המן
(ראה גם: אחשורוש, אסתר, מרדכי, פורים)
תנ"ך:
אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו. וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן ציוה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה… וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו, וימלא המן חימה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי…
ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם. אם על המלך טוב יכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך… ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלשה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז… והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה… (אסתר ג א והלאה)
ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חימה. ויתאפק המן ויבא אל ביתו וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו. ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו, ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך. ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי, וגם למחר אני קרוא לה עם המלך. וכל זה איננו שוה לי, בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך. ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו ובא עם המלך אל המשתה שמח, וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ. (שם ה ט והלאה)
…ויבא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני. ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו. יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו…. ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך, אל תפל דבר מכל אשר דברת. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי, וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. וישב מרדכי אל שער המלך, והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש… ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו, ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר. (שם ו ד והלאה)
ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה, והמן נבעת מלפני המלך והמלכה… והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן, והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו. ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמשים אמה, ויאמר המלך תלוהו עליו. ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה. (שם ז ו והלאה)
תלמוד בבלי:
ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, אמר רבא בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי, ומנו רבנן, ולבסוף בכל היהודים. תנא כיוון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.
ישנו עם אחד, אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן, אמר ליה תא ניכלינהו, אמר ליה (אחשורוש) מיסתפינא מאלקיו דלא יעבד לי כדעבד בקמאי, אמר ליה ישנו מן המצוות, אמר ליה אית בהו רבנן, אמר לו עם אחד הן, שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך מפוזרין הם בין העמים, שמא תאמר אית הנאה מינייהו, מפורד, כפרידה זו שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו, תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן. ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י (שבת היום פסח היום). ולמלך אין שוה להניחם, דאכלו ושתו ומבזו למלכות, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו… אמר רבי אבא משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיה לאחד תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ, בעל חריץ אומר מי יתן לי תל זה בדמים, בעל התל אומר מי יתן לי חריץ זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך, אמר לו טול אותה בחינם והלואי… (מגילה יג ב)
ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו, וכמה רוב בניו, אמר רב שלשים, עשרה מתו, ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים, ורבנן אמרי אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הוויא, דכתיב שבעים בלחם נשכרו, אל תקרי שבעים אלא שבעים. ורמי בר אבא אמר כולן מאתים ושמונה הוו, שנאמר ורוב בניו, ורוב בגימטריא מאתן וארביסר הוו, אמר רב נחמן בר יצחק ורב כתיב… (שם טו ב)
לא נעשה עמו דבר, אמר רבא לא מפני שאוהבים את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן… ועשה כן למרדכי היהודי, אמר ליה מנו מרדכי, אמר לו היהודי, אמר ליה טובא מרדכי איכא ביהודאי, אמר ליה היושב בשער המלך, אמר ליה סגי ליה בחד דיסקרתא (כפר), אי נמי בחד נהרא, אמר ליה הא נמי הב ליה, אל תפל דבר מכל אשר דברת.
ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, אזל אשכחי דיתבי רבנן קמיה ומחווי להו הלכות קמיצה… אמר להו לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה דלא תכוו בגחלתו. ההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך (חכה) עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו במאי עסקיתו, אמר ליה בזמן שבית המקדש היה קיים מאן דמתנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה, אמר להו אתי מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי, אמר ליה רשע, עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי. אמר ליה קום לבש הני מאני ורכוב האי סוסיא דבעי לך מלכא. אמר ליה לא יכלנא עד דעיילנא לבי בני (שאתרחץ) ואשקול למזייא (אסתפר), דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי. שדרה אסתר ואסרתינהו לכולי בי בני ולכולהו אומני, עייליה איהו לבי בני ואסחיה, ואייתי זוזא (מספרים) מביתיה וקא שקיל ביה מזייה. בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח (נאנח המן), אמר ליה אמאי קא מיתנחת, אמר ליה גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכל רברבנוהי השתא לישווייה בלאני וספר. אמר ליה רשע, ולא ספר דכפר קרצום היה עשרים ושתים שנה…
אמר ליה סק ורכב, אמר ליה לא יכילנא דכחישא חילאי (חלש אני) מימי תעניתא. גחין וסליק, כי סליק (כשעלה על גבו) בעיט ביה, אמר ליה לא כתיב לכו בנפול אויבך אל תשמח, אמר ליה הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך. כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן חזיתיה ברתיה (ראתה אותו בתו של המן) דקיימא אאיגרא, סברה האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי, שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה, דלי עיניה וחזת דאבוה הוא, נפלה מאיגרא לארעא ומתה…
כי אין הצר שווה בנזק המלך, אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך, איקני בה בושתי וקטלה, השתא איקני בדידי ומבעי למיקטלי… והמן נופל, נפל מיבעי ליה, אמר רבי אלעזר מלמד שבא מלאך והפילו עליה, אמר ויי מביתא ויי מברא… (מגילה טז א)
מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק… (גיטין נז ב)
…דתניא לא תשתחוה להם, להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, יכול אפילו נעבד כהמן, תלמוד לומר ולא תעבדם, והא המן מיראה הוה נעבד. ורבא כהמן ולא כהמן, כהמן דאיהו גופיה עבודה זרה, ולא כהמן, דאילו המן מיראה והכא לאו מיראה. (סנהדרין סא ב)
המן מן התורה מניין, המן העץ… (חולין קלט ב)
סדר עולם:
…כל חמשה שנים היה המן כונס שלל למרדכי… בי"ג ניסן כתב המן את הספרים להשמיד להרג וגו', בט"ו בניסן נכנסה אסתר לפני המלך, בי"ו בניסן תלו את המן… (פרק כט)
מסכת סופרים:
אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא, תירגם רב יוסף בתר פתגמיא הדין רבי מלכא אחשורוש ית המן המדתא אגגי בר ביזא בר אפליטוס בר דיוס בר דיזוט בר פרוד בר נידן בר בעלקן בר אנטמירוס בן הורד בר הורורוס בר שגר בר נגר בר פרמשתא בר ויזתא בר עמלק בר לחינתיה דאליפז בוכריה דעשו… (פרק יג ו)
פרקי דר' אליעזר:
רבי פנחס אומר שני עשירים היו לפנים בעולם, קרח בישראל והמן בשושן שלקח כל אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות קדשי הקדשים, וראה המלך את עשרו ואת עשרת בניו ורצה המלך לרוממו ולגדלו, וציוה המלך להיות כל העם כורעים ומשתחוים להמן. ומה עשה המן, עשה לו תבנית גלולים מרוקם על בגדו, וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לתועבה, וראה מרדכי ולא קבל עליו, ונתמלא חימה עליו, ואמר היהודים הללו היו שונאים לאבותי מעולם, ועכשיו אני אומר למלך לאבד אותם לעולם ועד. מה עשה נכנס לפני המלך ואמר לו, ישנו עם אחד מפוזר וגו' ואינם עושים רצונך, אם על המלך טוב קח את חצי ממוני ותתן לי רשות עליהם. אמר לו הרי נתונים לך חנם… רבי יוסי אומר אסטרולוגוס היה המן וכתב אגרות פתקין והפיל גורלות לידע בין יום ליום ובין מזל למזל חודש לחודש…
ושמעה אסתר ותשש כחה, שנאמר ותתחלחל המלכה מאד, ושלחה וקראה להתך נאמן ביתה לידע מה נעשה… וראה המן להתך יוצא ובא והרגו…
כיון שאכלו ושתו אמר המן בלבו המלך מגדל אותי, ואשתו מרוממת אותי ואין גדול ממני בכל המלכות, שנאמר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב… בלילה ההוא נדדה שנת המלך… וראה בחלומו להמן שנתן את הסייף להרגו, ונבהל ועמד משנתו, ואמר לבני המן שמשיו וסופרים שלו לקרות בספרים לידע מה שעברו עליו… מיד אמר המלך לעבדיו קראו לי להמן, אמרו לו הרי הוא בא בחוץ, אמר המלך אמת הוא הדבר שראיתי בחלום, לא בא השעה הזאת אלא להרגני… אמר לו אדוני המלך אם אתה רוצה לעשות יקר לאיש אשר אתה חפץ בו יביאו לבוש אשר לבש בו המלך ביום שהמליכוך, ואת הסוס אשר רכבת עליו ואת הכתר אשר נתן בראשך ביום שמלכת, אמר לו רשע, לא דייך אלא על הכתר שבראשי, אם כן מה הנחת לי, כיון שראה המן שכעס המלך על הכתר חזר ואמר ונתון הלבוש והסוס (בלי הכתר)…
אמר לו המלך צא ועשה כן למרדכי היהודי. כיון ששמע זה המן מיד נבעת ונבהל, אמר לו אדוני המלך יש מרדכי הרבה, א"ל היהודי, אמר לו יש יהודים הרבה ששמם מרדכי, אמר לו היושב בשער המלך, אמר לו אדוני המלך לא הייתי חושב כי אם על גדול מזה הייתי אומר, אבל לזה תן שדות וכרמים ודיו אבל אלו מה יועילו לו. א"ל לך עשה כאשר דברת וגם אני יכול ליתן לו כל מה שגזרת בפיך. אמר לו המלך חי ראשי ומלכותי לך נאה לעשות כן…
מה עשה אליהו ז"ל נדמה כחרבונה אחד מסריסי המלך א"ל יש עץ בביתו של המן מבית קדשי הקדשים, גבוה חמשים אמה, שנאמר (מלכים א' ו') ואת אולם העמודים עשה חמשים אמה ארכו, מיד צוה המלך לתלותו עליו…
רבי אליעזר אומר מ' בנים היו לו להמן, עשרה שהיו סופרי המלך, ושלשים בכל המדינות… (פרק נ)
מדרש רבה:
דבר אחר נבחר שמו של מרדכי מעשרו של המן, אמר רבי יאשיה מה עשה אותו רשע, הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש, אמר לו הקב"ה חייך נבחר מכסף ומזהב חן טוב (משלי ט"ז) נבחר חנה של אסתר… כיון שבא הרשע עם הממון א"ל המלך הכסף נתון לך, אמר הקב"ה כך אתם מוכרים שלי על שלי… חייך מה שאמרת הכסף נתון לך וגו' כך (אסתר ח') ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן. (שמות פרשה לג ו)
רבי אומר ויגרש מפניך אויב זה המן, שנאמר (אסתר ז') איש צר ואויב המן, ולמה צר ואויב, אלא צר למעלן ואויב למטן, צר לאבות ואויב לבנים, צר לי ואויב לך. ויאמר השמד אלו בניו… (שם פרשה לח ה)
המן אמר שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולא היה יודע שהבנות נישאות לאנשים פרות ורבות מהן, אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג ולאבד… (ויקרא פרשה כז יא)
רבי לוי אמר היא עמדה להם בימי המן, דאמר רבי לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני, הוון תלמידוי יתבי תניין קמוי אמר להם עמדו וברחו שמא תכוו בגחלתי… אמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש היום הזה, אמר להון הדין עומרא במאי הוה, דדהב או דכסף, אמרו לו דשערין, אמר להון וכמה הות טימי דידיה בי' קנטרין, אמרין ליה סגין בי' מנין, אמר להון קומו, דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא.
כיון דשמעה אסתר כן אפקת כרוז בכל מדינתא ואמרה לא יפתח בר נש חנות בגו שוקא, כל עמא יפקון להון פרטי דיהודאי בעי למצטלבא (יצאו לראות שלטון היהודים רוצים להעלותו ולהראות כבודו)… א"ל שוטה שבעולם לית את ידע דאנא מן שקא ומן קטמא (אפר) אית בר נש לבוש פורפירא דמלכא דלא סחי, מה את בעי לבזוייה למלכותא, אזל בדיל בלנאי ולא אשכחיה, מה עבד אסר מטו מסותיה ועל מזגיה וקנחיה ועל אסחיה (קשר בגד מזוהם והסיק המרחץ והיה מקנח בית המרחץ והרחיץ אותו)… מאן דעבד מנסטאר פלטין אתעביד בלנאי וספר, אמר ולינא חכים לאבוה דההוא גבר שחיק טמיא בכפר קרינוס בלנאי וספר ואילין אינון מאניה ספוריה (ואלו כלי עבודתו)… (שם פרשה כח ו)
דבר אחר וכשוכב בראש חבל זה היה המן, שבקש להרוג את כל היהודים הם ובניהם ולבוז את ממונם, ובקש לתלות את מרדכי, לכך הגיע לו מדה כנגד מדה, שמת הוא ובניו ולקח מרדכי את ממונו, לכך נאמר וכשוכב זה היה המן שמת מיתה משונה… (במדבר פרשה י ה)
אמר רבי פנחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים, הנחש והמן הרשע… המן מאחר הדברים האלה גידל המלך וגו' עד ויתלו את המן ע' פסוקים. (שם פרשה יד כד)
ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו נחש זה המן, שהיה נושף עמא כנחש, הדא הוא דכתיב (עזרא ד') רחום בעל טעם ושמשי ספרא זה בנו של המן, כתבו אגרא חדא על ירושלים לארתחששתא מלכא… (אסתר פתיחא)
ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים, מה ראה ממוכן לקפוץ בעצה תחלה, מכאן שהדיוט קופץ בראש… ר' יוחנן אמר תלתא אמוראין, חד אמר על ידי שהיתה (ושתי) מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן, וחרינא אמר על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים, וחרינא אמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות… (שם פרשה ד)
אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו', זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ז) כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים, שאין מפטמין אותן לטובתן אלא לטבחה, כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו… כך אמר הקב"ה אילו נהרג המן כשירד ויעץ לאחשורוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי יודעו, אלא יתגדל ואחר כך יתלה, הרי אויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלין, וכתיב (איוב י"ב) משגיא לגוים ויאבדם…
ר' פנחס אמר שני עשירים עמדו בעולם, אחד לישראל ואחר לאומות העולם, ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם, קרח בישראל שמצא אוצרות של כסף וזהב שהטמין יוסף, והמן באומות העולם לקח אוצרות מלכי יהודה, וכיון שראה המלך את עשרו ועשרת בניו לפניו ושרים עמד וגדלו ורוממו… מה עשה המן עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לע"ז…
משל דהמן רשיעא למה הדבר דומה לעוף שעשה קן על שפת הים ושטף הים את קנה, אמר איני זז משם עד שאעשה ים יבשה ויבשה ים, מה עשה נוטל מים מן הים בפיו ושופך ליבשה, ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים. בא חבירו ועמד לו על גביו וא"ל ביש גדא וטמיא מזלא, סוף סוף במה את יכיל, כך אומר הקב"ה להמן הרשע אי שוטה שבעולם, אני אמרתי להשמידם כביכול ולא יכלתי, שנאמר (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד, חייך רישך מתורם חלף רישיהון, דאינן לשיזבא ואת לצליבא.
תני כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר איך אני שולט בהן, הריני מפיל גורלות, ורוח הקדש צווחת ועל עמי ידו גורל, א"ל הקב"ה רשע בן רשע גורלך עולה להצלב, הפיל פור הוא הגורל עליו נפל הגורל… בתחילה הפיל פור בימים, שנאמר מיום ליום, הפיל פור ביום אחד בשבת, עמד שרו לפני הקב"ה ואמר רבונו של עולם בי נבראו שמים וארץ… כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בט"ו בו… עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות, התחיל הרשע לשמוח. חזר ובדק מזלות, טלה זכות פסח, הה"ד איש שה לבית אבות… בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות, ושמח מיד ואמר, אדר אין לו זכות ולמזלו אין לו זכות, ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובא' באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כל, אני בולע אותן. א"ל הקב"ה, רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעים.
ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד, אותו שנאמר בו (דברים ו') ה' אחד ישן לו מעמו, א"ל הקב"ה אני אין לפני שינה, הה"ד (תהלים קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואתה אמרת יש לפני שינה, חייך שמתוך שינה אני מתעורר על אותו האיש ומאבד מן העולם… דבר אחר ישנו עם אחד, א"ל שניהן רברבן שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יום טוב, שהן מכניסין פחת בממונו של עולם, חדא לשבעה יומין שבתא, חד לתלתין יומין ריש ירחא, בניסן פסחא… א"ל אחשורוש כך הם מצווין בתורתן, א"ל המן אילו היו משמרים את מועדיהם ומועדינו יפה היו עושין, אלא שמבזים מועדיך, ואת דתי המלך אינם עושים, שאין משמרים לאקלנדס ולא סטרגילא. א"ל הקב"ה, רשע אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך, זה ימי הפורים, הה"ד (משלי י"ט) פי כסיל מחיתה לו.
ולמלך אין שוה להניחם, כל מה שהיה המן מקטרג את ישראל מלמטה היה מיכאל מלמד עליהם סנגוריא מלמעלה, אמר לפניו, רבונו של עולם אין בניך מתקטרגין לא על שעבדו ע"ז ולא על שגלו עריות ולא על שפיכות דמים, אלא אין מתקטרגין אלא על שהן משמרין את דתותיך, א"ל חייך לא שבקת ולא אשבק, הה"ד (ש"א י"ב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול…
אם על המלך טוב יכתב לאבדם, אמר ריש לקיש בשעה שאמר המן הרשע לאחשורוש בא ונאבד את ישראל מן העולם, א"ל אחשורוש לא יכולת להון בדיל דא-לההון לא שביק לון כל עיקר, תא חזי מה עביד לון למלכין קמאי דהוון קומינין דהוון פשטין ידיהון עליהון… ואנן דלא מעלינן כוותייהו על אחת כמה וכמה, שביק לך מלמללא תוב בפתגמא דנא. ואף על פי כן היה המן הרשע מטרד על אחשורוש על פתגמא דנא כל שעתא ושעתא ומיעצו עצות רעות על ישראל, א"ל אחשורוש הואיל וכך נמלך בחכמים ובחרטומים, מיד שלח וקבץ את כל חכמי אומות העולם, באו כלם לפניו, ואמר להם אחשורוש רצונכם שנאבד אומה זו מן העולם, א"ל כלן בבת אחת, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ורוצה להשליך בדבר זה, שאם אתה מאבד ישראל מן העולם אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שנתנה להם לישראל… לך והתבונן במלכים הראשונים שעברו על שפשטו ידיהם בישראל מה עלתה להם, כמו פרעה וסנחריב, מיד אמר לון המן, א-לוה שטבע לפרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו ושרף את היכלו והגלה את ישראל ופזרן בין האומות, והיכן כחו וגבורתו… כיון שאמר להון כן בענין הזה מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל וכתבו אגרות וחתמו. וכן כתבו באותן אגרות: שלום לכם עד אין חקר יודע לכם שאדם אחד יש בינינו ולא ממקומנו הוא אלא מזרע המלוכה הוא מזרע של עמלק ומגדולי הדור הוא והמן שמו, ושאל ממנו שאלה קטנה וקלה על עם אחד אשר יש בינינו… ועדיין לא שנו מעשיהם המכוערים ואף על פי שהם בגלות בינינו מלעיגין אותנו ואת אמונת אלהינו, ועכשיו הסכמנו כולנו לדעה אחת והפלנו גורלות לאבדן…
ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר… כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, א"ל המן מה היא השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות.
א"ר יצחק נפחא המן הרשע בעלילה גדולה בא על ישראל, הה"ד ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה וגו'… אמר המן לאחשורוש אלקיהם של אלו שונא זמה, העמד להם זונות ועשה להם משתה, גזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונכם, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש. כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגורים, כדי שיהא פתחון פה עם מדת הדין לקטרג עליכם לפני הקב"ה. ולא שמעו לדברי מרדכי… (אסתר פרשה ז, וראה שם עוד)
…ולאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה והיו צועקים ובוכים, ומנה אותם ומצא שם שנים ועשרים אלף תינוקות, השליך עליהם שלשלאות של ברזל, הפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחילה ואחר כך אתלה את מרדכי… באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים, ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים… (שם פרשה ט)
ואמר רב צריך לומר ארור המן ארורים בניו, ארורה זרש אשתו, כדכתיב (משלי י') ושם רשעים ירקב… (שם פרשה י)
שוחר טוב:
אמרו רבותינו מאה בנים היו לו להמן, עשרה נהרגו ועשרה נתלו והשאר סבבו על הפתחים שנים עשר חודש ובסוף נהרגו… אבירי בשן כתרוני אלו בניו של המן… כי סבבוני כלבים אלו בניו של המן… תאנא לשלשה חלקים נחלק ממונו של המן, שליש למרדכי ואסתר, ושליש לעמלי תורה, ושליש לבנין בית המקדש… (מזמור כב)
מדרשים:
וימלא המן חמה, מה עשה המן, כשעבר ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו בא לו מצד אחר ועשה עצמו כאלו ששאל מרדכי בשלומו, והשיב לו ואמר עליך שלום, אמר מרדכי אין שלום אמר ה' לרשעים, מיד וימלא המן חמה… (מדרש אבא גוריון)
אל תפל דבר, נשטח לפניו בבכיה ואמר בבקשה ממך אדוני אל תעשני שחוק במדינה, מיד שאג עליו המלך כאריה ואמר אל תפל דבר. מיד הלך, כיון שראו מרדכי בא והסוס בידו אמר כמדומה אני שרשע בא להרגיני, אמר לתלמידיו ברחו לכם שלא תכוו בגחלתי, אמרו בין חיים ובין מתים עמך. מה עשה נתעטף בטליתו ועמד לו להתפלל…
ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש, כיון שעברו דרך בית המן עלתה שבחטנות בתו של המן לגג והיתה סברה שאותו על הסוס אביה ואותו שהולך לפניו מרדכי, נטלה עציצה של בית הכסא ושפכה על ראש אביה, העלה ראשו והכירה בו שהיה אביה ונפלה מן הגג ומתה. (שם פרשה ו)
ילקוט שמעוני:
…והיה המן מבקש קורה של חמשים אמה ולא מצאוה אלא קורה שהיתה בביתו שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקדרוניא, ונטל נסר אחד מתיבתו של נח שעשה הקב"ה זכרון לעולם שידעו דורות עולם שהביא מבול לעולם…. (שמות פרק טו, רנו)
…עבר הוא ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו, בא לו המן ועשה עצמו כאילו שואל בשלומו של מרדכי, אמר לו מרדכי אין שלום אמר ה' לרשעים, וימלא המן על מרדכי חמה… (אסתר פרק ג, תתרנד)
פעם אחת נתן המלך ממון ושגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה, נטל המן ממון שלו ואכלו, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום, בא אצל מרדכי אמר לו הלויני, אמר לו אין אני מלוה אלא אם כן תמכור את נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו… (שם פרק ה, תתרנו)
מדרש הגדול:
המן נאמר בו ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו, שלקח את כל אוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית המקדש. ומנין ששמע לאשתו ונפל, שנאמר ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ וגו', ונפל, הוי בוטח בעשרו הוא יפול. (במדבר טז א)
תרגום יונתן:
שבעים בלחם – על בני המן התנבאה… (שמואל א ב ה)
אשר יבא אל המלך – המן הרשע גזר שלא יבואו אל המלך כי אם על פי המן… (אסתר ד יא)
ביום השלישי – התפללה ואמרה אל תתנני ביד אחשורוש והמן שהרג את ושתי כדי שהמלך ישא את בתו… (שם ה א)
ורוב בניו – מאתים ושמונה חוץ מי' ממונים על הפלכים ושמשי סופר המלך. (שם שם יא)
יעשו עץ – …ולא פשט בגדיו וקרא לנגרים ולנפחים, בניו מרקדין ואשתו מנגנת בכנור… קם לנסות העץ בקומתו, ויצאה בת קול ואמר לך נאה העץ. (שם שם יד)
רש"י:
וכל זה איננו שוה לי – לרז"ל שהראהו מרדכי שטר שמכר עצמו על חוסר מזונו כשנתמנו שניהם ראשי גייסות במלחמה. (אסתר ה יג)
עשרת בני המן – בסדר עולם, אלו שכתבו שטנה על יהודה וירושלים שיבטלו בנין בית המקדש. (שם ט י)
רבינו בחיי:
ועל דרך השכל: ענין המגילה הזאת וכל המאורעות שבה הכל רמזים לעתיד, כי העולם השפל בעל תמורה והגלגל מתהפך… שהעולם מונהג על ידי ז' כוכבי לכת כשליח העושה שליחותו, שנים מהם רעים ומזיקים לכל דבר, שבתאי ומאדים, ושנים טובים ומועילים נוגה וצדק… ורז"ל הבינו במלת אחשורוש ב' לשונות, ראש ושחרות, שאמרו אחיו של ראש ובן גילו של ראש, כי שבתאי ראש הכוכבים בראשית הבריאה, ולשון שחרות שהושחרו פניהם של ישראל בימיו. והמן למאדים שבא לשפוך דמן של ישראל, והוא מזרע עמלק בן עשו הנקרא אדום… (כד הקמח פורים)
בעל הטורים:
מחה אמחה – בגימטריא זה המן. (שמות יז יד)
והסתרתי פני מהם והיה לאכול – סופי תיבות בגימטריא המן, וזהו שאמרו בחולין קל"ט ב' ואנכי הסתר אסתיר רמז לאסתר. (דברים לא יז)
עקדה:
כי כן ציוה לו המלך – והציווי לא התפרסם ברבים, ועל כן היתה למרדכי התנצלות שלא השתחוה, והמן התחכם לעשות צלם על בגדיו, כדי שעל ידי זה יתקיים ציווי המלך. (אסתר ג ב)
בשם המלך אחשורוש נכתב – אף שאמר לו שיכתב בשם עצמו… (שם שם יב)
ונשלוח ספרים – בספרים הראשונים כתב לשרים את כל מחשבתו, ובשניים כתב שיש לקיים את הצו ביום אחד. (שם שם יג)
מי הוא זה – גדולת המן היתה על עצתו בדבר ושתי, ועתה הכיר המלך שלא לטובתו התכוון, אחר ששלח ידו גם באסתר שמצאה חן בעיניו. (שם ז ה)
איש צר – סבותיו הן מהיות רשע בעצמו, ומהיותו אויב מבטן ומלידה. (שם שם ו)
יוסף לקח:
גידל המלך – רוצה לומר שנזכר כבר בגדולה, ודרשו מזה שהיה ממוכן. מעל כל השרים – שקודם היה אחרון לז' השרים, והיא מדה כנגד מדה על שגדל הוא את המלך בעצתו שאינו צריך להמלך ביועצים. (אסתר ג א)
ויגידו להמן לראות – כי הוא מגאוותו לא הביט כלל אל המשתחוים. (שם ג ד)
לפני המן – לדעת מתי שעתו מצלחת, ולא חשש לדעת מזל ישראל כי ראה בשפלותם… והמן מצא שמזלו חזק לנצח בי"ג באדר אבל בחסרון ממון, על כן רצה לתת לאחשורוש הכסף. (שם ג ז)
מפוזר – רצה לפזר חששות המלך ולהראותו תועלת בהשמדתם. אמר שאינם עם במקום אחד שיקרא מלכות קטיעא בהשמדתם, וגם מפורד – בפיזורם אינם מתחתנים בעמי הארץ שיהיו נאהבים להם. ודתיהם שונות – שונים במלבושיהם וכו' כך שכל העמים שונאים אותם ולא ימרדו אם ישמידם. ואת דתי המלך – אינם בעלי אומנות אלא פורעים מס, ואת זה אפרע בשבילם, ואמר יכתב לאבדם – משמע הרג וגם שעבוד לעבדים, איך שיתרצה המלך, ולא ציוה שיהרגום עבדי המלך אלא העמים, ויראו בזה שנאתם אותם. (שם ח וט)
ויקראו סופרי – ממשמרותם לבא לכתוב, ובאגרות הראשונות כתבו מטעם המלך על משמרותם. אל אחשדרפני – כדי להסתיר הדבר כתב לכל אחד מהם בפני עצמו, והכתב הגלוי היה להיות מוכן ביום זה למלחמה, ולכל אחד כתב כאילו השמדת היהודים רק במדינתו בלבד. ונשלוח ספרים – לא עסק במשלוח בעצמו, אלא ישב לשתות. (שם שם יב ויג)
ויצא המן ביום ההוא – אחרון לשמחתו, או עכשיו היה בטוח, כי עוד חשש שיש לאסתר קירוב דעת אל מרדכי ותבקש עבורו. ולא קם – עד עכשיו חשב שמרדכי בוטח על שגידל המלכה בביתו ולכן אינו משתחוה, ועכשיו ראה שאין המלכה חוששת למרדכי. ויתאפק – שברגע הראשון רצה לומר למלך שמרדכי עובר על מצותו, כי לפני שאר השרים קם אף על פי שהוא יהודי, ורק מפניו אינו קם. ויבא אל ביתו – נתחרט מלומר עכשיו אל המלך, שאין זה מכבודו. (שם ה ט וי)
יעשו עץ – נשאר רק הטעם הג' שזו פחיתות להמן לבקש הריגת אדם אחד, לכן יעצוהו שיבא אל המלך נגד מנהגו בבקר השכם לפני השרים ויבקש ממנו, ולא יוודע שהריגת מרדכי ממנו… וכל אלו סבות רב העליליה, שכך לא היה שם שרים אחרים להוליך את מרדכי על הסוס, ונצטוה המן להוליכו. (שם שם יד)
אשר המלך חפץ ביקרו – ללמדך כמה חפץ המלך להקטין שכר מרדכי, שלא אמר "בגדולתו", וזה הסבה לכבודו, שמתוך כך חשב המן שהשכר בעדו, כי לאחר היה המלך אומר בגדולתו, אבל אותו אי אפשר לגדל עוד, ולכן הרבה השכר מאד. (שם ו ה)
אשר קרהו – מיהר לנחמם בל יחשבו כי מרדכי נצחהו בטענות לפני המלך, אלא כל זה רק מקרה, ואדרבא יקל לו עכשיו לתלותו על עברו מצות המלך, ולא יוכל להציל את עצמו שעוד לא קבל שכר על הצלת חיי המלך. ואשתו שדעתה קלה קבלה דבריו, אבל חכמיו יעצוהו שעתה לא יבקש מהמלך על מרדכי… עודם מדברים – ייעצוהו לסתור העץ כי התחיל ליפול ואם כן מלחמת אלקים היא, ובהתווכחו עמם שמעו הסריסים הוויכוח, ומכאן ידע חרבונה למי העץ. (שם שם יג)
והמן נבעת – גם זה מחכמתו, שקשה לבקש משני אויבים יחד, והמתין עד שהמלך הלך, ובקש מאסתר, וגם זה נהפך לרעתו, שהמלך חשב שרוצה לכבוש את המלכה. (שם ו ז)
אלשיך:
גידל המלך – לעשות נחת רוח לאסתר, שבעצתו נהרגה ושתי. וגידלו בב' הדרגות על ז' השרים, כי אין הדבר כדת פרס שיהיה שר אחד גדול מהאחרים, וזה שאמר "גדל וינשאהו", "וישם את כסאו". (אסתר ג א)
משתחוה לו – מרדכי אמר שלא ישתחוה להמן גם אם יסיר העבודה זרה, וניסה המן והסיר הע"ז ובכל זאת אינו משתוה לו. (שם שם ה)
ישנו עם אחד – שלא התחתנו בעמים האחרים שיעמדו לצדם. ומפורד – בעלי פירוד, ולא יתקבצו להלחם. בין העמים – ואינם יכולים להתקבץ גם על ידי פחד מוות. ודתיהם שונות – אינם על פי השכל, ולכן לא ירע בעיני העמים אם המלך יאבדם. לאבדם – משמע גם איבוד ממונם, שקודם רצה לבחון מה בלב המלך. (שם שם ח)
ולא קם ולא זע – מתחלה רק לא יכרע ולא ישתחוה שהוא חוק לע"ז אבל מפני אדם חשוב קמים, ועכשיו שראה כי ה' עם אסתר אפילו לא קם ממנו, ולכן התמלא המן חמה. (שם ה ט)
גבוה חמשים אמה – כדי לצרף נ' כחות הטומאה, אולי יוכלו להתגבר על מרדכי, ולכן הלך אל המלך בלילה שאז שולטים כחות אלו. (שם שם יד)
עודם מדברים עמו – ומבקשין לבאר הדבר על פי אסטרולוגיה, ובקרוב היו מבארים לו שגם אסתר מזרע בנימין והיה נזהר ללכת, כבר הבהילוהו סריסי המלך. (שם ו יד)
איש צר ואויב – מקודם היה צר לושתי, ועתה אויב לי, שעל ידי ניצל המלך מבגתן ותרש. (שם ז ד)
מהר"ל:
…ויש אומרים "גדולה" זו מדי, שנאמר אחר הדברים האלה גידל המלך וגו', שהיה מלכות מדי מגדלת את המן, כאשר אמרו שאחשורוש גידל את המן יותר ממנו, שדרשו וישם את כסאו – שהיה עושה לו בימה למעלה מבימתו, והוא לגודל כח עמלק, ומזה תבין גודל כח המן… ומה שהיה מגדיל אותו יותר מן המלכות, שהיה חושב שעל ידי גדולה זו תקבל כל מלכותו גדולה, לפיכך היתה גדולה זו מעין ע"ז להמן, וזה שאמרו במדרש שלא היה מרדכי רוצה להשתחוות לו, שעשה עצמו ע"ז, שהיה גדול מן המלכות, ואין גדול מהמלכות אלא אלוהות. (גבורות ה' פרק ח)
…ולפיכך הז' הזה שהוא ממוכן הוא נגד כח מאדים, והמן גם כן נגד כח מאדים, שהרי מספרו מאדים, ולכן היה כחו להשמיד ולהרג הכל, ולכך אמרו במגילה י"ג שממוכן הוא המן… שהם שוים בכח אחד, אבל אינו המן ממש, שהרי שרים אלו נתלו (כבתרגום שני ב' א')… (אור חדש ד"ה ויאמר המלך)
…אמר הקב"ה אילו נהרג המן כשיעץ לאחשורוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי שידע, אלא יתגדל ואחר כך יתלה… וגידלו עד שלפי כחו היה רוצה לאבד את ישראל בכחו הגדול, ולכך בא עליו העונש בכח, עד שנתלה עם בניו בפעם אחת. ועוד נתגדל שיראו שאינו מוכן לפורענות מעצמו, אלא יד ה' עשתה זאת, ועוד שמה שביטל בנין בית המקדש לא נודע אל הכל, ולא יהיו תולין בדבר זה, וכשרצה לאבד את ישראל נודעה רעתו, וידעו שה' נפרע ממנו…
וידוע כי מרדכי והמן משורה אחת יצאו, ולפיכך הגדולה שבאה לאחד ראויה גם לשני, שמשורש אחד יצאו, אבל בסוף האחד נוטל הגדולה מהשני, כי רק מתחילה קודם שהגיעו לתכלית גדולתם יש לתלות גדולתם במה שהם משותפים, והרי שניהם מזרע יעקב ועשו, אבל כשגדולתם בשלימות ובתכלית אז הוא רוצה הכל, וגדולת האחד ביטול השני, כי הגדולה בשלימות אינו חלק רק הכל…
ואידך סבר כי אחשורוש הרהר, כי מאחר שגידל את מרדכי ודבר זה סיבה שיהיה בית המקדש נבנה, ואחשורוש רשע, לכך גידל את המן שהוא כנגדו, שיהיה האחד ביטול השני. וחכמים אומרים כי כאשר מרדכי יושב בשער המלך וראוי לבנות בית המקדש, ולכן גידל את המן שיהיה מאסף עושר גדול, שהרשעים יותר מוכנים לעושר, ויקח מרדכי אחר כך הכל… כי על כל פנים בנין בית המקדש צריך לעושר, ועל ידי מרדכי היה העושר מגיע לישראל… (שם ד"ה אחר הדברים האלה)
כי כן ציוה לו המלך, יראה שמה שעשה אחשורוש להמן ע"ז ויצוה להשתחוות לו עשה שהיה רוצה שמרדכי ישתחוה גם כן לע"ז, ואז יהיה מרדכי לגמרי עם אחשורוש, ויהיה יועץ מרואי פני המלך… (שם)
עם מרדכי – מאן נינהו? רבנן וכו'. ביאר שהמן בפרט מתנגד למרדכי ומרדכי להמן. וכאשר התחיל במרדכי, מפני שכל החכמים מתנגדים לו, וכאשר היה מבקש לאבד כל החכמים היה מבקש לאבד את כל ישראל, כי התלמידי חכמים יש להם קישור עם ישראל, שאי אפשר להם בלא תלמידי חכמים… (שם ד"ה ויבקש המן)
דבר זה חכמה גדולה, כאשר היה מקבל המן אכילה מאסתר, מאחר שהוא מקבל מאסתר הנותנת, ונותן יותר עליון מהמקבל, ובזה היתה מנצחת את המן הנותנת לעלות עליו… (שם ד"ה אם על המלך טוב)
…והמן שעשה עצמו ע"ז אמר, כי יש בו ענין אלהי, ולכך יש לו שייכות לשער החמישים, ולפיכך אמר שיעשו עץ גבוה נ' אמה, שמי שעשה כנגדו באה לו מיתה משער הנ'… ובמדרש: אחשורוש גידל את המן עד עץ של חמישים אמה, שהיה מגביה את המן עד שער החמישים, כאשר עשה אותו ע"ז, ואין אדם מגיע לשם בעולם הזה, וכאשר הגדיל אותו עד שם, משם מתחייב לו התליה וההעדר שלא יהיה נמצא, כי אין לאדם מציאות עם שער החמישים. (שם ד"ה יעשו עץ)
והשי"ת גזר עליו שיהיה שמו נמחה לגמרי, וכל בניו נמחו גם כן, ואפילו למאן דאמר שהיו חוזרים על הפתחים זה גם שנמחה זכרו, ויותר גרע מזה ממיתה, וזהו זכר אל הרע. ובמדרש: לג' חלקים נחלק עושרו של המן, שליש לבנין בית המקדש, שליש לעמלי תורה, ושליש למרדכי ואסתר, פירוש שמג' אלו ביטול כחו של המן. (שם ד"ה ביום ההוא)
המן מן התורה מנין, גם זה דבר מופלג ועמוק מאד, וזה כי המן הוא מזרע עמלק שכחו סמאל הרשע, שהיה רוכב על הנחש ומסית את האשה לאכול מן עץ הדעת, והביא המיתה לעולם, וכך היה המן רוצה להביא העדר ומיתה לישראל שהם בפרט נקראו אדם. (חידושי אגדות חולין קלט ב)
מלבי"ם:
אחר הדברים האלה – אחר שנשכח מאחשורוש שאסתר הגידה זאת בשם מרדכי, ולא מצא דבר במה שישלם לאסתר עבור שהצילה נפשו, חשב כי בזאת יאות לה במה שייטיב להשרים אשר יעצוהו לקחת את אסתר… שהמן יעץ לו לבקש נערות בתולות, והטה המלך לחשוב שהוא סיבב הצלתו מבגתן ותרש. גידל – מדרגה אחר מדרגה עד וישם את כסאו וגו'. (אסתר ג א)
וירא המן – עתה שראה המן ובכל זאת אין מרדכי כורע ומשתחוה לו מצד עצמו, שיש לו שנאה עליו, ועינו צרה בכבודו, כי עתה שהמן רואה אותו לא תיוחס ההשתחויה להשר או הכוכב השולט עליו כמו אם משתחוה אליו בהיותו מרחוק מקום, רק לו בעצמו מצד שהוא שר וגדול, ואז נתמלא המן חימה. (שם שם ה)
ויאמר המן – מבואר שהמן גנב את לב אחשורוש בשני דברים, אחד שלא הודיע לו מי הוא העם הזה שמלשין עליהם, שאם היה אחשורוש יודע שהם היהודים שהיו מפורסמים לעם חכם ונבון לא היה שומע לעצתו, וכן אף על עם אחר היותר שפל ונבזה אם היה אומר לו שכוונתו להשמידם גם כן לא היה שומע לו, אבל המן בערמתו אמר ישנו עם אחד, עם הבלתי מפורסם עד שאינו יכול לכנותו בשם… בכל העמים – באופן שההיזק הנמשך מהם כולל כל העמים. ועתה התחיל לספר שני ההיזקות הכלליות הנמשכות מהם, א', באמונות, כי דתיהם שונות מכל עם… גם בחיי האנושית, ואת דתי המלך אינם עושים – שגם בדבר שאינו נגד דתם רק בעניני ממון אינם עושים דת המלך, ומהם לומדים כל העמים למרוד במלך ופקודיו. (שם שם ח)
יכתב לאבדם – הדבר השני שגנב לבו שלא אמר לו שרוצה להשמידם רק לאבדם, שפשטות באורו לאבד צורת האומה שהיא דתם לבטל דתם ולהכריחם לשמור דתות של יתר העמים… ועשרת אלפים ככר – בל תחשוב כי תצטרך להוציא על זה הוצאה רבה ולהחזיק פקידים הממונים על כך, כי עושי המלאכה הזאת שהם המדיחים אותם יעשוהו כל כך בשמחה עד שהם עוד ישקלו כסף עבור זה, ושעור הכתוב, על ידי עושי המלאכה הזאת אהיה ביכולת לשקול עשרת אלפים ככר כסף אל גנזי המלך… ובזה רימה את המלך שכל העמים ישמחו בזה להשיב תועים אל הדרך. (שם שם ט)
ויקראו – עתה מספר ערמת המן איך חשב להוציא רשעו אל הפועל, שאחר שרמה את המלך והשיג הטבעת, ירא פן אחר ימים יודע למלך מי הם העם ומה הוא רוצה לעשות בהם ויפר עצתו, על כן מהר לכתוב הספרים בו ביום… ונשלוח – זאת שנית ששלח ספרים תיכף ביום ההוא ביד הרצים, כדי שאם שירצה המלך לחזור בדבר לא יוכל, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב… וגם לא באר בכתבו שהגזרה כוללת כל המדינות, כדי שכל שר ופחה יחשוב שרק במדינתו נגזר זאת, ויירא יותר לשנות דבר. (שם שם יב ויג)
פתשגן הכתב – לדעתי עשה בזה ערמה כפולה, כי הספרים ששלח לשרי המדינות היו חתומים בחותם המלך וכתוב עליהם שלא יפתחו רק עד שיבא יום י"ג אדר. רק עם הספרים האלה החתומים שלח עוד אגרות פתוחות פתשגן הכתבים החתומים וזה היה בגלוי לכל העמים שיהיו עתידים ליום י"ג אדר למלחמה שבאותו יום יפתחו האגרות החתומות וידעו על מי ילחמו… ועל ידי כן לא יוכלו היהודים לבקש עזר והצלה ולא להעמיד מליצים בבית המלך, וגם המלך לא ידע הדבר עד אחר מעשה, ולא יברחו היהודים למדינות אחרות ולא יסתירו את עצמם… (שם שם יד)
ויצא המן – מספר גנות הרשע הזה ורוע תכונתו, שעד עתה בכל המעלות אשר עלה לא שמח מימיו, כי כל מעלה שהשיג היה מבקש מה שאחריה, רק היום ההוא שהגיע לקצה הגדולה והכבוד להיות שוה עם המלך, אז היה היום הראשון שיצא שמח וטוב לב, אולם גם זה לא נמשך הרבה, כי אך כאשר ראה מרדכי התהפכו מחשבותיו ליגון ואנחה. (שם ה ט)
ויספר – הנה מה שנמנע המן עד הנה לשלוח יד במרדכי לבדו היה מפני שנחשב לו להעדר כבוד שיהיה לו ריב ומשפט נגד איש יהודי השפל בעיניו על שבלתי משתחוה לו… ולכן הקדים לספר גדולתו הרב כי היא היסוד שבעבורו מצטרך להתיעץ… וגם למחר אני קרוא – המלכה יש לה לבקש דבר מן המלך, ויראה שלא ימלא בקשתה וקראה אותי גם כן שאני אבקש בעדה למלאות שאלתה, שזה מבואר שאני גדול מן המלכה, והיא צריכה אלי. (שם שם יב)
וכל זה איננו שוה – …בעבור זאת בעצמו אינו יכול להתבזות לשלוח בו יד, ושאל עצה איך יהרוג את מרדכי ולא יחשב לו לבוז ולקלון. (שם שם יג)
מהר קח – המלך שראה שגדולת המן היא שלא במשפט, (ראה לעיל ג' א'), ובאמת למרדכי יאות הכבוד הזה, וראה עד היכן הגיעה גאותו עד שרוצה להשתמש בשרביטו של מלך… לכן אמר בחמתו שימהר לעשות כן למרדכי, כי אליו מגיע הכבוד הזה, וגם מגיע לו שיעשה לו זאת על ידי המן בעצמו אחר שהוא לקח גדולתו בערמה… (שם ו י)
ויספר המן – פירש מהרי"א שהמן חשש שבני ביתו בשמעם את הנעשה יחרדו ויפחדו פן בקש המן מן המלך לתלות את מרדכי, ועל ידי הויכוח נודע למלך כי שקר דבר עליו, ובזה אין תרופה למכתו, ועל ידי זה בא לבשרם בשורה טובה כי זה היה רק מקרה בעלמא, ועוד יש תקוה שאחר כך יבקש לתלותו וימלא המלך בקשתו, אחר שכבר קבל מרדכי את שכרו. אמנם חכמיו ויועציו יעצוהו לטובתו בל יתגרה עוד עם מרדכי כי לא יצליח, שאם מרדכי מזרע היהודים – שהם העם שעליהם תחופף השגחת ה' הפרטית, אז ידע כי לא היה הדבר במקרה רק בהשגחת אלקי קדושם. (שם שם יג)
עודם מדברים – גם זה היה בהשגחה שהסריסים באו באמצע הויכוח ושמעו את הנדבר ביניהם, שהמן אמר שרוצה עוד להשתדל אצל המלך לתלותו, ומזה ידע חרבונה שעשה המן את העץ. (שם שם יד)
והמן נבעת – פירש מהרי"א כי אל המלך עצמו היה יכול להתנצל להחזיק דבריו, אבל הלא אז תגדל יותר חמת אסתר, ולפני אסתר בפני עצמה היה יכול להתחנן שעשה זאת טרם שידע שהיהודים עמה ומולדתה, ועתה מבטיחה שיוסיף לדבר טוב על היהודים, אבל אז תגדל חמת המלך כי יאמר הלא בזה נגלה כי לא מאהבת האמת רצית להשמידם… ועל כן בעת צאת המלך אל גנת הביתן מצא עת רצון לבקש על נפשו מאסתר בפני עצמה. (שם ז ו)
גם הנה העץ – הנה יש עוד ראיות ברורות שזה האיש המן אך רעת המלך הוא מבקש, כי הלא עשה עץ לתלות את מרדכי, ולא מצא בו שום עון רק אשר דבר טוב על המלך – בעבור שמרדכי הציל נפש המלך ממות, זאת חרה להמן ורצה לתלותו, כי גם המן היה בקושרים על המלך. גבוה – וזה חרפה גדולה למלך שבעת שלבש מרדכי לבוש מלכות וקראו לפניו שהמלך חפץ ביקרו בכל זאת העץ המוכן לו לתלותו עומד בגלוי לעיני כל, ואין לך מרד גדול מזה, ועל פי זה כדין פסק המלך וחרץ משפטו לתלותו. כן יאבדו כל אויביך ה'. (שם שם ט)
מוהר"ן:
וזה בחינת מרדכי ואסתר והמן, בחינות פורים, בחינת גורל שהפיל המן, בחינת עומר שעורים, כי המן בחינת הע"א, כמאמר חז"ל שעשה עצמו ע"א (מגילה י' ב'), ובשביל זה הפיל פור הוא הגורל בחדש שמת בו משה, כי משה הוא מבטל הע"ז, ובשביל זה נקבר מול בית פעור, כדי לבטל הע"ז שבפעור… ובשביל זה כשבא המן למרדכי מצאו עוסק בעומר שעורים, אמר להם עומר שעורים דידכו אתי ונצח אותו ואת בניו, כמבואר במדרש, כי על ידי עומר שעורים שהוא בחינת ידין ורגלין, שהם בחינת המחאת כף וריקודין, נתבטל הע"א שהוא בחינת המן, בחינת גאות. ובשביל זה צוה המן לעשות עץ גבוה חמשים אמה, כי רצה לבטל כח של חמשים יום של ספירת העומר, שהוא הכח של מרדכי ואסתר. (י ח)
שפת אמת:
ואיתא במדרש כי היה מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו, והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים? אמנם הם ב' מספרים, מספר ימי השבת נתלים בשבת, ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא, ובזה אין שייכות להמן כלל, אך החודש נמסר לבני ישראל, דכתיב החודש הזה לכם, שהם מקדשים החודש, והפירוש שעל ידי ישראל ממשיכין התחדשות להטבע גם כן… וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא גם כן המשכת החיות להנבראים, ועל שם זה נקרא צדיק חי, ורשע כמת שנפסק מן שורש החיים ומפריד הטבע מן החיות שלמעלה כנ"ל. וזה שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, שמביאין האחדות גם בתוך פיזור, שהיו אז בגלות, והעבודה בגלות היא למצא נקודה האחדות גם בתוך הטבע, ועל זה חרה לו… (פורים תרל"א)
איש יהודי, יחידי וכו' עיין שם במדרש, כי כשבני ישראל נעשין אגודה אחת אין לעמלק שליטה בהם, רק ברפידים, ולכן הלשין המן עם אחד מפוזר ומפורד, שכל כח שלהם האחדות, ועתה הם מפורד. והאמת כן היה על ידי החטאים נתעורר כח עמלק ואינו מניח להם להתאחד, ולכן נאמר "כנוס את כל היהודים", "להקהל ולעמוד על נפשם", הכל על ידי הכינוס והקהילה… (שם תרמ"א)
איתא בגמרא הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו'… ובאמת כל הגזירה היתה רק כדי שיבואו בני ישראל לתשובה ולזכות לתורה, רק שהחטא גרם שהוצרך להיות על ידי הסתר, וזה שאמרו חז"ל בפסוק "לא מאסתים" וגו' בימי המן, כי לא היה הכוונה לכלותם, רק לטובתם, וכשבני ישראל זכאין הטובה בהתגלות, וכשאין זכאין צריך להיות בהסתר… (שם תרנ"ג)
הענין שקבעו הימים האלה למשתה ושמחה, ובאמת תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית… ואמרו חז"ל המן מן התורה דכתיב המן העץ וגו', רמז שכל כחו על ידי אכילת איסור, וכל שליטת המן היה על ידי שנהנו מסעודת אחשורוש, ואחר כך תקנו זה האכילה כנ"ל… (שם תרנ"ד)
בפסוק ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, כל הדברים האלה היה כמו כן בשורש למעלה, כי המן ועמלק יש להם כח בסט"א, וכאשר היה לו מפלה למעלה ולמטה נהפך כל מקומו ובית המן להתפשט בו הקדושה… (שם תרנ"ח)
שם משמואל:
ובזה יובן מאמר הש"ס הנצב פתח דברינו, עתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. הנה המן אמר ישנו עם אחד מפזור ומפורד בין העמים, מפוזרים זה מזה מכח הגלות, אבל הרשע ההוא הוסיף לומר ומפורד, היינו שהם נפרדים משרשם שהוא כנסת ישראל… באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל יהיה ביכלתו להתגבר עליהם. וכל אלו הרשעים אומרים שוטים היו הראשונים ועצתו תהיה טובה מעצתם… ומבואר במדרשות שהיתה כוונתו של אחשורוש למשכם לזנות רחמנא ליצלן, ומעשה ושתי לעד, ובזה הכח היה המן חושב להתגבר עליהם ורצה לקנותם מאחשורוש. אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, שענין שקלים לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם, ובזה הם שבים להתאחד לחסות תחת כנפי כנסת ישראל… (משפטים תער"ב)
ולפי האמור יש לפרש נמי מאמר הש"ס מגילה י"ג… לפיכך הקדים שקליהם לשקליו… ולא שוטה היה המן לחשוב לשלוט על פנימיות ישראל, אך יובן במה שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ובגמרא מגילה י"ג ישנו מן המצות… שבראותו שנהנו מסעודתו של אותו רשע חשב שנמשכו לגמרי אחר החמריות ונתפתו לקליפת אחשורוש, וכל הסעודה היתה תכלית הכוונה למשוך את ישראל לתאוות רעות, מה גם שכל הסעודה היתה מפני שחשב דמטו שבעין ולא אפרקו בודאי תו לא מיפרקי. וישראל שהיו שם על הסעודה היה נראה בהשקפה השטחית שהם מודים לו בזה. על כן חשב המן שישראל אינם מתחזקים עוד ואבדו את הפנימיות שלהם ונמשכו אחר החיצוניות, וזה שאמר ישנו מן המצות, כאדם ישן שנסתלקה ממנו הנשמה, והם בחינת שינה, שאפילו אם עושין הוא בלי חיות ובלי רגש הנדרש… וזה מה שאמר עוד מפוזר ומפורד, הכל מפני שחסר להם הכח הפנימי, כי התאחדות ישראל הוא מפאת הכח הפנימי, כי החיצוניות מחלקת כל גויה וגויה לעצמה, וזהו שחשב המן שמאחר שאין בישראל רק כח החיצוניות כי את הפנימיות אבדו, ועל כח החיצוני שוב יש לאחשורוש שליטה ויוכל למכרם לו… (שם תרע"ד)
והנה בתורה שבכתב אינם מפורשים השקלים לקרבנות אלא השקלים למנין… וחשב המן שכל השקלים אינם אלא למנין, והיינו שחשב שכל מהות ישראל שהם נרצים להשי"ת אינו אלא מצד התנשאות והגבהת הלב, וכאשר חשב שישראל אבדו מעלה זו שוב יהיה ביכלתו לשלוט בהם לכלותם חס ושלום, כי בלאו הכי גם המן לא היה שוטה גמור לחשוב שיהיה ביכלתו לעמוד נגד השי"ת אשר כבר היה ידוע לכל העולם מנפלאותיו, ורשע היה אבל לא שוטה גמור, ודרך אחד לכל הרשעים… והיה ענין שקלי המן התנשאות והגבהת הלב במקום ישראל… כי שקלי ישראל לקרבנות שהיא הכניעה הם קודמים לשקליו, שהם התנשאות והגבהת הלב על ידי חוצפה וגסות הרוח, וישראל שקליהם לקרבנות הוא בעצם, וההתנשאות והגבהת הלב אינה גסות הרוח אלא פרי הכניעה והביטול להשי"ת, ואם כן שקליהם לקרבנות קודמין. (שם תרע"ז)
אך על זה כתיב (שה"ש ח') אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו… והיינו שבפנימיות רצונו של המן לא היה רוצה האלקות אלא נטל לו זה אמצעי שבאמצעות מעשהו זה יעלה בידו לשפוך את חמתו לכלות את ישראל, ואם כן הוא להיפוך מישראל, שישראל אפילו כשמבקשים צרכי עולם הזה תכלית כוונתם הוא האלקות, כגון שיהיה לבו פנוי לתורה ועבודה או להשיא את בתו לתלמיד חכם, או לעשות מצות וצדקות ומעשים טובים… אך המן היה להיפוך לגמרי שביקש צורך גבוה ותכלית הכוונה למען הפק זממו… והנה זה היפוך שקלי ישראל שענינם לשקול בפלס ומאזני משפט אם הכוונה צחה ונקיה ולא ימצא בה בתכלית הדקות עירוב מחשבה לצורך עצמו כנ"ל, וזה כולו צביעות ופיגול לא ירצה, וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, ונסתלקה טענת המן… (שם תרע"ח)
במדרש והיו חייך תלואים לך מנגד, זה מעת לעת מהסרת טבעת… וכאשר נסתכל בפשוטי הכתובים נראה כי שני מיני כתבים היו, מגילת סתרים להשמיד את היהודים חס ושלום, והכתב הגלוי היה רק להיות עתידים ליום הזה… שהמן הרשע ימ"ש התחכם שלא יתודעו היהודים תיכף ומיד שעליהם נאמרים הדברים, למען לא יגרום להם השינוי והשמיעה הפתאומית להתפעלות גדולה, כי על ידי זה בודאי ישובו בתשובה שלימה והוא יצא בבושת פנים, על כן התחכם שיהיה הדבר סתום ובסוד, ובודאי היהודים ירגישו לאט לאט, ואף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, ועל כל פנים לא יהיה הדבר ברעש כל כך רק בקרירות ולא יתעוררו כל כך לתשובה… (פורים תרע"א)
בש"ס מגילה… כי איתא בכתבי האר"י ז"ל שהמן וסיעתו הרשעים הרגישו שבנין בית שני ממשמש ובא, לכן חשבו מחשבות להפר זה, אך הנה ידוע שקודם בנין בית ה' בכל פעם צריכה להיות מחיית עמלק מקודם, אבל בעוד ישראל בגלות בלי מלך המאחד בלתי אפשר להתגבר על עמלק, ואם כן היה דבר החוצץ לבנין בית שני, אך על ידי מחשבות המן להפר הבנין והתחכם לגזור גזירה כזו, דבר זה עצמו היה סיבה שיתאחדו ויתגברו על עמלק ויבנה הבית, וכנראה שזה יהיה גם לעתיד במהרה בימינו אם חס ושלום לא תגיע זכותם כל כך… (שם תער"ב)
הכסף נתון לך… כך ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן, ממשמע מדהביא מקרא זה שזה היה סיבה מהשמים שיחזיר לו הכסף, למען יבוא אחר כך לידי אסתר, דאם היה בא לאוצר המלך לא היה בא לידי אסתר לעולם. ואיתא במדרשים שהפרישו מרדכי ואסתר את רכוש המן לבנין בית שני, והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שהמן היתה כל כונתו להפר בנין הבית, וזה עצמו היה סיבה לבנין הבית… (שם תרע"ז)
ויבז בעיניו… והנה ידוע דבגוי מחשבה כמעשה, ועל כן כשעלה על דעת המן לשלוח יד במרדכי לבדו נחשב לו כאילו עשה, ונשתאבו בו כחות רעים עוד יותר, והם הסיתוהו עוד לשלוח יד בעם מרדכי ומנו רבנן, ושוב נחשב כאילו עשה ונשתאבו בו כחות רעים עוד יותר ויותר עד שחשכו עיניו ונטפש מאד ונדמה לו שיהיה לאל ידו חס ושלום להשמיד את כל היהודים… (שם)
דעת בה"ג דנשים אינן יכולות להוציא אנשים… יש לומר דהנה נס פורים היה בכפלים, היינו הצלת ישראל, ולא עוד אלא שנהפוך הוא שישלטו היהודים המה בשונאיהם… כי ידוע שמקודם בנין הבית צריך למחיית עמלק… אך בעודם בגלות היה בלתי אפשר שישראל יאזרו חיל לאחוז חרב וקשת מלחמה. ונראה שלאו דוקא בנין הבית לא היה אפשר אלא גם העליה לארץ ישראל… אבל מה' היתה זאת שהמן התגרה בישראל והשיג את תאוות לבו מאחשורוש וכתב האגרות הראשונות, ואחר כך בבוא אסתר לפני המלך לא היתה לו שום עצה להעביר את הגזירה כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב… ובכל כרחו שלא בטובתו היה מוכרח להפוך הדבר שישלטו היהודים המה בשונאיהם, כמבואר בספרים הקדושים, ויצאה לפועל מלחמת עמלק ברישא, ונפתח הפתח לעליה לארץ ישראל ולבנות בית המקדש… (שם תרע"ח)
וטעם הדברים יש לפרש… והנה כל הארץ שהיא תחת השמים נתחלקה לז' אקלימים כמנין ימי בראשית, ומשם הם האומות כמספר שבעים, על כן המן זרע עמלק ראשית גוים היה לו כח שבעים ולא יותר, וזה ענין שבעים הפסוקים המדברים מענין המן. אך הוא היה רוצה להתגבר על מרדכי בכח שלמעלה מיצירת שבעת ימי בראשית, ועל כן עשה העץ גבוה חמשים אמה כמספר חמשים שערי בינה, ומשם היתה מפלתו, כי למעלה משבעים אין מקום כלל, ועל כן נתלה על עץ חמשים. (שם תרע"ט)
ארור המן אשר ביקש לאבדי, יש להבין הרי כבר נתלה על העץ ונמחה שמו, מה שייך לומר שעוד יהיה ארור, שהוא לשון חיסור וקללה, הלא איננו עוד במציאות כלל?
ונראה דהנה אמרו (גיטין נ"ז) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, וכבר הקשינו הלא איתא במכילתא שנשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ואפילו בדיעבד כשיקבלוהו אין הקבלה כלום… ובהכרח יש לפרש שרק הנפשות שלהם היו מגולגלות ממקור מוצא בני בניו של המן, והא שנשבע הקב"ה שלא יקבל גרים מעמלק היינו בעודם בגוף העמלקי. והטעם מפני שעיקר חטא עמלק אף שבדרך מלחמה בא עלינו, וכבר היו אומות שעשו עמנו באכזריות חימה יותר ממנו ולא נענשו בעונש חמור כעמלק, הטעם כי עמלק היו בו ניצוצי קדושה מאליפז אביו… ואם כן מעט ניצוצות הקדושה שהיו בידו נהפכו לרוע, ועל כן עונשו נמי שלא יקובלו גרים ממנו, כי כל גר נהפך גופו הטמא לקדושה… אבל מעט ניצוצות הקדושה שהיו בו אחר החרימו אותו נצרפו בצירוף אחר צירוף וליבון אחר ליבון ושבו אל המקום אשר היה שם אהלו בתחילה, והם שלמדו תורה בבני ברק… (שם)
בש"ס גיטין… כן יש לומר נמי להיפוך שחלקי הטוב שבהמן נתגלגלו ובאו לזה העולם והם הם שלמדו תורה בבני ברק, ואולי טיבותא אתעביד בהו שלא נצטרכו לכל כך גלגולים אלא בני בנים ממש, היינו שני גלגולים, גלגול אחד להעביר הזוהמא וגלגול שני לבא בקהל ה', וזכו ללמוד תורה בבני ברק.
ונראה שזכה לזה משום דבמדרש שבשעה שהעביר את מרדכי רכוב על סוס המלך ברחוב העיר אותו רשע מה היה אומר, ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ה', ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל. הנה בא והודה שהכל הוא מהשי"ת, ובזה נתעוררו בו חלקי הטוב שהיו טמונים בקרבו ונתפרד מעצמותיו הרע, ומאחר שלא נשארו כל כך דבוקים בו על כן היה די להם גלגול אחד להעביר הזוהמא, וברוך ה' היודע. (שם תר"פ)
ומעתה יש לפרש הא דהקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן אמר ישנו עם אחד, ואמרו ז"ל ישנו מן המצוות, והיינו שלא הרהיב עוז בנפשו לשקר לפני המלך שישראל אינם מקיימים מצוות, דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, מה גם שהיה מחייב את ראשו למלך, אלא שאמר שכל מה שעושין היא בבחינת שינה בלי חיות, וכבר אמרנו שכן היה ונמשך מפאת פגם ברית בבבל… וכמו כן יש לומר שמחמת פגם ברית והסתלקות החיות בעבודה נטלו אומות העולם החיות, ומובן שבשביל החיות שלקחו על כן נתגברו בכחם, וזהו שרצה המן להתגבר על ישראל בכח חיות זה, וזהו ששקל על ישראל עשרת אלפים ככר כסף לאחשורוש, ובזה הראה גודל החיות שלו לרעה, שהרי שקל בעדם הון עתק כזה.
אך המן חשב וטעה, שחשב שחס ושלום נכבה מהם שביב אש האהבה והחיות והסיבה החיות אליו ועל ידי זה יקררם עוד יותר, כמו שעשה עמלק זקנו, ובזה יתגבר עליהם לכלותם חס ושלום, אבל חס ושלום לא כן היה, ואדרבה על ידי הסרת הטבעת נתעוררו בתשובה עזה מאד ומסרו נפשם על קידוש השם… ועוד הרהיבו עוז בנפשם להרוג את העמלקים שורש הנחש הקדמוני שהוא ע"ז, וזה היה הכנה לבנין בית שני כידוע… (ויקהל תרע"ו)
וחשב הרשע הזה שכחו של משה רבינו ע"ה היה כח פרטי מהמזלות, וחשב שמזלו היה חמה, ונתסייע לסברתו במה שמת באדר, ואז זמן מזל הקרירות, מזה שמח שמחה גדולה, שחשב שכל כח ישראל היה מן משה רבינו ע"ה, וממזל החמה שהוא יסוד אש, וכאשר מזל הקרירות עמד כנגדו וגבר עליו עד שמת, כן חס ושלום יגבר הוא בכחו זה ובזמן הזה על ישראל. אבל טעה טעות גדולה, ולא היה יודע מעלת משה שהיה נעלה מכל עניני המזל וכל ההפכים… והראיה שבאדר נולד משה, הרי שמזל הקר לא היה יכול לעמוד כנגדו… (פקודי תרע"ג)
ר' צדוק:
והנה גדולת המן היה גם כן במשפט לפי שהוא גרם למאי דהדר קבלוה בימי אחשורוש. ועוד מאחר שכך היה מסודר מהשי"ת, וכמו שאמרו ז"ל המן מן התורה מנין וכו', רוצה לומר דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא, וכל הנפשות יש להם שורש בתורה, ואפילו נפשות האומות שהביאו את ישראל לתורה, ולכך בא זכרונם בספר לעולמי עד, ועל כן יש לו שורש בתורה שהוא דפוס כל הנברא, כמו שאיתא בריש בראשית רבה. וזה שאמר המן מן "המן העץ" וגו' דבר זה עמוק בחכמה, שמצד הזה הוא שורש ענין המן, ואין כאן מקום להאריך, שזה מעותד לקבל עונשו על ידי ישראל, ולפיכך ניתן לו שכר מקודם תמור העונש שיקבל אחריו, כי הכל במשפט, ואין הקב"ה בא בטרוניא ומקפח שכר כל בריה… לכך כפי הענין הטוב שיצא על ידיהם לפועל כך הוא שכרם בעולם הזה מקודם, כי כך המשפט לאומות לשלם שכר מקודם המעשה כאלו כבר זכו… ולכך על ידי גלות מצרים ואחשורוש יצא לעולם קבלת תורה ויחוד אומה להשי"ת שהוא פירסום מלכותו, כי אין מלך בלא עם, לכך זכו למלכות… (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד י)
ואדום טוען שהם הטובים והטהורים בתולדה, לכך גזירת המן היה הכנה לתורה שבעל פה, כמו שכתבתי לעיל כמו שאיתא במדרש לפי שעתידים אומות העולם לומר אנו ישראל, אמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו וכו', כי תורה שבעל פה הוא המברר דבר זה… (שם שם עמוד יג)
…וכל התנשאות המן על ידי שגנזו בו ניצוץ קדוש שמבני בניו שלמדו תורה כמשז"ל, ותחלת התנשאותו במשתה א' שכבר היה אז מהשרים כמשז"ל ממוכן זה המן, וכן על פסוק "לעשות כרצון איש ואיש" מרדכי והמן שהיו ממונים בסעודה… והמן אז נשקע בטומאה יותר והלך ממדריגה למדריגה עד אבדונו שהוא הטומאה בכריתתו לגמרי, שאז היה כל גאותו והנאתו במשתה רק דמיון בעלמא, שהרי על האמת היה קרוא שם להאבידו ופחים טמנה לו ונחלים על ראשו, וזהו קץ וסוף כל טומאה כשמגיע לתכלית התוקף הוא נכלה ונאבד לגמרי ונתגלה שהיה רק דמיון בעלמא. ובקדושה להיפך… (חלק ב ישראל קדושים עמוד קטו)
והמן כבר היה בו שורש מה דבני בניו למדו תורה שהוא היציאה להוראה להיות העקשות נמשך מצד החכמה, ועל כן התפאר הוא ברוב בניו שהוא היפך הראוי לזרע עמלק. וכן נתבאר למעלה דכבר היה באגג שורש חשק זה לבנים מה שאינו ראוי לראשית גוים… וחשב המן את עצמו שגם הוא כן, ועל כן חידש גזירות להשמיד וכו' דעדיין לא היה גזירה כזו, וגם אחריו כתבו הקדמונים (הובא בספר קרבן מנחה מלמהר"י חאגיז) דכל גזירות שמדות והריגות שעברו על ישראל היה הכל על ידי גזירת המן, כי כתב אשר נכתב בשם המלך מלכו של עולם אין להשיב לגמרי. ואמרו ז"ל (ויק"ר כ"ז) דאמר שוטים היו הראשונים וכו', כי כל צוררי ישראל חשבו מחשבות להאבידם לגמרי, והגם דידעו דהשי"ת חפץ בהם זהו כל שורש גוים דחושבים דיוכלו להתעקש ולעשות נגד רצון השי"ת הנמשך להם מעמלק שהוא ראש הקופצים על ישראל אחר יציאת מצרים שנגלה בחירת השי"ת בישראל לעין כל… והמן כבר הכיר דשוטים היו הראשונים דחכמה זו להתחכם נגד השי"ת הוא שטות, רק הוא חשב שיכול להטות רצון השי"ת לרצונו. וכידוע דרז"ל (אסת"ר ג') דכל מלך סתם במלכות של עולם הכתוב מדבר (במגילה), ומה שאמר המן "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" הוא גם כן במלכו של עולם, שחשב עצמו חשוב בעיני השי"ת, והכל על ידי כח בני בניו הנז"ל, חשב דבאמת גם הוא דבוק בהשי"ת ועקשותו הוא רצון השי"ת. וכמו דשאול שהניח לאגג היה ענין הפצר דהסכים השי"ת על ידו כנזכר למעלה, וזה היה השורש לביאת המן שגם הוא חשב כמו בהפצרה דיוכל להטות רצון השי"ת להפצרתו. רק ההבדל דהישראל חושב דבאמת יהיה רצון השי"ת כך, אבל הוא ידע דאמיתות רצון השי"ת אינו כן, ומכל מקום חשב דבהפצרה יוכרח לעשות רצונו. וגם בישראל הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, אבל הוא באמת רצון השי"ת שיבטל… (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קפד, וראה שם עוד)
והנה ג' דברים היה בגזירת המן להשמיד להרוג ולאבד, והוא ביקש רק לאבדם, והיינו דכל טענתו היה מצד דדתיהם שונות וביקש שיתערבו בגוים ויאבד שמם וזכרם מהיות אומה מיוחדת ומצויינת, שזה נקרא אבידה, כמו "האובדים בארץ אשור" שנטמעו שם בין העמים… והמן היה הראשון לגזירת שמד, ועל כן איתה מפני שהשתחוו לצלם ולא מסרו נפשם על קידוש השם, אף דהיה אנדרטי ולא עשו אלא לפנים ולא נתחייבו על פי דין, מכל מקום היה חילול השם לעיני העמים שבעיניהם נחשבו על ידי זה כעובדי ע"ז ושלא מסרו נפשם, ועל זה נגזרה הגזירה להשמיד, היינו שישתמדו, ומי שלא ירצה להשתמד יהרג, והטף של אותם שיהרגו יטמעום בין העמים שהם עצמם כשיגדלו לא ידעו שרשם. ובזה חשב לאבד כל זכר חס ושלום, כאשר נאמר המשפט בזרע עמלק שלא ישאירו כל זכר, אבל הם אין להם תקנה אלא הריגה ואין מקבלים גר מעמלק כמ"ש במכילתא (סוף פרשת בשלח)…
וגם למאן דאמר מפני שנהנו מסעודתו הוא גם כן סיבה לגזירת שמד והתערבות בגוים, כי על ידי הסעודה הוא ההתחברות יחד, דעל כן גזרו יין משם בנותיהן (שבת י"ז ב') ובחולין דף ב' דהסתה הוא באכילה ושתיה, ומכל מקום גם זה היה רק לפנים, היינו מצד יראת המלכות ולא נתחייבו למסור עצמם על זה, ולא שנתרצו בלב להתחבר יחד כלל, ומכל מקום נמשך מזה חילול השם ועל זה היה הגזירה… (שם מחשבות חרוץ עמוד קלג)
והנה המן בא בטענה כמ"ש דליכא דידע לישנא בישא כמוהו, שהיה עומד ומקטרג על ידם בעולמות עליונים לפני מלך מלכי המלכים שהם ישנים מן המצות ודתי מלך מלכי המלכים אינם עושים ושאין תועלת למלך מלכי המלכים להניחם, ומכל מקום הפיל פור מחודש לחודש, כי ידע דיש עת מוכן לפורעניות כמ"ש בפרק חלק, והרגיש דעל ידי טענות ניצוחיות לנצחם במשפט ומדת הדין שלמעלה אי אפשר, וביקש לכוין גם העת והשעה הראויה לזה, ותשעה באב הוא עת מוכן לבכיה לבד לדורות לא לאיבוד לגמרי, ובאמת אין שום עת על זה שכל קיום הזמן והעת הוא בשביל ישראל, ואיך אפשר שיהיה עת לאבדם. אבל הוא חשב מחשבות בהיות דאדר מת משה רע"ה ונסתמו מעינות החכמה ונפסק השפעת תורה שבכתב, והאומות אין להם השגה רק בתורה שבכתב, דכתיבא ומנחא לכל האומות גם כן… ועל כן חשב דאז הוא עת להפסקת וסתימת התורה, שזה היה כל עיקר גזירתו רק להשמיד ולבטל מהם התורה כמש"ל. ולא ידע דנולד גם כן באדר, ואם כן אדרבא הוא עת מוכן להתגלות התורה. וכן היה באמת גזירתו הכנה לזה דהדר קבלוה בימי אחשורוש. והענין דלא ידע כי הוא חשב ככל אצטגניני אומות העולם שכל זמן מוכן מצד עצמו לאיזה דבר, ואם כן אי אפשר שיהיה מוכן לדבר והפכו כלל, ואם אז מת אי אפשר שהיה אז נולד כלל, וזהו אצל האומות שהם תחת הזמן והזמן מושל עליהם, אבל ישראל הם למעלה מהזמן, שהם מושלים על הזמן… (שם שם עמוד קלח)
…והאומות שאין יודעים מתורה שבעל פה חשבו דמיתתו הוא ביטולה של תורה, ומצד ההתגלות בעולם הזה נראה כן, אבל הוא רק לפנים ולא על האמת, וכך גזירת המן אאותו חודש היה רק לפנים, אבל באמת אדרבא זהו יסודה, דאז קיימו מה שקבלו כבר, ועיקר יסוד תורה שבעל פה התחיל אז מאנשי כנסת הגדולה כנודע, שהם מייסדי כל הגזירות ותקנות חכמים וכל הדרשות והלימודים… (שם שם עמוד קלט)
והשי"ת הראה סכלותו שבכל מה שהתחכם להטיב לעצמו ולהרע לזולתו הוסיף רעה לעצמו מתחלה ועד סוף, שהמלך אמר הגם לכבוש את המלכה, ולא לחנם נכתב ספור זה גם כן, רק להודיע עד היכן רשעות הרשעים, שאפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים, ולא אמר שקר לכבוש דדבר שקר ומה שאינו לא היה נכתב במגילה, אבל המן נפל לאנסה ולטמאה, וכונתו היה אף על פי שתחלתה באונס סוף יהיה ברצון שיכניס בה טומאה דע"י הנבעלת לערל קשה לפרוש… ועל ידי זה יכול אחר כך לעשות כרצונו, שגם היא תמשך אחריו ותשכח עמה ומולדתה. ועדיין לא הודה ולא הכיר איך הכל סיבות מן השמים להצלת ישראל, רק עמד עדיין בשלו וחשב מחשבות לקיים מחשבתו. ובזה נגמר דינו ליאבד מן העולם כי אין בו עוד תקוה ותוחלת אפילו על פתחו של גיהנם. והוא הראשית גוים ואין בו כח היציאה לפועל. וכמו שכל רעתו וכחו נגד ישראל היה רק במחשבה שחשב על היהודים לאבדם, אבל לא הוציא לפעל כלום, כך כל חכמתו היה במחשבה וכשיצא לפועל נראה שהוא סכלות, כי כפי כח הרע שבו אילו היה מוציא הכל לפועל לא היה קיום לעולם, ועל כן לא נתנו אלקים להרע ולהתפשט, נשאר בכחו שהוא כח הראשית, דהיינו במחשבה בלבד, וכשבא לצאת לפועל לא עלה בידו כלום ובזה נאבד מן העולם כי נפסק כחו מהיות ראשית גוים שנפסק כח ההמשכה ממנו להשלמת קומתו דאדם בליעל, ועל כן נקרא ממוכן שהיה הכנה לבד, וכל ראשית והתחלה הוא הכנה להגמר וסוף מעשה, והוא היה הכנה לבד והתחלה בלא סוף, ואז בשעת הכנת הרפואה על ידי קודם למכה דנמצא שלא היה מכה כלל מתחלתו, והכל רק כפי טעות מחשבתו נמצא לא היה אלא הכנה לבד, ודעל ידי זה הכין לבב בני ישראל לקבלת התורה מאהבה, ומצד הזה זכה לבני בניו שלמדו תורה (סנהדרין צ"ז א'), והוא מצד הטוב שבשם ממוכן שהיה הכנה לתורה שבעל פה, דעל כן נקרא כן אז כשהכין הרפואה לישראל ושחת לעצמו, ונמצא המשתה דשושן מצד חטאם היה התחלת הגזירה, ומצד תשובתם התחלת הרפואה והישועה… (שם שם עמוד קמה)
ומשתה אסתר שהתפאר המן דקרוא לה, שחשב שבזה הוא מתאחד עמה גם כן לגמרי עד שחשב ליפול על המטה, וזה היה אבדונו, כי באמת על ידי המשתה שהוא התגלות סוד הנעלם נתגלה שאין שום חיבור לזרע ישראל עם העמים, ואדרבא נתברר תכלית ריחוקם, ואף על פי שלמראית העין חשב שיש לו התחברות במשתה זו ואהבה, באמת באותו משתה היין עצמו נתברר ההיפך, כי כן הוא המשתה שבהכנסת יין יצא סוד, ורק מי שיש לו איזה התחברות בהעלם ובמעמקים אפשר שיתברר על ידי המשתה אבל אם במעמקים הוא בתכלית הפירוד רק למראית העין נראה חיבור, על ידי המשתה נתגלה תכלית הפירוד שבמעמקים. ועל כן גם במשתה דאחשורוש אף שלמראית העין היה נראה התחברות, אז דייקא היתה צמיחת הרפואה והתחילו המלאכים לזכור לישראל זכות הקרבנות… (שם שם קעב)
וכן היה ענין המן דאמרינן בגמרא ליכא דידע לישנא בישא כהמן, והיינו שהיה אומן ובקי לקטרג על ישראל… וכן בודאי כשהיה אחשורוש מקבל הכסף לא היה מנהגו להכניס לאוצר ממון שקיבל במחיר אומה שלימה, ומהסתם היה מחלק לעניים או היה עושה צרכי רבים שיהיה לצרכי העניים כנ"ל, וה היה כונת המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף שהוא כמספר שקלי ישראל, והיינו שאמר שיש לו נדיבות כזה שיוכל ליתן צדקה כנגד כל ישראל כעין מזבחות דבלעם… אך השי"ת הקדים שקלי ישראל לשקליו, שהשי"ת מברר שישראל עושים בנדיבות… ומה שאינו כן וחסד לאומים וכו', שאין עושין אלא להתגדל ולהתיהר וכדומה… (פרי צדיק שקלים טו)
…והנה המקטרג הגדול היה המן, דאיתא (מגילה י"ג) ליכא דידע לישנא בישא כהמן… המכוון מה שקטרג על ישראל לפני השי"ת, ותחלת קטרוגו ישנו מן המצות, והיינו עצלה תפיל תרדמה, ורבנן גם כן עם אחד הן, והיינו שהם גם כן רפו ידיהם מן התורה… והועילה חוצפה שלו עד שנחתם גזר דין בחותם של טיט… רק אחר כך באותו חודש היה מחיית עמלק, וכתיב ליהודים היתה אורה זו תורה, והיינו תורה שבעל פה שנקראת אורה לשון נקבה, שאז זכו לתורה שבעל פה, שעל זה היה כפיית הר כגיגית, והיינו שהמן היה סובר שיכול לשלוט עליהם בחודש זה שנוצר באות ק' המורה בחינת נחש ושינה, ונהפוך הוא שעשו מחיית עמלק שהוא שורש היצר הרע כנ"ל, וזכו לאור תורה שבעל פה… והשינה מתוך שהוא ישן קמעא יגע בתורה הרבה… (שם לר"ח אדר שני א)
…ויש לומר שהקטרוג של המן היה על גזירת פתן ויינן ובנותיהם שגדר דניאל את עצמו בזה, והמן הרגיש שלא פשטה הגזירה כדאיתא, דניאל גזר ולא קיבלו, ועל זה אמר ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן, ואת דתי המלך אינם עושים, כי המן שפט בזה שאין בה חשש איסור מדת ומצות מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי גם איסור בנותיהם לאו דאורייתא כמ"ש בגמרא, ואמר שהם עושים זאת רק מצד גיאות לבם. ובאמת לא פעל קטרוג שלו כלום, כי היה גלוי לפניו ית' שכל הרחקות אלו המה לתכלית פרישות וקדושה יתירה, וכאשר היה באמת שנתפשטה הקדושה הזו אחר כך בי"ח דבר בכל כלל ישראל… (תצוה ב)
ואיתא המן מן התורה מנין, המן העץ, דהיינו שעל ידי המן זכו לאור תורה שבעל פה, וזה נרמז במה שנאמר המן העץ, ועל פי מ"ש בזוהר שיש תורה מסטרא דעץ חיים, והיינו תורה שבכתב, ויש מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה. והנה המן עשה העץ גבוה נ' אמה, ויש להבין למה הוצרך עץ גבוה כל כך לתלות אדם אחד, והיה די שיהיה גובה עשר אמה, ואם רצה שיהיה נראה אדרבא מצינו (עירובין ג') למעלה מכ' אמה לא שלטא ביה עינא… והיינו שהמן שהרגיש שבא זמן התפשטות תורה שבעל פה, והיינו נ' שערי בינה דבינה מבין דבר מהחכמה, והוא שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שעשו גזירות וסייג לתורה, והוא קטרג על ישראל שאין כונתם לשם שמים רק מגאוה וכדומה, וזה שאמר ודתיהם שונות מכל עם, דלא אכלי מינן וכו', ואת דתי המלך אינם עושים, היינו שאין כונתם לעשות דת מלך מלכי המלכים הקב"ה, רק שרוצים להיות דתם שונות מכל עם, וזה שעשה עץ גבוה נ' אמה לרמז שישראל תקיפים בדעתם ממה שיש להם עץ גבוה נ' אמה נ' שערי בינה, וזה רצה לבטל מהם, ואחר כך נהפוך הוא… דהדר קבלוה לתורה שבעל פה מאהבת הנס, וזה שאמר המן מן התורה מנין, שהוא היה גם כן סיבה לשורש התפשטות תורה שבעל פה, והתפשטה אז הרב חכמה לתקן הרב כעס… (פורים ב)
ובאמת יש להבין למה הסיב השי"ת שיתן אחשורוש בית המן לאסתר, וכלום חסר רכוש ליתן למרדכי ואסתר, אבל הענין כמו שאמרנו דבגלות מצרים כתיב וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, כמצודה שאין בה דגן, וכאן כתיב ובבזה לא שלחו את ידם, דשם במצרים היתה התורה בגלות בחכמת מצרים, והיה העסק להוציא הניצוצות קדושה הדברי תורה… מה שאינו כן בעמלק… וכן היה המצוה להחרים משור עד שה וגו', וזה שנאמר ובבזה לא שלחו את ידם. אבל לפי זה יש להבין מ"ש על המן ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב וגו' זה מרדכי, אך הוא מ"ש (סנהדרין צ"ו) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, וגריס בע"י ומנו רב שמואל בר שילת, ואף שאין מקבלין גרים מעמלק נראה דר"ש בר שילת יצא מא' מהם שבא על בת ישראל ויצא מהמן שלא מדעת…
ונראה שאסתר לא ידעה באיזה אופן יהיה הנס, ואולי תפעול על ידי הסעודה שהמן ישלים אתה וידבר טוב על ישראל, והיינו שסברה שישוב המן בתשובה, ועל פי זה נבין מ"ש במדרש (משלי ט') טבחה טבחה מסכה יינה זו אסתר המלכה… רק המכוון שרצתה לעורר בו בהמן השורש קדושה שהיה בו בהעלם ניצוצות קדושה דנשמת ר"ש בר שילת, וזהו מסכה יינה יינא דאורייתא דבעל פה, וסברה שאולי על ידיה ישוב בתשובה וידבר טוב על ישראל. וזה שנאמר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, ובכל מקום מורה טוב לב שנתיישר הלב לטוב להיות לב אחד לאביו שבשמים, והיאך יתכן לכתוב כך על המן הרשע… אך לפי האמור יש לומר דאז לפי שעה יצא ממשתה אסתר שמח טוב לב כרגע שעוררה בו אסתר הניצוצות הקדושה מנשמת ר"ש בר שילת, רק שכיון שיצא וראה את מרדכי ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חימה, ואמר וכל זה איננו שוה לי, ושב לרשעו, ואחר כך קב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנו בשכינתא עילאה. וכל הניצוצות קדושה שלו נטל מרדכי ונכנס אחר כך בישראל… והיינו שמרדכי הקדיש רכוש המן לבנין בית שני, וזהו לתת לטוב לפני האלקים, דבית שני היו אנשי כנסת הגדולה שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה… שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה, וכמו שאמרנו במ"ש שהוא ראש לכל הבשמים. ומזה שראו שנתלה המן על עץ גבוה נ' אמה נתעוררו להתפשטות תורה שבעל פה ולתקן תקנות וסייגים, ותיקנו ימי משתה ושמחה שהוא יינא דאורייתא דבעל פה, וקבלו כל ישראל התורה שבעל פה מאהבת הנס… (שם)
שאמרו ליכא דידע לישנא בישא כהמן, שקטרג על ישראל למעלה ואמר ישנו מן המצוות, דכולם אף בתלמידי חכמים ישנו מן התורה ומצות, וגם על קדושת הזמן דישראל מקדשי לה אמר דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י, והיה גם כן המכוון שלו לקטרג… שאין כונתם לשם שמים בשמחת המועדים רק כונתם להנאת גופם כי הם מוכנים לזה כל ימי השנה, ועל הקדושה מצד השי"ת אמר אותו שנאמר בו ה' אחד ישן לו מעמו. אמנם השי"ת בוחן תעלומות לב שבאמת ישראל מקודשים בכל הג' קדושות הנ"ל, ועל כן לאחר התגלות הנס כתוב ליהודים היתה אורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב, היינו התגלות קדושת ישראל מצד עצמם באתערותא דלתתא שהם עוסקים בתורה ובמצות… (שם ז)
מכתב מאליהו:
הגורל אינו נופל במקרה. כיוון שאדם סומך על הגורל, הרי ברור שמשמים יסבבו מה שיראה הגורל לאדם. המן ידע סוד זה, ועל כן סמך על הגורל, והוא ידע יותר מזה, ידע שאין הגורל מראה את האמת אלא למי שאינו נוגע לצד האחד, ומבקש לדעת בכינות את האמת, אבל מי שרוצה בצד אחד יראה לו הגורל כרצונו, שהרי בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו. ולכן כתב המהר"ל הפיל פור… לפני המן וגו', שנעשה על ידי אחד שאינו נוגע בזה, אבל נכשל, כי גם שלוחו היה שונא ישראל כמותו… (חלק ב עמוד קכט)