כוונה

(ראה גם: מחשבה, מצוה-מעשה, עבודת ה', תפלה)

זהר:

ותקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עונותיו. אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון ובכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון, כמו שאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. הוא אומר אליך ה' נפשי אשא, וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו, בזמן שאילן הזה מתעורר בעולם לעשות דין. ועל כן צריך האדם להדביק נפשו ורצונו באדונו, ולא יבא אליו ברצון שקר, משום שכתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. מהו לא יכון, אלא בשעה שמתקן עצמו לזה ולבו רחוק מהקב"ה יוצא קול ואומר לא יכון לנגד עיני, זה רוצה לתקן את עצמו, לא יכון, איני רוצה שיתתקן, כל שכן אם בא ליחד השם הקדוש ואינו מיחדו כראוי… (במדבר עה)

תלמוד בבלי:

שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים… (ברכות ה ב)

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא… שמע מינה מצוות צריכות כוונה… תנו רבנן, והיו, שלא יקרא למפרע, הדברים על לבבך, יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה, תלמוד לומר האלה, עד כאן צריכה כוונה, מכאן ואילך אין צריכה כוונה, דברי רבי אליעזר, אמר לו רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אתה למד, שכל הפרשה כולה צריכה כוונה… (שם יג א, וראה שם עוד)

תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו ירד למטה ויתפלל… רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו… תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר והתפללו אל ה', היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת, היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש… היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין את לבו כנגד בית הכפורת… נמצאו כל ישראל מכונים את לבם למקום אחד. (שם ל א)

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים… (שם שם ב)

תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. תניא אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות… וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל שצירך שיכוין בלבו. (שם לא א)

…אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא מעיקרא לא כיוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה, אמר ליה חברותא כלפי שמיא מי איכא, אי לא כיוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא (פטיש) עד דמכוון דעתיה. (שם לג ב)

…איכא דמתני לה אברייתא, המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי, באבות. (שם לד ב)

האי שגג בלא מתכוין דעבודה זרה היכי דמי, אילימא כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה, הרי לבו לשמים… (שבת עב ב)

…והכא במצוות צריכות כוונה קמיפלגי, תנא קמא סבר לצאת בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר לא בעי כוונה. ואיבעית אימא דכולי עלמא לצאת לא בעי כוונה, והכא לעבור משום בל תוסיף קמיפלגי, דתנא קמא סבר לעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר לעבור משום בל תוסיף בעי כוונה… (עירובין צה ב)

איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה, אפשר וקא מיכווין, לא אפשר וקמיכווין, כולי עלמא לא פליגי דאסור, לא אפשר ולא מיכווין כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאפשר ולא מיכוין, ואליבא דרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכווין אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכווין מותר… (פסחים כו א, וראה שם עוד)

…דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. (שם נ ב)

…אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא, היינו הך, מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן. אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה, איתיביה, היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא, מאי לאו כוון לבו לצאת, לא, לקרות, לקרות הא קא קרי, בקורא להגיה. תא שמע היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא, מאי לאו אם כוון לבו לצאת, לא, לשמע, והא שמע, סבור חמור בעלמא הוא. איתיביה נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע… דלמא דקא מנבח נבוחי… (ראש השנה כח א)

…רבי מאיר אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, אחר כוונת הלב הן הן הדברים… (מגילה כ א)

…שלחה ליה לרבא כווין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא… (תענית כד ב)

תנו רבנן הנוטל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות, וכן המטביל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות, והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות, אמר רב נחמן לא קשיא, כאן לחולין כאן למעשר, ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה, דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, דתני אדם דומיא דכלים, מה כלים דלא מכווני אף אדם דלא מכוון… (חגיגה יח ב, וראה שם עוד)

…וכשהיה רבי עקיבא מגיע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה… רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד, אלא משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו, לזה נזדמנה לו אשתו, ולז נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם. מי דמי, אנן קאמרינן חדא דרך, הכא שני דרכים, אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם… אמר עולא תמר זינתה זמרי זינה, תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, אלא אימא כמצוה שלא לשמה… (נזיר כג א)

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי, יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה, אמר לה מאן את… אמרה ליה אנא הואי, לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני, אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני, כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה. (קידושין פא ב)

דתניא אישה הפרם וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים… (שם פג ב, וראה שם עוד)

אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו… (בבא בתרא טז א, וראה שם עוד)

נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה… הא הפילה הוא כשרה, ואף על גב דלא מיכוין, מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה, אמר רבא רב נתן היא… צריכה, דאי אשמעינן התם משום דקא מיכוין לשום חתיכה בעולם, אבל הכא דלא קא מיכוין אימא לא… (חולין לא א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

אמר רבי יוסי קריאת שמע אינה צריכה כוונה ותפילה צריכה כוונה, אמר רבי מנא קשייתא קומי רבי יוסי ואפילו תימר קרית שמע אינה צריכה כוונה, שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה, מן גו דאינון צבחר (מעט) מיכוון. (ברכות ח א)

…בר קפרא אמר אין לך צריך כוונה אלא ג' פסוקים הראשונים בלבד, ותני כן ושננתם עד כאן לכוונה, מיכן ואילך לשינון… רבי טביומי שאל לרבי חזקיה לית הדא אמרה שאין לך צריך כוונה אלא פסוק הראשון בלבד, אמר ליה אדא עד ושננתם… (שם יב ב)

…אמר רבי יוחנן קרא ומצא עצמו בלמען, חזקה כיוון, רבי לא בשם רבי אחא רובה נתפלל ומצא בשומע תפילה חזקה כיוון, רבי ירמיה בשם רבי אלעזר נתפלל ולא כיוון לבו, אם יודע שהוא חוזר מכוון את לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. אמר רבי חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית, אלא חד זמן בעי מכוונה, והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי, ארקבסה אי ריש גלותא, שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא, רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא (שורות הבנין), אמר רבי מתניה אנא מחזק טיבו לראשי, דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה (מעצמו). (שם יז ב)

מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה (ליהנות מכלאים) ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל… (כלאים מא ב)

המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה… לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שווין… תני בשפתים ולא בלב, יכול שאני מוציא את הגומר בלב, תלמוד לומר לבטא, ושמואל אמר הגומר בלבו אינו חייב עד שיוציא בשפתיו… (תרומות יז ב, וראה שם עוד)

אמר רבי סימון התכוין לקראת אלקיך ישראל… (מגילה יא א)

אמר לו רבי יוסי וכי איכן מצינו בתורה שהמילה צריכה כוונה, אלא יהא מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נפשו. (יבמות מה א)

מדרש רבה:

אמר רבי תנחומא כל מי שיוצא לדרך ואינו מכוין לבו למלחמה סוף שהוא נופל במלחמה, אבל שבטו של זבולן בין מתכוין בין שאינו מתכוין יוצאין למלחמה ונוצחין, הדא הוא דכתיב ומזבולן יוצאי צבא עורכי מלחמה ולעדור בלא לב ולב, מהו בלא לב ולב, אלא בין מתכוונין בין שאינן מתכוונין הם יוצאים ומנצחין. (ויקרא כה א)

אמור להם, מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב, כדי שתשלוט הברכה בהן, לכך נאמר אמור להם. (במדבר יא יב)

…וכל מי שמתפלל ומכוין את לבו לתפלה סימן טוב לו שתפלתו נתקבלה, שנאמר (תהלים ט') תאות ענוים שמעה ה' וגו'… (דברים ח א)

מדרש תנחומא:

…אמר רבי יוחנן זאת אומרת המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו ויתפלל לפני הקב"ה, אבא שאול אומר אם כיון אדם את דעתו בתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שנאמר (תהלים י') תכין לבם תקשיב אזנך, ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו, שאמר לפני הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה… (חיי א)

אמונות ודעות:

…ויתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו, והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו, והוא בדרגה זו. (מאמר ה ד)

והואיל וכבר ביארתי ענין זה אסמיך לו שאר הדברים אשר אין התפלה מתקבלת עמהם.. והשני תפלה בלי כוונה, וכמו שנאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו… (שם ו)

חובת הלבבות:

וכפי זה ראוי למשכיל שיהיה במעשה עבודת האלקים יתעלה כשהוא עושה מהם מאומה והוא שכל מעשה שהוא לאלקים איננו נמלט מאחד משלשה חלקים, אחד מהם חובות הלבבות בלבד, והחלק השני חובות הגופות והלבבות יחדיו, כמו התפלה ולמוד התורה והשבח והתהלה לאלקים… והחלק השלישי חובות האברים בלבד, אין ללב בהם שום הכנסה, אלא הכונה לאלקים בתחלת המעשה, כסוכה ולולב וציצית ושמירת השבתות והמועדים והצדקה והדומה לזה, ממה שלא יזיק העושה אותם טרוד לבו בזולת מעשהו. אך בחובות הלבבות חייב לפנות לבו ממחשבות העולם וטרדו, וליחד לבו ומצפונו לאלקים לבדו בעת ההיא, כמו שאמרו על אחד מן הפרושים שהיה אומר בתפלתו לאלקים, אלקי, יגוני בעבודתך, בטל ממני היגונות, ודאגתי ממך, הרחק מנפשי הדאגות. ובזה יקבל האלקים מעשהו וירצהו. ובכמותם יתכן מה שאמרו רז"ל מצוות צריכות כוונה, ואם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאברים יחדיו, כתפלה וכשבח לאלקים יתברך, יפנה גופו מכל מעשה העולם הזה והעולם הבא, ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה, אחר שינקה עצמו… ואחר כך יעלה על לבו אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה, ובמה מדבר לפני בוראו ממלות התפלה וענינה, ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו וצוה אשתו ובני ביתו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא, והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבוד אותו בעצמו ומהשתדל בכבודו, וקצף עליו אדוניו ולא קבל כבודו ועבודתו, והשיב הכל בפניו. וכן המתפלל כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה, לא יקבל הא-ל ממנו תפלת אבריו ותנועת לשונו, הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'. וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור, ואחר כך יחתום תפלתו ויאמר והגיון לבי לפניך, הלא זה גנאי גדול שיטעון שדבר עם אלקיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו, ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו, ודומה הוא למי שנאמר בו (ישעיה נ"ח) כגוי אשר צדקה עשה, ואמרו חז"ל ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל…

וראוי לך אחי שתדע, כי כוותנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו, עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו… ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קימה למהירות עבור ההרהורים על הנפש, היה קשה עליה לסדר עניני התפלה מעצמה, תקנו אותם רז"ל במלים מסודרות, יסדרם האדם בלשונו מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור, והיתה התפלה מלות וענינים, והמלות צריכות הענין, והענין אינו צריך אל הדבור כשאפשר לסדרו בלב, אשר הוא עיקר כוונתנו ועליו משען מגמתנו. הלא תראה מה שאמרו רז"ל בעת הדחק, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה…

על כן אחי תקן ענין תפלת לבך, והשוהו עם דבורך, וכוון בהם כוונה אחת לאלקים, ופנה גופך מכל תנועותיך וקשור חושיך ורעיונך מהתעסק בדבר מדברי העולם עם התפלה… ואם יעשה מחובות הגופות מאומה, כסוכה וכלולב ושאר מה שזכרנו בחלק הזה, חייב להקדים כוונת הלב לאלקים קודם שיעשנה, ודי שיהיה שורש מעשהו לשמע למצוות הבורא לגדלו ולרוממו ולהודות לו… (שער ח פרק ג, ט)

…ועיקר הדבר אחי בזוך נפשך בעת שתתפלל אותה וכוונת לבך בה, ותסדרנה לאט עם הסמוך לה, ולא יקדים בה לשונתך את לבך, כי המעט ממנה עם המצא לבך בו, טוב ממהירות תנועות לשונך ברב ממנה כשיהיה לבך ריק ממנה. ואמר אחד מהן החסידים אל תשבחו שבח ריקם ריק ממצא הלב בו, אבל יהיה בהמצא הלב, כמו שאמר דוד (תהלים קי"ט) בכל לבי דרשתיך… (שער י ו)

כוזרי:

…וזכרתי מה ששמעתיו כבר מטענות החבר אשר היה אצל מלך כוזר הנכנס בדת היהודים… כי נשנה עליו חלום פעמים רבות כאילו מלאך מדבר עמו, ואומר לו כוונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשך אינו רצוי, והוא היה משתדל מאד בתורת הכוזר… ואמר לו הפילוסוף אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות, כי הכוונה מורה על חסרון המכוין, וכי השלמת כוונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם חסר…

אמר הכוזרי, רואה אני דבריך מספיקים, אך אינם מפיקים לשאלתי, מפני שיודע אני בעצמי כי נפשי זכה ומעשי ישרים לרצון הבורא, ועם כל זה היתה תשובתי כי המעשה הזה איננו נרצה, אף על פי שהכוונה רצויה, ואין ספק שיש מעשה שהוא נרצה בעצמותו, אלא כפי המחשבות. ואם איננו כן, מה לאדום ולישמעאל שחלקו הישוב נלחמים זה בזה וכל אחד מהם זכה נפשו וכוונתו לאלקים, ונבדל ונפרש וצם ומתפלל והולך, ומגמתו להרוג את חברו, והוא מאמין שהריגתו צדקה גדול וקורבה אל הבורא יתברך… (מאמר א א וב)

…ותהיה הלשון מסכימה עם המחשבה, לא יוסיף עליה ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והבבא, אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה… (מאמר ג ה)

אמר הכוזרי, כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע הא-ל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות… אמר החבר, וכאשר יהיה המעשה והכונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כוונה או כוונה בלי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצא הכוונה… (מאמר ה כו וכז)

משנה תורה:

כוונת הלב כיצד, כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו… כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוון את לבו… שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל תפלתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו… (תפלה ד טו-יז)

…חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו, וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל החולים, אם יכול לכוין את דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה… (שם ה א)

מי שהתפלל ולא יכון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך… (שם י א)

כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה, פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג, הרי זה פטור, הרי זה קל וחומר, אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור… שהוא פטור, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אינו חייב כלום… (שבת א ח, וראה שם עוד)

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהיה פיו ולבו שוין, הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה, שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן במחשבה בלבד תהיה תרומה. (תרומות ד טז)

המתכוין לומר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוים, לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים אף על פי שנתכוון לאיסור אינו לוקה… (אסורי מזבח א ג)

מורה נבוכים:

…אמר ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו, אם תבקשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזנחך לעד, והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם, הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהפרדות. הערה: הלא ביארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך את תרצה לחזקה הדבוק הזה תעשה, ולא יתחזק הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם, ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו, ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמיתת החכמה האלקית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך לעסק צרכך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין השי"ת, ואינך עמו אז… ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם…

ודע שמעשה העבודות כולם כקריאת התורה והתפלה ועשות שאר המצוות אין תכלית כוונתם רק להתלמד ולהתעסק במצוות השי"ת ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו, אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא התורה בלשונך ולבך בבנין ביתך מבלי בחינה במה שתקראהו, וכן כל אשר תעשה מצוה תעשנה באבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם.

ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלמוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה, תחלת מה שתתחיל לעשות תפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא קריאת שמע ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, וכשיתחזק זה בידך גם כן זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנוי בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם, תכוין בהן להבין מה שתהגה בו ולבחון ענינו, וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם בעת שתעשם נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם, הזהר אחר כל מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותר מאכלך… (חלק ג פרק נא, וראה גם ערך מחשבה)

ספר חסידים:

חמשה דברים מעכבים את התפלה אף על פי שהגיע זמנה… כוונת הלב כיצד, כל תפלה שאינה בכוונה יחזור ויתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור להתפלל עד שיתיישב דעתו, כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל מחשבות כאילו הוא עומד לפני המקום, לפיכך צריך לשבות מעט קודם התפלה, כדי לכוין את התפלה על לבו, ואחר כך יתפלל בתפלה ובתחנונים… (יח)

כל מעשיך יהיו לשם שמים, לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכונתו שיהיה בריא ושמן, לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון, אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצותיו, וכשהוא נוטל ידיו ומברך או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המצוות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון בלב… (מו)

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים, או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים, מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת, לכך תכוין בכל הברכות… ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה, שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו, שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכונה ובדרך תחנונים, ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח. לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב"ה להתפלל בכונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה, אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים… (קנח)

טוב מעט תפלה בכונת הלב, ממלא חפנים תפלה, מתפלה מרובה בלא כוונת הלב… (שטו)

המתפלל ונפל לפניו ספר לארץ ונטה דעתו ואין יכול להתפלל בכוונה, יגביה הספר ויתפלל בכוונה, וקודם שיגביה יסיים ברכה שהתחיל, וישים על לבו מאין יתחיל, ואם יתפלל בכוונה אל יגביה ספר שהוא על הארץ, כי המתפלל בכוונה נוחל עולם הבא. (תשעז)

כל מה שיכול אדם לידע לעשות תקנה שיכוין לבו בתפלתו יעסוק לבו ויכוין, וכן מה שיעסוק ויוכל לעשות שלא יתלוצצו בו יעשה ויעסוק. שאם יהא יושב ועיניו סגורות יתלוצצו עליו, לא יסגור עיניו לפי שלא יוכל לכוין… והכל לפי לב האדם. (תשפד)

רבינו יונה:

ועיקר מצות תפילה שיכוון את לבו בשעת תפלה, ויטהר מחשבתו מכל עסקיו, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם… (אגרת התשובה ח)

רבינו בחיי:

לא תעשון אתי – יש לפרש כשאתם עומדים אתי בתפלה לא תחשבו בכסף וזהב שעמכם, שאם לא כן כאילו עשיתם אלהי כסף וזהב… (שמות כ כ)

וינצו במחנה – …ומה שפירסם חטא זה הוא להודיענו… פינה עצומה בברכות שיכוון תחלה בלבו בפירוש אותיות השם ובמה שהן מורות, ואחר כך יזכירנו בפיו. (ויקרא כד י)

ונס שמה – הדין הזה יורה שהלב עיקר האדם והמצוות והעבירות, ולכן נענש בגלות שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, וכן אם עשה מצוה ולא נתכוון בה לשם שמים אין לו שכר מזה. (במדבר לה יא)

ומן הסבות המיישרות את האדם לדרך האמת היא טהרת הלב, ואמר דוד ע"ה לב טהור ברא לי אלקים, וכן הזהירו ז"ל שיתחייב האדם לישר סברותיו בדרך אמת, ולהישיר כל מחשבותיו בשעת התפלה, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, ופירושו סבותיו… והודיענו הכתוב כי לאחר שיטהר אדם עצמו בטהרת הגוף מן הענינים המביאים אותו להיות בלתי טהור, ואחר שיישר סבותיו בטהרת הלב וטהרו וקדשו מטומאות עוון המחשבה הרעה, אז יהיה האלקים קרוב לשמוע תפלתו. (כד הקמח בית הכנסת)

ודע כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו ולפעמים יתכוין בהם ולפעמים שלא יתכוין לבו, לכך הזכיר לשון "שמע", שהוא כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין את לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו. ולפי שאין כוונת המיחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוים או אחד בפה ואחד בלב, ואי אפשר לו לאדם להעיד על חברו אם כיון אם לא כיון, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי וכן דלי"ת של אחד, והטעם לומר כי הקב"ה עד בדבר. ולכך צריך האדם להזהר הרבה בענין היחוד ושיפנה לבו מכל מחשבה גופנית, כענין שאמרו מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמיכוין דעתיה. ודבר ידוע כי לא נברא גן עדן ומעלותיו כי אם לצורך אותם המיחדים שמו בכונה, כי המודה ביחוד הלא הוא כופר בעבודה זרה… (שם יחוד השם)

ספר החינוך:

לתקע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות… משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכים לכוין דעתם יפה בענינו, כמו שידוע, שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שיצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך אדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים… (בהעלותך מצוה שפד)

בעל הטורים:

ישעו – ב' במסורה, ואל ישעו בדברי שקר, ישעו ואין מושיע (שמואל ב' כ"ב מ"ב), אותם שאין מכוונים בתפלתם וישעו בדברי שקר, שאינם מכוונים בלבם מה שהם מוציאין מפיהם, אבל המכוונים בלבם למה שמוציאין מפיהם, עליהם נאמר (ישעיה נ"ח ט') אז תקרא וה' יענה… (שמות ה ט)

כאשר ציוה ה' את משה – כתיב על כל דבר… והם י"ח פעמים וכל אשר ציוה, וכנגדם י"ח ברכות, ואחד כאשר ציוה ה' את משה כן עשו, ותקנו כנגדו ברכת המינים, ויש בהם קי"ג תיבות, וכן בסופי הברכות כמו ברוך אתה ה' מגן אברהם יש בהם קי"ג תיבות, וקי"ג פעמים "לב" בחומש, שצריכים כוונת הלב. (שם מ כא)

דרשות הר"ן:

…ואף על פי כן רואה אני בדברי חז"ל שמי שמוסר גופו ונפשו להשי"ת וחושק בעבודתו ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרינן בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', הנה בארו כי אין עיקר המדרגה החכמה, אבל הכוונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים אבל כוונת הלב בהם. וראה ענין הכונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בהשי"ת, גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים עובד השי"ת עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בהשי"ת, גם כשהוא חושב לעבוד את השי"ת הוא ממרה אותו, כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כ"ט) בפיו ובשפתיו כבדוני וגו'… (דרוש ו)

עקדה:

ג', בביאור איך יגיע השתוף מהמצוות האלקיות, ממאמרי חז"ל (עיין שם) משמע שמעשה המצוות צריך להיות רק לעבודת המצוה לשמע בקול ה' ולא לשום תועלת לעצמו, כי לפועל הנכבד צריך שתהיה תכלית נכבדת… (שמות יט א, וראה שם עוד)

ענין זה יועיל לנו להבין קושי מספור התורה במלאכת המשכן וכו', מה שהיה רק לשעה, ומצוות רבות המיוחדות רק לאנשים מעטים כדיני הכהנים… כי אלו המעשים עם שכוונתם להועיל במעשה רק לאנשים מיוחדים ובזמן מיוחד, עיקר הכוונה בהם להיות בספר חכמה ולמוד אלקי שיעיינו בו וישכילו בעניניהם, כמו שכתוב למען תשכילו את כל אשר תעשון. והנה בזאת המדרגה מהמעשה שיש בו למוד וחכמה יתייחדו היחידים והחכמים, והבוערים בעם עושים המצוה בלי כוונה, מצות אנשים מלומדה, כבישעיה כ"ט, ולהמורה הם דומים למחפשים בית המלך ולא הכירוהו. אמנם יודה, כי אף על פי שלא ידע האדם טעם המצוה ועיקרה, ויכוון להשלים רצון המצווה ב"ה, הוא יהיה בודאי בבית המלך, ומרגיש ומכיר פני המצווה ב"ה, רק שלא ראה אותו בלי מסך… (שמות כז כ תחלת תצוה)

ומה שאמרו בירושלמי ברכות פרק היה קורא, אמר רבי חייא בר אבא מימי לא איכונית וכו', אם אנוסים היו מדוע מפרסמים כך להכשיל את הרבים? אלא מגזימים בכך, לומר שאין צריך לומר כי הפונה לקיר בתפלתו ונראה משתחוה וכו' ולבו שוקע בעסקיו הזמניים שהוא מגונה, אלא אפילו המחשבה בענינים העיוניים מזקת מאד, וכבשבת ו', זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. ובהיות חכמים אלו בחיים המחשביים תמיד, חשדו עצמם שלא כיוונו בתפלה יפה, ומחשבים עצמם כמהרהרים בדברי הבאי. כך חשב רבי חייא בברכה השיבנו על מדרגות האנשים, ואמר מאן ליעול קמי מלכא קדמאי אלקפתא או ריש גלותא, ולשמואל קרה זאת בברכת חונן הדעת, שעיין בכחות הנפש המכונים "אפרוחים", ובם יגביה עוף, ורבי בון באמרו וקונה הכל עיין בסדרי בראשית גבוה מעל גבוה, ורבי מתניה היתה כוונתו מעטה כל כך בעיניו, עד שנדמה כאילו מעצמו כורע, לפי הכוונה שהיתה צריכה להיות, הנה עשה התפלה כוונה תכליתית לקרבנות, שהן מפנימיות הלב… (ויקרא ו ב)

שעור העונש לחוטא הוא לפי כונת הרשע שבמעשהו, וכן השבח והשכר לפי השלמות והתמימות בדעת העושה, ועל זה אמר ושמרתם ועשיתם, ושמרתם זו משנה, רוצה לומר שישכילו מה שיעשו, כי אז נקרא מעשה באמת, ובלא זאת עושה רק במקרה, ולכן הבדילה התורה בין שוגג למזיד ולפושע, ולכן הצריכה התורה האזהרות לכל חטא… (במדבר לג א)

ספר העקרים:

ההשכלה הנפשית שאמרנו שתתן השלמות הנפשית בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוון העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד השם בעשייתה, וזה כשיעשה אותה בכוונה לעשות הטוב והישר בעיני השם, לא להנאת עצמו ולא לכוונה אחרת כלל… כי גם בשכלים הנבדלים באר הכתוב כי כוונתם בהניעם הגלגלים אינה רק לקיום גזרת השם ודברו שגזר עליהם, אמר הכתוב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו (תהלים ק"ג), קרא השכלים הנבדלים גבורי כח, להיותם מניעים הגלגלים תמיד בכח גדול, ואמר בה שבהנעה הזאת אינם מתכוונים לשום תכלית אחרת, כי אם לעשות דבר השם וגזרתו שגזר עליהם להניעם ,וזהו לשמע בקול דברו… ונמצא רז"ל מפליגים בשכר המענג את השבת ואת המועדות, עם היות התענוג דבר גשמי ופועל גופיי, יגיע אל האדם מצד שהוא פועל חי ולא מצד שהוא אדם, אלא שאם היה התענוג פועל נעשה בלא כוונה היה בלי ספק פועל בהמי, אבל כשיעשה בכוונה לעבוד את ה' ולקיים מצותו, הוא בלי ספק פועל שכלי דומה אל פועל תנועת הגלגלים ובפועל הזה יושג התכלית. (מאמר ג פרק ה)

ואולם בחלק השלישי, והוא חלק המצוה המדותיות, והם שקראום מוראלי"ש, שאמר (הכופר) שהיא חסרה מצד שתורת משה לא הזהירה אלא על כשרון המעשה ולא על טהרת הלב, זהו היפך האמת, שהרי התורה אמרה ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י'), ואמרה ויראת מאלקיך (ויקרא י"ט) ועוד. ומה שציותה על כשרון המעשה הוא, לפי שאין טהרת הלב נחשבת אם לא יסכים עמו המעשה, והעיקר כוונת הלב, אמר דוד לב טהור ברא לי אלקים (תהלים כ"א), וכיוצא בזה הרבה משיסופר, נמצא שתורת משה שלמה בכל מיני השלמות היפך מה שחשב החכם ההוא… (שם ג פרק כה)

כלל גדול זה יהיה בידך בעשיית המצוות, שהכל הולך אחר כונת הלב, כמו שאמרו רז"ל רחמנא ליבא בעי (סנהדרין ק"ו), ולפי זה יש מי שעושה מצות הרבה ואינן עולות לו כלום, או בשעור שיספיקו להקנאת שלמות האנושי ולא לחלק ממנו עד שיהיה מורגש, ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצות הרבה, כפי כונת העושה אותה לקנות חלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצות שבתורה הן שיהיו מצות עשה או מצות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושי, או מדרגה מה ממנו בהיותן נעשות על הכונה הראויה, כי לא עשיית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה' יתן שלמות בנפש… (שם פרק כז)

…כי בעשיית המצוה יש שתי בחינות, האחד מצד העשות מעשה המצוה והגיעה אל הפעל השלם, והשנית מצד כוונת העושה אותה, והשלמות הנמשך אל המצוה איננו מצד המעשה, שהרי אמרו רז"ל במסכת נזיר כ"ג, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ואמרו שם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם פסח, ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר ופושעים יכשלו בם. הנה בארו בפירוש שמצוה בלא כוונה אינה עולה לשם מצוה. וכן ענין הכוונה לבדה בזולת המעשה אינו מועיל כלל, שאם היה מועיל היה ראוי שתעלה ידיעת המצוה ולמודה בכוונה במקום עשייתה, ואינו…

ואחר שביארנו שאין המעשה לבדו עיקר ולא הכוונה לבדה, ראוי שיהיה התחברות שניהם הוא העיקר בעשית המצוות, כמו שהיה בענין בחלק המדעי עם החלק המעשי כדביארנו, וכן הוא הענין בעשית המצות, כי המעשה שתצטרף אליו הכוונה הוא המעשה השלם שיתן שלמות בנפש, כי הכונה נותנת שלמות אל המעשה, כמו שביארנו בפרק חמישי. ולפי זה אומר, כי החלק התוריי המקיף במשפטים ראוי שיתן שלמות בנפש יותר ממה שיתן החלק המשפטי המונח בנמוסים, וזה כי כשיעשה היושר או המשפט הנימוסיי על איזה כוונה שיהיה, יגיע ממנו התכלית המכוון, שהוא תקון הקבוץ המדיני, וזהו שלמותו בלבד, אבל המשפטים התוריים עם שיש בעשיתם שלמות שעל ידם יושלם הישוב והקבוץ המדיני, הנה בהצטרף אל עשייתם הכוונה, גם יגיע מעשייתם שלמות אחר נוסף יותר נכבד מן הראשון… שיתכוון בעשית אלו המשפטים מצד מה שצוה השי"ת, והכוונה הזאת כשתצטרף אל המעשה תקנה ותתן שלמות בנפש העושה אחר שעשיית פעולה זו אינה מצד שהיא תקון הקבוץ המדיני בלבד, אבל מצד אהבת השי"ת, רצוני לומר להשלים מצותיו שצוה בהן.

ונמצא לפי דרך זו, כי עשית דבר אחד בעצמו, כאילו תאמר נתינת הצדקה וכו', אם יעשה זה המתנהג על פי הנימוס, לפי שאלו מדות מדות טובות שיושלם בהם הקבוץ המדיני, לא ימשך אליו שום שלמות פרטית בזה, אלא השלמות הנמשכת מצד תקון הישוב המדיני. וכשיעשה זה המתנהג על פי התורה מצד שצוה בהם השי"ת, וכדי להכנע אליו ולעשות רצונו ולהשלים מצותיו שצוה בהן, הנה יגיע לו מזה תכלית אחרת פרטית יותר נכבדת ויותר חשובה, שזהו עבודת השי"ת, שעל ידי הכוונה הזאת המתחברת אל המעשה יושג השלמות הנפשי, וזהו שאמר הכתוב (ישעיה ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום… ועל זה הדרך יובן איך יקנה האדם השלמות וחיי העולם הבא על ידי משפטי התורה כשיהיו נעשים לאהבת השי"ת וליראתו ולהשלים מצותו, ויתבאר מזה שפועל עשיית המצוה לבדו אינו מכוון להגיע השלמות האנושית מצד עצמו, אלא מצד ההוראה שיש בעשייתו המצוה על ההכנע אל השי"ת לעשות רצונו ולאהבה אותו… וכן היא כוונת התורה להישיר האדם בעבודת השי"ת ולהאיר לפניו את הדרך ילך בה לעבוד את עבודתו ואת המעשה אשר יעשה כדי שישיג אהבתו… (שם פרק כח)

והפעל הבחירי הגמור הוא הפועל שכשיעשה אותו האדם יהיה יודע לעשות ההיפך ויכול לעשותו מבלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפועל ההוא על זולתו. אבל אם לא ידע ויבחין לעשות ההיפך ויפעל מה שיפעל בזולת בחינה בין הדבר ההוא ובין הפכו, אלא במקרה או מפני ההרגל והמנהג או מפני שאינו יכול לעשות ההיפך, אין זה פעל בחירי שישובח עליו האדם, אפילו הקרבן שהוא פועל טוב כשיביא אותו האדם בזולת בחינה בין הטוב והרע, אלא מפני ההרגל והמנהג… מה שאינו כן בפועל הכסילים, כי אפילו הקרבן שמביאין אינו נחשב לעבודה, מצד שאינם קרובים לשמע דברי החכמים אינם מבחינים בין הטוב ובין הרע, ועל כן הפועל הטוב שהוא הקרבן אינו נחשב להם לכלום, אחר שאינם עושים אותו בבחירה בין הטוב והרע…

ולזה אין ראוי שישובחו עליו, כי לא ישובח האדם על הפועל הטוב אלא כשהוא יודע לעשות הרע, ויכול לעשותו, ויבחר לעשות הטוב על זולתו, ועל כן לא ישובח העובד מאהבה אלא כשתהיה עבודתו מאהבה גמורה מבלי שיתערב בה שום צד הכרח, ולא הרחקת נזק ולא קבלת תועלת… (שם פרק לו)

אלשיך:

וגלחה את ראשה – לטהר נפשה מהבגדים הצואים שלבשה בטומאת העבירות, כנודע מהזוהר, כי ממעשה מצות עשה נעשה מלבוש רוחני לרוח בגן עדן של מטה, ומהכוונה נעשה מלבוש דק ממנו לנשמה בגן עדן של מטה… (דברים כא יב)

רמח"ל:

ואולם גם במעשה המצוות תקנו לנו חז"ל ברכות אלה, לחבובה של מצוה, להודות לו יתברך שרצה בנו ונתן לנו תקונים גדולים כאלה, ונמצא על ידי זה מתעלה המעשה יותר, ונעזר בו האדם ממנו ית"ש, כי כן היא מדה, כפי התעוררות שמתעוררים בני האדם אליו ית"ש, כן יהיה שיעור העזר שיעזרו ממנו. (דרך ה' חלק ד פרק ט, ג)

…כן מן הזריזות תוולד ההתלהטות. והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונית, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. ואמנם ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא ית"ש הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה, והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר, (תהלים מ"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים… (מסילת ישרים פרק ז)

…ואמנם עוד עיקר ב' יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם, והוא ענין הכתוב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו… (שם פרק יט)

אור החיים:

לא תעשון אתי – …יצוה על העובד עבודה זרה באמונת וכוסף לבו, וממשיך בנפשו שורש הרע… הב' יודע שהעבודה זרה הבל צואה ועובדה להנאתו, כגון שיתנו לו ממון ויאמר הלא רחמנא ליבא בעי, נגדו אמר אלהי כסף ואלהי זהב וגו', כי חטא זה בבחינת האדם שפוגם בעצמו וממעיט דיוקנו… (שמות כ כ)

תניא:

…וכן במצוות התלויות בדבור וביטוי שפתים בלי כוונה שהוא נחשב כמעשה ממש כנ"ל, לגבי ההארה והמשכת אור אין סוף ב"ה המאירה ומלובשת בכוונת המצוות מעשיות שהאדם מתכוין בעשייתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו, שהוא ורצונו אחד… וכן בכוונת התפלה וקריאת שמע וברכותיה, ושאר ברכות שבכוונתנו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך, ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצוות מעשיות בפועל ממש, כמו שכתבנו לקמן, אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצוות מעשיות, ובכוונת קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות, והארת רצון עליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ, למעלה מעלה מהארת רצון העליון, המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן במעשה ובדבור בלי כוונה, כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף, שהוא כלי ומלבוש הנשמה, כן גוף המצוה עצמה שהוא כלי ומלבוש לכוונתה, ואף שבשתיהן במלות ובכוונה מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות, בלא שום שינוי וריבוי חס ושלום, ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד, אף על פי כן ההארה אינה שוה בבחינת צמצום והתפשטות, (הגה"ה: וכמו שכתב בעץ חיים שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור, וגוף המצוות הן מדרגות ובחינות כלים שהם בחינת צמצום שעל ידי צמצום האור נתהוו הכלים כידוע ליודעי ח"ן).

ונחלקה גם כן לארבע מדרגות, כי גוף המצוות עצמן ממש הן ב' מדרגות, שהן מצוות מעשיות ממש, ומצוות התלויות בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וברכות. וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך שהיא כנשמה לגוף, נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי, שהן חי ומדבר, כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך, ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו, ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצוות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ב"ה על נפשו לדבקה בו, ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר, שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ב"ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו, רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח, על כל פנים שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבקה בו נפשו האלקית ולבושיה, ולכללן ביחודו ואחדותו שהוא רצון העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצוות כנ"ל, וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו חס ושלום, ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב, ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מדותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו, ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו, וכן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו. (לקוטי אמרים פרק לח)

ועולם הזה הוא עולם השפל בב' בחינות, כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חמרי וגשמי, וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה, ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם. ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה, אף שהן אותיות קדושות ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך… מה שאינו כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבא קליפת נוגה מהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל, מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי, אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושורש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא מעלה אותן עד מקומה בי' ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כנ"ל, ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ב"ה שהוא רצון העליון ב"ה המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן, או בתפלה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי, לא מינה ולא מקצתה… (שם פרק מ, ועיין שם עוד)

להבין מה שכתב בשער היחודים פרק ב', דעל ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ושם הביא הזוהר פרשת שלח, דלית קלא דאתאביד וכו', בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע וכו'. והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה, ובלא כוונה דנדחית למטה לגמרי, כמו שכתב בזוהר פרשת פקודי… אך ההפרש בין תורה לתפלה מובן מאליו, כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד, דבלאו הכי לא מיקרי לימוד כלל, רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה מאהבת ה' שבלבו, בבחינת גילוי, רק מאהבה המסותרת הטבעית, אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל וכו', דהא לא סליק לעילא מן משמשא, והיינו משום שמחשבתו וכוונתו בהן מתלבשות באותיות הדבור ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא, והכי נמי בתפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות, (אלא מפני שכוונתו לשמים לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה, כמו שכתב בפרשת פקודי). (קונטרס אחרון)

נפש החיים:

…ואם בענין תפלת היחיד על צערו צריך שתהא כוונתו רק צורך גבוה לבד, כל שכן במטבע ברכות התפלה הקבועה וסדורה מאנשי הכנסיה הקדושים, ודאי ראוי שלא לכוין בהם כלל צורך עצמו הנראה מפשטם, אלא צורך גבוה לבד, להמשיך תוספת רבוי ברכה וקדושה להעולמות מצד התחברותו ית"ש אליהם. ואף שגם אמרו רז"ל (עירובין ס"ה) יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה, שנאמר שכורת ולא מיין, ומה נאמר עתה בדורות הללו אשר כל איש הוא כשוכב בראש חבל ובלב ימים כל הימים מעול יגיעת הפרנסות, ולזאת אין איש שם על לב לפנות לבו ומחשבתו מבלבולי טרדותיו העצומים לקראת אלקיו ית"ש, עם כל זה ודאי שכל אחד לפי שכלו והשגתו מחוייב לשית עצות בנפשו להמלט מבלבול המחשבות אשר לא טהורים, כי עבודת התפלה היא לנו עתה במקום עבודת הקרבן, שהיה תלוי כולו במחשבתו של הכהן… (שער ב פרק יב)

והעצה היעוצה על זה הוא כמו שאמר המגיד להבית יוסף באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל, ליזהר מלחשב בשעת התפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצוות, כי אם בתיבות התפלה עצמם, דוק בדבריו שלא אמר לכווין בכוונת בתיבות, כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה ברבותינו הראשונים ז"ל ועד האחרון הרב הקדוש איש האלוקים נורא האריז"ל, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה…

אלא העיקר בעבודת התפלה שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה יצייר לו אז במחשבתו אותו התיבה באותיותיה כצורתה, ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם… והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה, לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה… (שם פרק יג)

וכבר הזכרנו לעיל סוף שער א' שהעיקר בכל המצוות הוא חלק המעשה, וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה, ולמצוה ולא לעכובא, שהרי קיימא לן בענין הקרבת הקרבנות דסתמן כלשמן דמי, וכן אמרו להדיא (נזיר כ"ג) באוכל את הפסח לשם אכילה גסה, נהי דלא קא עבדי מצוה מן המובחר, פסח מיהו קעביד, ואם יחשוב האדם בעת חיוב הקרבת הפסח ועת חיוב אכילתו כוונות נוראות של ענין הפסח, במחשבה גבוהה שבגבוהות וטהורה שבטהורות וחדל מעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא, וכן הוא בכל המצוות. ולא זו בלבד שמצוות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי, אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב, עם כל זה העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה, כמו שאמרו רז"ל מקראי דחנה, דכתיב בה רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו… וידוע בזוהר ובכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כל בחינת נר"ן שבהם ממטה למעלה, והוא על ידי התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו, והם נקשרים על ידי עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדיבור… וכוונת הלב בהתיבות בעת אמירתם הוא בחינת הנשמה שבדיבור, לזאת לא יצא ידי חובת ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלבד, כי איך אפשר להגיע להתקשר בבחינת הנשמה אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה שיתקשר הנפש של הדבור שהוא תנועת השפתים, ברוח של הדבור שהוא ההבל והקול, ואחר כך יתקשרו גם שניהם בנשמה שהוא המחשבה והכוונה שבלב. אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות בדבור לבד, אף על פי שלא צירף המחשבה וכוונת הלב אליה, הגם שודאי אינה במדריגה שלימה וגבוהה כראוי, ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה בחינת מחשבת האדם, עם כל זה אינה לריק חס ושלום, ויוצא בו ידי חובתו, כי על כל פנים הרי העלה וקישר נפשו ברוחו, ועולם הנפש בעולם הרוח… (פרק ה)

הגם שודאי שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכוונה בעת עשיית המצות יגיעו מעשיו לפעול תקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, אמנם לא המחשבה היא העיקר אצלנו כמו שנתבאר, ועיין זוהר יתרו צ"ג ריש ע"ב, ואי אזדמן ליה עובדא וכיון ביה זכאה איהו, ואף על גב דלא מכוין ביה זכאה איהו דעביד פקודא דמאריה. אבל לא אתחשב מאן דעביד רעותא לשמה ויכוין ביה ברעותא וכו', כמאן דלא ידע וכו' דהא ברעותא תליא… וכן ענין כוונת אחד דפסוק ראשון דקריאת שמע שנתבאר שם, הכל הוא רק למצוה ולא לעכובא, שגם מי שלא ידע בזה כלל כי לא הורגל בזה, או שמוחיה לא סביל דא שלא ירד לעומקו, או שירא לנפשו שלא יסתכן חס ושלום בהריסת כמה יסודי התורה שיכול לבא מזה חס ושלום למי שאין דעתו יפה בזה, ומאמין ומכוין דרך כלל בפסוק ראשון דקריאת שמע, שהוא יתברך הוא אחד גם שאינו יודע ענין אחדותו יתברך, ומכוון תפילתו דרך כלל לו יתברך בלא חקירה, גם כן נקרא עובד ה'… (פרק ו)

רש"ר הירש:

טעם כפל הפרשה לומר, שכיוונו בכל דבר הכוונה הנדרשת, תדע שהכתב מבטא ברור את הרעיון הכלול, ובכל זאת הדין הוא, ספר תורה שכתבו מין ישרף, מפני הכונה הזרה שבכתיבתו. (שמות לו ח)

העמק דבר:

וכן תעשו – גם העושים יעשו פעולה נגד התבנית, שהם העולמות המכוונים, ובאמת ידע בצלאל הכל, ורק על ידי זה שרתה שכינה, וכן היה במקדש א' שידע חירם ברוח הקדש הכוונות, אבל במקדש שני חסרה ידיעה זו לעושים, ואף על פי שעשו הכל כתבנית לא שרתה בו שכינה. (שם כה ט)

משך חכמה:

בחרבי ובקשתי – תרגם אונקלוס בצלותי ובעותי, צלותי היא תפלה קבועה, שבה אין הכונה מעכבת, ואם כיוון באבות סגי, ובכונה מועטת סגי, לא כן בבעותי, בחידוש שמבקש צרכיו, דבעי כוונה יתרה, וכן הקשת מזקת לפי כח וכושר המורה בה. (בראשית מח כב)

וכבס האוסף – לא הזכיר כאן רחיצה במים, ונראה דרמז בזה שצריך כוונה לטבילה לקדש ולתרומה, אבל לא לחולין, כדאמרו נדה מערמת וטובלת בבגדיה, ואם כן באסיפת האפר הכשרה בזר שטבילתו לרוב לחולין, לא בעי כוונה, ויכול להיות גם כן טבילה וכבוס בגדים כאחד, והוא רמז, כי המעלות רק מדרבנן. (במדבר יט י)

חכמה ומוסר:

אתמול דקדקנו למה ברבוי הכנסת אורחים של ויטע אשל קצרה התורה, ובהכנסת אורחים של המלאכים האריכה התורה פרשה שלמה, להורות, כי כאן באמת עצם המעשה לא היה כלום, כי הלא היו מלאכים ואינם צריכים אכילה, ורק הכונה היתה טובה, ולהורות לנו כי העיקר בכל דבר ודבר הכוונה הרצויה, כענין שאמרו רחמנא ליבא בעי, ורצתה התורה להאריך בזה, אשר אמנם אך מעשה דמיון היה… אבל כונת אברהם אבינו ע"ה טובה היתה, אשר אך זה חביב בעיניו יתברך. (חלק א קנב)

שם משמואל:

ונראה מזה שענין כוונת הלב לתפלה איננה כל כך ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון, ובזוהר הקדש מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין כל הקרב אל הקודש, וזוהי מתנה מן השמים שיהיה ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהיה ביכלתו לכוון. והנה בודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהיה בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת, אם כן היתה המתנה לריק, על כן זה שכוון לבו לתפלה, הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, וזה שמביא מקרא דתכין לבם, היינו שהשי"ת מכין לבם, אז בטח תקשיב אזנך… (ואתחנן תרע"ח)