמסמר תקוע במקומו ובחוזק כך הם דברי תורה, שמפני שהם לפי השכל והשכל מחייב אותם הם חזקים ואין מזיז אותם ממקומם.

ועוד יש לפרש מה שאמר כי דברי תורה אינם מטלטלים, רוצה לומר כי על ידי דברי תורה יש לו לאדם דביקות בעליונים, אשר אם כל הרוחות באות אין מזיזים אותו ממקומו, כדכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה… (באר הגולה א, וראה עוד ערך מחלוקת)

הם אמרו ג' דברים, יש לשאול למה אמרו אנשי כנסת הגדולה אלו ג' דברים ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, שאין ספק כי אנשים חכמים כמותם היה אפשר להם להוסיף חכמה ובינה עד אין שיעור. יש לך לדעת כי ראו אנשי כנסת הגדולה שכבר התחיל השכל להיות פוחת והולך ולא היה ידם בחכמה. וכאשר הרופא רואה חלושה באחד מאבריו של חולה אז הוא עושה לו תרופה עד שעל ידי התרופות שיתן לו משלים מה שמקצר הטבע ממנו, ולפיכך כאשר ראו הכנסייה הגדולה התחלת החסרון בחכמה באו לתקן החסרון ומפני שבחסרון הידיעה והשכל בא השינוי בג' דברים, הא' במשפטים שבין איש לחבירו, השני בדברי תורה, השלישי במעשים… כי ג' דברים הם תקון הכל, דהיינו הדין והתורה ומצות המעשים בעצמם, וכנגד תיקון הדין אמרו הוו מתונים בדין, וכנגד תקון דברי תורה לברר דברי תורה אמר והעמידו תלמידים הרבה, וכנגד שלא יבא לעבור המצות במעשה אמרו ועשו סייג לתורה… (דרך חיים א ב)

קודם שבא שלמה היה דומה התורה לכפיפה וכו', פירוש שלמה היה נותן טעם לכל דבר שבתורה עד שהיו יכולין לאחוז בתורה, וזהו תקון האזנים, ולא נראה דקאי רק אתקון שניות, אלא על כל התורה כולה. ושניות ילפינן מדכתיב "ותקן משלים הרבה", שהיה מתקן שניות לעריות. ואין צריך לאמר ששלמה תקן שניות, אלא היה בורר איזה אסורה מדרבנן ואיזה מותרת, רק אגב שהביא קרא דאזן וחקר מביא גם כן עליו מלתא דעולה גם כן איזן שנתן הבנה והאזנה לתורה… (חידושי אגדות יבמות כא ב)

של"ה:

בית חכמה. וענין "נותן התורה" באמת השי"ת כבר נתנה אבל עדין נותן התורה ולא יפסיק. ודבר זה צריך ביאור רחב. הפסוק אומר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף", פרש"י ולא יסף מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם… יש בזה הענין סוד כמוס, והשני פרושים כולם הם אמת, ענין לא יסף לא הוסיף הוא מצות דרבנן וחומרתן הן וסייגיהן עדיין לא נצטוו מפי הגבורה, וענין לא פסק פירוש שאף זה לא פסק מהקול ההוא, כי היה כלול בקול ההוא בכח, אבל לכל זמן ועת, לא הגיע עדיין עת שיצא מכח אל הפועל, כי היה הדבר תלוי לפי התעוררות התחתונים ולפי מהותם ואיכותם ולפי מדריגות נשמות שבכל דור ודור, ואז הוסיפו החכמים להתעורר הכח העליון ויצא לפועל בזמנו ובעתו, לא חס ושלום שחדשו חכמים מדעתם, רק כוונו דעת עליון ונשמתם שעמדו בהר סיני, כי היו במעמד ההוא כל הנשמות קבלו כן שמצד בחינת נשמתם ורוחם אז הדבר ההוא מתוקן ומקובל, והוא מפי הגבורה. רמז לדבר מדרבנ"ן עולה מפי גבור"ה…

ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל שלו מסיני… מן הקול ההוא, ולא היה כפי שכלם וחקירתם. ולהיות כן האמת צונו בתורתו על ידי נביאו נאמן ביתו "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", וחייב מיתה למי שלא ישמע אליהם, לפי שקולם הוא הקול הגדול ההוא אשר לא יסף… ובירושלמי דפאה אמרו אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני…

וזהו ענין מה שאמרו, אומר הקב"ה תורה מפומא דכולהו רבנן, אשר על זה יש מפרשים הכונה מה שאנחנו מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", רוצה לומר שיהיה חלקנו בתורתך, רוצה לומר שיהיה חלקנו בתורה שלומד הקב"ה, שנזכה שיאמר שמועה בשמו. הענין החכמים חדשו דברים או מכח פלפולם אבל הכל היה בכל הקול הנזכר, והגיע העת שהם הוציאו מכח אל הפועל בהתבוננות. ואמנם גדול ה' ורב כח לתבונתו אין מספר… והוא נותן התורה בכל עת ובכל שעה, המעיין הנובע אינו פוסק ומה שנותן הוא בכח מה שנתן.

עוד אבאר הענין בעצם. הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות, בימי משה רבינו ע"ה לא נאסר רק מה שקבל בהדיא בסיני, אמנם הוסיף איזה תקנות לאיזה צורך שראה, וכן אחר כך הנביאים והתנאים וכל דור ודור ודורשיו. והענין ביותר שיש התפשטות זוהמת הנחש צריך ביותר לגדרים ופורץ גדר ישכנו נחש. והקב"ה צוה שס"ה לא תעשה שלא לעורר זוהמת הנחש, ובהתפשטות זוהמת הדור צריך להתפשטות יותר איסורים, ואלו היה כן בזמן מתן תורה היה כתוב כן בתורה, אבל נכלל זה במה שאסרה התורה כי הכל ענין אחד. ועל כן צוה השי"ת עשו משמרת למשמרת, כלומר הכל לפי הענין, ממילא בכל דור ודור כשראוי להוסיף החומרות אז הכל הוא מדאורייתא, כי מאחר שמתפשט זוהמת הנחש ויוצא יותר מכח אל הפועל הנה הקב"ה ברא יצר הרע ברא תבלין, כי אז צריכים אנחנו להתעוררות עליון להמשיך האסורין מכח אל הפועל עד לעתיד נתדבק במקור העליון… (בית דוד, וראה עוד ערך מחלוקת)

רמח"ל:

וצריך שתדע עוד, כי הנה עקרי הדינים כלם מה שבמצות עשה ומה שבמצות לא תעשה כלם מקובלים הם ממשה רבינו ע"ה. אמנם קבלו ז"ל שדברי המסורה רמוזים הם בתורה שבכתב ברמזים שונים, על פי דרכי הרמיזה הידועים להם, והיה מפורסם ומוסכם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמול גם בזה החלק, פירוש בידיעת מקום רמזי התורה שבעל פה בתורה שבכתב, ועל כן יטרחו כל אחד מהם לבקש הרמזים האלה, כפי מה שיראה לו יותר נכון, וזה מה שתמצא פעמים רבות בש"ס משא ומתן לבקש ראיות לדין מן הדינים, וכבר יהיה ביניהם מחלוקת על הראיות. ותמצא הראיות עצמן שאמנם לפי דרכי ההבנה הפשטית לא יאותו יפה, אך הענין הוא מה שאמרתי לך, שהנה הדין אצלם בקבלה, אבל יטרחו לבקש לו הרמז בתורה שבכתב, על השורש שזכרנו למעלה… והנה כל זה שאני מדבר עתה הוא בחלק המצות והדינים, אך בחלק ההגדות יש עוד עיקרים אחרים ביארתים לך במקום בפני עצמו.

ואמנם יש עוד ענינים אחרים שהם תקנות מן חז"ל, ואף על פי כן ימצאו להם רמז רחוק מאד בכתובים. ונקרא גם זה אסמכתא, אמנם היא אסמכתא יותר שטחית הרבה מהראשונה שזכרנו, וכיוונו בה לזכרון לענין, ולא יחדלו לכוון בזה גם כן היות אפילו זה רמוז בתורה, אף על פי שהוא רמז רחוק מאד, והוא על צד הצפיה בעתידות, שהכל גלוי לפניו ית'…

וממה שקבלנו עוד, שמצות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז) הכונה שכיון האדון ב"ה במצוה זו היא, שיהיה כח ביד בתי דיני ישראל וחכמיהם לגזור גזרות ולתקן תקנות, ונהיה כלנו חייבים לשמוע להם ושלא לעבור על דבריהם כלל, ונדע שכל התקנות האלו שיתוקנו לשמירת מצות התורה עצמה, ולעשות הרצוי לפניו יתברך, הנה דעתו ית"ש מסכמת שישמרו שמירה מעולה ככל מצות התורה עצמה. ולא עוד אלא שכך באה המצוה בקבלה לעשות סייגים לתורה, וכבר היה ראוי שיצוה עליהם הוא ית"ש בתורה עצמה, אלא שהיה הרצון לפניו שיבא הדבר מצדנו, ושנהיה אנחנו המעמידים עלינו מצות על פי דרך תורתו, ובאותם החוקים והגבולים שנתן לדבר. והנה אין הפרש בין חיובנו במצות המבוארות בתורה ובין חיובנו בתקנות חז"ל וגזרותיהם, שכך הרצון לפניו שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, וכך ממרה את פיו העובר על המבוארות כעבור על אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שהם ז"ל הבדילום, דהיינו שהספקות בדיני תורה יודנו לחומרא, ובדברי סופרים יודנו לקולא. והרי זו כמו שתאמר שהעריות תהיינה בכרת ומיתת בין דין, ולבישת שעטנז באזהרה, ושבשר בחלב יהיה אסור בהנאה, שאין אלה אלא הגבולים שכפי רצונו יתברך, אמנם בענין חיוב המצות בגבול שהוגבלו, אין הפרש בין אלה לאלה כלל. ומזה נמשך שישאו ויתנו כל כך בתקנות רבות וגזרות רבות שבאמת אינן אלא מדברי סופרים, וירבו בהם הפרטים והמחלוקות, כל זה מפני ששוו בעיניהם הדברים האלה בבחינת החיוב בהם כמו כל שאר המצות שבתורה…

וממה שקבלו ז"ל בפירוש המצוה הזאת גם כן הוא, שיהיה כח ביד בית דין לבטל דבר מן התורה כשיהיה לתכלית שמירת התורה עצמה ובגבול שיהיה בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ועל פי זה השורש גזרו מה שגזרו בשופר ובלולב ביום שבת. (מאמר העיקרים)

אור החיים:

קדושים תהיו – עוד ירצה על זה הדרך, קדושים תהיו לשון עתיד פירוש אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדושה אשר יכנס עדיין ישנו בגדר הכנסת שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם… ונתן טעם לדברו "כי קדוש אני ה' אלקיכם", שאין שיעור אל קדושתו יתברך, וחפץ ה' בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדושה, ומעתה דון בדעתך ההדרגות אשר תבא בהם.

עוד ירצה בנתינת הטעם "כי קדוש" וגו' פירוש ולפי ערך גדולת קדושתו ית' צריכין להתקדש, כי לצד שאנו מכינים עצמינו להשראת שכינה על ראשינו צריכים לשער גודל קדושתו ית' כדי לעשות המכוון לדבר. כי אינו דומה המאכסן בביתו הדיוט למאכסן שר וגדול, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר מלך מלכים… ככל מה שיעשה עדיין ישנו בקום עשה, כי אין שיעור די להצריך עשות… (ויקרא יט א, וראה שם עוד)

שמור ושמעת – …אכן הכונה היא שמצוה על ב' דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב', אשר יגזרו רז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר "שמור", וכנגד דברים המתחדשים מרז"ל אמר "ושמעת", שצריך לקבל כל גזירות רז"ל וסייגיהם, והוא מה שרמז במאמר "את כל", שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו "כל הדברים", כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות, שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר. וגמר אומר "למען ייטב לך ולבניך", כי גדרים וסייגים שעשו רז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו. ואומרו "כי תעשה הטוב" וגו' פירשו כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', שכל דבריהם רביד הזהב… וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל. (דברים יב כח)

רש"ר הירש:

ובכל אשר אמרתי – אין פירושו הישמרו מלעבור על כל מה שאסרתי לכם, כי אז היה צריך לומר מכל אשר וגו', ובכל אשר וגו' פירוש בכל מצות עשה ולא תעשה שציויתי עליכם – השמרו מכח עצמכם, הווה אומר הטילו על עצמכם שמירה שלכם, עשו ביניכם התקנות והסכמות שימנעו אתכם מלעבור על מצותי. בתורתי אמרתי אליכם את הדבר אשר תעשו ואת אשר לא תעשו, עתה שומה עליכם לדאוג נאמנה שאת אשר ציויתי תעשה, את אשר אסרתי לא תעשה. מכאן המצוה הגדולה של עשיית גזירות ותקנות, וקיום המצוה הזאת היא הערובה היחידה לשמירת תורת ה'.

ויש לשים לב לכך, שכל המצות האמורות למעלה ולמטה בלשון יחיד הן אמורות, והן פונות אפוא אל כלל הציבור, בתור שכזה, ואילו מצוה זו אמורה בלשון רבים, והיא פונה אפוא אל כל אחד ואחד שבתוך הציבור, לפיכך תפקיד זה הוא מחובתו של כל יהודי ויהודי הרוצה לדקדק בקיום המצות… (שמות כג יג)

על פי התורה – …הדברים אמורים בכל שלושת התחומים של פעילות בית דין הגדול המלמד תורה: הגזרות והתקנות שהן סייג וסיוע לקיום המצות, והרי אלו עיקר התורות מדרבנן – אשר יורוך, שהחובה הכללית לקיים אותן כבר נאמר פעמים אחדות במצות "שמירה". המסקנות של חקירת התורה על פי המידות שהתורה נדרשת בהן – המשפט אשר יאמרו לך. ובסופו של דבר מסירת הקבלה מדור לדור – הדבר אשר יגידו לך. בכל שלושת התחומים האלה נצטוינו במצות עשה ולא תעשה לקיים את דברי בית דין הגדול… לפיכך רשאים אנו לברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו" גם על קיום מצוה מדרבנן (ראה שבת כ"ג א'). אולם חכמים סימנו את תקנותיהם בצורה ברורה, ולצורך הבהירות של ידיעת התורה הבדילו ביניהן לבין מצות מדאורייתא, בכך שהקלו בהן בענינים שונים, כך ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא. בשל סופרים הלך אחר המיקל. אין גוזרין גזרה לגזרה. לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, הימנוהו רבנן בדרבנן וכו' (ראה מגלת אסתר לספר המצות שורש ראשון). מדין תורה היתה הרשות בידי החכמים לתת לתקנותיהם תוקף מחייב בלי להמלך בציבור, אולם בדרך כלל לא נהגו כן, אלא הם העניקו לתקנותיהם תוקף מלא רק אחרי שנתקבלו ברוב הציבור וקיבלו על ידי כך את אישורן האחרון (ע"ז ל"ו א' וב'), "פשט איסורו ברוב ישראל" (דברים יז יא)

העמק דבר:

ושמת אותם שתים מערכות – לפי טוהר הלשון היה ראוי לכתוב ושמת אותם לשתי מערכות שש למערכת, אלא בא ללמדנו על הא דתנן לא סדור קנים דוחה את השבת, ולכאורה הוא פלא, דאף על גב שאין לחוש לעפושי ביום השבת, מכל מקום איך אפשר לעקור מצות מערכות בשביל טורח שבת במקדש אם לא שהיה בזה רמז במקרא, והיינו דמשמעות לשון "ושמת" מתפרש בשני אופנים, א' תחלת שימה ועשיית הענין בשום לב, ב' גמר התיקון על מתכונתו, והכי נמי פירוש "ושמת אותם" ביום הראשון תשובו לתקן הלחם על מתכונו… ומזה למדו חז"ל שיש לגזור מוקצה במדינה או טורח על חנם. וכבר ביארנו שכל גזרות חז"ל יש להם עיקר בתורה אלא שלא פירשה, ומסרן לחכמים, וכמה גזרות שגזרו חז"ל במדינה היה אסור במקדש. (ויקרא כד ו)

ושמרת משמרתו – … אלא נראה דכלפי שמשה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות כדאיתא בשבת ל', ואולי בשביל זה קרא הכתוב בדברי הימים את משה בשם אביגדור, ופירש ברבה וירא פ"א אביהם של הגודרים, היינו שגדר הוא ובית דינו את ישראל בכמה דברים שלא יבאו לאיסור של תורה, ולא היו הגזרות אלא על דורו באשר לא נשרשו ישראל עדיין בחקי התורה ומצות והיו עלולים לעבור על דיני תורה, כמו שגזר בשעתו על שבות שבת ומוקצה שלא יבואו להוצאה, ואחר כך בטלה הגזרה והותרה, עד שבא עזרא ונחמיה וחזרו וגזרו לפי צורך הדור. ובזה מובן הא דתנן במסכת ידים הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית… והרי כל זה אינו אלא מדרבנן, אלא משה רבינו גזר על זה… (דברים יא א, וראה שם עוד)

שפת אמת:

במדרש נשא הותיר מנר חנוכה עושה מדורה שהוקצה למצותו, לא יאמר אדם לא אקיים מצות זקנים, אמר הקב"ה אף עלי הן גוזרין, ותגזר אומר וכו', על פי התורה אשר יורוך וכו', דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים, דימה אותן כברזל וכנטיעה. ע"ש כל הענין, פירוש כשהחכמים תקנו המצוה חל עליה באמת הקדושה כאלו היה מפורש בתורה, כמו שכתוב ותגזר אומר וכו', ולכן אסור להשתמש לאורה, וכתוב על פי התורה שנעשה מדבריהם תורה. ואמר עוד כי ברזל יש בו חוזק גדול אבל כשאינו נטוע במקום יכולין לשמוט הברזל, ונטיעה אי אפשר לשמוט אבל הוא רך ויכולין לתלוש גוף הנטיעה, ולכן דימה דברי חכמים לנטיעה, ואף על פי כן יש בו החוזק… ותורה שבעל פה היא מה שנטעו חכמים אור התורה בלבות בני ישראל, כמו שכתוב כדרבונות שמכוונים הפרה לתלמיה… (חנוכה תר"נ, וראה שם עוד)

מצות נר חנוכה היא תורה שבעל פה, ובמדרש שלא תהא מצות זקנים קלה בעיניך אמר הקב"ה אף עלי גוזרין ואני עושה, דכתיב "ותגזר אומר" וכו', פירוש בכל מצות חכמים כמו שגוזרין על בני ישראל לעשותה כן כביכול גוזרין על הקב"ה בשמים שיסכים עמהם. ועל זה אמרו קבעום ועשאום יום טוב, שנקבע גם בשמים להיות ימים טובים, ומברכין אשר קדשנו וצונו, אם כן הוא מצות השי"ת בעצמו, כי היה גלוי וידוע לפניו מה שעתידין לתקן. ואמר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך על פי התורה אשר יורוך", פירוש כי התורה היא תמימה וסתומה וחכמים הפותחין בתורה פותחין פי הבאר של התורה זה כח תורה שבעל פה… ולכן החכמים המכוונים המצוה לאמיתה של תורה הרי במצוה זו כל התורה, וכמו שכל תרי"ג מצות תלוין בכל מצות התורה כמו כן במצות חכמים, ולא עוד שנכתב על כל מצות חכמים מצות עשה ולא תעשה "ועשית על פי הדבר לא תסור מן הדבר", והקב"ה רצה שיהיו המצות האלו על פי דברי חכמים שהם יוציאו מכח אל הפועל מצות אלו, ולכן חביבין דברי סופרים מדברי תורה שהיא חיבה יתירה שרצה בנו שיהיה הציווי והמעשה הכל על ידינו… (חנוכה תרנ"ז)

במדרש בהעלותך אל תהי מצות זקנים קלה בעיניך, שגם עלי גוזרין ואני מקיים וכו', ומביא הפסוק דברי חכמים כדרבונות שמכוין הפרה לתלמיה וכמסמרות נטועים, יש להם כח ברזל ונטועות השורש. והענין הוא כי התקנות ומצות של אנשי כנסת הגדולה הם תיקונים לנפש האדם והם תקונים למעלה, מסמרות למטה, ונטועים בשורש העליון… וכל התקנות שלהם הם רצון הבורא ית"ש כמו שכתוב שאל אביך ויגדך הוא לשון המשכה, מסמרות דרבנות, זקניך ויאמרו לך הוא שיאמרו לך רצון אביך שבשמים. (שם תר"ס)

כי ירחיב וגו'… וזה כי ירחיב שנקודה הפנימיות תתרחב לקרב הכל אל הפנימיות, את גבולך, כי חוקי התורה הם גבולים וגדר שלא יעשה האדם דבר האסור, אך בני ישראל צריכין להוסיף גבול בדברים המותרין, וזה סייג לתורה והיא תורה שבעל פה, וכפי מה שיש לאדם גבול וגדר משלו בכח היראה אשר בו יוכל לעשות עניני עולם הזה גם כן כי הגבול ישמרנו… (ראה תרל"ג)

שם משמואל:

בפסיקתא (פרשה ג')… לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה, אמר לו הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים, שנאמר על פי התורה אשר יורוך, למה שאף עלי הם גוזרין, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך… ונראה לפרש, דהנה יש להבין מה שקורין העולם לשמיני של חנוכה זאת חנוכה… אך יש להקדים מאמרם ז"ל בספרי (מטות) כל הנביאים נתנבאו בלשון כה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר, ופירש בגור אריה, שנבואת כל הנביאים היא לשעתם, ומה שהקב"ה עושה נסים לשעתו, לכן באה בלשון כה, אבל בנבואת משה שהוא נביא התורה כוללת ונצחית באה בלשון זה הדבר. ולפי זה מובן מה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה זולת הוראת שעה, כי אין הנביא רואה במקום כל כך גבוה שכולל את כל ההפכים, אלא משה רבינו ע"ה… והנה יש להבין בכל מצות דרבנן שהן נמי נצחיות, וכל מצות דרבנן שיש להן עיקר בדאורייתא או משמרת למשמרת התירוץ פשוט שזה נטפל למצות התורה, אלא למען לא יחשב כמוסיף על המצות ועובר על בל תוסיף, ולשון הוספה משמע אף כשיש עיקר… אך נר חנוכה שאין לו עיקר מן התורה שוב יקשה הלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא הוראת שעה בלבד, וחנוכה נתקן לעולם אל מול פני המנורה…

וצריך לומר דהנה אמרו ז"ל (ב"ב י"ב) חכם עדיף מנביא, והיינו שהנביא שהוא רואה הדבר כמו בחוש העין אינו יכול לראות כל כך גבוה כמו חכם המשכיל בשכלו, כי חוש השכל גבוה מן החוש הנבואי, ויכול להגיע בשכלו עד רום המעלות, ומי שהוא חכם באמת יכול להיות מרכבה לבחינת חכמה, ועל כן נרות חנוכה אינם תיקון נביאים שכבר פסקה הנבואה, אלא שחכמי הדור תיקנו בחכמתם והגיעו בחכמתם למקום גבוה למעלה מכל הפכים, ועל כן תיקון נרות חנוכה הוא נצחיות, וזה נקרא מצות זקנים…

ולפי האמור יובן מה שאנו קורין זאת חנוכה, כי זה וזאת הם הוראה אחת אלא שזה לשון זכר וזאת לשון נקבה, ומשה שהתנבא בלשון זה נכלל בו נמי לשון זאת, ועל כן אנו קורין ליום השמיני זאת חנוכה, שהוא מורה באצבע שמדרגת חנוכה היא ממקום גבוה והוא במספר שמונה ונצחי שיצדק לומר עליו זאת… (חנוכה תרע"ד)

בש"ס (ר"ה י"ח) אפילו למאן דאמר בטלה מגילת תענית, אמר ר' יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה… דמיפרסם ניסא. ונראה לפרש דהנה תורה היא נצחית ואין בה ביטול לעולם, כי הביטול הוא מצד הטבע שאין בו קיום ותמיד הוא פושט צורה ולובש צורה, אבל תורה, שכל עצמו של הטבע ומציאותו הוא מן התורה, אי אפשר שיהיה הטבע מתנגד לה ומבטל אותה… אבל תקנות ומנהגים אינם במדרגה זו ויכול להיות להם ביטול והסרה באחד הזמנים… אלא אמר רב יוסף שאני חנוכה דמיפרסם ניסא, והיינו כמו שמיפרסם ניסא לחומר העולם בכלל, כן הוא באדם עצמו, שחומר האדם מרגיש ומפרסם הנס ומתפעל, על כן אין טבעו משכח ונשאר לעולם רושם באדם, על כן לא נכון לבטלו. (שם תרע"ז)

ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' בונים זצללה"ה מפרשיסחא שכל הרחקות הן דרבנן שעשו הרחקה וגדר ומשמרת שלא יבוא לידי עבירה זולת בעבירת השקר, שגם ההרחק היא דאורייתא, כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק"… (צו תרע"ח)

פרי צדיק:

…ויש לומר בזה שדייקא בנס זה של חנוכה ראו חכמים שמופיע קדושת הנס על הזמן ולכן קבעו המצוה והברכה על הזמן. ובזה יובן שאלת הגמרא (שבת כ"ג) על ברכות נר חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר ולא תסור, ר"נ אמר שאל אביך ויגדך וגו', ולמה שאלו במצות נר חנוכה יותר משאר מצות דרבנן שמברכין עליהם כמו על נטילת ידים וברכת הלל… אמנם הוא על פי הנ"ל שבודאי יש כח להחכמים לתקן מצות וכן לעשות הרחקות וגזירות על פי הסיג לתורה, כמו שנאמר על פי התורה אשר יורוך וגו', ויש לברך עליהם וצונו, מה שאינו כן במצות חנוכה שהוא קביעות מצוה על נס זמן שכבר עבר, על זה שאלו והיכן צונו, ומשני רב אויא שגם זה נכלל בלא תסור, וזה לא ניחא ליה לר"נ דסבירא ליה שהוא רק על הוראת דיני התורה מה שאינו כן מצות חנוכה, שהוא על קדושת זמן העבר, ועל זה מייתי הפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, שלא נאמר דוקא על דיני התורה רק שתשמע להזקנים כל מה שיאמרו לך… (חנוכה כד)

…ובבבל התחיל העסק תורה שבעל פה, על ידי אנשי כנסת הגדולה, כמו שאמרו והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה, ורוב הגזירות מאנשי כנסת הגדולה, וכמו שאיתא (עירובין כ"א) הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וזה נקרא בבחינת אחוריים, שאינו מפורש שהוא דבר ה', וזהו הפירוש "השיב אחור ימינו מפני אויב" שעיקר התורה שבעל פה שהוא בבחינת אחור הוצרך כדי לתקן הרב כעס, וכמו שאיתא (נדרים כ"ב) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו', כי ברב חכמה רוב כעס, וזה מפני אויב מפני שיש שעבוד מלכיות, וכל זמן שנמצא הרע באומות על ידי זה נכנס גם בישראל השאור שבעיסה, ונצרך על זה הרוב חכמה לתקן הרוב כעס… (עקב יג)

…אך באמת מצינו בגמרא (שבת ל') ואלו משה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם וכו', וכבר עמדו על זה היכן מצינו במשה רבינו שתיקן כמה תקנות, רק ברכת הזן, וכן תיקן שיהיו שואלין ודורשין וכו' כמו שכתב סוף מגילה, אבל גזירות לא מצינו שגזר משה כלל. גם למה לא הזכיר הגמרא מגזירות אנשי כנסת הגדולה שגזרו כמה גזירות וקיימין לאחר מותם. אך זה יש ליישב דתקנות אנשי כנסת הגדולה אפשר לבטל אם היה בית דין שגדול ממנו בחכמה ובמנין, רק שאין בית דין שיהיה גדול מהם, מה שאינו כן לעתיד יכול להיות שיובטלו על ידי בית דין שגדול מהם. מה שאינו כן גזירות משה קיימים לעולם ולעולמי עולמים שלא קם עוד נביא כמשה… שמשה רבינו בעצמו הוא יהיה משיח רק שאז יהיה מדרגתו גבוהה, ממילא ישארו גזרותיו לעולמי עולמים. אבל היכן מצינו שתיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות. אך הענין שבכל מקום שנאמר הלכה למשה מסיני אין הפירוש שנמסר לו למשה ההלכות, דהלכות נאמר רק על תורה שבעל פה שלא נכתב… רק שנמסר למשה הכח לדרוש בפלפולו מן התורה ולהמציא ההלכות… (תצא טו)

ר' ירוחם:

ועוד בזה דבר. חוה אמרה, "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", וברש"י:, הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון. אגלה לכם סוד גדול, מרוב אהבה שיש לי לכם. החובת הלבבות מבאר מענין תוספות על המצות שאינו ראוי להוסיף סתם גדרים וסייגים, ואף שגדרים וסייגים אינם נכנסים תחת איסור בל תוסיף מכל מקום רואים שהחובת הלבבות אין רוחו נוחה מענין של תוספות, ואומר שרק לצדיקים וחחסידים הוא ראוי. וביאור הדברים, שרק אם האדם מרגיש בנפשו שהתורה אינה עליו כמשא, אז יכול להוסיף, ואם לא הרי יוכל היות שאדרבה מה שמוסיף על התורה מזה גופא תיעשה התורה עליו כמשא, ואז סכנתו גדולה לפרוק מעליו כל עול התורה. חז"ל יראו מאד מזה, שהתורה לא תיעשה על האדם כמשא. וזהו ביאור דברי חז"ל (ירושלמי נדרים ט' א') שאמרו, לא דייך במה שאסרה תורה וכו'. חוה הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, כי אחר שהציווי נעשה עליו למשא אז משליך מעליו אף העיקרים. וזהו הסכנה הכרוכה בתוספות, וכל זה מדרכי היצר. (דעת תורה בראשית עמוד יט)

…מכאן נבין כל הגזרות דרבנן, וכל ההרחקות. לנו נדמה כי אלו הן רק גזרות דרבנן בעלמא, מעתה אנו שומעים כי הן הן יסוד התורה, מה היה רצון ה' באדם הראשון, רק שלא יעמדו על ידי הגבול, כי בדעתנו הסכנה הגדולה בעמידה ליד הגבול, וכי גם בעמידה על יד איגרא רמא יכולים ליפול לבירא עמיקתא, הרי ודאי כי מוכרחות הן ההרחקות. אל תאמין בעצמך. סחור סחור אמרי לנזירא לכרמא לא תקרב. (שם עמוד מד)

ואגלה לכם סוד של דברים. מצינו בתורה ענין של גדרים וסייגים לכל מצוה ומצוה עשו חז"ל סייגים וגדרים, כמה וכמה איסורי דרבנן יש לנו רק למצות שבת, והמקור הוא מנזיר, שהזהירה תורה והרחיקה אותו מכל אשר יעשה מגפן היין, ואמרו ז"ל (ע"ז י"ז) סחור סחור לכרמא לא תקרב. יסודו של הגדרים הוא להתרחק מהעבירה, ריחוק אחר ריחוק, וכמו אש בוערת שהאדם מתרחק ובורח ממנה הרחק כמטחוי קשת, ואף שבודאי ברור לא יקרב ולא יגע בזה בשום אופן, אבל כן הוא בטבעו של אדם, אבל אבק שרפה לא ישא אדם אפילו ריח של אש, ומדוע, משום שיכול להתפוצץ. אומות העולם אינם מבינים איסור יחוד, וזהו מפני שאינם מפחדים כל כך אם יעברו על העבירה, כשאדם חרד מעבירה כמו מן אש בוערת עושה הוא גדרים וסייגים, אבל כשאין הדבר אצלו מסוכן כל כך אינו עושה סייגים… (שם עמוד קנד)