לב

(ראה גם: אבר, יצר טוב, יצר רע)

זהר:

…אמר רבי שמעון (הר קדשי) הוא הלב, שבו משכנו של יצר הרע. רבי אליעזר אומר לב טוב הוא בנין של הגוף והנשמה, ומשום זה כתוב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, כי הלב הוא עיקר הכל. כאשר בא רב כהנא אמר, כך אומרים בשמם של בעלי המשנה, שני בניני הגוף הם, שהם הכבד והלב, כי אמר רבי יהודה הכבד והלב הם מנהיגי הגוף בכל מיני אבריו. מנהיג הראש הוא המוח, אבל של הגוף הם שנים, הראשון הוא הכבד, השני הוא הלב, והיינו שכתוב בפרשה ויתרוצצו הבנים בקרבה, אלו הם שני בניני הגוף, (המוח והלב)… ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים וגו', אלו השני גאים, הכבד והלב, רבי יוסי אמר המוח והלב, רבי יהודה אמר המוח אין בכלל זה, משמע דכתיב בבטנך, והמוח אין בבטן אלא בראש, ושני לאומים ממעיך וגו' ורב יעבד צעיר, זהו הכבד, שהוא רב וגדול, והוא משמש לפני הלב, דאמר רבי יהודה הכבד קולט הדם ומשמש בו לפני הלב… רבי ייסא אמר בא וראה הכבד הוא הצד ציד והוא ציד בפיו, והלב הוא החושב והוא יושב אהלים, הדא הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד, חושב מחשבות נושא ונותן בתורה… ויבא עשו מן השדה והוא עייף, הכבד שדרך טבעו לצאת ולצוד ציד בפיו לבלוע ואינו מוצא נקרא עייף, והוא אומר ללב, עד שאתה מהרהר בדברים אלו בדברי תורה, הרהר באכילה ובשתיה, לקיים גופך, הדא הוא דכתיב ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי כן דרכי לבלע הדם ולשגר לשאר האברים כי עייף אנכי בלא אכילה ושתיה, והלב אומר תן לי הראשון והמובחר מכל מה שתבלע, תן לי בכורתך, הדא הוא דכתיב מכרה כיום את בכורתך לי… (תולדות נז, ועיין שם עוד)

רבי יהודה פתח, לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, מקרא זה כבר ביארוהו, אבל לב טהור הוא כמו שאמר ונתת לעבדך לב שומע וגו', וכתוב וטוב לב משתה תמיד, ובשביל זה הוא ודאי לב טהור… משום שיש מצד האחר לב טמא ורוח עועים המסית בני העולם, וזה הוא רוח הטומאה הנקרא רוח עועים… (וישב רעג)

אבל בנבואה אין רשות לנביא להסתכל בו בעין השכל, אלא בעינים, שהוא מראה וחזיון של העינים, זה שאמר במראה אליו אתודע, ועוד בחזיון לילה, מראה היא ביום, חזיון הוא בלילה. והכל בעינים ולא בלב בעיני השכל של הלב, העינים הן ב' מתווכות של הלב, (שמתווכות בין היצר הרע שבלב לבין האדם) ומשמשים שלו, והוא מלך ביניהם, ומשום זה חכם (הרואה בעיני הלב), הוא טוב מנביא (שרואה בעינים), וכן הוא ב' אזנים הם ב' משמשי הלב. ומשום זה העמידו רבנן הלב רואה והלב שומע, ולא עוד אלא שאמרו בלב, הלב מבין, הלב יודע, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, הרי חכמה ותבונה ודעת בלב, שבהם נעשו שמים וארץ ותהומות, ובהם נעשה המשכן, מה שאין כך בעינים… (משפטים תכד)

רבי יצחק היה מצוי לפני רבי אלעזר, אמר לו ודאי, אהבת הקב"ה שאדם אוהבו אינו מתעורר אלא מלב, משום שהלב הוא מקום ההתעוררות לעורר אליו אהבה, אם כן למה כתוב בכל לבבך, ואחר כך בכל נפשך, שמשמע ששני אופנים (באהבה), אחד בלב ואחד בנפש, ואם הלב הוא העיקר, למה צריך לנפש, אמר לו ודאי שהלב והנפש הם שנים ומתייחדים לאחד, שהרי לב ונפש וכסף כולם מתאחדים זה בזה, והלב הוא עיקר ויסוד הכל. ומה שלמדנו בכל לבבך, הוא בשני לבבות, שהם שני יצרים, אחד יצר טוב ואחד יצר הרע, כל אחד ואחד נקרא לב, זה נקרא לב טוב, וזה נקרא לב רע, ומשום זה נאמר בכל לבבך, (ואינו אומר בכל לבך)… (תרומה תרסח)

תא חזי, כשברא הקב"ה את האדם בעולם, תקן אותו כעין של מעלה, ונתן כחו ותוקפו באמצע גופו, ששם שורה הלב, שהוא תוקף כל הגוף, ומשם נזוף כל הגוף, והלב מתאחז ומתחזק במקום העליון שלמעלה, שהוא במוח שבראש השורה למעלה, וזה נקשר בזה. ובאופן זה התקין הקב"ה את העולם ועשהו גוף אחד, והתקין אברי הגוף מסביב הלב, והלב שורה באמצע כל הגוף, וכל האברים נזונים מלב ההוא, שהוא תוקפו של כולם, והכל תלוי בו, ולב ההוא מתקשר ומתאחד במוח העליון השורה למעלה… ולשכת הגזית מקיף את המזבח, והמזבח מקיף לבית האולם, והאולם את ההיכל וההיכל לבית קדש הקדשים, ששם שורה השכינה, והכפורת והכרובים והארון, וכאן הוא הלב של כל הארץ והעולם, ומכאן נזונים כל מקומות הישוב, שהם אברים של הגוף הזה. ולב הזה (שהיא השכינה) נזון ממוח שבראש, (שהוא מלכות דאצילות), ומתאחדים זה בזה… (שלח פד, ועיין שם עוד)

בתרועה ותקיעה ושברים מתבסם הכל זה בזה, (שמתמתקים כל הדינים), וכל מה שהכבד אוחז הוא מקריב אל הלב, שהוא המלך לזון אותו, ולב ההוא אין דרכו ואין תאותו בעכירות המעשים של דמו, אלא לוקח כל הברור וכל הצח, שהם כל הזכיות, וכל מעשים טובים וכל אותה העכירות והטינוף והלכלוך שהם מעשים רעים מניח בשביל הכבד, (שהוא סמא"ל), שנאמר בו עשו איש שעיר… (פנחס שעד, ועיין שם עוד)

…תא חזי, הלב כבר למדנו, אבל לב זה הוא אש שורף, ואם לא היה מזמין לו מלך העליון כנפי ריאה המביאים לפניו רוח מרוח הנושב משמים העליונים, היה שורף את העולם ברגע אחד… ובחבור הראשון אמר רעיא מהימנא (לרבי שמעון), מאור קדוש, כל מה שאמרת טוב הוא, אבל המוח הוא מים, הלב הוא אש, ושנים הם רחמים ודינים, זה הוא כסא רחמים וזה הוא כסא דין… וכשהעונות מתרבין על האברים ועל עורקי הלב, שהוא כסא דין, נאמר בלב, והמלך קם בחמתו ממשתה היין, שהוא יין של תורה, ובזמן שכנפי ריאה נושבים על הלב, נאמר וחמת המלך שככה… (שם ת, ועיין שם עוד)

ספרי:

…דבר אחר, ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או הלב הולך אחר העינים, אמרת, וכי יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם, מגיד שעינים הולכים אחר הלב. רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי לבבכם למה נאמר, לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותיך, בדרך ישר או בדרך שתרצה, תלמוד לומר ולא תתורו אחרי לבבכם, למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה… (קרח קטו)

תלמוד בבלי:

…ואם לחשך אדם לומר והא כתיב אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, אמור לו, מי שלבו נוקפו אומר כן… (ברכות ז ב)

אמר רב חסדא תבשיל של תרדים יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעיים… (שם לט א)

תנו רבנן אספרגוס יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעים… (שם נא א)

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', בכל לבבך בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע… (שם נד א)

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו. (שם נט א)

אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח… (שם סא א)

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו… (שבת י א)

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא כל חולי ולא חולי מעים, כל כאב ולא כאב לב… (שם יא א)

והאמר רבי יוחנן י"ב תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי וי"ח ימים גדלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד… אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית… (עירובין נג א)

…ובהא פליגי, דרבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוים, ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוים. (פסחים סג א, וראה שם עוד)

נימא מסייע ליה, הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר, לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, שאני לב דשיע. (שם עד ב)

אמר רבי ינאי חולה אומר צריך (לאכול) ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה, מאי טעמא לב יודע מרת נפשו… (יומא פג א)

…דבר אחר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים. (מגילה יד א)

עד היכן קורע, עד טיבורו, ויש אומרים עד לבו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. (מועד קטן כו ב)

…ואל תרבה בעמידה, שעמידה קשה ללב… (כתובות קיא א)

וברותי מכם המורדים והפושעים בי, אמר רבי לוי אלו בני תשע מדות… בני גרושת הלב… (נדרים כ ב)

קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב, אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב, הותר בכופרי, ולא בכופרי בלבד… (שם כו ב)

…לפירחא דלבא ליתי תלת ברושייאתא דשערי ונשטרינהו בכמכא דלא עבר עילויה ארבעין יומין, וניכול ונשתי אבתרייהו חמרא מרקא… (גיטין סט ב, וראה שם עוד תרופות)

…דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך… (קדושין לב ב)

ולפי שגנב ג' לבבות לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום… (סוטה ט ב)

מיתיבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה, אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק, אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. (בבא מציעא מט א)

…אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול… אמר רבי אבדימי דמן חיפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד, שנאמר איש נבוב ילבב, וכתיב נבוב לוחות, ומתרגמינן חליל לוחין. אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר ותירוש ינובב בתולות. (בבא בתרא יב א וב)

…אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות… (סנהדרין כו א)

…נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי אינשי… (שם לה א)

…אלא הקב"ה ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב. (שם קו ב)

אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתים, מיתיבי בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מניין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה… מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית, אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מניין, תלמוד לומר כל נדיב לב, שאני התם דכתיב נדיב לב… (שבועות כו ב, וראה שם עוד)

אמר ליה זונין לרבי עקיבא לבי ולבך ידע דעבודת כוכבים לית בה מששא… (עבודה זרה נה א)

תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלימוד… והאוכל לב של בהמה… (הוריות יג ב)

אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רבי אלעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם… (אבות ב ט)

אלו טרפות בבהמה… ניקב הלב לבית חללו… (חולין מב א)

…בעי רבי זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול, אמר ליה אביי מאי תיבעי לך, מי לא תנן רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות… קנה הלב, רב אמר במשהו, ושמואל אמר ברובו… אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו, חד פריש לליבא, וחד פריש לריאה, וחד פריש לכבדא… דליבא פליגי… (שם מה ב)

…לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקורקבן בלב ובכבד… (שם נו ב)

אמר רב יהודה האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית אליבנא ריקנא מישתלח משכיה… אמר רב יוסף האי מאן דאכיל שיתסרי ביעי וארבעי אמגוזי ושב בוטיתא דפרחי ושתי רביעתא דדובשא בתקופת תמוז אליבנא ריקנא, מתעקר תליא דליביה. (שם נט א)

הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. (שם קט א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אמר רבי לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי. (ברכות ט א)

רבי יוחנן איקפח בעלי קנייה (הם שדדו אותו), סליק לבית וועדא והוה רבי שמעון בן לקיש שאיל ליה והוא לא מגיב, שאיל ליה והוא לא מגיב, אמר ליה מהו הכין, אמר ליה כל האיברים תלוין בלב, והלב תלוי בכיס… (תרומות מז א)

פרקי דרבי אליעזר:

רבי זעירא אומר חמש ערלות בעולם, ארבע באדם ואחת באילן, ערלת הלב, שנאמר (דברים י') ומלתם את ערלת לבבכם… (פרק כט)

מדרש רבה:

ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן, (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו… אבל הצדיקים לבן ברשותן, (שמואל א' א') וחנה היא מדברת על לבה… (בראשית לד יא)

מה התמרה וארז לבן מכוון למעלן, כך הצדיקים לבן מכוון להקב"ה… (שם מא א)

אמר רבי יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזוניתא דליבא, בתורה מנין, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בנביאים (שופטים י"ט) סעד לבתך פת לחם, בכתובים (תהלים ק"ד) ולחם לבב אנוש יסעד. אמר רבי אחא וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם, הדא אמרת אין יצר הרע שולט במלאכים… (שם מח יא)

וירא יעקב את פני לבן, בר סירא אמר לב אדם ישנה פניו בין לטוב בין לרע. (שם עג ח)

…זה שאמר הכתוב לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד) מהו כך, אלא כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח, הלב שמח תחלה… ולעתיד לבא הקב"ה מביא כל האברים ואינו מנחם תחלה אלא הלב, שנאמר (הושע ב') ודברתי על לבה… (שמות יט א)

עשרה דברים משמשין את הנפש… והכליות מחשבות והלב גומר… (ויקרא ד ד)

גופא אמר רבי שמעון בן יוחאי לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב, אמר רבי לוי מקרא מלא הוא, והעולה על רוחכם היו לא תהיה… (שם ז ג)

אמר רבי לוי אבנט ל"ב אמה היה בו, ועוקמו לפניו ולאחוריו, למאן דאמר על העוקמנים שבלב… (שם י ו)

וישחו כל בנות השיר אלו שפתותיו, רבי חייא בר נחמיאה אמר אלו הכליות, שהן חושבות והלב גומר. (שם יח א)

רבי מני פתח, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב… והאתרוג דומה ללב… (שם ל יג)

דבר אחר תנה בני לבך לי וגו', מה ראה הקב"ה לשאול מישראל הלב והעינים, לפי שהעבירה תלויה בהם, הדא הוא דכתיב (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה אינון… העינים רואות את הזונה, והלב מהרהר אחריה… (במדבר י ו)

דבר אחר ומקנה רב, זה שאמר הכתוב (קהלת י') לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, לב חכם לימינו זה יצר טוב, שהוא נתון בימינו, ולב כסיל לשמאלו, זה יצר הרע שנתון בשמאלו. דבר אחר לב חכם לימינו אלו הם הצדיקים, שהן נותנין לבם לתורה שהיא מימין, שנאמר (דברים ל"ג) מימינו אש דת למו, ולב כסיל לשמאלו אלו הן הרשעים, שהן נותנין לבם להעשיר, שנאמר (משלי ג') בשמאלה עושר וכבוד… (שם כב ח)

אני ישנה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אני ישנה מן המצוות ולבי ער לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות, ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער לקריאת שמע ותפלה, אני ישנה מבית המקדש, ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ, ולבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה, ולבו של הקב"ה ער לגאלני, אמר רבי חייא בר אבא איכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל, מן הדין קרא דכתיב (תהלים ע"ג) צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. (שיר ה ב)

דבר אחר כל הנחלים הולכים וגו', כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, והים איננו מלא, והלב איננו מלא, לא הנפש שבעה לעולם… (קהלת א יז)

דברתי אני עם לבי, הלב רואה, שנאמר ולבי ראה הרבה, הלב שומע, שנאמר (מלכים א' ג') ונתת לעבדך לב שומע, הלב מדבר, שנאמר ודברתי אני עם לבי, הלב הולך, שנאמר (מלכים ב' ה') לא לבי הלך, הלב נופל, שנאמר אל יפול לב אדם עליו, הלב עומד, שנאמר (יחזקאל כ"ב) היעמד לבך… (שם לח, וראה שם עוד הרבה)

ג' דברים קשים לגוף, מכת הלב קשה לגוף, מכת חולי מעים קשה לגוף ממכת הלב, וחסרון כיס קשה מכולן… (שם ז מו)

מדרש תנחומא:

…ולמה נמשלו לתמר, לומר לך, מה תמר אין לו אלא לב אחד, כך שבט לוי אין לו אלא לב אחד להקב"ה, שנאמר (שמות ל"ב) ויאמר משה מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי… (במדבר טו)

שוחר טוב:

אמר נבל בלבו, זה שאמר הכתוב (ירמיה י"ז) אני ה' חוקר לב בוחן כליות, למה הזכיר את הלב ואת הכליות מכל האברים, אלא העינים הולכות אחר הלב, והאזנים ומאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם כולם הולכים אחר הלב, והכליות יועצות את הלב, והלב גומר, לפיכך אינו מזכיר אלא הלב והכליות בלבד, והקב"ה חוקר את הלב ובוחן את הכליות, וכן הוא אומר (דברי הימים א' כ"ח) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם וגו', כי כל לבבות דורש ה', מהו כי כל לבבות, אלו שני לבבות שיש לו לאדם, יצר טוב ויצר רע… (תהלים יד)

אותיות דרבי עקיבא:

למ"ד, אל תקרא למ"ד אלא ל"ב מ"בין ד"עת, מלמד שהלב שקול כנגד כל אבריו של אדם, לאדם יש לו עינים, אף ללב יש לו עינים… דבר אחר אין אהבה אלא בלב, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, (דברים ו') ואין שנאה אלא בלב, שנאמר (ויקרא י"ט) לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין קנאה אלא בלב, שנאמר (ישעיה ס"ג) כי יום נקם בלבי, ואין דאגה אלא בלב, שנאמר (משלי י"ב) דאגה בלב איש ישחנה, ואין דיווי אלא בלב, שנאמר (קהלת י"א) והסר כעס מלבך. לפיכך אין הקב"ה צופה אלא ללב, שנאמר (שמואל א' ט"ז) כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב… ומפני מה לא חוקר אלא לב ואינו בוחן אלא כליות, מפני שהלב מבין בינה ומחשב מחשבה, וכליות יועצות עצות טובות ורעות, אמר הקב"ה הללו הן מנהיגיו ופרנסיו של אדם, ואין לו עסק אלא בהן…

מדרשים:

עשרה דברים נאמרו בלב, הלב רואה, הלב שומע, הלב יודע, הלב מדבר, הלב הולך, הלב נופל, הלב צועק, הלב עומד, הלב שמח, הלב מתנחם. הלב רואה, שנאמר ולבי ראה הרבה, הלב שומע, שנאמר ונתת לעבדך לב שומע, הלב יודע, שנאמר לב יודע מרת נפשו, הלב מדבר, שנאמר ודברתי אני אל לבי. הלב מהלך, שנאמר לא לבי הלך, הלב נופל, שנאמר אל יפול לב אדם, הלב צועק, שנאמר צעק לבם אל ה', הלב עומד, שנאמר היעמוד לבך, הלב שמח, שנאמר שמח לבי, הלב מתנחם, שנאמר דברו על לב ירושלים וקראו אליה וגו'. (מדרש מעשה תורה בסוף)

ילקוט שמעוני:

אף בלב עולות תפעלון, אמר ליה הלב הזה לא נברא אלא לאמת, שנאמר ודובר אמת בלבבו, ואתם לא כך, אלא בלב עולות תפעלון. (תהלים נח, תשעו)

…מה תמר וארז לבן מכוון למעלה, אף צדיקים לבן מכוון למעלה להקב"ה… (שם צב, תתמה)

דבר אחר, זה שאמר הכתוב והחכמה מאין תמצא, מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה, רבי אליעזר אומר בראש, רבי יהושע אומר בלב, ואתיא כדעתיה דרבי יהושע, דאמר החכמה היא בלב, דכתיב נתתה שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה, שנאמר חכם בני ושמח לבי. למ"ד אל תיקרי למ"ד אלא לב, שהלב הוא מבין דעת, שנאמר חכם לב יקח מצוות, חוזר באותיות, ואף דוד פירש עליה, לב טהור ברא לי אלקים, מפני מה נתנה חכמה בלב, לפי שכל האברים תלוים בלב. אמר שלמה אני לא אעשה כמו שעשה אבא, אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע, פתח בראש שנאמר אשרי האיש, וסיים באמצע, כל הנשמה תהלל י-ה, אני איני עושה כן, אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות, במקום שיש חכמה, והיכן חכמה נתונה בלב, שנתונה באמצע האדם, נמצאת אומר שדוד תפס כדברי רבי אליעזר, ושלמה תפס כדברי רבי יהושע, ולא עוד אלא שהלב נתון ביד הקב"ה שנאמר פלגי מים לב מלך ביד ה', וכיון שראה שלמה שהחכמה נתונה בלב, משם התחיל, שנאמר משלי שלמה… (משלי א, תתקכט)

ילקוט ראובני:

ומלתם את ערלת לבבכם, מלמד שהלבישו ערלה, וערפכם לא תקשו עוד, שהגוף הולך אחר הלב. (עקב)

אמונות ודעות:

…ונתברר לי עוד כי משכנה (של הנפש) באדם הוא בלב, וכפי שהדבר ברור, כי השרירים אשר הם מעניקים לגוף את התחושה והתנועה כולם מוצאם מן הלב, ואף על פי שאני מוצא את המיתרים הגדולים אין מוצאם מן הלב, אלא התפשטותם מן המח, הרי יודע אני שאין אותם המיתרים שייכים לנפש, ואינם אלא מיתרי הגוף וניביו, ולפיכך משוה הכתוב תמיד הלב והנפש, באמרו בכל לבבך ובכל נפשך… (מאמר ו פרק ג)

הפרק הרביעי החשק, אף על פי שגנאי להזכירו, הרי אין מגונה יותר מדעות הכופרים, ואף על פי כן כשם שהבאנו אותם כדי להשיג עליהם ולהגן על הלבבות מכיוצא בהן, כך נזכיר גם את זה כדי להשיב עליו ולהגן על הלבבות מכיוצא בו… אבל מה שאמרו שהראשית מבט ואחריו יבא חשק בלב, אני אומר לפיכך צונו ה' יתהדר ויתרומם שנשעבד לעבודתו העין והלב יחד, כמו שאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, והזהיר מלהפנותם אל המרי, כי אינו אלא שיתחזק מצב זה בלב עד שישתלט עליו וימשול בו, ויזניח אותו האדם אכילתו ושתייתו ויתר תועליותיו עד שימס גופו… ואיה אי השקט והעלפון וטמטום החושים וטרדת הלב… (מאמר י פרק ז)

תרגום יונתן:

לב חדש – לב דחיל… (יחזקאל לו כו)

רש"י:

ולא תתורו אחרי לבבכם – הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד, והגוף עושה את העבירה. (במדבר טו לט)

לב חדש – יצר שנתחדש לטובה. (יחזקאל לו כו)

אבן עזרא:

ויגנב יעקב – …לא גנב יעקב כי אם את דעתו, כי עיקר הדעת בלב. (בראשית לא כ)

…כאשר ברא השם לב האדם שהוא מלך על כל הגוף באמצע, ורוח האדם באמצע הגוף… (שמות ח יח)

בלב ים – הלב באמצע הגוף כנגד רוחב הגוף. (שם טו ח)

אחרי לבבכם – המתאוה, והעין רואה והלב חומד, והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו. (במדבר טו לט)

החרשים שמעו – עיקר השמיעה והראיה בלב, ואלו חרשי לב ועורי לב. (ישעיה מב יח)

ולבבי – הנפש המתאוה, שהיא כח התולדות. צור לבבי – הדבק העומד לעולם. (תהלים עג כה)

אל לבי – שהוא משכן הרוח, והוא הנברא בגוף תחלה, כי הוא מלך, והמח שר צבא, וכן הלב כינוי לחכמה ושכל ומחשבות וכו'. (קהלת א טו)

רמב"ן:

ויאמר עשו בלבו – …ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דבור בשפתים, וכן בלב ולב ידברו, כי הרצון יקרא לב, וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד, שהיו כולם על אותה ההסכמה, והיו מדברים בה, וכן ויאמר ירבעם בלבו… אבל טרם אכלה לדבר אל לבי, טרם השלימי מה שעלה בדעתי, ויאמר כן כאן, כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב… (בראשית כז מא)

בכל לבבך – על דעת המדרש הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין תאות לבו נתת לו, אל תחמוד יפיה בלבבך, אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת, וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים… (דברים ו ה)

חכם לבב – …ודרך הכתוב לייחס חכמת האדם ללב, כי הוא מקום הכחות כולם, ככתוב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה… או הוא כענין ויאמר ה' אל לבו, והמשכיל יבין. (איוב ט ד)

או מי נתן לשכוי בינה – הוא הלב, כי הוא המבין, מלשון עברו משכיות לבב, ונקרא שכוי, כי הוא הצופה והמשקיף על הדברים והיודעם, ורבי אברהם ז"ל אמר, כי הוא מלשון במשכיות כסף, ואבן משכית, והענין צורות חקוקות, כי בלב הם המחשבות… ולשון חז"ל שאמרו רבי שמעון בן לקיש אמר כשהלכתי לכרכי הים קורין לתרגנול שכוי, שנאמר מי נתן לשכוי בינה, איני יודע היאך יקשר בענין, אולי יקראו התרנגול כן כי הוא בעל לב, כמו שאמרו עז בעופות תרנגול, ועיקר הכתוב על הלב ידבר… (שם לח לו)

כוזרי:

…והענין האלקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקור שיקשר בו, כהקשר הלהב בראש הפתילה, דמיון הפתילה היא הלב, והלב צריך אל משך דם, והדם לא יתהוה כי אם בסבת כלי העכול… וכן נצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום ומיתר המניע למיתר החזה לעבודת הנשימה, להשוות מזג הלב באויר הנכנס ובעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכחות דוחים וכלי היציאה והשתן… והוצרך אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקוה אותו… והיה הראש מחניהם, בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כולו מסודר סדר אחד, שב אל הנהגת הלב אשר הוא מחנה הראשון לנפש, ואם תחול במח הוא חול שני במצוע הלב (במדרגה למטה מהלב)… (מאמר ב כו)

אמר החבר, ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם… שהוא בחלאים מתמידים הפוגעים אותו בכל עת, מדאגות ויגונות, ופחד ונטירה, ושנאה ואהבה, וסכנות, ומזגו עם העתים בהפוך ובשנוי מתוספת ומגרעת הנשימה, מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע, והתנועות והטרחים, והשינה והקיצה, כלם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה.

אמר הכוזרי, כבר התבאר לי איך הוא רב חלאים מכל האברים, ואיך הוא רב בריאות מכלם?

אמר החבר, היתכן שתתעכב בו ליחה שתעשה בו מורסא או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן בשאר האברים?

אמר הכוזרי, זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות, ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו, ודוחה אותו מעליו בעוד שתשאר בו יכולת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשו, ומתעכבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החלאים.

אמר החבר, אם כן צערו והרגשתו הם מביאים עליו רב החלאים, והם הסבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתישבו… וכן הוא הענין האלקי ממנו כמעלת הנפש מן הלב… וכאשר הלב משרשו ועצמו זך המזג דבקה בו הנפש החיה, כך ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם הענין האלקי, וכאשר ישיג הלב משאר האברים חליים מתאוות הכבד ואצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל ישיגום החלאים מהתדמותם בגוים… (מאמר ב לו-מד)

…כאשר ירמזו אל השכל יאמרו שהוא בלב או במוח, ויאמרו השכל הזה או השכל הלזה, ואין רמז באמת אל מה שאיננו נגבל במקום, ואף על פי שכל האברים משמשים לשכל, השמוש ההוא הוא במצוע הלב או המוח ככליו הראשונים רומזים אליהם שהשכל שמה… (שם ד ג)

…ולא זכר הלב מפני שהוא המלך, ולא הקרום והריאה, מפני שהם משמשים מיוחדים לו, ואינם שמשים לשאר הגוף כי אם בדרך המקרה לא בכוונה הראשונה… (שם כה)

משנה תורה:

הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו, ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו אחר שבשלו ומותר, ואם לא קרעו ואכלו אינו חייב עליו כרת. במה דברים אמורים בלב העוף שאין בו כזית דם, אבל אם היה לב בהמה חייב כרת, שהרי יש בו כזית מדם שבתוך הלב, שחייבין עליו כרת. (מאכלות אסורות ו ו)

מורה נבוכים:

לב שם משתתף, הוא שם האבר אשר בו התחלת החי, כל בעל לב, ויתקעם בלב באבשלום. וכאשר היה זה האבר באמצע הגוף, הושאל לאמצע כל דבר: עד לב השמים, לבת אש, והוא שם המחשבה גם כן: לא לבי הלך, רוצה לומר הייתי נמצא במחשבתי כשאירע כך וכך, ומזה הענין ולא תתורו אחרי לבבכם, רוצה לומר רדיפת מחשבותיכם, אשר לבבו פונה היום, מחשבתו סרה. והוא שם העצה: שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד, כלומר על עצה אחת… והוא שם הרצון, ונתתי לכם רועים כלבי, היש את לבבך ישר כאשר עם לבבי, כלומר רצונך ביושר כרצוני. וכבר הושאל לבורא לפי זה הענין, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ענינו יעשה כפי רצוני, והיו עיני ולבי שם כל הימים, השגחתי ורצוני. והוא שם השכל, ואיש נבוב ילבב, כלומר, ישכיל, וכן לב חכם לימינו, שכלו בענינים השלמים, וזה הרבה. ולפי זה הענין הושאל לשם בכל מקום, רוצה לומר שהוא מורה על השכל, אלא הזר (זרות מה) שהוא מורה על הרצון, כל מקום כפי ענינו, וכן והשבות אל לבבך, ולא ישיב אל לבו, וכל מה שדומה לו כולו בחינת שכל… אמנם מאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, פירושו אצלי בכל כחות לבך, כלומר כחות הגוף כולם, כי התחלות הכל מן הלב… (חלק א פרק לט)

ספר חסידים:

…בנתה ביתה (משלי ט' א'), שכולם תלויים בבית הלב המנהיג חכמות למנוע ולעצור רוחו ביראת ה', כנגדם שבעה כתות מקבלי פני שכינה, ועל שבעה עבירות שכתבתי שהלב מנהיגם עליהם. (קנט)

רבינו יונה:

…ויקרא לב הלב הנבון והמתוקן, כמו שנאמר (משלי ט"ו ל"ב) ושומע תוכחת קונה לב… (שערי תשובה ב כו)

רבינו בחיי:

אל לבו – משל לאדם שחושב בלבו, כי הלב כלי המחשבה הבאה מהמוח, ולכן הרוצה להתבודד ולהמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו, כדי שירד שפע ללב… (בראשית ו ו)

מצרף לכסף וכור לזהב, ובוחן לבות ה' (משלי ז'), הלב עיקר האברים, שכולם משוכים אחריו, והלב השלם והמחשבה הטובה נמשלים לכסף צרוף, שסופו להביא למלאכה טובה… (שמות יג יז)

אחרי לבבכם – …והנה הציצית אות וסימן שלא ירדוף אחרי הרהור הלב ושאלות העינים, והקדים הלב המנהיג הגוף. (במדבר טו לט)

בכל לבבך – הלב משכן החכמה, והוא האבר הראשון ביצירת האדם והאחרון במיתה, ורוצה לומר עד רגע אחרון של מיתה. (דברים ו ה)

תנה בני לבך לי (משלי כ"ג), יזהיר בזה שימסור לבו לעבודת ה' ולא לתאוות העולם, ולא ישתמש בהן כי אם במוכרח, כהכנות להבין המושכלות, וידוע שכל האברים שבגוף נמשכים אחר הלב והעינים, והלב העיקר, וכמו שאמרו רחמנא ליבא בעי, ואשר יתור אחר לבו ועיניו לא ינקה ממכשול… (שם כי י)

בשרירות לבי – יש לפרש בחוזק לבי, מלשון אשרתא דדייני, שהוא הקיום, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות כל היום, וגם ידוע שהלב באדם שורש, המחשבות ענפים, והמעשים פרות, ויצר מחשבות רשע רק רע, ולא ימיש מעשות פרי, ונענש גם על המחשבה… (שם כט יח)

ומל – לרמב"ן שיסיר מהם ערלת הלב, שהיא החמדה ושאר התאוות, ויעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב, כפי שהיה לפני חטאו של אדם. בפיך ובלבבך – יזהיר כאן ג', הפה הלב והמעשה, שבהם נכללות כל המצוות… וידוע שהמצוות התלויות בלב עבודה גדולה מבדבור, ולכן אמרו פוסק מדברי תורה לקריאת שמע, והתלויות בדבור גדולות מהתלויות במעשה… (שם ל ו ויד)

מאירי:

לב רע – נשבר, אין השמחה מועילה לו, או לב דואג לעסקי הזמן ועוזב הלימוד. (משלי כה יט)

דרשות הר"ן:

…והמשל שהוא ידוע, שהלב הוא מקור החיים וממנו נשפעות הכחות כולן, כי גם לפי דעת האומר שהכחות הם ג' נפשיים חיוניים טבעיים, כלם מסכימים שהתחלתם ועקר חומרם הוא הרוח הנשפע מהלב, ולכן הטבע מקפיד לשמור הלב מאד, ודוחה מעליו הדברים המזיקים, כי להיות התחלת הפגע המועט בו יזיק יותר ממה שיזיק הפגע הגדול הנופל בשאר האברים, ולכן לא יסבול מורסא ולא פרוק חבור ולא שנוי מזג גדולו. והנמשל הוא שהתכונות הלביות הנקראות הפעליות הנפשיות שורש העבודות כלן ושורש העבירות כולן, ולכן היו האבות מזהירין מהתחתן בבנות כנען, להיות הכנותיהם הלביות רעות מתעברות לבניהם אחריהם על צד שאמרנו, כי הן רושמות הנפש והגוף, ומצד הרושם שירשום בגוף ימשך לבניהם אחריהם.

ואמנם שהתכונות הלביות שורש העבודות כולן מבואר בחיפוש, כי מצות התורה נחלקות לג' חלקים, חלק מהם נתלה באמונות ובדעות לבד, כהאמונה במציאות השי"ת ושהוא משגיח, ואמונת גמול ועונש, וכל מה שהוא ממין אלו המצוות, אין ספק שהלב התחלה להם ושרשם, עד שכמעט הם בלתי יוצאות ונמשכות ממנו כלל, אבל התחלתם ותכליתם בו, וזה החלק אינו רושם הגוף כי אם במקרה.

החלק הב' הם המצוות המדותיות, כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הוא הלב, ומפני שזה החלק כולל הרבה מן המצוות, אמרו על אותו שבא לפני הלל… ואהבת לרעך כמוך, ואידך גמרא הוא זיל גמור, רצו בו, שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה יקלו עליו עניני רוב המצוות, וזה החלק רושם הנפש והגוף יחד, וכן המצוות המעשיות שהם מוכנות על דבר אחד מכוון בם, ראוי שנאמין אותו, כאכילת מצה שהוא זכר ליציאת מצרים… עם היותן נמשכות מאברים אחרים מלבד הלב, אחר שהתכלית בהן שיצייר הענין המכוון בם בנפש, התחלתם ושרשם הוא הלב. החלק הג' מן המצוות הוא החלק שנעלם טעמו מעיני ההמון, והם הנקראים חוקים, וזה החלק אף על פי שיראה ממנו שלא יהיה ללב בו מבוא רב, אינו כן, כי צריך שיהיו אלו המצוות גם כן לעשות בכוונה גמורה לשם שמים עם היות שנעלם טעמן. הנה אם כן שורש המצוות ויסודם הוא הלב, וממנו התחלתם, ולהיות הטעות המועט הנופל בהתחלות מפיל בשגיאות יותר עצומות מהטעות היותר גדול ממנו שלא יפול בהתחלה, אמר מכל משמר נצור לבך וגו', כלומר שמור מאד תכונות לבך בתכלית הזריזות ותמשיכם עד שיהיו שלמות ושמרהו מכל משמר ותכונה רעה, גם שתהיה תכלית המועט כי ממנו או רוצה לומר מן הלב מוצא החיים הנפשיים.

הנה מבואר שהמצוות והעבירות העיקר בהן היא הכוונה, אם כן מחשבת הלב היא שורש העבודה והמרי, ולזה אמר מכל משמר נצור לבך וגו', כי להתפעליות הנפשיות אשר שרשם ויסודם הלב מבוא גדול בדביקות השי"ת והקורבה אליו… (דרוש ה)

ספר העקרים:

…וידמה כי הכח השכלי הזה יקרא בלשוננו לבב, כי לב יאמר על האבר מן הבעלי חיים אשר בו הכח החיוני, אבל לבב לא יאמר זולתי על כח השכלי בלבד, ואיש נבוב ילבב וגו' (איוב י"א)… ונפש שם נאמר בכללות ויחוד, יאמר על כל כחות הנפש בכלל… ולרמוז אל אהבת שלשת הכחות האלה אל השי"ת כפי שתחלקם בחיי האדם על הדרך שבארנו, אמר משה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו'), אמר לבבך לרמוז על אהבת הכח השכלי, ואמר בכל, להעיר שראוי שכל המחשבות השכליות יכוונו לזה, ונפשך לרמוז על אהבת הכח החיוני ומאדך אל אהבת הכח המתאוה… (מאמר ג פרק לה)

מהר"י יעבץ:

…וההפרש אשר בין לב טוב לעין טובה,כי העין טובה עושה עיקר מן הטובות האמיתיות, ולב טוב מבזה לגמרי שאר הטובות וזה מרוב דביקותו, ועל כל פנים דברי רבי אליעזר ורבי אלעזר קרובים, וכן אמרו ז"ל שורייני דעינא בלבא תלי… (אבות פרק ב יא)

…כי מקור כל המצות והעבירות הלב, כי אם הלב טוב, כל האברים ייטיבו דרכם, הוא אומרו (משלי ד') מכל משמר נצור לבך וגו', המשיל משל למעיין מים רבים חיים שמתפשטים ממנו כמה נחלים, שאם נשחת אחד מהנחלים ההפסד מועט, אבל אם נשחת המעיין, כל הנחלים נשחתים בהשחתתו, לא המעין לבד, ולכן אמר אני מזהירך שתשמור כל האברים לבדו… אבל יותר מכל משמר נצור לבך, כי בו תלוי הכל… (תהלים נא יב)

אברבנאל:

והיו לטוטפות – …והקדימה התורה תפילין של יד שהן נגד היד החזקה, ושהלב נכבד מהמוח… (שמות יג טז)

נשברי לב – שאי אפשר לרפאותו בדרך הטבע, וכן הגלות. (ישעיה סא א)

אלשיך:

החלב על החזה – החזה רמז ללב, והחלב לכח יצר הרע המטמטם הלב, וירמז שבבואו לשוב עוד החלב מטמטם, ויצרף ידו עם יד הכהן המקריב שלוחו של מקום, ומתקדש הלב ומכניע החלב… (ויקרא ז לא)

ידע לבבך – לבב הוא היצר הרע הנכלל בלשון לבב, והוא גרם לך… (מלכים א ב מד)

מהר"ל:

…וביאור ענין זה, כבר ידענו שאין באדם כל האברים בשוה במעלה, כי אבר כמו הלב הוא האבר הנכבד שבו החיות, וממנו מקבלים שאר האברים חיות, לכך כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי נקרא לבלוב, מלשון לב, כלומר שחוזר עליו חיותו שהוא בלב, וכמו שבאילן כאשר הוא מלבלב שהוא חיותו של אילן, אז מחיותו מוציא כח לחוץ, וזהו ענין החיות הוצאת הכח, כאשר תבין מה שאמרו חכמים מי שאין לו בנים ואינו מוציא פירות נחשב מת, מזה תראה כי כל חיות הוא מוציא כח לחוץ, ולפיכך במה שנחשב בית המקדש כמו לב שיש בו חיות, אי אפשר שלא ימצא מכח חיותו שנותן שפע שלו לחוץ… (גבורות ה' פרק עא)

…ובמדרש ילקוט שמעוני יתרו סימן רפ"ו… אמר ריש לקיש טבלא יש לו על לבו של כל מלאך ומלאך, ושמו של הקב"ה כתוב עליו משותף בשמו של מלאך… והבן גם כן מה שאמר שהטבלא היא על לבם, ולא במקום אחר, כי הלב בכל הנמצאים נבדל מן הגוף, והוא מקבל החיות, והחיות אינו גוף הדבר, וכך המלאכים יש להם עוד מדרגה יותר עליונה, שהשי"ת נקרא עליהם, כי במה שהם מלאכי מרום יש להם צירוף אל השי"ת… (תפארת ישראל פרק לז)

ורבי אלעזר בן ערך אמר לב טוב, פירוש שירגיל האדם עצמו שיהיה בעל לב טוב, לפי שהוא שורש האדם, כי הלב הוא שורש האדם שממנו כל הכחות, הן כחות הנפש הן כחות הגוף, שהלב על ידו התבונה ועל ידו החיים בא לכלל האברים, כי הלב שורש לכחות הנפשיות, הן אל כחות הגוף, לכלם הלב הוא התחלה ושורש, וכבר התבאר למעלה כי מדת רבי אלעזר כמעין המתגבר, אשר יש לו שורש ומקור נובע, ולכך אמר רבי אלעזר לב טוב, כי בודאי הלב הוא השורש והתחלה לכל האדם, והכל מתפשט ממנו, כמו שמתפשט המעיין שהוא מתגבר ועולה מן המקור והשורש שיש לו… כי הלב הוא המקור והשורש של בעל חי מורה על זה מה שהוא באמצע הגוף, כי כל דבר שהוא באמצע הוא שורש והתחלה אל הכל, ולפיכך הלב שהוא באמצע האדם הוא שורש והתחלה אל האדם בכלל, דהיינו אל כל כחות האדם, ולפיכך כאשר הלב הוא טוב, נמצא הכל בטוב… (אבות פרק ב ט)

…ורמז בתיבה זאת שכתוב בכל לבבך דבר זה, כי הלמ"ד מורה על הלב, כי לשון למ"ד, שהוא לשון למוד, הוא הלב שבו החכמה, ובמדרש למ"ד אל תקרי למ"ד אלא לב, שהלב מבין דעת, שנאמר חכם לב יקח מצוות. המדרש הזה בא לבאר, כי הלמד מורה על הלב שבו החכמה, וגם צורת הלמ"ד מורה על הלב, כי הדעת והתבונה שהיא בלב עולה מעלה מעלה מאד, וכך הלמ"ד הוא עולה למעלה. וכמו שיש בלב הלמוד יש בלב עוד יצר טוב ויצר הרע, לכך יש ללב שני ביתי"ן, כי שורש המלה לבב, רק כי האחת היא נופלת כדרכה, והם מורים על יצר טוב ויצר הרע, והם נרמזים בשני ביתי"ן, כי כל יצר הוא זולת הלב, והוא שני, כי הבי"ת שניה, וכן יצר טוב שני, וכן יצר רע הוא שני, אבל ההפרש גדול, כי יצר טוב הוא השלמת האדם ובו יושלם… ולכך הב' השניה אינה קבועה בשם לב, רק היא נופלת, אבל הב' האמת היא קבועה, כי היצר טוב אין לו הסרה כלל, רק הב' השניה יש לה הסרה… (נתיב כח היצר פרק ד)

המדה הזאת שהיא לב טוב, שהוא חפץ ורוצה בטוב חבירו, ואף אם רואה דבר בחבירו שהוא נראה רע, הוא דן אותו לכף זכות, וכל זה מפני שהוא רוצה בטוב חבירו… היא מדה גדולה מאד… (נתיב לב טוב פרק א)

ויאמר המן בלבו, במדרש רבה, הרשעים ברשות לבם… אבל הצדיקים לבם ברשותם… פירוש המדרש, כי הלב הוא התחלת המחשבה והדעת אשר יחשוב בלבו, והרשע רע אין לו מעלה עליונה, ואדרבא עצם הרשע הוא ההעדר הגמור, ואיך לא יהיה הרשע שבו ההעדר ברשות הלב, שהלב הוא התחלה, אבל הצדיק עצם מעלתו הוא עליון מאד, ואיך לא יהיה ברשותו הלב שהוא התחלה, לכך הרשע הוא לבו, אבל הצדיק יש לו מדריגה אלקית עליונה מאד, לכך הלב שהוא התחלת מחשבה בלבד הוא ברשות הצדיק, שיש לו מדריגה עליונה מאד. (אור חדש)

של"ה:

אות הל' לב טוב, לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, דע כי הלב הוא מקור החיים נתון באמצע הגוף, והוא נגד בית קדשי הקדשים, שהוא נקודה אמצעית לעולם, וכדאיתא בזוהר פרשת שלח, זה לשונו, כד ברא הקב"ה בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא ויהיב ליה חיליה ותוקפיה באמצעותא דגופא, דתמן שריא ליבא, והוא תוקפא ומזונא דכל גופא ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפין דגופא מתמן אתזנו. והא לבא אחיד ואתקף באתר עילאה דלעילא, דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה, ודא אתקשר בדא וכו'… היוצא מדבריו, כמו שהשכינה שורה בקדש הקדשים, ששם ארון ולוחות וכרובים, וקודש קדשים הוא מרכז האמצעי שממנו ניזונים כל שייפי, דהיינו כל ישובה, וקדש קדשים שלמטה מכוון נגד הראש, דהיינו שלמעלה, כן הלב באמצע גוף האדם שולח חיות ומזון לכל אבריו ואתקשר בראש… ובארו במקום אחר, כי משכן הנשמה במוח רוח בכנפי ריאה ונפש בלב, וכבר נודע כי נשמה בבינה רוח בתפארת נפש במלכות, וכן כנפי ריאה חמשה אוני ועם הוורקה הם ששה, נגד ו' שבשם, והלב הוא מלכות כמבואר בכל מקומות, כן צריך הלב להיות תמיד קודש קדשים, שישרה השכינה… כי כפי התעוררות הלב בא התפשטות לכל המדות והנהגות, וזהו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, ונחה עליו רוח ה' על ידי התורה ומצוות והמדות… הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות, אם לטוב אם להיפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים, לא תתורו אחרי לבבכם ואחר כך עינים. וכן תנה בני לבך לי ועיניך וגו'… והא דאמרו רז"ל במקום אחר, העין רואה ולב חומד וכו', דמשמע דהלב הולך אחר העינים, זו הראיה גופא, שעיניו משוטטות בכל בא מן הלב, וכמו שרמוז במקום אחר שוריינא דעינא בלבא תליא, ואחר כך בהתגברות חמדת הלב מוסיף ראיה וחופש כל חדרי בטן, ומאחר שכבר הוזכר כי הלב קודש קדשים, ושורייני דעינא בלבא תליא, תמצא שני אישון בשני עיניו צורות אדם להנה, הם ממש כשני הכרובים, שהיו כצורות תינוקות, וכן נקראים אישון מלשון איש.

הרי לך שהלב הוא שורש ומקור הכל, ועל כן הסכים רבן יוחנן בן זכאי ואמר רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שאמר לב טוב, כי הנה כל המדות קנאה ותאוה וכבוד הם בלב, ויש בו דעות רבות מהמדות טובות ורעות, הגאוה והענוה הזכרון והשכחה, היגון והשמחה… וכן הרבה דברים מסורים ללב, שעליהם נאמר ויראת מאלקיך, על כן התפלל דוד לב טהור ברא לי אלקים, ומחוייב לראות תמיד שיהיה קדש הקדשים נשאר בקדושתו שיהיה מדור לשכינה… (שער האותיות אות ל)

רמח"ל:

…ואמנם שני אברים ראשיים נמצאים באדם, ובהם הנשמה מתגברת תגבורת גדולה, והם המוח והלב, וצוה הבורא ית"ש שימשך האור הזה אל המוח תחילה על ידי תפלה של ראש, ויתוקן בו המוח והנשמה שבו, ויתפשט אחר כך ללב על ידי תפלה של יד שכנגדו, ויתוקן גם הוא בו, ועל ידי זה נמצא האדם כולו בכל בחינותיו נכלל תחת המשך הקדושה הזאת ומעטר בה… (דרך ה' חלק ד פרק ו ז)

…אמנם באמת כל זה נמשך ממה שתחת היות הלב מושל בעינים, שלא יניח להיות נעים להם את של אחרים, העינים מושכים את הלב לבקש היתרים על מה שנראה להם יפה ונחמד, על כן אמר איוב שהוא לא עשה כן, ולא הלך לבו אחר עיניו, על כן לא דבק בכפו מאום… (מסילת ישרים פרק יא)

…אך העין יש בו התפשטות הנשמה עצמה בכולה בכלל, וזה סוד העין והלב שהם מתדבקים זה בזה, בסוד אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דשורייקא דעינא בליבא תליא, והוא כי הנשמה מתפשטת בהתפשטות פרטי בחלקי הגוף ונכללת בכלל א' בלב, ושם היא בסוד ההבנה, וזהו הלב מבין, כי ההבנה של הלב הוא ממש ראיה, כי כמו שהעינים רואים כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות… (אדיר במרום דף עח)

תניא:

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב כי הדם הוא הנפש, ולכן כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש, אך מקום משכן הנפש האלקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האברים, וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם, וכמו שכתבו לב חכם לימינו והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בעדתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה… וכן שאר מדות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין… (לקוטי אמרים פרק ט)

…כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה, שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ב"ה, ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה… ואז החלל הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ב"ה. אבל אחר התפלה, בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ב"ה, הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי, ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו, רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל, להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש, להעמיק מחשבתו בתענוגי העולם הזה איך למלאות תאות לבו, כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו, שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההיפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה, כדכתיב וראיתי יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך… (שם פרק יב)

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים, העיקר הוא למשול ולשלט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלקית שבמוחו, לשלט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ב"ה, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע… ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה גם לבינוניים, שם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש… רק האהבה מוסתרת במוחו ותעלומות לבו, דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ב"ה… ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל, הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין, שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בלבו ומחו, דהיינו להיות בתורת ה'… הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה, להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין ופרחא לעילא כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו… וזה רמזו חז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותם לפרחא לעילא, כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר האברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם… (שם פרק טז, ועיין שם עוד)

…על פי מה שאמר לך אמר לבי בקשו פני, פירוש בקשו פנימיות הלב, כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב יש ב' בחינות, בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות, חיצוניות הלב היא התלהבות המתלהבת מבחינת הבינה והדעת בגדולת ה' אין סוף ב"ה, להתבונן בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו', ופנימיות הלב היא הנקודה שבפנימיות הלב, ועומקא דליבא שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה', וכמו שכתוב ממעמקים קראתיך ה', מעומקא דליבא… וזה לעומת זה, ככה הוא ממש בעבודה שבלב, והיינו לפי שבחינת נקודת פנימיות הלב היא למעלה מבחינת הדעת המתפשט ומתלבש במדות שנולדו מחב"ד כנודע, רק היא בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש, כמו שכתוב ה' בחכמה וכו', והיא היא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל, ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחינת פנימיות, היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחינת גלות ושביה, והיא בחינת גלות השכינה ממש, כי היא היא בחינת ניצוץ אלקות שבנפשו האלקית. וסבת הגלות הוא מאמר רז"ל גלו לבבל שכינה עמהם, דהיינו מפני שהלביש בחינת פנימיות נקודת לבבו בזה לעומת זה, דהיינו בלבושים צואים דמילי דעלמא ותאוות העולם הזה הנקרא בשם בבל, והיא בחינת ערלה המכסה על הברית ונקודה הפנימית שבלב, ועל זה נאמר ומלתם את ערלת לבבכם… והנה על מילת הערלה ממש כתיב ומלתם את ערלת לבבכם, אתם בעצמכם, אך להסיר הקליפה הדקה זהו דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח, ומל ה' אלקיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', כלומר למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש, שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא מנקודה פנימית ממש כנ"ל, ולמעלה מבחינת הדעת… (אגרת הקדש ד, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

ועוד משתלשלים מזג היסודות לכלי הלב, ואף שבלב אינם בדקות כל כך כמו במוח, כי תנועתם בלב המה מורגשים יותר, כי מוחא שקיט ונייח, ובלב פועלים היסודות בכח יותר חזק. אמנם כך היה רצון השי"ת שיהיה מזגם מתגלה יותר בכלי הלב, כי שם מקור חיות כל האברים, ושיהיה פעולות האברים נמשכים אחר ציור הלב, נתמזגו היסודות בכח יותר חזק, שיוכל לעורר בכח חזק את האברים היותר מגושמים לציורם הרוחני, ובלב מתגבר יסוד האש יותר, להגביה לבו בדרכי ה' ולהמשיך כל כחות הגוף מגשמיות העולם להשתמש בקדושה בתורה ועבודה ואהבה ויראה, כטבע האש להפוך כל גשמיות לאכלא לון לעילא. וכח האש שבלבבו מעורר יסוד הרוח להוציא כל רוח ממללא דיליה בתורה ותפילה כפי שהבין במוחו… ומן הלב נמשכים התמזגותם לכל כלי המעשה לקיים בפועל ממש כל מצוות ה' באהבה ויראה מסטרא דמיא, ובשמחה של מצוה מסטרא דאשא, ובזריזות נפלאה מסטרא דרוח, עד שכל תנועות אברי גופו יהא ניכר שהמה נמשכים בלתי לה' לבדו, וכל כלי הגוף שמיסוד העפר הוא מנא לאפקא חיליהון דשרשין עילאין שלש אמות אמ"ש במעשה… (שער א פרק ה' וראה עוד אדם-צלם אלקים)

מלבי"ם:

נשאו לבו נדבה רוחו – הלב יותר חיצוני, כח המושל והבחירה, והרוח יותר עמוק ופנימי… (שמות לה כא)

…ומה שאמר פה לבטא בשפתים, מפני שהלשון וכל כלי המבטא הם רק שלוחי הלב, שעל ידם יגלה מחשבותיו אל זולתו, ועל כן כל הפעלים המורים על הדבור יבואו גם על הלב, כי הוא הדובר בעצם וראשונה, ויאמר עשו בלבו וגו'… (ויקרא ה ד)

אחרי לבבכם – הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות… (במדבר טו לט)

והיה לבבם – שם לבב הנזכר בכתבי הקדש מציין כח הממשלה אשר בנפש לעשות כחפצו… (דברים ה כו)

מעי – המעים יתפעלו מדברים שאין בחירת האדם יכולה עליו, והלב יתפעל מהרצון ודברים שאדם יכול לשנותם. (ירמיהו ד יט)

לב – הוא שורש התאוות והמדות אשר יתנשאו לסור מהחוק הכללי. (שם ה כד)

לב חדש – הכח המושל הנוטה לתאוה, ורוח – מציין הציורים הרעים שמעלה ללב. (יחזקאל לו כו)

בפיהו – הפה מציין הדבור החיצוני, והלב המחשבה, לשונם הוא מקום החושך, עליו יחליקו אל הקבר, הגרון. (תהלים ה י)

חכמה בלבך – על ידי העזר האלקי יבא למדרגת חכם לב, יקבעו חוקי החכמה בלבו עד שאין היצר הרע חולק כלל, כי נעשו לו כטבע שני, הלב מרמז על כח המושל באדם. (משלי ב י)

ותעלוזנה – …או שהכליות קרובות למעשה, שהלב חושב וכליות יועצות. (שם כג טו)

רש"ר הירש:

…והנה כל מה שקושר את האדם אל סביבותיו ובייחוד אל יצורים הקרובים לו, כלול כאן בשם "לב" ביחס אל ה', כשם שאנחנו אומרים על ה', שהוא רחום חנון וכו', כן יכולות כל המידות האלה להיות כלולות ומובעות ב"לב", דבר זה מקביל בהחלט אל האמור לעיל (ו' ו') "ויתעצב אל לבו", שם הצטער ה' ביחס אל "לבו", הוה אומר הוא ויתר בצער על כל הטובה, שרחמיו וחסדיו בקשו להגשים באנושות… (בראשית ח כא)

בתם לבבי – לבב הוא מרכז האורגניזם, ממנו מתפתחים, ובו מתאחדים כל הנימים והמניעים של חיי הגוף והנפש. לבב הוא רוח האדם בכלל, ואילו הצורה לב היא הרוח, שכבר באה לידי גיבוש וביטוי, הרצון וההחלטה וכו'. בתם לבבי – לא ראיתי כל דופי במעשה זה, לבי היה שלם עם עצמי ולא נתעוררו בי שום פקפוקים. (שם כ ה)

…נשאו לבו מורה על התעלות פנימית לרמה של החלצות אישית, המתנשאת מעל להרגל ולמנהג שנהגו עד כה. לב הוא החושב והרוצה שבאדם, ורוח כללות פנימיות האדם המניעה אותו. (שמות לה כא)

בכל לבבך – חושיך… על לבבך – ישפיעו עליך, כמו דבר על לב, שים על לב, וכבחז"ל שצריך להשביע את יצרו. (דברים ו ה וו)

העמק דבר:

אל לבו – כינוי למזלות של הברואים, שמהם תוצאות חייהם כמו מהלב, ולב העולם כינוי להקב"ה. (בראשית ח כא)

נשאו לבו – שלבבו מכהו אם לא יתן כחבריו, או שמא ישא עונשו על העלמת עין. נדבה רוחו – ששכלו מיעצהו ורוחו הטובה. אשר נשא לבן – ענין שהלב בוטח שיצליח. (שמות לה כא וכו)

שפת אמת:

במדרש אחד באחד יגשו… דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח, תפלה בלב, ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב זו תפלה, כי יש ב' לבבות, לב חכם ולב כסיל, לכן צריכין עבודה בלב, כדאיתא לב בנפש כמלך במלחמה, והוא עדות ימי המעשה, ועל ידי זה כתוב לב יודע מרת נפשו, וצריכין לעבוד למתק זה המרירות… (ויגש תר"ס)

ויגש אליו… ולכן הלב יודע ומרגיש בצרת הנפש והגוף, אבל כשמתעלה ומתדבק במוח יש לו חירות, ובשמחתו לא יתערב זר… (שם תרס"ה)

במדרש זאת חוקת הפסח… כי הנה יש תרי בתי לבא, לב חכם לימינו והוא לב מבין, אבל העיקר להטות הלב כסיל להיות גם שמאל נקרא ימין, ובאמת הלב יש בו ב' אלו, חלק גבוה שאין שם מגע נכרי, בחינת חירות, כמו שכתוב לב טהור ברא לי, וחלק א' שהוא לתקן כל תהלוכות הנפש, ועל זה כתוב לב יודע מרת נפשו, ולכן כל עת צרה מגיע אל הלב… (בא תרנ"ט)

פרשת ציצית… דאיתא לב בנפש כמלך במלחמה, דעיקר המלחמה במקום שמתפשטת החכמה לל"ב נתיבות, מכלל שנקרא נתיבות, אם כן יש סביב דרכים מסוכנים שצריכין לשמור לילך בנתיבות שלא להטות ימין ושמאל… וכל עיקר המלחמה בלב, וזה ניתן לאדם, כמו שכתוב לאדם מערכי לב, והקב"ה על ידי תורה ומצות מסייע אל האדם גם בזו המלחמה, כמו שכתוב רבות מחשבות וכו' ועצת ה' היא תקום… (שלח לך תרס"א)

בפסוק ועתה ישראל… ולכן נאמר ומלתם וכו' ערלת לבבכם וגו', כי עיקר דעת הבורא במוח ולב, ועל זה הוא מצות תפילין של יד נגד הלב, ושל ראש נגד המוח, שבכח אלה המצוות מתגלה מוח ולב ויכולין להעיד על השי"ת… והיראה היא פתח לפתוח שערי מוח ולב, יראה אותיות ראיה, כמו שכתוב הן יראת ה' היא חכמה, שעל ידי יראה יכולין לראות האמת… (עקב תרנ"ט)

שופטים בכל שעריך וגו', פירש מו"ז ז"ל כי הם שיעורין דליבא, שידע האדם שכל השערים הנפתחין בלבו הם אשר ה' אלקיך נותן וגו'. ויש לומר עוד באופן הנ"ל, כי השערים בלב הם התפעלות הרוח ונפש שבלב, כי בכל פעולה והרגשה נקרא שער שנפתח בלב האדם. ויש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, והם הכחות ומחשבות מיצר טוב ויצר הרע, וצריכין שופט שיהיה האדם שופט כל תנועה ופתיחת הלב אם לטוב הוא, ושערים אלו בלב באין מנ' שערי בינה. וכשמבטל אדם עצמו להשורש והוא שער הנ', ושם נמצא הבירור בין טוב לרע, שהעירוב בא אחר התפשטות בלב האדם, וזה שאמר אשר ה' אלקיך נותן, שעל ידי זה יוכל לשפט צדק באותן השערים… (שופטים תרל"ד)

שם משמואל:

והנה מח ולב הם שני מלכים שבאדם, המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם, והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים, ובאשר המוח הוא שכלי, על כן איננו כל כך בעל שינוי, ועל כן מצינו ביוסף שהוא במדרגת המוח, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שנשבה לבין הגוים, ונעשה מלך ועומד בצדקו, וכל השינויים לא פעלו עליו להשתנות ממהותו. אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי, ובמדרש קהלת סוף פרשה א' מונה והולך שינויי הלב עד ששים, עיין שם… אבל קלקלתו היא תקנתו, שהוא מתפעל ונכנע ועושה תשובה, ואינו עומד בדבר רע, וזוהי מדתו של יהודה, שכתוב בו וירד יהודה מאת אחיו, שפירשו ז"ל שירד ממעלתו אחרי שנלקח יוסף שהוא צדיק יסוד עולם המשפיע עליו… והנה המוח והלב צריכין זה לזה, המוח צריך ללב לקבל ממנו טבע ההכנעה במקום שצריך להיות נכנע להשי"ת, או למי שגדול ממנו ולהתפעל ולעשות תשובה, אם אירע קלקול על ידו, ולהיות מודה על האמת, והלב צריך למוח לקבל ממנו טבע החיזוק שלא ירך לבבו ולא יתפעל ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו… (בראשית ויגש תרע"ג)

…וכמו בגשמיות כשאדם עובר במקום אבק ועפר כשרוח חזקה מעלה את האבק המסמא את העינים ונמשך עם הנשימה ונופל על הלב והריאה וממלא את פיו חצץ, שצריך האדם לסתום את העינים ופיו וחוטמו שלא יכנסו לתוכו האבק והעפר להשחית את גופו, כן בדומה הוא ברוחניות, כששעת רעה היא וכחות החיצוניים מתפשטים ומתאמצים להתפשט על נפש האדם להממו ולאבדו, יש בסתימת העינים והלב של הנפש תועלת עצומה, שעל כל פנים לא ישחיתו את הנפש על ידי כחות הרע שיתעצמו בה למשוך אותה ברשת זו טמנו לה, כי בעוד העינים והלב פתוחים נקל לכחות החיצוניים לכנוס לתוכו, והגם שלעומת התועלת יש חסרון גדול, שבלתי אפשר להאיר בלב כח והארה אלקית, מכל מקום תקונו יתר על קלקולו. והיינו על פי מה שהגיד זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, בפסוק והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי ליה, והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים הוא נפתח, ואם האדם משים הדברים על לבו כאן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו. ולפי דרכנו יובן, שבזמנים המקודשים, דהיינו שבתות וימים טובים, דכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ואין לכחות הרע שליטה להתפשט, אז נתפתח הלב, ובכן אם אדם עוסק בתורה ועבודה כל ימי החול, שאז הלב סתום בעת רעה כנ"ל, כשיבוא יום השבת והלב נפתח, באשר אז אין שום פחד שיכנסו בו כחות חיצוניים, ממילא נכנסות בו כל התורה והתפלה של כל ימות החול, ולא נאבד מאומה… (שם ויחי תרע"ד)

…דברים גדולים השמיענו, כי ידוע שהאדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בקטן, ושמים וארץ יש דוגמתם באדם מוח ולב, מהות המוח להתרומם ונתבקש ממנו להיות מוגבה בדרכי ה' ושיעסוק בהשגות ולהגביה עוף עד כנפי שמים, והלב נתבקש ממנו להיות נכה רוח ונכנע, כמו שכתוב לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה (תהלים נ"א), ואדם אינו נקרא שלם אלא בהתקבץ בו שתי המדות, התרוממות השכל ושבירת הלב, אך מובן שאין שתי אלה נקנות לאדם ברגע אחד, ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל מה להקדים, בית שמאי אומרים להקדים בשלימות והתרוממות השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב, יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו, ויגרום לו יאוש נורא, על כן מוטב להתחיל בהשגות והתרוממות השכל, ועל ידי זה יהיה לבו מוגבה בדרכי ה', ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמלעיגים ויהיו בעיניו כאפס. ובית הלל אומרים שיש להתחיל בלב נשבר, כי באם יתחיל בהתרוממות השכל יש לחוש שתסתעף גסות הרוח וחוצפה יתירה שהן כתריס על הלב בפני שום דבר קדושה… (ויקרא בחקותי תרע"ד)

 

ונראה על פי מה שהגדנו במקום אחר, שדוגמת שני המאורות שבעולם, וכן בכלל דוגמת שמים וארץ יש באדם שהוא עולם קטן מוח ולב, ודוגמת חיבור שני המאורות, ובכלל שמים וארץ הוא חיבור מוח ולב האדם, שהמוח משכיל הראוי מבלתי ראוי, ומשפיע ללב, והלב נשמע להוראת השכל ומשתוקק להדבק למעלה. ויש לומר דאלה הם נמי שני האריסין הנזכרין במדרש שפירושן אבנים יקרות המאירות היינו שלימות המוח והלב, ותולדותיהן צדקה ומשפט, צדקה נמשכת מפאת טוהר הלב והזדככותו ותשוקתו להשלים את זולתו די מחסורו אשר יחסר לו, והנה היא שלימות הלב בין לראוי בין לשאינו ראוי. משפט נמשך משלימות השכל לברר מה הראוי לזה ומה ראוי לזה, וגם מעשיו לעצמו… אך שלימות שתי האבנים טובות אלה לא תתכן רק כשהן מתאחדות, כי מבלעדי השכל אין שבח בנדבת הלב, וכמשל המדרש באחד שראה שגובין לצדקה ונתן, הלך וראה שגובין לתיאטרון ונותן, וכן שלימות השכל מבלעדי שלימות הלב גם כן לא תתכן, והוא כנזם זהב באף חזיר… (דברים עקב תרע"ט)

ונראה דהנה אמרו ז"ל ברכות ס"א, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ביאור הדברים, כי ידוע שהלב יש לו שני חללים, החלל הימני מלא רוח ובו משכן הנפש האלקית, והחלל השמאלי מלא דם, ובו משכן הנפש הבהמית, כמבואר בתניא, ותעודת שניהם החלל הימני להתפשט על כל כחות הנפש להכניע כל הרצונות לאלקות, והחלל השמאלי לקבל הארת הנפש האלקית, והיה היצר הרע יושב בין שני מפתחי הלב, היינו בחלל הימני והחלל השמאלי, שבהן שוכנים שני היצרים, אלא שיצר הרע עולה ממשכנו הקבוע בחלל השמאלי ויושב בין שני המפתחין כנ"ל, ויסיר ה' אותו משם למשכנו בחלל השמאלי, ואז יהיה ראוי לקבל הארת הנפש האלקית, ויהפך הכל לטוב. (שם נצבים תרע"ג)

ולב הוא כינוי לתשוקה, כמו שכתוב (שיר ד' ט') לבבתיני, שפירש רש"י משכת את לבי. וזה שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה, היינו להתבונן בעין שכלו עד כמה ירד פלאים, ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, ועד כמה הריחוק בינו לבין אור פני מלך חיים, שפלותו לעומת גדולתו יתברך… וממוצא הדברים להיות כל איש שם אל לבו בכל עניני יום טוב הלז, וכן בכל התפלות, להיות נכנע לאבינו שבשמים ובלב מלא בושה, ועם זה לא יתיאש חס ושלום אלא ידע ויאמין שתקותו לא אבדה… (זכור ברית תרע"ג)

ר' צדוק:

…והלב הוא האמצעי ושם בב' חלליו משכן ב' היצרים שיש בו משני הכחות יצר טוב ויצר רע… (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד סה)

כל העבודות שבאברי הגוף והמצות שבהם הם רק להישיר הלב, והעיקר הוא הלב ששם מעון הש"י, כמשז"ל (שהש"ר ה' ב') הקב"ה לבן של ישראל, שנאמר צור לבבי וגו', ולכך לא יהיה זה המכוון מן האדם רק כל אלה דברים המביאים אל המכוון, כמ"ש בזוהר (ח"ב פ"ב ב') על תרי"ג מצות תרי"ג עיטין. ועל זה אמר "ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש" וגו', כי כבוד ה' אינו בדבר הנרגש ומרעיש רק בקול דממה דקה, והוא הלב שאינו נרגש לשום בריאה… (חלק ב צדקת הצדיק סח עמוד יט)

וידוע כי נפש רוח ונשמה הם כנגד מוח לב וכבד, ואנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא, דמשמע גם בהוה, והיינו דהתחלת הרע בלב, כמ"ש בהרואה (ברכות ס"א) דיושב על מפתחי הלב, וידוע דזה לעומת זה עשה אלקים, וגם התחלת השתדלות הטוב הוא בלב… (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רלא)

ומה שאמר נ' שערי בינה, דעיקר עבודה מצד האדם, מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, וזה בינה ליבא, כמו שנאמר אז תבין יראת ה', וצדיק הוא מדת היראה כמו שאמר את האלקים אני ירא, ומדת היראה נקרא לב, כמו שאמרו (יומא ע"ב) על מי שאין בו יראת שמים "ולב אין", וכשנכנס היראה למעמקי הלב היא בינאה לבא… (פרי צדיק ויקרא אחרי ח)

וכן בכל לבבך נדרש גם כן על ג' היינו דבשני הלבבות יש בכל אחד ג' דברים, היינו להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו, שהוא כולל ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד, שהם היפך החיים שמוציאין וכו', ולהכניס קדושה בלב חכם לימינו, קדושת הג' אבות, שהם נגד ג' קליפות הנזכרות, כמו שנתבאר כמה פעמים, וזהו בכל לבבך… (דברים נצבים ה)

רבינו ירוחם:

כשאנו אומרים לב טוב, אנו רגילים להבין הכוונה כי עושה הוא דברים טובים, ולב רע היינו שעושה מעשים רעים, וסוף כל סוף הנה זה אצלנו רק ענין של מעשים בעלמא, דברים הפורחים באויר, הנה זה טעות גדולה היא, לב טוב הוא כפשוטו, אבר טוב, מציאות כזו המשתוקקת תמיד רק לטוב, וכן לב רע, הוא פשט בתכלית, אבר רע, מציאות המשתוקקת רק לרע כל היום, והמעשים היוצאים משניהם הנה זה כבר בבחינת מאליהם, מאליו איש טוב ולהיפוך… (דעת תורה לך לך עמוד קד)

מכתב מאליהו:

ויש להתבונן בענין זה, אמרה תורה וידעת היום והשבות אל לבבך, חלל גדול פנוי שיש בנפש האדם, העומד בין הידיעה לאימותה בלב, רק בהצטרף הידיעה אל הלב לבלי מקום חלל ביניהם, יהיו מעשיו לפי ידיעותיו, אבל כשרב המרחק ביניהם, אזי בחלל הזה בונה לו יצר הרע את משכנו, שמה נכנסות כל שאיפות ודמיונות העולם הזה, שמה הן כל מחשבות המדות, ומשם הן כובשות את הלב, וזו היא בחינת "עין רואה", היינו הכניסה לחלל הפנוי, ומשם תיכף הלב חומד… החלל הזה שבין ידיעה ללב הוא מקום מלחמת היצר, מקום הבחירה, אם כן הרי ברור שעלינו לכבוש את החלל הזה ראשונה, ובזה תקוה טובה תפתח לנו בדבר בחירתנו.

והנה יעץ לנו הרמב"ם ז"ל איך לכבוש את החלל, מה יעשה אדם ויתרחק מן התאוה, ירחיב דעתו בחכמה, פירוש שאם יאהב האדם את החכמה ומחשבתו תמשכנו אחריה, ואם גם דברי החכמה לא יהיו בנידון התאוות, אבל אם כל רשות הפנויה כל החלל הגדול יתמלא חכמה, יתענין אך בה וידבק בה, אזי לא יהיה עוד מקום לכניסת מחשבות התאוה… ונוסף לזה, הלא נקוה קדושה על כל פנים בלב כל אחד ואחד מישראל, בסוד לא מאסתים וגו' לכלותם, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ואם אך החלל מתפנה מיצר הרע רק כמעט, הלא תתפשט ותתרחב נקודה זו אל תוך החלל, והפנים יפעל על החיצון… (חלק א עמוד ריב)

קיימת עוד סתירה שעדיין לא הזכרנו כאן, הסתירה בין השכל והלב, השכל יכול להרבות השגות עליונות שהן למעלה מתפיסת הלב, היינו שאין ביכולת האדם להשיבן אל לבו ולהוציא אותן לפעול בחייו למעשה. סתירה זו בין הידיעה והמעשה מסוכנת היא מאד, ועליה נאמר (אבות ג' י"ז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו… הרוח באה… והופכתו על פניו.

בגלל דבר זה נקראת חכמת הקבלה "סוד" ו"חכמת הנסתר" ולא ניתנה לכל אדם ללומדה, כי סכנה בדבר… לא חסרון הבנה ולא טעיות שכליות, אלא בזה שהשגות נשגבות ומופשטות אינן נקלטות היטב בלב, כי הלב זקוק לציורים חיים המבוססים על המציאות החומרית… ולא עוד אלא שהרבה פעמים ההשגות הללו עומדות בסתירה עם שפת הלב ועלולות גם לפגום את הציורים ולהמעיט את השפעתם על הלב… (חלק ד עמוד ט)

"שני המאורות הגדולים" מרמזים על שני אופנים של הגעת אורו ית' הרוחני להשגת האדם, על ידי השכל ועל ידי הלב. בעולם המתוקן – במצב שעלה במחשבה להבראות – השכל והלב שוים בכחם, ופועלים ביחד וכל מה שמושג בשכל מיד מושב אל הלב בשלמותו. ובמצב זה אין "גדלות" הלב סותרת לעבודת ה' תמימה, וכמאמר הכתוב "­ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב י"ז ו'), כי "גבהות" זו היא לגמרי לשם שמים, וכן יהיה בעולם התיקון לעתיד לבא…

אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? – פירוש: העולם כאשר הוא במציאות הינו חסר, וחסרונו הוא שהלב אינו סובל שותפות שוה בשוה בכח השליטה, והלב תובע לעצמו גדלות, היינו שעבודת ה' הפנימית תוכר ותכובד בעולם עוד יותר מהשגות השכל.

לכי ומעטי את עצמך – בעולם הבלתי מתוקן תיקונו של הלב הוא דוקא בהתמעטות, ואז משיגים את הגילוי הבא על ידי ביקורת עצמית ומוסר. והירח מושל בלילה, כי גם בהסתר רב אשר לא יגיע לשם אור השכל, יגיע אור ההתמעטות, כי בזה זוכה להתקרב אל ה'…

הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון וגו' – האדם מתרעם על צורך ההתמעטות וסובר ששאיפת האנוכיות טובה להתעלות רוחנית, היינו שהלב שואף למצב של תיקון כשגם ה"גדלות" תהיה לשם שמים.

לכי ומשול ביום ובלילה – "נחמה היא" (רש"י). היינו שסוף סוף יש ללב כעין שליטה על השכל, כי השכל נצרך להדרכה משאיפת האמת שבלב, ובלאו הכי הוא עלול לסטות לגמרי מדרך האמת.

שרגא בטיהרא מאי אהני – אבל הלב טוען שלעומת רב הכמות של אור השכל והצלחותיו המרשימות, אור ההתמעטות בטל במיעוטו ומעטים המה אשר יכירו את חשיבותו, אדרבה, רוב בני אדם סוברים שביקורת עצמית ומוסר מביאים לקטנות דמוחין ועצבות… (שם עמוד רו, וראה שם עוד)

…מה שכתבת אשר ענין הלב הראשונים ז"ל יכנו "שכל", הוא משום שמי שרואה במבט האמת כל אשר יראה שכלו יכנס ללבו ממילא, ועל כן דברו רק בענין השכל, ובאמת רק טמטום החטא הוא המסך המבדיל ואז השכל נשאר מבחוץ לאדם, אבל אם רק ישלול האדם את הטמטום ממילא שכלו יראה דרך לבו, כי הוא המבט האמיתי והמציאותי. ולפי זה ענין ההשבה ללב איננו דבר חיובי בענין המושב ללב אלא להשתדל לפסוק את המפסיק והמבדיל בין השכל ללב. וזהו אומרם ז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך מעיך התפלל שלא יכנסו דברים בטלים וכו'. (שם עמוד שנו)