כשוף ידעוני

(ראה גם: כשוף)

ספרא:

אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. אל תבקשו לטמאה בהם, מלמד שאינם באים עליו על אדם אלא אם כן הפנה דעתו להם ונטמא בהם, הא אם מטמא את בהן, דע מה את מחליף, מה במה. (קדושים פרק ז)

תלמוד בבלי:

(כדלעיל בספרא) מאי שנא הכא דקתני בעל אוב וידעוני, ומאי שנא גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני, רבי יוחנן אמר, הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו, ריש לקיש אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה… תנו רבנן בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו, ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. (סנהדרין סה א וב)

תרגום יונתן:

אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, לא תסטון בתר שאלי בידין ומסיק זכורו ותבעי מן גרם ידוע… (ויקרא יט לא)

רש"י:

וידעוני – המכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, והעצם מדבר. (שם)

אבן עזרא:

והידעונים – מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות… אל תפנו – לידע האומנות, אל תבקשו – לשאל. (שם)

משנה תורה:

העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. היה שוגג מביא חטאת קבועה… כיצד מעשה הידעוני, מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו, ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה, וידבר בפיו דברים שעתידים להיות, וכל אלו מיני עבודת כוכבים הן, ואזהרה שלהן מניין, שנאמר אל תפנו אל האובות וגו'. (עבודה זרה ו א וב)

ספר החינוך:

שלא לשאול ידעוני, והענין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו, וזאת החיה ששמה ידוע ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין, וצורתו כצורת אדם בכל דבר, בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחובר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלא החבל, לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל, וטורפת כל מה שיכולה להשיג, וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק, והיא מתה מיד… שורש מצוה זו וכל ענינה בדיניה ובחיובה כענין מצות אוב שכתבנו בסמוך. (שופטים מצוה תקיד)