צרעת

(ראה גם: מצורע, קרבן-מצורע)

תנ"ך:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא, וראהו הכהן וטמא אותו. ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים… וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור, וטמאו הכהן צרעת היא… (ויקרא יג א וראה שם עוד)

ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו, לכל מראה עיני הכהן. וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע, כולו הפך לבן טהור הוא. וביום הראות בו בשר חי יטמא… (שם שם יב)

ובשר כי יהיה בו בעורו שחין, ונרפא. והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת, ונראה אל הכהן. וראה הכהן והנה מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן, וטמאו הכהן נגע צרעת היא בשחין פרחה… (שם שם יח)

או בשר כי יהיה בעורו מכות אש, והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה. וראה אותה הכהן והנה נהפך שער לבן בבהרת ומראה עמוק מן העור צרעת היא במכוה פרחה, וטמא אותו הכהן נגע צרעת היא… (שם שם כד)

ואיש או אשה כי יהיה בו נגע, בראש או בזקן. וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור ובו שער צהוב דק, וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא. וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו, והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים… (שם שם כט)

וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, צרעת פורחת הוא בקרחתו או בגבחתו. וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו, כמראה צרעת עור בשר, איש צרוע הוא טמא הוא, טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. (שם שם מב)

זהר:

באמצע היכל הזה יש רוח אחר שנקרא נגע, וממנו יוצא רוח אחר שנקרא נגע צרעת, והוא עומד תמיד לטמא לכל בעלי לשון הרע יותר על מה שמטמאים אותו (בהיכל הג'), ונגע עליון הזה הוא ממונה על כל אלו שלחנות השבת, כי כשנכנסת השבת ואין עורכים (השלחן) בתענוגי שבת כראוי, שהם מבזים השבת, נגע הזה לוקח אלו שלחנות, שאין עליהם תענוגי שבת, כמו שאמרנו.

וכשנגע הזה לוקח אלו השלחנות כל אלו עורכי הדין והחוקים העומדים שם כולם פותחים ואומרים ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו וילבש קללה במדו וגו' ינקש נושה לכל אשר לו וגו', אל יהי לו מושך חסד וגו'… (פקודי תתצ)

נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן, אמר ר' יוסי, נגע זה, כל הצבעים שלו, העירו בו החברים, והכהן היה יודע בהם לטהר ולטמא, היה יודע, אלו שהם יסורים של אהבה, או אלו שנמצאים במי שאדונו מואס בו ורחוק ממנו, כי לפי דרכיו של האדם נגרם הנגע בעולם…

אלא דוד הזהיר אל לבו, (במה שאמר אל תט לבי לדבר רע), לנהוג אותו בדרך האמת, כמו שאמר והשבות אל לבבך, מהו והשבות, אלא שצריך לחזור עליו (על הלב), פעם פעמים ושלש פעמים, ולהנהיגו (בדרך האמת) ולהזהירו. וכך אמר לו, לבי אל תט לדבר רע, כי דבר רע גרם נגע בעולם, ודין שורה בעולם, והיינו נגע צרעת.

נגע צרעת, הרי העירו החברים, אבל צרעת כתרגומו, א"ר יהודה מהו כתרגומו, הוא סגירו, כי סוגר (אורות העליונים) ואינו פותח, וכשהוא סוגר ואינו פותח נקרא נגע, ר' יוסי אמר, שהאבות (שהם חג"ת), אינם מתכלכלים, (שאינם מקבלים אור), וכל שכן הבנים, (שהם נה"י), והיינו שכתוב, נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, (דהיינו בז"א שה"ס הויה שבגימטריא אדם). ומכאן יורד למי שיורד, (דהיינו לאדם התחתון שגרם לזה וסותם אורו), ונמצא נגע לכל, מאותו סגירת האורות.

אר"י ודאי זה הוא סוד הדבר, שכתוב, נאר מקדשו, (דהיינו שנסגרו הארות של המקדש הוא המלכות, מהו הטעם, משום שבני העולם גמרו (בעונותיהם), שכתוב את מקדש ה' טמא, טמא ממש, א"ר אלעזר טמא משום שנסתלק מי שנסתלק, (דהיינו ז"א), ונחש הקשה שורה ומטיל זוהמא ומטמא מי שמטמא, והכל משום עונות העולם. (תזריע פח, ועיין שם עוד)

אמר ר' יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב"ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם, היקר מכל, (דהיינו שהוא יקר מגבר אנוש, איש). אמר לו אם כן הרי כתוב, אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת, ועל כל זה נקרא אדם, אמר לו לזה צריך הקב"ה לטהר אותו יותר מכל אחר, כי מי שהוא במדרגה עליונה על הכל, (דהיינו אותו שנקרא אדם), לא ישב כך (בלי טהרה).

ומשום זה כתוב, באדם, והובא אל הכהן, ובא (אל הכהן) לא כתוב, אלא והובא, שכל מי שרואה אותו, מחויב להקריב אותו לפני הכהן כדי שהצורה הקדושה (של אדם), לא תשב כך, וכתוב איש או אשה כי יהיה בו נגע וגו', איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', ולא כתוב בהם והובא, (אלא באדם בלבד כתוב והובא, מפני חשיבותו). (שם קז)

אמר ר' יצחק, מהו, נגע לבן אדמדם, ומשיב, נגע ממש הוא, אם הלבן נראה, והאדום אינו עובר, זה משמע משכתוב לבן אדמדם, (הרי ששניהם נראים שם), אמר ר' יוסי, (לבן אדמדם פירושו), שהלבן אינו נראה אלא באדום, כמו לבן ואדום ביחד, ר' יצחק אמר, (שהפירוש הוא כמו שאמר לעיל), שאף על פי שהלבן נראה, אם האדום אינו הולך משם, נגע הוא, שכתוב, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, כי כשנעשה לבן לגמרי נמצאים רחמים והדינים אינם נמצאים…

תאני ר' אבא, כתוב (פעם) נגע הוא, וכתוב (פעם) נגע היא, שפעם זכר ופעם בנקבה, אלא כשהנוקבא (שהיא המלכות) נטמאה בעונות התחתונים, כתוב נגע היא, (בלשון נקבה), וכשהזכר אינו נטהר, מחמת עונות התחתונים, (שהוא ז"א, שהוא במדרגת איש), כתוב נגע הוא (בלשון זכר). (שם קלא, ועיין שם עוד)

…עדיך כל בשר יבואו, בשעה שהגוף שורה בצער ובמחלות ובנגעים, כמו שאמר ובשר כי יהיה בעורו, את הנגע בעור הבשר, הבשר החי, ומשום זה לא כתוב, עדיך כל רוח יבואו, אלא כל בשר יבואו, מהו עדיך, אלא הוא כמו שלמדנו, והובא אל הכהן, זה הוא הקב"ה, זה שאמר ואם יראנה הכהן, (שהוא הקב"ה), תא חזי, במקום אחר (כתוב), אהרן הכהן, ובמקום אחר, הכהן סתם, (ואינו כתוב אהרן), וזהו הקב"ה.

א"ר יצחק, והרי כתוב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, ואם כן הוא הקב"ה, אמר לו כן, (שהוא הקב"ה), משום שבהקב"ה תלויה כל טהרה וכל קדושה. אמר לו אם כן למה נאמר והובא, והועלה אל הכהן היה צריך לומר, (כי להקב"ה נוהג עליה ולא ביאה). אמר לו הוא כמו שאמר והובא את בדיו בטבעות, (שפירושו), שמכניס אותו אל הקב"ה שנקרא כהן, כדי לטהר אותו, ויביאו הדבר לפניו.

א"ר יצחק, כך למדנו, נגע צרעת, נגע פירושו דין קשה השורה בעולם, צרעת (פירושו) סגירה, כמו שלמדנו, שהיא סגירה של אור העליון, סגירה של טוב העליון שאינו יורד לעולם, כי תהיה באדם, באדם סתם, (שיורה הן על אדם שלמעלה והן על אדם שלמטה). והובא אל הכהן, הכהן שלמטה, שהוא נתתקן שיפתח אותה הסגירה, ולהדליק הנרות, (שהם הספירות), שימצאו על ידיו ברכות למעלה ולמטה, ויהיה נעבר ויסתלק אותו הנגע, ושיראה אור הרחמים על כולם, ומשום זה והובא אל הכהן. (שם קלה)

…מי שמתלהט ביצר הרע, בלי רצון וכוונת הלב להקב"ה, הרי מצד היצר הרע נמשכת עליו נפש שאינה טובה, זה שאמר גם בלא דעת נפש לא טוב, ואץ ברגלים חוטא, מי שהוא אץ ברגלים ודוחה את השעה, (דהיינו שאינו רואה שתהיה השעה כשרה לכך, אלא שהוא) בלא רצון קדוש, חוטא, שהוא חוטא ודאי, בכל.

ועל כן שורים נגעים רעים בבני אדם, ומעידים בפניהם בחוצפה שלהם, להראות שהקב"ה מואס בהם, ודעתו אינה להם, עד שיהיו זכאים, ויטיבו מעשיהם כמקודם, ומתברכים, ועל זה ניכרים הנגעים אל הכהן, אותם שהם באים מצד הטומאה, ואותם שהם באים מסטרא אחרא. (שם קמב)

ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות לבנות, ר' יוסי אמר, החריפות המרובה בבהרת עזה, (שנאמר בה תלת מאה הלכות פסוקות), למדנו שהוא במראה, ובמראה נידון באלו אופנים המרובים. א"ר יצחק שלש מאות טעמים יש מי שלומד בבהרת עזה, וכלם למדתי מאבי, חוץ במה ששערה אחת (שחורה, סודו) טמא, (מטעם) שהוא עד אחד, שתי שערות שחורות הן ב' עדים, והוא טהור, ומכאן והלאה, אפילו מאה (שערות) הן כשתים, ושתי שערות הן כמאה, שזה למדתי אחר כך…

רבי חזקיה היה יושב לפני ר' שמעון, אמר כתוב, נגע לבן אדמדם, כי אז הוא נגע, משום שהלבן (הרומז על חסד), אינו עומד בעינו, (אלא שנוטה לאדום הרומז על הדין). פתח ר"ש ואמר, כתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו', אשרי הם ישראל, שהקב"ה רצה לטהרם לגמרי, כדי שלא ימצאו בדין לפניו, ובעלי הדין לא ישלמו בהם, כי הכל הולך אחר מינו, אדום הולך (לדין שהוא סוד) אדום, ולבן הולך לחסד שהוא סוד) לבן. ימין שהוא לבן לימין (שהוא חסד), ושמאל (שהוא אדום) לשמאל, שהוא דין. (שם קסב)

תא חזי, מה הטעם (שנגע לבן אדמדם הוא טמא), כי מראה לבן נודע, (שהוא חסד), ומראה אדום (שהוא דין, ולפיכך), אם היה אדום תחלה ועתה נראה בו לבן, הרי טהרה נולד בו ומתחיל להטהר, ואם היה לבן תחילה ועתה נראה בו אדום, הרי מתחיל להטמא, וכתוב, וטמאו הכהן, כי נולד בו אדום, (שהוא דין), להטמא, והכהן היה יודע בכל אלו מראות ולפעמים שנראה בו מראה של טהרה, ויסגור אותו לראות אם יולד בו מראה אחרת ואם לא, מטהר אותו, זה שאמר וטהרו הככהן. (שם קסה)

בעוד שהיו הולכים, אמר ר' אבא, הרי למדנו על י"א דברים באים נגעים על בני אדם, ואלו הם, על ע"ז, ועל קללת השם, ועל גילוי עריות, ועל גניבה, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל דיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס לתחום חבירו, ועל החושב מחשבות רעות, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין הרע, וכולם למדנו במשנה.

ע"ז מניין, כי כתוב, וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן, מהו כי פרוע הוא, היינו שהוכו בצרעת, ככתוב כאן כי פרוע הוא, וכתוב שם והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע, (מה שם צרעת אף כאן צרעת). ועל קללת השם, הוא כי כתוב היום הזה יסגרך ה' בידי, (דהיינו הפלשתי שהיה מגדף ומקלל השם), וכתוב, (במצורע), והסגירו הכהן, (גזרה שוה, מה שם צרעת אף כאן צרעת).

…וכאן בפלשתי הזה, כיון שקלל את השם, נסתכל בו דוד בעין רע, וראה במצחו שנצטרע, מיד ותטבע האבן במצחו, כי נתדבקה הצרעת במצחו, והכל היה מחמת השתקעות עין הרע של צרעת במצחו, שנשתקעה האבן ממש במצחו, הרי ודאי שמצורע היה…

על גילוי עריות (מאין לנו שלוקים בצרעת), שכתוב ושפח ה' קדקוד בנות ציון, וכתוב (בצרעת), ולשאת ולספחת, (מה שם צרעת אף כאן צרעת). על הגנבה (מאין לנו שלוקים בצרעת), שכתוב, הוצאתיה נאם ה' צב-אות ובאה אל בית הגנב וגו' וכלתו ואת עציו ואת אבניו, איזה דבר הוא שמכלה עצים ואבנים, זו צרעת, שכתוב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו.

על לשון הרע, (מאין לנו שלוקים בצרעת), שכתוב, ותדבר מרים ואהרן במשה וגו', וכתוב, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. על עדות שקר (מנין לנו שלוקים בצרעת), כי משום שהעידו ישראל שקר, ואמרו, אלה אלקיך ישראל בקול חזק, שכתוב קול מלחמה במחנה, משום זה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, (ולומדים מחנה מחנה לגזרה שוה).

על דיין המקלקל דין, (מאין לנו שלוקים בצרעת), שכתוב, כאכול קש לשון אש וחשש וגו' ופרחם כאבק יעלה וגו'. מהו הטעם, כי מאסו את תורת ה' צב-אות, ואין פרחת אלא צרעת, שכתוב, ואם פרוח תפרח הצרעת, על שנכנס בתחום חברו, (מאין לנו שלוקים בצרעת), מעוזיהו, שנכנס בתחום של כהונה, שכתוב והצרעת זרחה במצחו. ועל המשלח מדנים בין אחים, (מנין לנו שלוקים בצרעת), כי כתוב, וינגע ה' את פרעה, משום שהוא שלח מדנים בין אברהם ושרה. ועל עין הרע, (מאין לנו), הוא כמו שלמדנו, (שעין רע של דוד היה מכה בצרעת לאותם שאינם יראי ה', הרי שעין רע מביא צרעת). והכל היה בו באותו רשע בלעם. (בלק שפה)

ספרא:

אדם כי יהיה בעור בשרו, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרו בהרות בהרות טהורות, אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל, אלא בהרות שבהם מראות נגעים שהיו בגוי ונתגייר, בקטן ונולד, ונולד בקמט ונגלה בראש ובזקן בשחין ובמכוה בקרח המורדין נשתנו מראיהם בין להקל בין להחמיר, רבי אלעזר בן עזריה מטהר, ר' אלעזר בן חסמא אומר להקל טהור ולהחמיר תהיה כתחילה, רבי עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תהיה בתחלה, לכך נאמר אדם כי יהיה. כי יהיה, מן הדבור והילך…

והובא אל הכהן, אין לי אלא אהרן עצמו, מניין לרבות כהן אחר, תלמוד לומר הכהן, מניין לרבות בעלי מומים, תלמוד לומר מבניו, או יכול שאני מרבה חללים, תלמוד לומר הכהנים, יצאו חללים, ומניין לרבות כל ישראל, אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר או אל אחד מבניו הכהנים, אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן, הא כיצד, חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אף על פי שוטה אמור טמא, והוא אומר טמא, אמור טהור, והוא אומר טהור.

דבר אחר מה תלמוד לומר או אל אחד מבניו הכהנים, לפי שנאמר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, הקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום אף ריבים ביום. מה נגעים שלא בקרובים אף ריבים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה, קל וחומר אם ממונו בשלשה אינו דין שלא יהא גופו בשלשה, אם כן למה נאמר או אל אחד מבניו הכהנים, מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים. (תזריע פרשת נגעים פרק א, וראה שם עוד)

וראה הכהן את הנגע, שיהו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו. בעור, בעור הבשר הבינוני. בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד…

ושיער, מיעוט שיער שתי שערות. בנגע, להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו. בנגע הפך לבן, מיכאן אמרו אם בהרת קדמה לשיער לבן טמא, ואם שיער לבן קדם לבהרת טהור, ואם ספק טמא, רבי יהושע אומר כהה… (שם פרק ב, וראה שם עוד)

נגע צרעת כי תהיה באדם וראהו הכהן, למדנו לשאת שהיא מטמאה במחייה. ומניין לרבות שאר המראות, ודין הוא, אם מצינו ששיוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחייה… (שם פרק ג, וראה שם עוד)

צרעת, בניין אב לכל הצרעות שהיא כגריס. נושנת, מלמד שהוא מטמא שלא הפוכה, והלא דין הוא, שיער לבן סימן טומאה, ומחיה סימן טומאה, שיער לבן אינו מטמא אלא הפוך, מחיה לא תטמא אלא הפוכה, תלמוד לומר נושנת, מלמד שהיא מטמא הפוכה… (שם פרק ז, וראה שם עוד)

צרעת מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא פריחה שאינה מטהרת אלא בשאת בלבד, מניין לרבות שאר המראות, תלמוד לומר הצרעת, וכסתה הצרעת, לא הבוהק, שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף, תהא סימן טהרה תחילה, תלמוד לומר וכסתה הצרעת, לא הבוהק.

את כל עור הנגע, עור הראוי לקבל נגע כגריס יעכב, ושאינו ראוי לקבל נגע כגריס לא יעכב, תלמוד לומר כולו הפך לבן. אי כולו הפך לבן יכול תוך ראשו תוך רגליו, תלמוד לומר מראשו, להוציא תוך ראשו, עד רגליו להוציא תוך רגליו.

לכל מראה עיני הכהן, פרט לבית הסתרים, מיכן אמרו האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, כעודר בבית הסתרים, וכמוסק בבית השחי… דבר אחר לכל מראה עיני הכהן, פרט לכהן שחשך מאור עיניו, מיכן אמרו כהן שחשך מאור עיניו והסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים… (שם פרק ח, וראה שם עוד)

וביום הראות, מלמד שנותנים לו שני ימים לביתו, ב' ימים לכסותו דברי ר' יהודה, ר' אומר הרי הוא אומר וצוה הכהן וגו', אם ממתינים לדבר הרשות לא ימתינו לדבר מצוה, וכמה היא מצותו, נראה בחתן נותנים ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנים לו כל ימי הרגל… (שם פרק ט, וראה שם עוד)

…רבי אומר הרי הוא אומר זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית, הקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה… (שם פרק טז)

ספרי:

השמר זה לא תעשה, בנגע, זה שער לבן, הצרעת, זו מחיה, אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה, משנזקק לטומאה מניין, תלמוד לומר לשמור מאד ולעשות, אין לי אלא נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים מניין, תלמוד לומר ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט, מתוך הסגר מניין, תלמוד לומר כאשר ציויתיך, אין לי אלא כולם, מניין אף מקצתם, תלמוד לומר לשמור ולעשות, עושה אתה בא והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעתו. (כי תצא רעד)

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, וכי מה עניין זה לזה, נתנו העניין אצלו ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע… (שם רהע)

תלמוד בבלי:

א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה, ונגעים לא, והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה, מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו, ואי בעית אימא הא לן והא להו (בא"י מצורע טעון שילוח אינו יסורין של אהבה). ואיבעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא. (ברכות ה ב)

וספח ה' קדקד בנות ציון, אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שפרחה בהן צרעת, כתיב הכא ושפח, וכתיב התם לשאת ולספחת. (שבת סב ב)

תנן התם התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בלא תעשה. (שם צד ב)

כיוצא בדבר אתה אומר ויחר אף ה' בם וילך, מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק… תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע, דכתיב ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת, תנא שפנה מצרעתו. אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל… ממאי דלקה, דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'… (שם צז א)

…קל וחומר הוא, ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. ומאי או אינו דקאמר, הדר אמר וממאי דצרעת חמורה, דילמא שבת חמורה, שכן יש בה עונשין ואזהרות הרבה, אי נמי וממאי משום דחמירא צרעת היא, דילמא משום גברא הא דלא חזי… דתנו רבנן ימול בשר ערלתו, ואף על פי שיש שם בהרת יקוץ, ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת, בשאר מקומות חוץ ממילה… (שם קלב א, וראה שם עוד)

…הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאין מיד, היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בלפתן. (עירובין ד א)

מאי יקרות וקפאון… ר' יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא. (פסחים נ א)

מאי טעמא לא אתאי (ושתי אל אחשורוש), א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת. (מגילה יב ב)

אמר ר"ש בן פזי רמז לציון הקברות מן התורה מניין… רבי אבהו אמר מהכא, וטמא טמא יקרא, טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש… והאי להכי הוא דאתא, ההוא מיבעי ליה לכדתניא, וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים, אם כן ליכתוב וטמא יקרא, מאי וטמא טמא, שמעת מיניה תרתי. (מועד קטן ה א)

רבי מאיר אומר רואין את הנגעים (בתחלה) להקל אבל לא להחמיר, וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר… למימרא דבכהן תליא מילתא, אין, והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי הרגל, דברי רבי יהודה, ר' אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית, אם ממתינים לו לדבר הרשות, כל שכן לדבר מצוה… (שם ז א, וראה שם עוד)

מצורע מהו בתפילין, תא שמע והצרוע, לרבות כהן גדול, בגדיו יהיו פרומים, שיהו מקורעים, וראשו יהיה פרוע, אין פריעה אלא גידול שער, דברי ר"א, ר"ע אומר נאמרה הוייה בראש ונאמרה הוייה בבגד, מה הוייה האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו, אף הוייה בראש דבר שחוץ מגופו, מאי לאו אתפילין, אמר רב פפא לא, אכומתא וסודרא… מצורע מהו בשאילת שלום, תא שמע ועל שפם יעטה, שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו שיהא כמנודה וכאבל ואסור בשאילת שלום, שמע מינה… מצורע מהו בדברי תורה, תא שמע והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה, מכאן אמרו הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש ובש"ס בהלכות ובאגדות… מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת, תא שמע מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס, שמע מינה. מצורע מהו בקריעה, תא שמע בגדיו יהיו פרומים, שיהיו מקורעין, שמע מינה. מנודה ומצורע מה הן בכפיית המטה, תיקו. מצורע מהו בעשיית מלאכה תיקו. מצורע מהו ברחיצה, תיקו… מצורע מהו בנעילת הסנדל, תיקו… מצורע מהו בתשמיש המטה, תא שמע דתניא וישב מחוץ לאהלו, שיהא כמנודה וכאבל ואסור בתשמיש המטה, ואין אהלו אלא אשתו… מצורע מהו שישלח קרבנותיו, תא שמע דתניא ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו, אלו ז' ימי ספירו, וביום בואו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו… ר"ש אומר בבאו יקריב, בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה… (שם טו א)

תנא נגעים ואהלות מקרא מועט והלכות מרובות, נגעים מקרא מועט, נגעים מקרא מרובה הוא, אמר רב פפא הכי קאמר, נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות… (חגיגה יא א)

אמר לו ר"א בן עזריה, עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. (שם יד א)

…והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה, דתנן חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו, וקתני התם כי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי שבקינן לה, הכא אף על גב דאמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה. תניא אמר רבי יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן, ובעלי ראתן קשה מכולן… מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן, רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (רוח הבאה מצדו), רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה, ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן, אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא… אמר ר' יוחנן מפני מה אין מצורעין בבבל, מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת. (כתובות עז ב)

…רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים… (נדרים לא ב)

ותניא ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים… מצורע דכתיב אל נא תהי כמת. (שם סד ב)

אמר ר' יצחק באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים, אמר לו רשע הגיע עת ליטול שכר שמונה שרצים, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם. וארבעה אנשים היו מצורעים, אמר רבי יוחנן זה גחזי ושלשת בניו. (סוטה מז א)

עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, ט' נטלו חזירים וכו'. (קדושין מט ב)

הוה יתיב אגירדא דדיקולא וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בן נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות… (בבא מציעא פו א)

דתניא היה ר' מאיר אומר מה תלמוד לומר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וכי מה ענין ריבים אצל נגעים, אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום, דכתיב וביום הראות בו, אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומין, דכתיב לכל מראה עיני הכהן, אף ריבים שלא בסומין, ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה, ודין הוא, ממונו בשלשה גופו לא כל שכן, תלמוד לומר והובא אל אהרן הכהן או אל אחד וגו', הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. (סנהדרין לד ב)

אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, הוא סבר איהו מלך, ולא היא בת שבע בתו הוא דנפקא מינה שלמה. (שם קא ב)

אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין, נצטרע דכתיב תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין. (שם קז א)

מראות נגעים שנים שהן ארבעה, שנים שאת ובהרת, שהן ארבעה שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. (שבועות ג א)

תנן התם, מראות נגעים שנים שהן ארבעה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה, א"ר חנינא מאן תנא מראות נגעים דלא כר' עקיבא, דאי ר"ע כיון דאמר זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, אם כן טיהרת סיד היכל מלצרף, בהדי מאן ליצרפי, ליצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מיניה, ליצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידיה הוא… והיכא שמעינן לרבי עקיבא זו למעלה מזו, אילימא מהא דתניא, אמר רבי יוסי שאל יהושע בנו של רבי עקיבא מרבי עקיבא, מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה, אמר לו ואם לאו מה יאמרו, יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, אמר לו לומר שמצטרפים זה עם זה, אמר לו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה, אמר לו לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים, ואילו מסיד היכל ולמעלה לא קאמר, מדלא אמר ליה שמע מינה דשמיע ליה לר' עקיבא דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין. ודלמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, אלא מדרבי חנינא, דאמר ר' חנינא משל דרבי עקיבא למה הדבר דומה, לארבעה כוסות של חלב, אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו שמונה, ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה טיפין, ואמרי לה שש עשרה טיפין, שכולן מראות לובן הן, אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה מזה. אימור דשמעת ליה לרבי עקיבא בפתוך (נגע לבן אדמדם), בחלוק מי שמעת ליה…

תנו רבנן, בהרת עמוקה, וכן הוא אומר ומראה עמוק מן העור, כמראה חמה העמוקה מן הצל. שאת, אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות. ספחת, אין ספחת אלא טפילה, וכן הוא אומר ואמר ספחני נא. אשכחן טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנלן, אמר רבי זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת, מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה, אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה. במתניתא תנא, הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת. שאת כצמר לבן, מאי צמר לבן, אמר רב ביבי אמר רב אסי צמר נקי בן יומו שמכבנין בו למילת… (שבועות ה ב)

והא תניא אדם כי יהיה, מן הדבור ואילך, והלא דין הוא, טמא בזב וטמא בנגעים, מה זב מן הדבור ואילך, אף נגעים מן הדבור ואילך, לא, אם אמרת בזב שכן אין מטמא באונס, תאמר בנגעים שמטמאין באונס, תלמוד לומר אדם כי יהיה, מן הדבור ואילך. רבא אמר פרט לנגעי רוחות, רב פפא אמר פרט לנגעי כשפים. תנו רבנן אשר נשיא יחטא פרט לחולה, משום דהוה ליה חולה אידחי ליה מנשיאותיה, אמר רב אבדימי בר חמא, פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית. (הוריות י א)

מיתיבי, מרים מי הסגירה, אם תאמר משה הסגירה, משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה, אני כהן ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה… אמר רב נחמן בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה. (זבחים קא ב)

איבעיא להו, ליבן שפוד והכה בו, משום שחין נדון או משום מכוה נדון, למאי נפקא מינה, לכדתניא, שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד בשני סימנין, בשער לבן ובפסיון, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ותניא איזהו שחין ואיזהו מכוה, לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור, לאתויי אבר מעיקרו, זהו שחין, ואיזהו מכוה, נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסית רותח ובכל דבר הבא מחמת האור, לאתויי חמי האור זו היא מכוה. ותניא שחין ומכוה, אם שחין קודם למכוה בטל מכוה את השחין, ואם מכוה קודמת לשחין בטל שחין את המכוה… (חולין ח א, וראה שם עוד)

אמר ריש לקיש דם רבה שחין רבה, שכבת זרע רבה צרעת רבה. (בכורות מד ב)

הכל מטמאין בנגעים לאתויי מאי, לאתויי קטן, סלקא דעתך אמינא איש צרוע כתיב, איש אין קטן לא, קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אדם כי יהיה בעור בשרו מכל מקום, ואלא איש למה לי, לכדתניא, איש, אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר והצרוע הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר איש, לענין של מטה, איש פורע ופורם, ואין האשה פורעת ופורמת. הכל רואין את הנגעים הכל כשרין לראות את הנגעים לאתויי מאי, לאתויי כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן, והאמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים, אמר רבינא לא קשיא, הא דמסברי ליה וסבר, הוא דמסברי ליה ולא סבר. (ערכין ג א)

אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר על שלשה שבועות, פחות משבוע נגעי אדם, ולא יתר על שלשה שבועות נגעי בתים. אמר רב פפא צדקתך כהררי א-ל אלו נגעי אדם, משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. (שם ח ב)

ואמר ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטין, ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. (שם טו ב)

א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח, ועל הגזל ועל צרות העין. על לשון הרע דכתיב מלשני בסתר אותו אצמית, על שפיכות דמים, דכתיב ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו', ועל שבועת שוא, דכתיב ויאמר נעמן הואל קח ככרים, וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך וכו', ועל גילוי עריות, דכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים וגו', ועל גסות הרוח, דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו והצרעת זרחה במצחו. ועל הגזל, דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית. תנא הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב ובא אשר לו הבית, ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו… אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה, אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר. (שם טז א)

בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב וכו'. אמר רבי יהודה בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו, אמר הקב"ה הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט. (שם שם ב)

…ומצורע שנתנגע נגעים הרבה, הביא ציפרין ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו, רבי יהודה אומר עד שיביא אשמו… מנלן, דכתיב זאת תורת המצורע, תורה אחת למצורעים הרבה… והאמרת אין מביא אלא קרבן אחד, חסורי מחסרא והכי קתני, הביא ציפרין ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד, ולאקבועי בעניות ובעשירות לא מיקבע עד שיביא חטאת, רבי יהודה אומר עד שיביא אשמו… (כריתות ט ב)

…אלא מעתה בין נגע לנגע הכי נמי בין נגע טמא לנגע טהור, וכי תימא הכי נמי, נגע טהור מי איכא, וכי תימא כולו הפך לבן טהור הוא, ההוא בוהק מקרי, אלא בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים וכל טמאין… (נדה יט א, וראה שם עוד)

תנוק בין יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים… דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם כל שהו. (שם מג ב)

תלמוד ירושלמי:

תמן תנינן בהרת כגריס ופסת כגריס ונולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום, ר' עקיבה מטמא וחכמים אומרים תיראה בתחילה, הא רבי עקיבה מטמא ומחליט, ורבנן אמרי תיראה כתחלה מחליטין (גם כן, ומה ביניהם), ר' יוחנן אמר ערב הרגל ביניהן, רבי עקיבה אומר היא קדמייתא ואין את נזקק לו לא להקל ולא להחמיר, ורבנן אמרי חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה… (מועד קטן ד א, וראה שם עוד)

כל ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה, ומשנזקק לטומאה ספיקו טמא… וטמא אותו, את הוודאיי הוא מטמא אינו מטמא את הספק, לעולם הוא בטומאתו עד שידע שטהר, וטיהרו, את הוודאיי הוא מטהר אינו מטמא את הספק, לעולם הוא בטהרתו עד שידע שניטמא. (נזיר מו א)

מראות נגעים שנים שהם ארבעה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, והשאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים השאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה.

הפתוך (מעורב אודם ולובן) שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה ממנה.

ארבעה מראות האלו מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר. להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון, לפטור את העומד בסוף שבוע שני, להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן, בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. להחליט את שנולד לו פשיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור. להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור, לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר. אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהן.

ר' חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר, רבי דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה, עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים… (נגעים א א, וראה שם עוד)

אין רואים הנגעים בשחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן לפי שהכהה נראית עזה, ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה, אימתי רואין בשלש בארבע וחמש ובשבע ובשמונה ובתשע דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בארבע וחמש ובשבע ובשמונה ובתשע דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בארבע בחמש בשמנה ובתשע.

כהן הסומא בא' מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים, שנאמר לכל מראה עיני הכהן, בית האפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.

כיצד ראיית הנגע, האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, האשה כעורכת וכמניקה את בנה, כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית, ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית, כשם שנראה לנגעו כן הוא נראה לתגלחתו.

כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. (שם ב ב והלאה)

הכל מטמאין בנגעים חוץ מן עובדי כוכבים וגר תושב. הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן, אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא, אמור טהור והוא אומר טהור. אין רואים שני נגעים כאחד, בין באיש אחד ובין בשני אנשים, אלא רואה את האחד ומסגירו ומחליטו ופוטרו, וחוזר לשני. אין מסגירין את המוסגר (אם הסגירו בנגע אחד ואחר כך נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו, וכשנרפא מן הראשון אין על הנגע השני לא תורת מוסגר ולא מוחלט עד שיזקק לו), ולא מחליטין את המוחלט. אין מסגירין את המוחלט ולא מחליטין את המוסגר, אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט, מסגיר ופוטר מחליט ופוטר.

חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל.

עור הבשר מטמא בשני שבועות ובג' סימנין, בשער לבן, ובמחיה ובפסיון. בשער לבן ובמחיה בתחלה, ובסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור. ובפשיון בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור, ומיטמא בשני שבועות שהן שלשה עשר יום.

השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד, בשני סימנין, בשער לבן ובפשיון. בשער לבן בתחלה בסוף שבוע לאחר הפטור, ובפסיון בסוף שבוע, לאחר הפטור. ומטמאין בשבוע אחד שהוא שבעה ימים.

הנתקין מיטמאין בשני שבועות בשני סימנין, בשער צהוב דק ובפשיון…

הקרחת והגבחת מיטמאות בשני שבועות וב' סימנין, במחיה ובפשיון… (שם ג א והלאה, וראה שם עוד)

גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע, מקום הגריס תשע עדשות, מקום עדשה ד' שערות, נמצאו שלשים ושש שערות. (שם ו א, וראה שם עוד)

עשרים וארבעה ראשי איברין באדם שאינן מיטמאין משום מחיה, ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי הדדים שבאשה, ר' יהודה אומר אף של איש, רא"א אומר אף היבלות והדלדולין אינן מיטמאין משום מחיה.

אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין משום בהרת, תוך העין, תוך האוזן תוך החוטם תוך הפה, הקמטין והקמטין שבצואר, תחת הדד, ובית השחי, כף הרגל, והצפורן, הראש והזקן השחין והמכוה והקדח המורדין אינן מיטמאין בנגעים ואין מצטרפים בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן… (שם ו ז, וראה שם עוד)

התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה, ולטהרה עד שלא בא אצל הכהן טהור, לאחר החלטו טמא… (שם ז ד, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

ריש לקיש בשם בר קפרא אמר פרעה בראתן לקה, אמר רשב"ג מצאני זקן אחד מוכה שחין בציפורין ואמר לי כ"ד מיני שחין הם, ואין לך קשה מכולם שהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד, ובו לקה פרעה. א"ר אחא אפילו קורות ביתו לקו, והכל היו אומרים על דבר שרי אשת אברם. (בראשית מא ב)

שחין למה בא עליהם, מפני ששמו את ישראל לחום להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין כדי שלא יוכלו ליגע בגופן. (שמות יא ו)

ומים תכן במדה, אדם היה משוקל חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבין על המים, ובזמן שחוטא, פעמים שהמים רבין על הדם ונעשה אדריפוקוס, ופעמים שהדם רבין על המים ונעשה מצורע, הדא הוא דכתיב אדם, או דם. (ויקרא טו ב)

דבר אחר אדם כי יהיה בעור בשרו, הדא הוא דכתיב נכונו ללצים שפטים, מוכנים היו ללצים דינים. בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורח עליו ומכהו, פעמים ששוחק עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות. משל למטרונה שנכנסת לתוך פלטין של מלך, כיון דחמית מגלביא תלן דחלת, אמר לה המלך אל תתייראי, אלו לעבדים ולשפחות, אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כך כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה אל תתייראו, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו. (שם שם ד)

מה כתיב למעלה מן הענין, אשה כי תזריע וילדה זכר, מה כתיב בתריה, אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה ענין זה לזה, א"ר תנחום ב"ר חנילאי משל לחמורה שרעת ונכוית ויצא בנה כווי, מי גרם לולד שיצא כווי, שנכוות אמו, כך מי גרם לולד שיהיה מצורע, אמו שלא שמרה ימי נדתה. (שם שם ה)

א"ר לוי בשם רבי חמא ב"ר חנינא צער גדול היה לו למשה בדבר הזה, כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים, אמר לו הקב"ה ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה, במתלא אמרי דאכל בהדי קורא ילקי בהדי קולא. (שם שם ח)

שאת זו בבל, על שום ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבה, ר' אבא בר כהנא אמר שבתה מדהבה, מלכות שהיא אומרת מדוד והבא… ספחת זו מדי שהעמיד המן הרשע ששף כנחש, על שום על גחונך תלך. בהרת זו יון, שהיתה מבהרת בגזירותיה על ישראל ואומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. נגע צרעת זו אדום, שבאתה מכחה של זקן, על שום והיה בעור בשרו לנגע צרעת. לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים, אבל לעולם הבא אמר הקב"ה אני מטהר אתכם, הדא הוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. (שם שם ט)

זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, ר"מ ורבנן, ר"מ אומר ו' וז' הרי י"ג, ורבנן אמרי שבע מקיימין ושבע דכתיב זו שביעית שקשה כנגד כולם, ואיזה זה משלח מדנים בין אחים. ואלו הן, עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים. א"ר יוחנן וכולן לקו בצרעת, עינים רמות מבנות ציון, דכתיב יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עינים, וכתיב ושפח ה' בנות ציון, דהווין שייפין כרומחין ומהלכין בגסות הרוח… מה עשה, ושפח ה' קדקד בנות ציון, ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא ר' אלעזר אומר הלקון בצרעת, דכתיב ולשאת ולספחת…

לשון שקר ממרים, דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה, ומנין שלקתה בצרעת, שנאמר והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג. וידים שופכות דם נקי מיואב, שנאמר והשיב ה' את דמו על ראשו, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר יחולו על ראש יואב וגו' זב ומצורע. לב חורש מחשבות און, מעוזיה שבקש לבוז כהונה גדולה, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו. ורגלים ממהרות לרוץ לרעה, מגחזי, שנאמר ויאמר גיחזי נער אלישע, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך. ומשלח מדנים בין אחים, מפרעה ששלח מדנים בין אברהם לשרה, ומניין שלקה בצרעת, שנאמר וינגע ה' את פרעה. א"ר שמעון בן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בדרך מטבריא לצפורי מצאני זקן אחד ואמר לי כ"ד מיני שחין הן, ואין לך קשה לתשמיש המטה חוץ מבעלי ראתן בלבד… (שם טז א)

דבר אחר זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע שיאו לרומא לעב לעננא כגללו לנצח יאבד, מה גללים הללו מזוהמין, אף הוא מזוהם. רואיו יאמרו איו, חמון ליה ולא מכירין ביה, שכן כתיב ברעי איוב וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר אסור לילך במזרחו של מצורע ד' אמות, ור' שמעון אמר אפילו מאה אמה, ולא פליגי, מאן דאמר ד' אמות בשעה שאין הרוח יוצא, ומאן דאמר מאה אמה בשעה שהרוח יוצא. ר' מאיר לא אכיל ביעי מן מבואה דמצורע, ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי למבואתו של מצורע. ריש לקיש כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבנייא אמר ליה פוק לאתרך לא תזהם ברייתא, דתנא ר' חייא בדד ישב, לבדו ישב. ר' אלעזר ב"ר שמעון כד חמי חד מנהון הוה מיטמר מיניה על שום דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, המוציע שם רע. (שם שם ג)

דבר אחר זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ר' יהושע בן לוי פתר קריא באלו שפוסקים צדקה ברבים ואין נותנין, ר' חנינא בר פפא אמר באילין שאומרים לשון הרע, ור' בנימין בן לוי פתר קריא בחניפי תורה… (שם שם ה)

על עשרה דברים נגעים באים, על ע"ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חילול השם, ועל ברכת השם, ועל הגוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל לשון הרע, ועל עין רע. על ע"ז, מישראל שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, ומנין שלקו בצרעת, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא, ושפרחה בהן צרעת… ועל חילול השם מגחזי, ויאמר גחזי נער איש האלקים, מהו מאומה, מן מומא דאית ביה, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך… ועל גוזל את הרבים משבנא, שהיה נהנה מן ההקדשות, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה, ואין ועוטך עטה אלא צרעת, שנאמר ועל שפם יעטה… ועל עין הרע, שנאמר ובא אשר לו הבית, מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים… (שם יז ג)

רבי הונא בשם ר' יהושע בר אבין ר' זכריה חתניה דר' לוי בשם ר' לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה, ממי את למד מאיוב… ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הן באים בביתו, חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה, הרי הן באים על בגדיו, חזר בו טעון כביסה ואם לאו טעון שריפה, הרי הם באים על גופו, חזר בו יטהר, ואם לאו בדד ישב. (שם שם ז)

תני ר' שמעון בן יוחאי, בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומין… וכיון שחטאו לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעין, על אותה שעה הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו'. מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, רב הונא בשם ר' הושעיה אמר על ידי שהיו מליזין אחר גדוליהן ואומרים משפחה זו של פלוני לאו של מצורעים היא, ללמדך שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע. ר' תנחומא אומר על ידי שהיו מליזין אחרי הארון ואומרים ארון זה הורג את נושאיו, ואין נגעים באים אלא על לשון הרע, לכך נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ורבנן אמרי מן העגל, דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא, שפרחה בהן צרעת, כמד"א וראשו יהיה פרוע. ר' יהודה בר סימון אמר ממתאוננים, שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, מהו לזרא, ר' הונא אמר לזרנא ולבוטנא, וריש לקיש אמר לאסכרא, ר' אבא אמר לאזהרה. (שם יח ד)

ר' שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה, (שחורות כעורב), אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי, שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו'. (שם יט ג)

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, הלכה אדם שיש בו נגע והיה הכהן קרובו מהו שיהא מותר לו לראותו, כך שנו חכמים, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו, ועל ידי מה הנגעים באים, על ידי עין הרע, א"ר יצחק בנוהג שבעולם אדם אומר לחבירו השאילני קרדומך שאבקע בו העץ הזה, והוא אומר לו אין לי מעין רעה… מיד באה הנגע על ביתו תחלה, מנין שנאמר וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית, ומה היו עושין לו, מפנין כל מה שהיה לו בתוך ביתו, מנין, מנין שנאמר וצוה הכהן ופינו את הבית, כיון שהיה מוציא כל מה שהיה לו בתוך ביתו קרדומותיו וכברותיו היו אומרים ראיתם עין רעה שהיה בידו, מה שהיה לו לא היה רוצה להשאיל, מי גרם לו להפנות, על ידי שהיתה בו עין רעה… שכל מי שמגיס את לבו לדבר בגדול ממנו גורם לעצמו שיקרבו בו את הנגעים, ואם אין את מאמין הרי מרים הצדקת סימן לכל בעלי לשון הרע… (דברים ו ד)

דבר אחר כיון שראה משה מה הגיע לאחותו התחיל צווח ומתפלל עליה בכל לבו ונפשו א-ל נא רפא נא לה. רבנן אמרי אמר משה, רבונו של עולם, כבר עשית אותי רופא, אם אתה מרפא אותה הרי מוטב, ואם לאו מרפא אני אותה… דבר אחר ויצעק משה אל ה' וגו', משל למה הדבר דומה, לגבור שהיה הקולר בצוארו, נפנה מאותו הקולר, לאחר ימים ראה הקולר נתון בצוארו של אחר התחיל צווח, אמרו לו מה לך צווח, אמר להן אי אתם יודעים, אני יודע באי זה צער הוא נתון. כך היה משה צווח, אמר לו הקב"ה מה לך צווח, אמר לפניו, רבונו של עולם אני יודע באי זה צער היא נתונה, שאני זכור השלשלת שהיתה ידי לתוכה, מנין שנאמר (שמות ד') והנה ידו מצורעת כשלג… (שם שם ו)

ר' אלכסנדרי פתח (ויקרא י"ג) והצרוע אשר בו הנגע וגו', והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו ע"א שהיא מטמאה כנגד, שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, וראשו יהיה פרוע הוא שנאמר (ישעיה כ"ב) ויגל את מסך יהודה, גלי דכסיא, ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין עכו"ם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו… (איכה פתיחתא כא)

מדרש תנחומא:

מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, מטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, יבש המעין יבש השער. אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה… (תזריע ו)

אדם כי יהיה בעור בשרו, קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה, מתרה בו תחלה ואחר כך מלקה אותו, שנאמר (ויקרא י"ג) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בתחלה מלקה ביתו, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו, שנאמר (שם י"ג) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו באים בגופו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו. (שם י)

אדם כי יהיה בעור בשרו, על ידי מה נגעים באים, על ידי הזנות. וכן את מוצא בירושלים על ידי שהיו שטופין בזנות לכך לקו בצרעת, מה כתיב שם, ויאמר ה' יען כי גבוה בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו' (ישעיה ג'), מה עשה להם הקב"ה, הלקה אותם בצרעת, שנאמר (שם) ושפח ה' קדקוד בנות ציון, ואין ושפח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת.

שאת זו בבל, שנאמר (ישעיה י"ד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל וגו', ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מספח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זו מלכות יון, שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק באלקי ישראל ואם לאו גוזרין עליו הריגה. והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות אדום, שהקב"ה מלקה אותו בצרעת ואת השר שלו, שכן כתיב (ירמיה מ"ו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו. (שם), ולא תאמר במלכות הזה אלא אפילו בגוג שהיה מתגאה בעולם ועולה כך אני מלקה אותו בצרעת, מנין שכך כתיב (זכריה י"ד) וזאת תהיה המגפה וגו' המק בשרו והוא עומד על רגליו, ועל ידי מה, על ידי שמתגברין בישראל, שנאמר וזאת תהיה המגפה על ידי מה שבאו על ישראל, ואל תתמה, שהרי בעולם הזה פרע הקב"ה משונאיהם של ישראל והכה אותם בצרעת, ומי היה זה נעמן, שנאמר (מ"ב ח') ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו וגו', והאיש גבור חיל מצורע, בשביל מה נצטרע, בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה. בעולם הזה הלקה לעכו"ם בצרעת, ואף לעתיד לבא כך ילקה אותן בצרעת, שנאמר (זכריה י"ד) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' וגו', אומר להם הקב"ה לפי שהייתם קוראים לבני טמאים, אני מטמא אתכם בטומאה גדולה אבי הטומאות, ומנין שהיו קוראין לישראל טמאים, שנאמר (איכה ד') סורו טמא קראו למו וגו', ואתם תהיו מצורעים וטמאים אבל ישראל אני מטהרן ומקדשן וגואלן מביניהם… (שם יא)

…א"ר פדת ברית כרותה להקב"ה בעולם כל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת, מנין ממה שקראו בענין וזאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי המצורע, אלא המוציא שם רע. ארז"ל אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו, ורוח הקדש צווחת ואומרת לו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה'), אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך להלקות את גופך…

למה יקצוף אלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך אלו הבנים שלוקים בצרעת. א"ר אחא אם שמש אדם עם אשתו בימי נדתה הבנים לוקין בצרעת, כיצד שמש ביום ראשון לנדתה הבן הנולד מהם לוקה לעשר שנים, שמש עמה ביום ב' לנדתה הבן לוקה לעשרים שנה, שמש ביום השלישי לנדתה הבן לוקה לשלשים שנה… ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלים… (מצורע א)

…וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני, על שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע… שנאמר (בראשית ג') ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה, במה אררו, בצרעת, שנאמר (ויקרא י"ג) כי צרעת ממארת היא, אמר רב הונא בשם ריב"ל הסלעים שהן על הנחש היא צרעתו, ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין בעולם הבא, והנחש אינו מתרפא… (שם ג)

ילמדנו רבינו על כמה דברים נגעים באים על האדם, כך שנו רבותינו על י"א דברים הנגעים באים על האדם… ויש אומרים אף על גסות הרוח, מנין מנעמן, שנאמר (מ"ב ה') ונעמן שר צבא מלך ארם גבור חיל מצורע, שהיה גס רוח. ואף על האומר דבר בחבירו שאין בו, שכן את מוצא במשה, על שאמר (שמות ד') והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, א"ל הקב"ה בני מאמינים, שנאמר (שם) ויאמן העם… אלא צריך אתה ללקות, שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, שכן כתיב (שם) ויאמר הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג. אמר להם הקב"ה לישראל, ראו מה ביניכם לבין האומות, כשהן חוטאין בגופן אני נוגע תחלה ואחר כך בבתיהם, שנאמר (בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה, ואחרי כן ואת ביתו, אבל אתם אם חוטאים בבתיכם אני מלקה תחלה… חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקין, חזר בו מוטב ואם לאו מלקה בגופו, שנמאר ואיש כי ימרט ראשו, עדיין יש במריטת הראש ממש ספק לטמא ספק לטהר, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בשחין, שנאמר ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא, שחין גדול ממריטת הראש, חזר בו מוטב, ואם לאו לוקה בחמשה מגלבין, שאת ספחת בהרת נתק נגע, וכל כך למה, על שלא חזר בו אמר הכתוב נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים (משלי י"ט), אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו, משל לעבד רע … (שם ד)

תנא דבי אליהו זוטא:

…ואין בני אדם מטמאין בנגעים אלא מתוך דרכיהן… (פרק ג)

מדרש תדשא:

למה בפרשת יולדת כתוב למעלה הימנה מאכלו של אדם ולמטה הימנה נגעים, אלא כך העיד המקום על הנולד, הווי מתבונן באיזה תנאי בראתי אותך, אם עשית מעשים טובים ראה מה למעלה מראשותך, זאת החיה אשר תאכלו, אכול מה שתקנתי לך, ואם תפנה אחור ראה מה כתיב אחריך, נגעים. עשרה פרשיות של נגעים הם כנגד י' דברות, שאם יקיימו ישראל אותם הקב"ה מצילם מהם, ואם לאו הם לוקים בהם, ואלו הן ששה בגופו של אדם וד' בנכסיו, יש נגע בגופו של אדם שיצא מעצמו של אדם בעור בשרו, ויש נגע שיש בתוכו מחית בשר חי, ויש נגע שפרחה מצרבת השחין… (פרק טו)

אדם כי יהיה בעור בשרו, בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו מה הוא עושה, קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומידיהן מביאים שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם שלוחים. למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו', אתה מוצא מג' עבירות הצרעת נדבק לבריות, מקנאת הבל, כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר (חמס) כמו שנעשה בגחזי, מגביה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו, לפיכך גזר המקום על הנגעים שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע כנגד חמדת העושר, ויקרא עצמו טמא כנגד חמדת ההבל, שאמר דברים על חבירו שלא כן, בדד ישב, על שגבה עצמו כן ישב חוץ למחנה ולערים כמת…

למה לא ציוה הקב"ה להראות הנגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד, אלא כשם שנוטלין מתנותיהם ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה.

וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והבלים, אלה הם העוזבים והחטיאו את הרבים וטמאו את ארץ ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב בירבעם (מ"א י"א כ"ו) וירבעם בן נבט אפרתי ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה… ושם אמו צרועה שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני… (פרק טז)

מדרשים:

עשרה פרשיות של נגעים הם כנגד י' דברות, שאם יקיימו ישראל אותם הקב"ה מצילם מהם ואם לאו הם לוקים בהם. ואלו הם, ששה בגופו של אדם וד' בנכסיו, יש נגע בגופו של אדם שיצא מעצמו של אדם בעור בשרו, ויש נגע שיש בתוכו מחית בשר חי, ויש נגע שפרחה מצרבת השחין, ויש נגע שנעשה ממכות אש, ויש נגע בראש או בזקן, ויש נגע בקרחת או בגבחת, הרי שש, ויש נגע בכל כלי עור ויש נגע בקירות הבית, הרי י'. (מדרש תדשא טו)

למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה, למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא… אתה מוצא מג' עבירות הצרעת נדבק לבריות, מקנאת הבל, כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר, כמו שנעשה בגחזי, מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו, לפיכך גזר המקום על המנוגעים שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע כנגד חמדת העושר, ויקרא עצמו טמא כנגד חמדת ההבל, שאמר דברים על חבירו שלא כן, בדד ישב על שגבה עצמו…

למה לא צוה הקב"ה להראות נגעים לא' מישראל אלא לאהרן ולבניו לבד, אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה.

וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והבלים, אלה הם העוזבים והחטיאו את הרבים וטמאו את ארץ ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב בירבעם (מ"א י"א) וירבעם בן נבט אפרתי ושם אמו צרועה… שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני… (מדרש תדשא טז)

…כשם שטמא בטומאת המת גזר הקב"ה ליקח פרה אדומה ולהשליך לתוך השריפה עץ ארז ושני תולעת ולהזות עליו ג' וז' ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז' ימים, כך צוה למצורע ג' וז' ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז' ימים ושיקח ב' צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואחר כך יבא למקדש. ולמה צוה בפרה לעשות כמו במצורע, לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל שהוא צרעת הרוח, לפיכך דינו שוה. ולמה ציוה מפרה לעשות בטומאת מת ולא בטומאות אחרות, לפי שהמצורע למת איתקש, שנאמר אל נא תהי כמת… אלא סימן נתן לו הקב"ה מן הצפורים שהוא מביא, א"ל ראה האיך ציפור זה שחוט וקבור בארץ, כשם שאי אפשר לציפור הזה לזוז ממקומו כך אי אפשר לצרעת לבא עליו עוד. ושלא תאמר הואיל שהלכה לה ממני אי אפשר לבא עלי, הסתכל בצפור המשולחת שהיא חיה וסופה יכולה לחזור, כך אם חזרת מן התשובה סופה לצרעת לחזור עליו… (שם יז, וראה שם עוד)

ולקח למטהר שתי צפרים (ויקרא י"ד) כשם שהוציא דברים של רוח מתוך פיו כך מכפר עליו בצפרים שהן טסין על פני רוח, שהן מודיעות לשמים דברים, שאמר כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י'). ועץ ארז למה שנמשלה תורה לעץ, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא, וכן מרפא לשון עץ חיים (שם ט"ו). ושני תולעת למה, בשביל ששינה דבריו וחזר בו מתכפר בשני תולעת, בזכות יעקב, אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מ"א). ואזוב למה על שם (תהלים נ"א) תחטאני באזוב ואטהר. (מדרש ילמדנו)

ילקוט שמעוני:

והצרעת זרחה במצחו, והלא דברים קל וחומר, ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון לגדולה בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד קונו כך נענש, המתכוין ליטול לו גדולה ולא בשביל קונו על אחת כמה וכמה. ועוד קל וחומר, ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט פריה ורביה אלא לרבות, ובינה לבין עצמה, כך נענשה, מתכוין לדבר בחברו לגנאי ולא לשבח, למעט פריה ורביה, בינו ובין אחרים על אחת כמה וכמה. (מלכים ב פרק יד, רלד)

ילקוט ראובני:

אדם כי יהיה בעור בשרו, הצרעת הוא מחלקי הטומאה ואצבע אלקים הוא, על כן אסור להשתדל ברפואתו לקוץ סימני הטומאה, שנאמר השמר בנגע הצרעת, רק רפואתו על ידי כהן המכפר, כי בחסד יכופר עון.

כתב הרמב"ן ז"ל כי ענין הנגעים רובם להראות לאדם כי ה' סר מעליו, כי נגעי בתים ונגעי בגדים אינם בשכר (בטבע) כלל, רק בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח ה' עליהם להעמיד גופם ובגדיהם וממונם במראה נאה, וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ותראה בבשר או בבגד יהיה לרדות לחטאו, וכי ה' סר מעליו.

ענין הצרעת בגדים ובתים וגופים דוקא בארץ ישראל וכו', וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ואשמה יראה בו לכלוך או בגופו או בבגדו כפי גודל החטא להראות כי ה' סר מעליו והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ורעות.

כתב בעל הסוד על ענין עוזיה, וישכב עוזיה עם אבותיו ויקברו אותו בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו מצורע הוא כמנודה, מאי נפקא מיניה או מאי איכפת להם לאחר מותם מי ישכב אצלם, אלא שהמצורע הוא כלפי מעלה כמו מנודה לבית דין, הדא הוא דכתיב כי פרעה אהרן וגו' ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, מלמד שעשאן כמנודים, והמת בנידוי סוקלין ארונו, כי כאשר הנסקל נקבר מרחוק כן המנודה והמצורע שהוא גם כן כלפי מעלה כן. וככה לענין רוחו של עוזיה עד בא זמנו ואז יותן בחלק הצדיקים וכו', ואף על פי שעוזיה לא נקבר אצל המלכים, כי אמרו מצורע הוא, דוקא פגמו של גוף וכו', אבל נשמתו מתחברת עם נשמת הצדיקים וכו', ויש אומרים כי הרוח המצורע נדבקת עם הרוח והנשמה.

מי שמייסרו הקב"ה בנגעים שתחת הבגדים הוי יסורין של אהבה, אבל אם הם על פניו באתגלייא לאו של אהבה הן, זולת אם נתפס בעון הדור שהיה בידו למחות ולא מיחה, או אף אם הוא צדיק גמור מייסרו הקב"ה בעון הדור שהנגעים באים על פניו…

נגעי בני אדם הם סוד נופל גלוי עינים תמן צורות נ"חש א"דם נ"א נ"געי א"דם.

נגע ראשי תיבות ע"דת נ"פילים ג"בורים ע"נקים ר"פאים ע"מלקים.

תו אית לך למידק דסגירותא הוי בבית בבגד ובעור לקבל נפש רוח נשמה, אי איהו מטמא נפש אתי צרעת בבית, וכד מטנף רוח אתי צרעת בבגד, וכד מטנף נשמה אתי צרעת בעור בשרו.

על ידי מאכלים אסורים בא צרעת, ועל י' דברים נגעים באים, נגד י' דברות ונגד י' מאמרות שנברא בהם העולם.

צרות עין שחשב שכל העולם שלו ואינו רוצה ליהנות שום בריה כופר בשם ה' שם של ד' אותיות, ולכן מביא השי"ת עליו ד' מיני נגעים להורות כי לא בכחו ירש הארץ… בשביל מלין דשקרים שכינתא אזיל מיניה וכמה נגעים ויסורין בישין באין עליו, יסורין שאינן של אהבה.

טעם טומאת מצורע מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכחות הטומאה הנאצלת מן נחש הקדמוני, אבי אבות הטומאה שהוציא לשון הרע על בוראו ומצורע זה נענש על שהלך בדרכיו…

וישם ה' לקין אות, צרעת זרחה לו במצחו.

וראהו הכהן וגו' והסגירו הכהן, הצרעת בסוד לבן הארמי בא והנה ידו מצורעת כשלג. המבין סוד זה יבין סוד הצרעת שהוא סימן הסגר עולם הרחמים, ולפיכך תרגום צרעת סגירו מצורע מוסגר אפשר שבא לידי מצורע מוחלט ואפשר שיטהר, ויש סוד גדול והצרעת בא על ידי לשון הרע, הכל מבואר כי הכל נמשך ממקור נחש הקדמוני, והוא הגורם להסגר שערי רחמים, ואם יש מלאך מליץ אחד מני אלף גורם להפתח עולם הרחמים שנסגר, ואז מצורע מוסגר אפשר שלא יבא לידי החלט, ואם אין עליו מליץ נעשה מצורע מוחלט.

ואם פרח תפרח הצרעת וגו', אמר קרח למשה בהרת כגריס מהו, אמר לו טמא, אמר לו פרחה בכולו מהו, אמר לו טהור, אמר לו אם כן לית תורה מן השמים וכו'. (תזריע ועיין שם עוד)

ראה והבן שכל המוציא לשון הרע מפיו נידון בצרעת, אמר לו מהו לשון הרע, א"ל שמוליד רעה במדותיו מלשון הנקרא רע, זה פחד יצחק, אמר לו רבי אם כן כל ישראל יהיו מצורעים, שהרי אמרו מלשון הרע גלו ישראל, א"ל אין הכי נמי, אם לא שב בתשובה, אמר לו אבל אני עני, אמר לו שקול העניות כצרעת, והרי הוא עני הנמסר בידי אדם, אמר לו עד סוף השמטה הוא נע ונד, ואם לא ישוב יצטרע כי הם ודבריהם אמת. (מצורע)

תרגום יונתן:

ואם בהרת לבנה – …ועמיק לית חיזויה למחוור כתלגא יתיר מן משכא ושערה לא התהפיך לחיוור כסידא… (ויקרא יג ד)

והנה שאת לבנה – והא סומא זקיפא חיורא במושכא כעמר נקי והיא הפכת שערא למחור כקרום ביעתא… (שם שם י)

…ויהי אין איטימוס ההוא גברא למילקי תוב בצורעא תייבא צפורא חייתא לביתיה ביומא ההוא… (שם יד ז)

רש"י:

שאת או ספחת – שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. בהרת – חברבורות. (שם יג ב)

הפך לבן – מתחיל (השער) שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים… וטמא אותו – יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טומאה היא גזירת הכתוב. (שם שם ג)

ומחית – שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף היא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה. (שם שם י)

שחין – לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור. ונרפא – השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר. (שם שם יח)

מראה שפל – ואין ממשה שפל, אלא מתוך לבנינותו הוא נראה שפל ועמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל. (שם שם כ)

מחית המכוה – כשחיתה המכוה הפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה, וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה לא ידונו כגריס. (שם שם כד)

בראש או בזקן – בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב. (שם שם כט)

נתק הוא – כך שמו של נגע שבמקום שער. (שם שם ל)

ושער שחור אין בו – הא אם היה בו שער שחור טהור ואין צריך להסגר, שהשער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו'. (שם שם לא)

קרח הוא טהור הוא – טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגע עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון. (שם שם מ)

טהורות – פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. (שם יד ד)

וישב מחוץ לאהלו – מלמד שאסור בתשמיש המטה. (שם שם ח)

השמר בנגע הצרעת – שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ את הבהרת. זכור את אשר עשה ה' – אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים. (דברים כד ח וט)

אבן עזרא:

והובא אל הכהן – ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא. ומלת שאת – כמו שרפה, וכן והמשאת החלה, ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש תולדתה להנשא למעלה. ספחת – מגזרת ספחני נא, חולי שיתחבר אל מקום אחד. (ויקרא יג ב)

מלת צרעת מחלה, וכן ושלחתי את הצרעה, ואין מלת ושלחתי טענה, כי הנה "ישלח דברו", "אני שולח את כל מגפותי"… (שם שם יט)

רמב"ן:

שאת – אמר רבי אברהם כי שאת לשון שריפה, ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה, וספחת מגזרת ספחני נא, חולי שיתחבר אל מקום אחד, בהרת מגזרת בהיר הוא בשחקים, שיעשה כדמות אות וסימן, ואם כן תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת, והבהרת מן הליחה הלבנה, והספחת הנאספת משתיהן. ורבותינו אמרו אין שאת אלא לשון גבוהה, וכן הוא אומר על ההרים הרמים ועל הגבעות הנישאות, ואין ספחת אלא טפלה… (ויקרא יג ב)

עמוק מעור בשרו – כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל, לשון רש"י, ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני, שאמר "ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה" כתב הרב לא ידעתי פירושו, פירוש הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק. והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בהן שער לבן… ובתורת כהנים אמרו, מה לשון שאת, מוגבהת, כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה, ואם כל מראה לובן עמוק הנה הדבר בהפך. ואולי נאמר שלשון שאת מוגבהת היא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות, אבל הכתוב לא אמר כמראה השאת עמוק מן העור. אבל כך נראה לי הענין הזה, שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק, בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק… והשאת היא לבנה, אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרוב אצלו ומוגבה. והזכיר הכתוב בשחין שני מראות, שאת לבנה או בהרת פתוכה כאדמימות, ואמר בה מראה שפל לא עמוק, כי הבהרת ההיא אף על פי שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרע ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט…

ואמר והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור, כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה, ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה. והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחקת החולי הזה בתחלתו, כי המראות האלו אינן עדין צרעת גמורה, אבל תבאנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בספריהם הבהרות נראה מהן מהצרעת, ולכך יאמר הכתוב בהן בתחלתן נגע צרעת הוא, כלומר מכה של צרעת איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר צרעת היא, יתכן שהיא צרעת גמורה, וטעם יאמר בטומאה "וטמאו הכהן נגע צרעת היא", והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו, כי הוא נגע צרעת שיבא ודאי לידי צרעת, וראוי להבדל מעתה מן העם.

ומה שאמר רש"י בשער לבן שהוא סימן טומאה, וגזרת הכתוב הוא, דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא, כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור לא ליחה שתחליא כלל. (שם שם ג)

והנה כהה הנגע ולא פשה – כתב רש"י כהה שהוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא הוא. והוא באמת משמעות הכתוב, אבל לפי מדרש רבותינו אינו כן, שהרי שנינו, להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון, ולפטור את העומד בסוף שבוע שניה. ובביאור אמרו בתורת כהנים, שבבגדים עומדים (שלא פשה) בראשון מסגיר ובשני שורף, ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטרו… אבל כך אמרו חכמים, שבסוף שבוע שניה בין שכהה הנגע ממראה השלג לסיד ההיכל או שידמה לקרום ביצה, ואפילו העזה שהיתה כסיד וחזרה לשלג, וכל שכן עמדה במראיתה, כל שלא פשה מטהר. ואם כן פירוש הכתוב "והנה כהה הנגע", שחזר למראה נגע אחר, כגון משלג לסיד, הואיל ולא פשה מספחת היא, שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה כתחלה… (שם שם ו)

ואם פרוח תפרח הצרעת – הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף, חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה שאין מעכבין את ההופך כולו לבן, אם כן מהו "את כל עור הנגע"? אבל פירושו, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו, יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף, הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא. (שם שם יב)

ואיש כי ימרט ראשו – לומר כי כאשר ימרט הראש שינשר השער ויקרח יהיה טהור מטומאת נתקים מראש, ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק, ויהיה נדון כדיני עור בשר… וכל זה אינו (מה שכתב רש"י), שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל, אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו עד שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב דק הוא הנגע הטמא, ולכך נקרא נתק בעבור שנתק משם השער, לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל…

ודעת רובי המפרשים שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן, ולא שום שנוי בעור הראש, אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע, ואם נולד בו שער צהוב דק טמא, וזהו צרעת הראש או הזקן, שהרי טמא הכתוב בתחלה מראהו עמוק בשער צהוב, וחזר והזכיר בשאיננו עמוק הסגר, וטמא אותו בפשיון, ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל בודאי שני הסימנים האלו, שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם, ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת, או שאיננו עמוק ולא משונה כלל, כיון שנתק מטמא בשער צהוב או בפשיון… ואין הפרשה הזאת אלא לטעון טעם אחר שלא כענינו, והוא שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק, ויש בו להקל ולהחמיר, להקל שלא יטמאו בשער לבן, ולהחמיר שידונו בשער צהוב…

…וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים, לפי ששנינו שם, והנתקים מטמאים בכל מראה, ואפילו לבנים בשחור ושחורים בלבן, ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב, על כן נראה מזה, שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע או לבן בעור הראש השחור, כעין מראות הנגעים, או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המוריפיאה השחורה שהזכירו הרופאים, כי הכתוב לעולם מזכיר "נגע הנתק", שצריך שיהיה נגע בנתק, אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר. והפרשה השניה "ואיש כי ימרט ראשו" לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעית הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד, אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא אינו נידון בסימני הראש וזקן, אלא בסימני עור ובשר. והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרה להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר, אלא הרי הוא כשאר הגוף. אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע, והוא הנגע שקורין לועזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפה, ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח.

וטעם הכתוב שאמר "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם", שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק, ואמר "כמראה צרעת עור בשר" שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר. והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן…

ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה, והענין הוא, כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור, כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער, או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה, וענין הפרשה כפי הדעת הזו, כי תחלה דבר הכתוב בנתק, והוא שנשר השער ונכרת, ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט אין זה נתק, אבל האיש הזה קרח הוא או גבח, אבל יהיה אם בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון, אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן… (שם שם מ)

וכפר על הבית וטהר – הנה הכפרה הזאת הצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה, כענין הכפרה בשעיר המשתלח. ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת, כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב. (שם יד נג)

השמר בנגע הצרעת – גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. (דברים כד ח)

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים – ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו "זכור את יום השבת לקדשו"… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול נפשה אשר אהבתו כנפשה… (שם שם ט)

כוזרי:

אמר החבר, העדה שצופה ועונשה לעתה בתוכה, רצה לומר השכינה… והיה ממופתי השכינה שיראה החרון המעט על העונות לעתם בקירות והבגדים, וכאשר יחזק הענין יראה בגופים על מדרגות מן החוזק והחולשה, והכהנים מועמדים לחכמה הזאת הדקה, להכיר מה ממנה אלקי, ומצפים בו שבועים כאשר צפו במרים, ומה ממנו מזגי, מתישב ובלתי מתישב, והיא חכמה מופלאה הזהיר עליה הבורא יתברך במה שאמר (דברים כ"ד ח') "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים". (מאמר ב נח)

אמר החבר כבר אמרתי לך, כי זה מחק כחות השכינה, כי היתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלקית ונותנת להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם, ובעת שמתרחקת מהם מסתכלת עצתם ויתכערו גופיהם וישתנה יופים, וכשהיא מתרחקת מיחידים נראה על כל איש ואיש סימן התרחק אור השכינה ממנו, כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנות הגוף, ונראה בנשים ובנערים בעבור חלישות רוחם, שיעשו בגופותם מקומות שחורים וירוקים מהיציאה בלילה, והם מיחדים זה אל השדים, ואפשר שיקרה מזה ומראות המתים וההרוגים חליים קשים בגוף ובנפש. (שם סב)

משנה תורה:

צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור ותהיה הלבנונית כקרום ביצה ומקרום ביצה ולמעלה, אבל לבנונית שהיא דיהה מקרום הביצה ולמטה אינה צרעת אלא בוהק הוא. וד' מראות יש בצרעת עור הבשר, ואלו הן, לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו שהוא נראה בעור הבשר כשלג הוא הנקרא בהרת, ולובן שהוא דיהה מזה מעט שנראה כצמר נקי של כבש בן יומו הוא הנקרא שאת, ולובן שדיהה מן השאת מעט שנראה כסיד ההיכל הוא תולדת הבהרת, ונקראת ספחת, ולובן שדיהה מסיד ההיכל מעט והרי הוא כקרום ביצה היא תולדת השאת וגם זה נקרא ספחת, הנה נלמד שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת, והמראה שהוא כקרום ביצה היא ספחת השאת, שאין לשון ספחת אלא טפלה…

היה במראה הלובן מארבע מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבות בו, גם זה נגע צרעת הוא, שנאמר או בהרת לבנה אדמדמת, והוא הדין לשאת ולספחת של שאת ולספחת הבהרת, והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם הוא הנקרא פתוך. וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו, כאילו הן ארבע כוסות מלאות חלב ונתערב בכוס הראשונה שני טיפי דם, ובשניה ארבעה טיפין ובשלישית שמונה טיפין וברביעית ששה עשר טיפין, הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעי, והפתוך שבשאת כמראה כוס שלישית, והפתוך שבספחת הבהרת כמראה הכוס השניה והפתוך שבספחת השאת כמראה הכוס הראשונה. (ראה ראב"ד).

 

 

כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכמראה אחד הן חשובין, ובין שהיה הנגע כולו לבן או מקצתו לבן ומקצתו אדמדם הכל כמראה אחד הוא בין להקל בין להחמיר.

כל מראה צרעת עור הבשר אינה קרויה נגע ולא מטמאה עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר, לא עמוק במשישתו אלא במראית העין כמראה החמה הנראית לעין עמוקה מן הצל, אבל אם היה מראה הלובן או הפתוך בשוה עם שאר העור או גבוה מן העור אינו נגע אלא כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף.

שיעור כל נגעי צרעת בין צרעת אדם בין צרעת בגדים כגריס הקלקי שהוא מרובע, והוא מקום מרובע מעור הבשר כדי צמיחת שלשים ושש שערות… וכל הפחות מזה אינו נגע צרעת. נגע שהיה רוחבו כדי צמיחת חמש שערות, אפילו היה אורכו אמה הרי זה טהור ואינו נגע צרעת עד שיהיה בו רבוע כגריס, וכל השיעורין הלכה למשה מסיני…

שלשה סימני טומאה הן בצרעת עור הבשר, שיער לבן, והמחיה והפשיון, ושלשתן מפורשין בתורה, כיצד, מי שנולדה בו בהרת ובה שיער לבן או מחית בשר חי כשיראהו הכהן יחליטו ויאמר טמא, לא היה בה שיער לבן ולא מחיה יסגר שבעת ימים, ובשביעי רואהו אם נולד בבהרת שיער לבן או מחיה או שפשתה והוסיפה הרי זה מוחלט, לא נולד בה לא מחיה ולא שיער לבן ולא פשתה בעור יסגיר שבוע שני, אם נולד בה אחד משלשתן מחליטו, ואם לאו הרי זה טהור ויפטרנו, שאין בנגעי עור הבשר הסגר יתר על שני שבועות. ואם לאחר שפטרו וטהר פשה הנגע או נולד בו שיער לבן או מחיה הרי זה מוחלט טומאה.

בהרת שהיתה עזה כשלג ולאחר ההסגר נעשית כקרום ביצה או שהיתה בתחילה כקרום ביצה ונעשית כשלג, הרי היא כמות שהיתה, שאין עזות המראה סימן טומאה ולא כהייתו סימן טהרה, אלא אם נתמעט מארבע מראות ונעשית כהה מקרום ביצה, שהרי נעשית בוהק ולפיכך טהור. אם כן מהו זה שנאמר בתורה "והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן"? שאם כהה מארבע מראות טהור, וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולדה בו לא שיער לבן ולא מחיה הרי זה טהור. (טומאת צרעת פרק א א והלאה)

שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות, וכמה יהיה אורכן, כדי שיהיו ניטלות בזוג… היה עיקרן מלבין וראשן משחיר, אף על פי שהלבן כל שהוא, טמא…

אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת, כיצד, בהרת ובתוכה שחין או מכוה או בוהק או מחית השחין או מחית המכוה ושתי שערות לבנות בתוך השחין או המכוה או הבוהק שבתוך הנגע אינן סימן טומאה, והרי זו כבהרת שאין בה שיער לבן, ויסגיר אף על פי שהבהרת מקפת את השחין או את המכוה או את מחייתן או את הבוהק שיש בהן שתי השערות, וכן אם היה שחין או מכוה או מחייתן או בוהק מקיף את שתי השערות, הרי אלו אינן סימן טומאה, והרי הבהרת כבהרת שאין בה שיער לבן, ויסגיר.

הלכו להן השחין והבוהק והמכוה שהקיפו את השערות הלבנות או נסמכין להן או חולקין אותן ונמצאו שתי השערות בתוך הבהרת בגופה בסוף השבוע הראשון או בסוף השבוע השני הרי זה מוחלט, ואם לא הלכו להן יפטרנו.

אין שיער לבן סימן טומאה עד שתקדים הבהרת את השיער הלבן, שנאמר "והיא הפכה שיער לבן", שתהפוך אותו הבהרת, אבל אם קדם שיער לבן את הבהרת הרי היא כבהרת שאין בה סימן טומאה, ויסגיר… (שם פרק ב, וראה שם עוד)

אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה, וכמה שיעורה, כדי צמיחת ארבע שערות שתים אורך ושתים רוחב, והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת והבהרת מקפת אותה מכל צד, והיא יתירה על המחיה רוחב שתי שערות או יתר. אבל אם היתה המחיה בצד הבהרת אינה סימן טומאה. היתה מפוזרת כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר אף על פי שהכל באמצע הבהרת, אינן מצטרפין לכעדשה עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת כעדשה מרובע או יתר.

המחיה מטמא בכל מראה, בין שהיה מראה המחיה אדום או שחור או לבן, והוא שלא יהיה הלובן מארבע המראות שביארנו.

אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת, כיצד, בהרת שהיתה באמצע שחין או מכוה או מחיה או בוהק והמחיה בתוך השחין או בתוך המכוה או בתוך מחייתן או בתוך הבוהק, אף על פי שהמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה, מפני שהיא בתוך השחין או המכוה או בתוך הבוהק או מחייתן, וכן אם הקיף השחין את מחייתו והמכוה את מחייתה והבוהק את המחיה או שנסמך אחד מהן למחיה מצדה או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה אינה סימן טומאה, והרי זו כבהרת שאין בה סימן ויסגיר. הלכו להן השחין או המכוה או הבוהק שהיה תחת המחיה שהיו בצדה או שהיו מקיפין או שהיו נכנסין לתוכה ונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני הרי זה יחליט, אם לא הלכו להן יפטור.

המחיה סימן טומאה לעולם, בין שקדמה מחיה את הבהרת בין שקדמה בהרת את המחיה, לפי שלא נאמר בה "והיא הפכה"… ולא נאמר שיער לבן עם המחיה אלא ליתן שיעור למחיה שתהיה כדי לקבל שיער לבן שהוא שתי שערות…

בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים והמחיה באמצע, הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה, מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן, ונאמר בנגעים "וראהו הכהן", שיהיה רואה הנגע כולו כאחת. ואלו הן ראשי איברים שאינם מטמאין במחיה, ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש העטרה, וראשי דדין של אשה, אבל ראשי דדין של איש והיבולת והדלדולין מטמאין במחיה… (שם פרק ג, וראה שם עוד)

הפשיון טמא בכל שהוא, והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים, אבל אם היה הפשיון מראה בוהק אינו פשיון, ואין הפשיון סימן טומאה עד שיפשה חוץ לנגע, אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה. כיצד, בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה והסגירה, ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהיתה או שהלך הבשר החי כולו אין זה פשיון, שאין הבהרת פושה לתוכה אלא חוצה לה.

אין הפשיון סימן טומאה עד שיהיה אחר הסגר, אבל אם בא בתחלה וראה הכהן את הנגע שהוא פושה והולך אינו מחליטו אלא מסגירו עד סוף השבוע ויראה.

אין הבהרת פושה לתוך השחין ולא לתוך המכוה ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה ולא לראש ולא לזקן, אף על פי שנקרחו והלך השיער מהן, שנאמר "ואם פשה תפשה המספחת בעור", אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זה פשיון… (שם פרק ד, וראה שם עוד)

מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ונפשט העור מחמת המכה, אם היתה המכה מחמת האש כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או בברזל או באבר שליבנו באש וכיוצא בהן הרי זו נקראת מכוה, ואם היתה המכוה שלא מחמת האש, בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן, בין שהיתה המכוה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת ודלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור, הרי זו נקרא שחין.

ליבן שפוד והכה בו, אם היה ראשו מבורז (כדור) הרי זו מכוה, ואם היה ראשו חד הרי זו ספק אם היא מכוה או שחין, לקה במי טבריא או בגפת וכיוצא בהן הרי זה שחין.

השחין והמכוה כל זמן שהן מכות טריות הן נקראין מורדין, ואינן מטמאין בנגעים כלל. חיו השחין והמכוה ונתרפאו ריפוי גמור, אף על פי שהמקום צלקת ואינה דומה לשאר העור הרי הן כעור הבשר לכל דבר ומתטמאין בשלשה סימנין ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהן קליפה כקליפת השום, זו היא צרבת השחין האמורה בתורה, ומחית המכוה האמורה שם, ומטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד. כיצד, בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שיער לבן יחליט, לא היה בה שיער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שיער או פשתה יחליטו, ואם לא נולד בה כלום יפטור. פשתה לאחר הפיטור או נולד בה שיער לבן יחליט…

מי שנשר כל שיער ראשו בין מחמת חולי בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער בין שאכל דברים המשירין את השיער או סך דברים שהשירו שערו אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן, הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה הרי זה נקרא קרח או גבח, אם נשר שערו מן הקדקד ולמטה לאחור ועד פיקה של צואר נקרא קרח, ואם נשר מן הקדקד ולמטה שופע לפניו עד כנגד פחדתו נקרא גבח.

הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנין, במחיה ובפשיון, ויש בהן הסגר שני שבועות, שנאמר בהן "כמראה צרעת עור בשר", ולפי שאין בהן שיער אין השיער הלבן סימן טומאה בהן. וכיצד מטמאין בשני סימנין ובשתי שבועות, שאם היתה בהרת בקרחתו או בגבחתו והיתה בה מחיה יחליט, לא היתה בה מחיה יסגיר ויראה בסוף השבוע אם נולדה בה מחיה או פשיון יחליט, לא נולד בה כלום יסגיר שבוע שני. פשה או שנולד בה מחיה יחליט, לא נולד בה כלום יפטור. ואם פשה או נולד בה מחיה לאחר הפיטור יחליטו.

הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו, שנאמר "בקרחתו או בגבחתו", מלמד שהן ב' ואין פושטות מזו לזו, ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.

הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח ונעשה בהן שחין או מכוה מטמאין בשחין ובמכוה שבעור הבשר, שהראש או הזקן שנקרחו כעור הבשר לכל דבר, אלא שאין מטמאין בשיער לבן. הראש והזקן קודם שיצמח בהן השיער ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדלדולין שבראש ושבזקן הרי הן כעור הבשר ומתטמאין בג' סימנין וב' שבועות. וכן זקן האשה והסריס עד שלא העלו שיער הרי הן כעור הבשר, ואם העלו שיער הרי הן כזקן האיש שמתטמא בנתקין כמו שיתבאר, ואינו מתטמא בבהרת. (שם פרק ה, וראה שם עוד)

אלו מקומות באדם שאין מתטמאין בבהרת, תוך העין ותוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה, והקמטים שבבטן והקמטים שבצואר ותחת הדד, ובית השחי, וכף הרגל, והציפורן, והראש והזקן שיש בהן שיער, והשחין והמכוה והמורדין, כל אלו המקומות אין מתטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ולא הנגע פושה לתוכן, ואין מתטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן, שנאמר "בעור בשרו", וכל אלו אינו עור גלוי, אלא מהן שאינו עור, ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי. ואודם השפתים נידון כבית הסתרים ואינו מטמא בנגעים…

אלו בהרות טהורות, עכו"ם שהיתה בו בהרת ונתגייר, היתה בעובר ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן כשהיה בהן שיער ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת, היתה בשחין ובמכוה כשהן מורדין והעלו צרבת הרי אלו טהורות… (שם פרק ו, וראה שם עוד)

מי שהיתה בו בהרת והוחלט באחד מסימני טומאה בין בתחלה בין אחר הסגר, או שהוסגר ואחר כך פרחה הצרעת בכולו ונהפך לבן, בין שנהפך מתוך הסגר בין מתוך החלט הרי זה טהור. אבל אם הוסגר ולא נולד לו סימן טומאה ונפטר ולאחר הפיטור פרחה הצרעת בכולו הרי זה טמא מוחלט.

הבא בתחלה והוא כולו הפך לבן, אם היתה בו מחיה או שתי שערות לבנות מחליטין אותו, אם אין שם סימן טומאה מסגירין אותו שבוע ראשון, נולד לו שיער לבן או מחיה מחליטו, לא נולד בו כלום מסגירו שבוע שני, לא נולד לו סימן טומאה הרי זה טהור. שדין בהרת זו הגדולה כדין הקטנה…

אף ראשי אברים שאינן מטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת מטמאין ומעכבין את הנהפך כולו לבן, כיצד מוחלט או מוסגר שהלבין כולו בצרעת חוץ מכעדשה בשר חי, אפילו בראש אצבעו או בראש חוטמו וביוצא בהן הרי הוא בטומאתו. וכן זה שנהפך כולו לבן וטהר, אם חזר בו כעדשה בשר חי אפילו בראש אחר מן האיברים הרי זה מוחלט… (שם פרק ז, וראה שם עוד)

נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער שבהן מעיקרו וישאר מקום השיער פנוי, וזה הוא הנקרא נתק, ואין נתק פחות מכגריס המרובע, בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק, ולא נאמר עמוק בנתקין אלא לומר לך מה מראה עמוק בידי שמים, אף נתק המטמא בידי שמים, להוציא שנתקו אדם שהוא טהור. והאשה והסריס שהעלה זקנם שיער הרי זה מיטמא בנתקים.

הנתקים מטמאין בשני סימנים, בשער צהוב דק ובפשיון, ויש בהן הסגר שני שבועות, וכל זה מפורש בתורה. כיצד, מי שנולד לו נתק בראשו או בזקנו אם היו בו שתי שערות צהובות דקות ולא יותר ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט. לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד, ובשביעי רואהו, אם נולד בו שיער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט, נולדו בו ב' שערות שחורות יפטור אותו. לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק ולא יגלח הנתק, ויסגיר שבוע שני וחוזר ורואהו בסוף שבוע שני, אם פשה הנתק או נולד בו שיער צהוב דק יחליט, לא נולד בו כלום יפטור, שאין הסגר בנתקין יתר על שני שבועות. ואם אחר שפטרו נולד בו שיער צהוב או פשה יחליט…

שיער צהוב האמור בתורה הוא שיהיה כתבנית הזהב, וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר, אבל אם היה ארוך אף על פי שהוא צהוב כתבנית הזהב אינו סימן טומאה. שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה, בין שהיו זו בצד זו, בין שהיו מרוחקות זו מזו, בין שהיו באמצע הנתק בין שהיו בסוף הנתק, בין שקדם הנתק את השיער הצהוב, בין שקדם השיער הצהוב את הנתק, הרי הוא סימן טומאה, והוא שיהיו ניטלות בזוג, כמו שביארנו בשיער הלבן.

השיער השחור המציל בנתקין אין פחות מב' שערות ואינן מצילות עד שיהיו אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין שהיו זו בצד זו, בין שהיו מפוזרות, והוא שיהיו באמצע הנתק וישאר מן הנתק פנוי בין השיער השחור שבתוכו ובין השיער שחוצה לו כדי צמיחת שתי שערות. אבל אם נשארו השתי שערות השחורות בצד הנתק בסופו אינן מצילות. כיצד מצילות, שאם נשאר בתוך הנתק שתי שערות שחורות אף על פי שנולדה בנתק שיער צהוב דק או שפשה הרי זה טהור. החליטו בשיער צהוב או בפשיון וצמח בנתק שתי שערות שחורות טהר הנתק, ומצילות מיד הפשיון ומיד השיער הצהוב, בין שצמחו באמצע הנתק בין שצמחו בסופו, שהצומח מציל בכל מקום, והנשאר אינו מציל עד שיהיה רחוק מן הקמה שתי שערות…

מי שהיה בראשו נתק כגריס ופשה הנתק על כל ראשו ולא נשאר שם שיער כלל אלא פחות משתי שערות הרי זה טהור, בין שניתק כולו מתוך הסגר או מתוך החלט או אחר הפיטור, שנאמר "קרח הוא טהור הוא", וכן אם היה הנתק בזקנו וניתק כל זקנו הרי זה טהור. ואף על פי שאין זה מפורש בתורה שבכתב קבלה היא, שאם הלך כל שיער הזקן טהור הוא, ויתטמא עוד הזקן שקרח בנגעי עור הבשר כמו שביארנו… (שם פרק ח, וראה שם עוד)

הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא עכו"ם ולא גר תושב, והכל כשירין לראות את הנגעים. וכל הנגעים אדם רואה אותן חוץ מנגעי עצמו.

אף על פי שהכל כשירין לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכהן. כיצד, כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו, ואומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא, אמור טהור והכהן אומר טהור. הסגירו והוא מסגירו, שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", ואפילו היה הכהן קטן או שוטה, החכם אומר לו והוא מחליט או פוטר או סוגר. במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם, אבל אם היה הכהן רואה וסומך על עצמו אסור לו לראות נגע מכל נגעים עד שיורנו רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים.

כהן שטימא את הטהור או טיהר את הטמא לא עשה כלום, שנאמר "טמא הוא וטמאו הכהן, טהור הוא וטהרו הכהן". ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט אפילו אחר כמה שנים הרי זה בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה.

אין הכהן רשאי לטמא את הטמא עד שיהיו עיניו במקום הנגע בעור הבשר שחוצה לו. וכהן שראה הנגע בתחילה הוא שרואהו בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב', והוא שמסגירו או מחליטו או פוטרו. מת הכהן שראה תחלה או שחלה רואהו כהן אחר, ואין השני יכול לטמאו בפשיון שאין יודע אם פשה אם לא פשה אלא ראשון. ונאמן כהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה. ושיער לבן זה קדם את הבהרת או בהרת זו קדמה את שיער לבן.

חלל פסול לראיית נגעים, שנאמר "אחד מבניו הכהנים", בכהונתם. אבל בעלי מומין כשירים לראיית נגעים, ובלבד שלא יהיה סומא ואפילו באחת מעיניו, ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה עיני הכהן".

אין רואין את הנגעים אלא ביום, בין להסגיר בין להחליט בין לפטור, שהרי בכל הענין הוא אומר "ביום, וביום", ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן, לפי שכהה נראית עזה, ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה, אימתי רואין אותן, בשעה רביעית ובחמישית ובשמינית ובתשיעית, בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים…

חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, וכן אם נראה בבגדיו או בביתו אין רואין אותן עד לאחר המשתה, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל, שנאמר "וצוה הכהן ופנו את הבית" וגו', אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו, קל וחומר לדבר מצוה.

אין מסגירין ולא מחליטין ולא פוטרין אלא ביום שיראה בו בתחילה או בשביעי או ביום י"ג בנגעים שמסגירין בהן שני שבועות, מפני שיום שביעי עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני בכל הנגעים.

אין מסגירין בתוך ימי הסגר ולא מחליטין בתוך ימי הסגר אם נולד לו סימן החלט. ולא מחליטין המוחלט אם נולד לו נגע אחר, ולא מסגירין אותו בתוך ימי חלוטו אם נולד לו נגע אחר שראוי להסגר, אבל אם היו בו שני נגעים וראה זה וחזר וראה זה הרי זה מותר לומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה, בין בתחילה בין בסוף, בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני. ואין רואין שני נגעים כאחת בין בשני אנשים בין באיש אחד, שנאמר "וראה הכהן את הנגע"…

נגוע שבא לכהן לראותו לא יאמר לו לך ושוב אלא נזקק לו מיד. באו לפניו שנים רואה את הראשון מסגירו או פוטרו או מחליטו וחוזר ורואה את השני… (שם פרק ט, וראה שם עוד)

התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן או הכוה את המחיה כולה או מקצתה או הקוצץ הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית, בין קודם שיבא לכהן בין בתוך הסגר או בתוך החלט או אחר הפיטור הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו", שלא יתלוש או שיקוץ. אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו, ואם לא הועילו אינו לוקה. כיצד, היתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת… ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו שיש בה הצרעת ולקשור הסיב על רגלו, ואם הלכו סימני טומאה ילכו, והוא שלא נתכוון לכך.

התולש סימני טומאה או שכוה את המחיה עד שלא בא אצל כהן הרי זה טהור, וכן אם עשה כן בימי הסגר הרי זה טהור לאחר ימי הסגר, ואם תלשן אחר שהוחלט בהן הרי זה מוחלט כשהיה ואין לו טהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס…

מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא, שנאמר "והצרוע אשר בו הנגע" וגו', אפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם שעשה דוחה את לא תעשה. ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל, שנאמר "ועל שפם יעטה", שיהיו שפתיו דבוקות, אבל קורא ושונה ודורש, ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו, ונוהג בכל הדברים האלו אפילו בשבתות וימים טובים, והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וזוקף את מטתו כשאר העם.

דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר "מחוץ למחנה מושבו", ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד.

המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם, אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה. ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהן, שנאמר "וטמא טמא יקרא", הטמא מודיע שהוא טמא…

אחד מצורע מוסגר ואחד מצורע מוחלט לענין טומאה, ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לענין טומאה אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורים, שהטהור מתוך הסגר פטור מן התגלחת ומן הצפורים, והטהור מתוך החלט חייב בהן, אבל טומאת שניהן שוה בכל דבר.

המצורע אב מאבות הטומאה, מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו, ומטמא אדם במשא, ומטמא משכב ומושב אפילו תחת אבן כזב וכזבה, שנאמר "וכבס בגדיו וטהר", מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב. ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו.

חומרא יתירה יש במצורע שמטמא בביאתו לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר, כיצד, נכנס לבית נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, אף על פי שלא נגע בהן נעשו ראשון לטומאה, שנאמר מחוץ למחנה מושבו, מה הוא טמא אף מושבו טמא. היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן ועבר המצורע תחתיו לא טמאהו, ואם עמד נטמא שהרי נעשה לו מושב, ספק עמד ספק לא עמד טהור. הכניס המצורע ראשו ורובו לבית נטמא כל שיש בתוכו. נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שיהיה מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם. (שם פרק י)

מורה נבוכים:

אבל טומאת צרעת כבר בארנו ענינה, ורז"ל גם כן בארוהו והודיעו אותו, והעקר המוסכם עליו שהוא עונש על לשון הרע, ושהשינוי ההוא יתחיל בכתלים, ואם עשה תשובה הוא המכוון, ואם עמד במריו יתפשט השינוי ההוא לכלי משרתיו וכלי ביתו, אם עמד במריו יתפשט אל בגדיו ואחר כך לגופו, וזהו מופת מקובל באומה כמו סוטה. ותועלת זאת האמונה מבוארת, מצורף אל היות הצרעת מתדבקת וכל בני אדם מואסים אותה ובדלים ממנה, וכמעט שהוא בטבע, אך היות טהרתה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפורים, כבר נודע טעמם במדרשות, ואמנם אינו נאות בכונתנו, ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם, ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה, וכן אגודת אזוב שמזים בה דם הפסח איני מוצא דבר שאסמוך עליו ביחוד אלה המינים… (חלק ג פרק מז)

רשב"ם:

אדם כי יהיה בעור בשרו – כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשובן הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העקר. (ויקרא יג ב)

לנגע צרעת – שהיה מקום הנגע בשר לבן, כדכתיב "מצורעת כשלג", כך נקרא הנגע כשהוא לבן. (שם שם ט)

ומחית בשר חי – לא כמו בשר מבושל כי אם חי שגדלה חתיכת בשר בתוך הנגע. (שם שם י)

השמר בנגע הצרעת – שאפילו הוא מלך כעוזיה לא יכבדוהו אלא תסגר שבעת הימים וישלחוהו ובדד ישב. ככל אשר יורו אתכם – שהרי תזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, שאף על פי שהיתה נביאה ואחות משה לא חלקו לה כבוד אלא תסגר שבעת ימים. בדרך בצאתכם ממצרים – שאף על פי שהיו טרודים ללכת, העם לא נסע עד האסף מרים, וכל שכן שאר בני אדם. (דברים כד ח וט)

מבעלי התוספות:

אל נא תהי כמת – שנצטרע עם יציאתו מרחם אמו, שאין לו טהרה עולמית. (במדבר יב יא)

חזקוני:

והאמינו לקול האות האחרון – כי מי יכול לרפוא נגע צרעת רק הקב"ה, ויראו כאן שתירפא. (שמות ד ח)

ושער בנגע הפך לבן – סימן שהבשר יחלק שהנגע ממית את הבשר, ואף הזקנים כמו כן כשמתחלשים שערם מתלבן, אבל אם השער נתלבן קודם שיבא הנגע אין זה סימן טומאה, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע. (ויקרא יג ג)

מחוץ למחנה מושבו – מושבו טמא, מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד, הטהור טמא, הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד, הטהור טהור. (שם שם מו)

ספר החנוך:

לטמא אדם מצורע, כלומר שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבא אל הכהן לשאל על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן, לא יקח הדבר כחלי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים"…

וענין הצרעת הוא שילבין מקום אחד או הרבה מקומות בעור בשר האדם ויהיו אותן המקומות לבנים הרבה עד שידמה הלובן שלהם ללובן קרום ביצה ולמעלה ממנו בלבנינות…

משרשי המצוה לקבע בנפשותינו כי השגחת השם ב"ה פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם כמו שכתוב, "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה" (איוב ל"ד כ"א), ולכן הזהרנו לתת לב אל החלי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו. וכבר אמרו ז"ל (ערכין ט"ז ב') כי בחטא לשון הרע יבא ברוב, ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויוסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו, ולפעמים יוסגר שני הסגרין, שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאלו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו… וכל ענין הסגרין אלו יורה השגחתו ב"ה על כל דרכי האדם אחת לאחת, ולפי שהדעות רבות בהשגחת הא-ל על כל ברואיו, יבואו בה הרבה פסוקים במקרא והרבה מצות להורות על הענין מהיותו פנה גדולה בתורתנו, שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השי"ת על כל עניני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ב"ה ובגזרתו עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל. ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ב"ה כלל בכל עניני העולם השפל בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים רע ומר. ואנחנו בעלי הדעת האמיתית לפי מה ששמעתי נשים השגחתו ב"ה על כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינין הנבראין בעולם יתקיים לעולם לא יכלה ויאבד כלו, ובמין האדם נאמין כי בהשגחתו ב"ה על כל אחד ואחד בפרט… ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החלי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עונותיו גרמו וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע…

ונוהגין דיני צרעת בזכרים ובנקבות בכל זמן שיהיו לנו כהנים בקיאין רואין אותם, כן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ואף על פי שאי אפשר להביא קרבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו יביא קרבן… (תזריע מצוה קסט)

שלא לגלח שער הנתק, שנאמר "ואת הנתק לא יגלח", והענין כדי שיכיר הכהן סימני הטומאה בשערות. משרשי המצוה, לרמז שיסבל כל אדם איזה צער ואיזה עונש שיענישהו השי"ת ולא יבעט בהם, ואל יחשוב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, רק יש לו לבקש תחנה מאת הא-ל ב"ה שירפא מחץ מכותיו… (שם מצוה קע)

רבינו בחיי:

אדם כי יהיה בעור בשרו – שנינו במשנה ד' מראות נגעים הן, שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה… ומראות נגעים הללו אינן צרעת אבל אפשר שיבאו לידי צרעת, ומפני זה הרחיקה תורה החולי הזה בתחלתו. וזה שאמרו חכמי הרופאים, הבהרות נראה מהן מהצרעת, וזה שאמר הכתוב נגע צרעת, כלומר מכה של צרעת, אינה צרעת גמורה, אבל אחר ההסגר כשימצאו סימני טומאה גמורין שיאמר הכתוב צרעת היא, זהו צרעת גמורה, ועל כן תמצא שיאמר לפעמים "וטמאו הכהן נגע צרעת היא", או יאמר "נגע צרעת היא וראהו הכהן וטמא אותו", הכונה לומר שיטמאנו מעכשיו כי הוא נגע שבודאי יבא לידי צרעת, וראוי שיבדל מן העם מעתה… (ויקרא יג ב)

על פני השדה – על דרך הפשט לפי שהצרעת הוא חולי דבק על כן יש לשלחה במקום שאין בו ישוב כדי שלא תדבק הצרעת. וזה טעם טומאת מצורע מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכתות כחות הטומאה הנאצלות מן הנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה, שהוציא שם רע על בוראו, ומצורע זה נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ונתדמה לו. ועל כן הקיש המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. ועוד ירמוז "על פני השדה" לפורחות השדה, כי הצפור החיה טובלה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדבר… (שם יד ז)

…ואחזה התורה הדרך הזה, כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואחר כך צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט. (שם שם נד)

בעל הטורים:

דברו אל בני ישראל – ובפרשת נגעים לא אמר "דברו", לפי שעל ידי העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. (ויקרא טו ב)

כי תשה ברעך – סמך לצרעת, לומר שעל ידי זה בא הצרעת, שאומר לו חבירו השאילני כלי שלך, והוא אומר אין לי, ולמחר באים נגעים על ביתו, וצוה הכהן ופנו את הבית, והכל רואים שיש לו. (דברים כד י)

הרקאנטי:

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', הצרעת הוא מחלקי הטומאה ואצבע אלקים היא, על כן אסור להשתדל ברפואתו, רוצה לומר לקוץ סימני הטומאה, שנאמר השמר בנגע הצרעת, רק רפואתו היא על ידי הכהן המכפר, כי בחסד יכופר עון, כמו הטומאה שלא תסור אלא במים. וכמו שהטומאה צריכה הכשר בתחלתה, כן המצורע לא תחול עליו הטומאה רק על פי כהן. וטעם להסגר השבעה ידעת מסוד השביעיות, וטעם "ואת הנתק לא יגלח", הפך השחתת הפאות, כי השערות אשר באדם הם רמז לכחות האלקיות הנאצלים מן האדם העליון… וטעם פרטי המצוה זו לא יובנו רק ליודע כחות הטומאה הנשפעים מהנחש הקדמוני, והבן זה היטב.

והצרוע אשר בו הנגע וגו', אחר ששלטה עליו רוח הטומאה צריך להתנהג כפי המדה ששופעת עליו, וזהו וטמא טמא יקרא, והוא כענין ויתגודדו כמשפטם, וזה טעם מחוץ למחנה מושבו, משום והיה מחניך קדוש. או יהיה על דעת רז"ל שרבים יבקשו עליו רחמים, ותסור ממנו רוח הטומאה, שתנוח עליו מדת הרחמים… (סוף תזריע)

רלב"ג:

ואספתו מצרעתו – הצרעת תעשה מאחד רבים, כי מתגבורת החום העפושי יחלש מאד החום הטבעי הקושר אברי בעל החי לאחד, ולכן יפלו אברי המצורע. (מלכים ב ה ו)

עקדה:

…והנה כל אחד מהפחיתויות שזכרנו מתולדותינו ממציאים לנו זוהמות בנפש ומטמאים אותה, ויולידו כל אחד בדמותו חוץ לנפש רשמים, כל הנוגע בהם יטמא, כמו שראינו בהיזק העין הרע, שלא נוכל להכחישו לחוזק הנסיון… כל זה מאמת שהתכונות הנפשיות יעשו רשמים חוץ לאדם להוליד רוח טומאה או טהרה בנוגע או הקרב אליהם. ועם כל זאת ענינים חמורים אלו מנגעים נגעי בתים וכו' יוצאים מהחוק הטבעי והם עמוקים ונסתרים, ואפילו דינים שלהם הם עמקי תורה וסודותיה, מכל מקום נקח מהם מה שתשיג ידנו להישרתנו.

כי טומאות אלו תמצאנה בה' סוגים, כהענינים שהערנו עליהם. א', טומאת הנדות והזיבות, ב', צרעת העור, ג', צרעת הראש, ד', צרעת בגדים, ה', נגעי בתים. ועוד נמצאם על ד' מדרגות, הנדה והקרי מהכרחיות הטבע, הזיבות ממותר הטבע, הצרעת וכו' מטעות הטבע ושבושו, וצרעת הבגד והבית נגד הטבע. ומלמדנו שהראשונה, הטבעית, סבה לכולם, למשל, הכרחיות המאכל על פי הטבע יביא לידי חטא במותרות ממנו, משם יבא לחטא בשבוש ובאסור מהתורה, ומשם יבא לחטוא בדברים מכוערים יוצאים מהטבע ונכנסים לגדר הבהמיות.

והנה טומאת נדות וקרי הם מהכרח תולדתו של אדם, ולכן הקלו בטומאתם, אמנם הזיבה היא קצה טומאות אלו ההכרחיות, וטומאתם חמורה, לרמז שהיא יוצאת מתכונה רעה וחזקה, שישארו רשמיה בנפש ימים רבים, וצריך להשתדל בהרחקתה. ואמר במקום הטומאה הראשונה וביום השמיני ימול – כי הוא תקון החומר לזכר מזוהמתו של נחש הקדמוני, והרחיק טומאת לידות מטומאת זיבה, שזו בתחילת פרשת הטומאות וזו בסופן, להודיע כי לפי המנהג הטבעי וגם בדרך התוריי יש להתחלת היצירה מבוא גדול בכל אבות הטומאות, ואם ישמר מהמותר בה ישמר מכולם, כי ההתחלה חצי הכל. לכן כתב אחת בתחלה ואחת בסוף, כי הן הקטבים שעליהן תסובנה שאר הטומאות…

הסוג הב' הנמשך אל תולדת הנקבה הצרעת הבאה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות, שנגד ארבעתן ד' מראות נגעים, כי נראה שהבהרת תוולד מהלבנה, השאת מהשחורה, מתגבורת העפר, השחין מהדם, והמכוה מהירוקה החמה ויבשה. וכן אמרו שבאים על ד' גופי עברה הבאים מתגבורת היסודות: גסות הרוח מתגבורת יסוד האויר, כמו צרעת נעמן שהגיס דעתו לומר "אם יספק עפר שומרון" וגו' (מ"א כ'), ועל ידי הנביא נכנע מגאותו ונרפא. ועוד מצינו שם בערכין ט"ז שבאים על לשון הרע הנמשכת מתולדות המים, כי בעליה הומים כהמון מים וקולם לא יפסיק כמים רבים. ובא על החמדה היתרה הבאה מטבע העפר, ורוב השחורים יתאוו תאוה, וכל טוב העולם לא ימלא בטנם, וטבע זה מפסיד הנפש ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות, ומזה המין היתה צרעת גחזי, ומזה אמרו בויקרא רבות י"ז כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת, ומצינו שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש, ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת.

ותקוני הצרעת נתנו ביד הכהן, ואם יראהו בעור הבשר ושערו הפך לבן, שהפעולות מהנגע הפנימי מהמדה הרעה, ומראהו עמוק מהעור שאינו מקבל תוכחה, והפסדו עמוק ויתיאש ממנו וטמא אותו, ואם לא ראוי להטפל אליו ויסגירו לענין ההשתדלות בלמוד והישרה.

הסוג הג' הנתק הבא מרוע האמונות והדעות שבראשו נגעו, המין הא' הוא במקום שער, שהוא מכסה רעתו כדרך הכופרים היראים לגלות דעתם להמון, וכל שכן ליחידים פן יהרגום. והמין הג' בקרחת שיעיז לגלות רעתו לקהל, ולכן כתב בו במיוחד "בדד ישב", וכבר הזכירו חז"ל בכתובות ע"ז כמה נזהרו להתרחק מהם, ואמרו ר' יהושע בן לוי איכרך בהו ואיעסק בתורה המגינה ומרפאה, וממין זה נצטרע עוזיה שנזרקה בו מינות, ולכן זרחה הצרעת במצחו. וכן ד' המצורעים שבפתח שומרון (מ"ב ז'), ועל ידי מראה עיניהם (בנס) חזרו משבושם, כי תחלה לא האמינו לדברי הנביא, "מחר סאה סולת בשקל" וגו', ובחרו בספק ליפול אל מחנה ארם, ומשראו הנס אמרו שיום בשורה להם, ואולי הוא מה שדבר הנביא.

הסוג הד', צרעת הבגד מהפסד המדות, ופחיתות המדות הוזכרו כמה פעמים בלשון בגד, כמו "הסירו הבגדים הצואים" וגו' בזכריה ג', וגם כן יסגירנו ז' ימים שיטהו אל הקצה הב' מהמדה הרעה, כהרמב"ם בשמונה פרקים פרק ד', אך יתכן שזה יזיק לו, כי יאחז מעתה בקצה השני, ואם כן ישרוף הבגד כי אין לו תקנה, ורק אם עמד בעיניו ולא הוסיף על פחיתותו יתעסק עמו בכבוס וכו'. אמנם אם חזר הנגע אליו אחר כך אין לו תקנה.

הסוג הה', צרעת הבתים, הפסד הדעות הבא מהרגל עם בני אדם נפסדים בדעותיהם, ומעורר לבם על ידי זה ששכונתם לא טובה, וכן רפואת הכהן כדלעיל. ואם פשה יפשה יחלץ האבנים, רוצה לומר יגרש מקצת השכנים הרעים שמהם בא הנגע, ואם זה לא יספיק יתוץ הבית ויעקר מגוריו, וכמאמר הנביא (ירמיה ט') "מי יתנני במדבר" וגו'.

ובנגעי בגדים ובתים לא מצאנו שנפלו על אדם, ובסנהדרין ע"א אמרו בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש וקבל שכר, רוצה לומר ללמוד מהם להישרת האנשים. אמנם אנחנו נסמוך על ב' החכמים שהעידו שעמדו על תל הבתים… (ויקרא יג ב שער סא)

אברבנאל:

…ולפי שהצרעת רע מזג גדול באדם ויודע רק באמצעות הסימנים בגוף, פרשה התורה אותם, והזהירה התורה רק על חולי הצרעת לפי שהוא מטמא את הנפש, ועל כן ראיתו לכהנים. ולפי שמשחית את האויר סביבו. (שם)

והסגירו – שרוב החלים משתנים בשבוע לפי מצב הלבנה שהשתנה, ויסגירו שלא יהיה לרוב בעסקי בני אדם כי אם במחלה, וגם שלא יטמא אחרים. ויש אומר כדי שלא יתנו לו אוהביו משקים מרפאים, ואינו נראה, שהכהן לא ימנע ממנו רפואה, וכתוב ורפא ירפא. ולרלב"ג כדי שיתגבר החום הפנימי על החיצוני השורף הנכרי. (שם שם ד)

והנה כסתה הצרעת – מורה שכל החולי נדחה לחוץ על ידי החום הטבעי, אם לא שיש בשר חי המורה על טומאה מוחלטת, כל זה על תגבורת הליחה הלבנה. (שם שם יג)

השחין והמכוה באים מתגבורת הליחה האדומה השרופה והשחורה, והשחין מוליד חום בגוף, וכאן הגיע לו עפוש נוסף. ולרלב"ג לא יכול לדחות העפוש שבגוף כי אם למקום חלוש זה. (שם שם יח)

הנתק בא לרוב מתגבורת הליחה האדומה, וינתקו משם השערות בתגבורת הליחה, ושערו צהוב מריבוי הליחה האדומה בו או הדם המעופש. (שם שם כט)

זאת תהיה תורת המצורע – המצורע מופסד בד', א', בבשרו שאבד התחושה, ב', בליחויותיו שנתעפשו, ג', במראהו שנשחת לפי שהכבד לא יוליד הדם והליחות בשלמות ועל כן נוטה ללבנונית. ד', שריחו מוסרח, גם הוא מרוחק שתים, מעמו ומהמקדש. על כן צריך שתי טהרות, למחנה ולקרבן, ומביא על ד' הנ"ל: צפרים ששב לחיותו ולחושיו, ארז שלא יתעפש, תולעת שני – לשלמות מדתו, אזוב לשלמות ריחו שאין בו סרחון… ושוחט אחת מהצפרים לומר שחיים ומות ביד ה', אל כלי חרש – רמז לאדם, על מים חיים – בגלל התורה שלא נשמר בכלי כראוי מתה השחוטה… (שם יד א)

ספורנו:

אדם כי יהיה בעור בשרו – וזה יהיה ברוב אם לא יטהר הזרע מדם הנדות. שאת או ספחת – כולם מיני צרעת ומראיהן לבן, כמו שבא בקבלה, ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים, זולתי המורפיא"ה ואלבאר"ם והנתק, אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו שהם סרטן לכל הגוף בכלל והם נוטים אל האודם והשחרות לא תטמאם התורה כלל, כי אלה הד' מראות לבדנה שספרו ז"ל, שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה, באות בתוכחות על עון, כאמרם ז"ל כל שיש בו א' מד' מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה, אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיה בעמנו כלל על צד מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד החטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל. (ויקרא יג ב)

נגע צרעת הוא – הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא, ופעמים צרעת נושנת היא, ופעמים נגע הוא, כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החלאים עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן, ויקרא להתחלה נגע בלבד, ולתוספת נגע צרעת, ולתכלית צרעת, וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת, וכאשר תהיה בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק. ובהיות זה המין מן החולי לענוש, כאומרם ז"ל, נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון". (שם שם ג)

וראהו הכהן – גזרת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן, כי שפתי כהן ישמרו דעת, ויורו למנוגע לפשפש במעשיו, ויתפלל על עצמו ויתפלל גם הכהן עליו, ובלעדי זאת בהיות על פיהם כל נגע יקנו טביעות עין במדרגות המראות להבחין בין נגע לנגע. (שם שם ה)

נתק הוא – שיש בתוך מקום שער איזה מקום שנתק ממנו השער בכח החולי לא בכח אדם ולא בכח סם, ואף על פי שאין שם שום מראה, כמו שקבלו רז"ל, וכן הוא מין צרעת אצל הרופאים, אמר אם כן שאף על פי שתהיינה במקום הנתק מראות טמאות ופסיון המחליטין שלא במקום שער, הנה השער השחור מציל במקום שער מן המראה לבן ומן הפסיון. (שם שם ל)

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שורה בכונה או שלא בכונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו נגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר את הבעלים על עבירות שבידם כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית, כאמרם בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו שומרי מצותיו. וכן קבלו חז"ל, שאין בגדי עובדי עכו"ם מטמאין בנגעים, וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים כי הוא לבדו מוכן מכלם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא ית' באמרו בצלמנו כדמותנו. ויצדק זה בכל א' מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא צלם אלקים ובכחו הבחיריי הנקרא דמות אלקים, כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה, וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו, הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים, והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא, כאמרו וצדיק יסוד עולם, וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלקי, כאמרו "כי לא אצדיק רשע", וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו, הנה יתייסר בממונו כפי החכמה האלקית להעיר אזנו, כאמרו "ויגל אזנם למוסר". אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני עכו"ם ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה, הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם, כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלקית באישיהם אבל במיניהם בלבד, כי בהם תשלם כונת הממציא ית'. וכאשר בחר באומה הישראלית כאומרו "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה", וזה מפני שתקות המכוון מאתו ית' היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתם ומקובל בכולם מהאבות, כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני, והמצוה והוא החלק המעשי, והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין, כאמרו "אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אשר לעורר היחידים מהם ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי עכו"ם מטמאין בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל… וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים, עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם. (שם שם מז)

והקריב אותו לאשם – כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת, וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש, כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אמר הקב"ה זה גונב מלבושי, אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד… (שם יד יב)

זאת תורת הצרעת – אין להוסיף ולהחמיר לטמא נגעי עור בשר אחרים, אף על פי שהם אצלנו מיני צרעת רבים מאלה, כאמרו "אל תוסף על דבריו", כי אמנם עם כל רעתם לא נדון אותם כדין צרעת כלל, כמו שטהר הכתוב כשהפך כולו לבן, שעבר גבול הצרעת הטמא לרוע כענין הטומאה הנשרפת שנפסדה צורתם. (שם שם נז)

אלשיך:

אדם כי יהיה בעור בשרו – לכן נאמר בנגעים אדם, שהוא למעלה משאר התארים, כמו איש, אנוש, כי במכחישי ה' שעיקרן טומאה אין כח הטומאה הנ"ל עושה רושם, כי מין במינו אינו חוצץ, ורישומן של כחות הטומאה ניכר רק כשישראל שלמים וטובים, וכח קדושתם דוחה הטומאה חוצה, מה שאינו כן בזמן הזה. ורצה לזכות את ישראל בשורש האמונה בהשגחתו, בל יחשבו שהמחלה טבעית או מקרית כי אם בהשגחה גמורה, והעוון הוא המדכא ומחליא, ועשה על כך מופת בגדול החלאים הצרעת, שמיחסים אותה לטבע ואין מוצאים תרופה לגודל רעתה, וה' מרפאו לפי מעשיו על ידי משרתיו הכהנים. והנה חכמי הטבע נתנו סבה לצרעת, בעילת הנדות, הערלה, ועפוש הדם מחום ורוב דאגות, ואמרה תורה ראו כי אני מחצתי וארפא, כי אין בישראל בעילת נדות וערלה, וגם באשה עצמה טומאתה בהשגחה בתוכחה על עוון שבועתה, וגם טעם ג' אינו קיים, כי הצרעת בעור בשרו ולא בפנים, ואם כן גם רפואת הנגע אינה בטבע כי אם בהשגחה על ידי הכהן ולא הרופא. ורפואתו שיכניע כח טומאה זה בל יכנס אליו כי אם יצא, שכן בא מהחוץ מהבית לבגד, ומשם לעור בשרו, ולכן כתב פה "כי יהיה" וכן בבגדים "כי יהיה", ובבית כתב "ונתתי נגע".

קבלו חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע הנמשכת מג' דברים, גאוה וגסות הרוח, או מהתחברות לרשעים, או מרוב כל יבזה האדם. הבא מבחינה א' קראו שאת, מלשון התנשאות וגאוה, ספחת מהסתפח לאנשי רשע, ובהרת מבהירות רב שפע. והלובן היתר מורה על תוקף כוח הטומאה הנאחזת בנפשו הבהירה.

והובא אל אהרן הכהן – הקדוש בחינת שרשו, כי כח הטומאה נכנע רק מפני כח הקדושה, והכהן מביט אל הנגע לדכאו בהבטת עיני קדושתו, ובפיו מטמא או מטהר. וידוע כי השער מרמז אל עיקר כח הטומאה ופנימיותה, לכן הוא סימן אם אחזה הטומאה בפנימיותו. (ויקרא יג ב)

שאת או ספחת או בהרת – נגד שבועה גזל ולשון הרע, ואם ישוב מרעתו תדחה הלבנונית חוצה ויטהר. שחין – בא על שפיכות דמים המתיחס אל חמימות הלב, ובא למרקו מאשמתו. מכות אש – על גילוי עריות. בראש או בזקן – על גסות הרוח ועל צרות העין, כי הזקן מורה על כבוד שאינו בצר עין. (שם)

איש נגע לבבו – כי ידע שבעון נעשה מלאך משחית מטומאת העון הנקרא נגע. (מלכים א ח לז)

שערי קדושה:

הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע גרם תערובת הזה בכל העולמות, ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע. ונמצא, כי גוף האדם הנוצר מארבעת יסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבע יסודות, אש, רוח, מים עפר. אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות, שהם: הלבנה, השחורה, האדומה והירוקה. וכאשר תתגבר איזו מהם מבחינת הרע שבהן על בחינת הטוב שבהן, באים חולאים ונגעים על האדם. ואם תתגבר ביותר תמית לגוף האדם. וכבר נתבאר, כי בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן. כי הלא חוצבה מן ארבעה יסודות רוחניים, שמהם נוצרו כל העליונים, והם ארבע אותיות שם ההוי"ה, ועל זה נאמר "מארבע רוחות בואי הרוח" וגו'. וזו נקראת נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלקים, והוא הנקרא אדם בליעל, כולל ארבעה אבות נזיקין וארבע מראות נגעים, מן ארבעה יסודות הרעים, ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא "יצר הרע", וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזיקין ונגעים וחולאי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו. (חלק א שער א, וראה שם עוד)

מהר"ל:

אמר ר' יהודא אמר רב מאי דכתיב כי עליך הורגנו כל היום… לפי שהצרעת דבר קל הוא וממהר להדבק באדם, ועוד ידוע דבר זה בענין עמוק מאד איך הצרעת ממהר לבא לפי שכחות הטומאה רודפים להדבק באדם, וזה ידוע, ואין כח טומאה יותר מן הצרעת, לפי שהתורה אמרה בטומאה זאת "בדד ישב מחוץ למחנה", וזה לא תמצא בכל הטמאים ולפיכך רודפים לבא להתדבק באדם לפי גודל הרחוק שהם מרוחקים מן האדם. וענין זה נכון מאד, כי אלו שני דברים, השחיטה והצרעת, השחיטה הוא בכח, ולפי גודל כח הפעולה שזה פועל בחוזק במה שהוא שוחט, ולכך סכנה להראות השחיטה בעצמו, שחוזק הפעולה מביא רושם בו, והצרעת הוא קל לבא ואין צריך פועל חזק. ודבר זה נרמז שהצרעת נקראת פריחה, "ואם פרוח תפרח", ולשון זה משמע מהירות וקלות כעוף הפורח… ואין להקשות אם כן למה אין הצרעת רגילה לבא כיון שהיא בקלות, אין זה קשיא, כי הצרעת הוא בעצמו מסולק מן העולם, ולכך אין לו שייכות אל האדם והוא נבדל מן האדם, ולכך אינו רגיל לבא רק אם מראה הצרעת בעצמו אז הוא קל לבא. והבן זה מאד. (נצח ישראל פרק ז)

…ועוד אמרו בשמות רבה, ולמה עשה הקב"ה ג' אותות, נגד אברהם יצחק ויעקב. ונראה כי אלו ג' אותות הראה להם מדת האבות, כי הנחש יש לו כח אש חם שורף בארס. והוא נמשך ממדת יצחק שמדתו אש, והצרעת כשלג, דבר זה נמשך ממדת אברהם שמדתו המים והשלג וממדתו מכת הצרעת, ולכך סבר עקביא בן מהללאל מראות נגעים שבעים ושתים כמספר חסד, שמשם מכות הנגעים נמשכים, וזהו מדת אברהם. (גבורות ה' פרק כז)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע… דע כי הנגעים הם דבר שיוצא מן הסדר של המציאות, כי אין ראוי שיהיה באדם נגעים שהוא דבר זר, ולכן אמרה תורה על המצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", שאינו בכלל שאר הבריות כאשר הוא דבר זר, ואינו ראוי שיהיה משותף לבריות, ולכך כל מי שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר ראוי שיבאו עליו נגעים שהם חוץ לסדר, כמו הגזל, הוא כנס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו, כי הגוזל את אחר פושט ידו בקנין שאין ראוי לו, והוא זר אליו, ובזה ראוי שיהיה נבדל מן הנמצאים, ולפיכך משפט שלו נגעים באים עליו, שהוא גם כן דבר זר יוצא מן הסדר. וכן מה שאמרו בשביל צרות עין, שהוא מיחד ביתו אליו, הטעם כיון שנבדל לעצמו, שהרי מיחד ביתו אליו, הוא הנבדל מן הנמצאים כאשר לוקח עצמו לצד אחד, ולפיכך נגעים באים עליו ויהיה חוץ למחנה מושבו. ולכן הם מספר ז', כי היוצאים לצד ונבדלים מן הכלל ראוי שיהיו ז', כי יש יציאה לד' צדדים וגם מצד המעלה ומצד המטה, ועוד היציאה מן האמצעי עד שהם שבעה… וכל הדברים האלה הם דברי חכמה מאד, ובפרט מה שזכר מתחלה לשון הרע, שהוא יותר ראשון כמו שהתבאר למעלה, כי נקרא לשון הרע, ובזה יוצא מן כל הנמצאים שבהם הטוב, וזה הוא רע לגמרי, ולכך נבדל מן כל הנמצאים וראוי שיבא עליו נגעים המבדילים את האדם מן הנמצאים… (נתיב הלשון פרק ח)

אמר ר' יהושע בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט. והא דאמר שהבדיל בין איש לאשתו ובין איש לחבירו, שכל לשון הרע הוא מבדיל ומרחיק את אשר אמר עליו לשון הרע… כי זהו ענין מצורע שהוא נחלק מן הכלל, ולא כן שאר יסורין אשר אינו נבדל האדם בשביל היסורין מן כלל הנמצאים, אבל המצורע הוא שנדחה מן הנמצאים, מפני כי חטא בעל לשון הרע שבא להרחיק את האדם, ולפיכך הוא מתרחק… (שם)

עוד שם אמר ר' יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה… פירוש זה כי כבר התבאר כי היסורין של אהבה הם הדיבוק והחיבור אל השי"ת, ולכך אין ראוי שיהיו הנגעים יסורין של אהבה, כי על ידי הנגע הוא מרוחק לגמרי מן השי"ת, עד שהוא מרוחק מן הבריות, מכל שכן מן השי"ת, שהרי כתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הרי נתרחק לגמרי… ומתרץ הא לן הא להו, ונראה לי פירושו, כי בארץ ישראל הם יסורים של אהבה, כי אף על גב כי המצורע מרוחק מן השי"ת, כיון שהוא בארץ ישראל אינו מרוחק מאתו לגמרי, אבל בבבל שאינה ארץ ישראל הקדושה הנגעים הם הרחקה גמורה… (נתיב היסורין פרק ב)

ד' חשובים כמתים וכו', פירוש כי לא יחשב האדם שיש לו מציאות, רק כאשר אינו נוטה לשום קצה, כי כאשר נוטה לקצה הוא בעל מיתה, ואלו ארבעה הם נוטים אל הקצה… ולכך אמר בכאן כי ד' אלו הם כנגד צדדין והם נחשבים כמתים מפני שנוטים אל ההעדר, כי הצרעת בגוף הוא והגוף הוא מצד הימין, דכיון שאמרו כי הנפש הוא מצד שמאל, דכתיב (איוב י"ב) "אשר בידו נפש כל חי", והגוף הוא מצד הימין, ובארנו זה במקום אחר, וזהו דתנן (נגעים פ"א) עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושתים כמנין חסד, "צדק מלאה ימינך", והדברים האלו גדולים מאד, וכאשר מגיע עליו צרעת נחשב נפסד מצד הימין וכאלו מת… (חידושי אגדות נדרים סד ב)

ועוד פירושו, כי אשר הוא משפיל ומקטין ומסלק מאתו שם החשיבות, מסולק מאתו גם כן הנגעים וכיוצא בזה מן המפסידים, כי הנגעים הם מצד האדם, כי זה האדם ראוי אל הנגעים, וכאשר מסתלק ממנו שם אדם ומחשיב עצמו בשר בלבד, מסתלקים ממנו הנגעים ששייכים לאדם, שכך כתיב (ויקרא י"ג) "אדם כי יהיה בעור" וגו', ויש לך להבין דברים אלו מאד, כי הכלי מקבל טומאה, וכאשר נעשה שבר כלי פרחה טומאתו ממנו, ומזה תבין כי הדבר שאין לו צורה מתפשטת ממנו הטומאה.

ועוד יש לך לדעת, כי כל הנגעים שהם באים על האדם הם מפרידים ומבדילים אותו מן הכלל, וראיה לזה שכאשר בו הנגע נאמר עליו (שם) "בדד ישב", אבל כאשר מחשיב עצמו בשר בלבד שאינו דבר מיוחד, והוא בטל אצל השאר ואינו נבדל מן הכלל לומר עליו בדד ישב, אז פורחת ממנו הטומאה, רק אם ראוי, וזה שהוא בעל גאוה אשר הוא נבדל מן הכלל לזה ראוים לו. (שם סוטה ה א)

והבן עוד מה שהיו חולקים בספק בהרת קודם או שער לבן קודם, רמזו בחכמתם דבר גדול, כי ידוע ענין נגעים הם מקרים מתהווים בעולם, והם פגעי הזמן, כמו שכתוב (תהלים צ"א) "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך", ושם מזכיר ענין פגעי הזמן ומקריו, וכמו שקראו רז"ל (שבועות ט"ו) המזמור הזה שיר של פגעים. ונמצא כי לשון נגע בא על מקרה, ומפני זה היה אומר הקב"ה ספק אם בהרת קודם או שער לבן קודם שהוא ספק במקרים שהם מתהווים בעולם, כי הנגעים הם מקריים בלבד, והשי"ת השגתו פשוטה משיג המציאות משולל ומסולק מן המקרה, ולכך כל ספק מקרה הוא טהור, בשביל כי השגה הפשוטה נבדלת מן המקרה עד שאין מציאות אל המקרה, כאשר אין מוכרח לתת מציאות אל המקרה… אבל שאר הנמצאים מצד שאין השגתם כל כך פשוטה להשיג מציאות העולם בעצם מסולק מן המקרה, ואין השגתם נבדלת מן המקרה, ולכך נותנין יותר מציאות אל פגעי הזמן והן מקריו, ודבר זה נקרא שהם מטמאים הספק, שאין משיגים הדבר מופשט מהמקרים, רק השגתם בלתי פשוטה, וזהו המחלוקת. ורבה שהיה מטהר הספק, מורה על שהשגתו פשוטה, ובשביל השגה הפשוטה שבו היה דביקותו בו יתברך… (שם בבא מציעא פו א, וראה שם עוד)

ואמר רבא מאי קרא, כולו הפך לבן טהור הוא. והנה נראה לפי הדעת רחוק מאד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת. ודע כי הכתוב שאמר "כולו הפך לבן טהור הוא", מפני כי כאשר הצרעת במקצת טמא אותו התורה, כי הצרעת הוא הפסד לאדם, כדכתיב (במדבר י"ב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו", והפסד זה אינו ראוי לאדם שיהיה לאדם צרעת, ולכך הוא טמא שהוא שנוי בסדר העולם, ולכך אמרה תורה (ויקרא י"ג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כי הוא דבר שהוא חוץ לסדר. אמנם כאשר פרחה הצרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת הוא חוץ לסדר העולם, וזהו כי הצרעת כמו שאמרנו הוא העדר והפסד, והאדם במה שהוא אדם אינו נמלט מן ההפסד, שהרי הוא בעל מיתה והעדר, ולכך אם פרחה בו צרעת בכולו, שזה מורה על העדר והפסד מוחלט, טהור, אבל אם הצרעת במקצת, והרי יש כאן הויה במקום שאין הצרעת שם, ובמקום הויה אין ראוי העדר, כי אין כאן העדר מוחלט שהוא לאדם כפי הסדר, וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד, אז אין הפסד זה יוצא מסדר העולם, שכבר התבאר לך כי התחדשות הויה צריך שיהיה קודם העדר הויה ראשונה, והפסד זה הוא סדר והכרחי להיות… (שם סנהדרין צז א)

ועוד יש לך לדעת, כי דבר זה עוד עמוק, וזה כי הצרעת היא העדר האדם, כי המצורע נחשב כמו מת, וכאשר יבא הרע מן השי"ת אין דבר רע מן השי"ת, רק הוא לבטל הרע מן העולם, לכך מביא השי"ת הרע אל העולם, וזהו כאשר הוא בכולו, כי אין דבר לחצאין מלמעלה, ולפיכך אם כולו הפך לבן הוא טהור, כי זה הוא הרע הבא מן השי"ת, והוא בא לבטל ולסלק הרע והוא טהור. ויש בזה עוד דבר מופלג בחכמה ואי אפשר לכתוב יותר. (שם)

שפרחה הצרעת באמתו, הצרעת הזה אף על גב שהוא צרעת, מורה הצרעת על המלכות מצד מה. וכמו שכתיב אצל עוזיהו (מ"ב ט"ז) "וישב בבית החפשית", וכדאיתא בהוריות (י' א') כי המצורע בפרט אינו עבד, ואילו אחר אף המלך הוא עבד, כמו שאמרו שם דכתיב (מ"א י"ב) "אם אתה תהיה עבד לעם הזה", וכמו שמבואר בהוריות, ולפיכך ראה הצרעת פרחה באמתו אף על גב דמלך גם כן עבד ואינו חפשי, מכל מקום הוא יותר חפשי מן שאר הבריות שיש עליהם שיעבוד מן אחר, וזה המלך הוא חפשי אין עליו שעבוד, כמו המצורע שהוא חפשי, רק ראוי שינהג מעצמו עבדות ויהיה משעבד עצמו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד.

גם יש לדעת ולהבין כי המלך דומה לגמרי אל המצורע, כי המצורע נבדל מן העם דכתיב אצלו (ויקרא י"ג) "מחוץ למחנה מושבו", והוא מסולק מן הכלל ואינו נכלל בכלל, וכך המלך גם כן הוא מסולק מן הכלל ואינו בכלל, כמו שבארנו בכמה מקומות, רק המלך הוא נבדל מן הכלל למעלה, ואלו המצורע מורה לפחיתות ולגריעותא, סוף סוף שניהם דומים שנבדלים מן הכלל, וקודם שיצא אל העולם דבר זה הוא הצרעת, כאשר עדיין לא היה הזמן לזה דבר זה צרעת גמור, כי כל מעלה עליונה קודם שהיא יוצאת לפועל נקראת צרעת, וכמו שבארנו זה אצל משיח, והארכנו בזה שהוא יושב בין נגעים וחולאים אסר חד ושרי. ופירוש אמתו כמו שהתבאר פני זה. (שם ק ב)

כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו וכו', דע כי הנגעים ראוים לבא על מי שהוא נבדל מן המציאות, ולכך גזרה התורה עליו גם כן "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", כמו שהוא בחטאו נבדל מן הנמצאים, כך הבדיל השי"ת אותו גם כן מן הבריות. ואמר שאין ראוי לזה רק בעל לשון הרע, כבר התבאר למעלה כי המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר, ובזה נבדל מן כל הנמצאים שהם מורים על העיקר, כמו שהתבאר לפני זה. ומאחר שבעל לשון הרע יוצא מן כל הנמצאים, ראוי שיבאו נגעים עליו, כי בעל נגע נבדל מהכל… ויש לך לדעת, כי אין נגעים באים עליו ממש, רק באים עליו הדברים אשר הם דומים לנגעים, עד שהשי"ת מבדיל אותו מן הנמצאים ואינו נחשב בכלל הנמצאים… (שם ערכין טו ב)

מה נשתנה מצורע וכו', ידוע כי ענין הנגעים שהם יוצאים מן הסדר הראוי והוא חולי משונה כאשר מפורסם הדבר, ומפני כך משפטו שיהיה נבדל מן המחנה ולא יבא אל המחנה. ועל זה אמר מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה שיהיה עונשו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ובודאי דבר זה, מפני כי חולי שלו יוצא מסדר העולם ומנהגו, ומה עשה זה שהביא הקב"ה עליו עונש שהוא יוצא מסדר של עולם שיפעל פעולה זאת, ולפיכך חולי שלו גם כן הצרעת אשר המצורע נבדל מן שאר העם. (שם)

והנה כהה הנגע – הא אם עמד במראיתו טמא וכו', המפרשים תמהו על רש"י שנגד המשנה ותורת כהנים… ובאדם העומד בראשון מסגיר ובשני פוטר, וכן במגלה פרק קמא. והרא"מ רצה לתקן… וכל זה לא יועיל שברור ממשניות וברייתות רבות שהעומד בסוף שבוע שני טהור, ומה שאמר "והנה כהה הנגע", ופירש הרמב"ן שלא תאמר שהוא נגע חדש, אין נראה, אלא קאי אל אחריו, ואם פשה יפשה, ולמדך אף על פי שכהה לא תאמר נגע חדש הוא, אלא טמא. ונראה דדין עמד בעיניו טהור נלמד מדכתיב וטהרו הכהן מספחת היא, אף על גב דלא נשתנה מראהו. (גור אריה ויקרא יג ו)

כלי יקר:

שאת או ספחת – בענין הצרעת יש דעות חלוקות, כי יש אומרים שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, ויש אומרים שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו, ובין כך ובין כך נראה לי לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע, שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו, כדי שתגלה רעתו בקהל…

לכן נאמר כי יהיה בעור בשרו שאת – אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת – אין ספחת אלא טפילה וכו', והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות, או בהרת – היינו לבנות, מין זה בא על המספר לשון הרע ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות, כי אזיל סומק ואתי חיורא. והובא אל אהרן הכהן – אין טהרתו כי אם על ידי כהן, יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג' מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, על כן יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן היה עניו ביותר, וכן חמדת הממון לא היתה גם כן באהרן יען כי לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה. (ויקרא יג ב)

ואם פשה תפשה – זה סימן שאין כח ביד הטבע לדחות מעליו כל הפסולת כי רב הוא, וזה גם כן מופת שלא נטהר מחטאו עוד טומאתו בו, ואם לא פשתה הנגע כבר דחה מעליו הטבע כל עיפוש ופסולת, זה מופת כי כבר גמר בלבו לשוב בתשובה שלימה ואם כסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו כבד דחה הטבע כל החולי לחוץ, ואז בלי ספק יתרפא, לפיכך טהור הוא. וכן מצד העונש בלי ספק אם יראה שהצרעת נתפשטה בכל גופו אז ביותר יגמור בלבו לשוב בתשובה זולת באם יהיה בו בשר חי, כי זה מופת שבכל אלה לא יוסר. (שם שם ז)

והצרוע אשר בו הנגע – שנלקה על שספר לשון הרע לפגום הבריות וקבלת רז"ל שכל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר "אשר בו הנגע", כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו, שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים לכפר על צרות העין, כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומוטלאים, ועל שפם יעטה לכפר על חטא הלשון שבשפתיו… (שם שם מה)

אור החיים:

אדם – ואין אומות העולם מטמאין בנגעים שאין הנגעים אלא בעור האדם, והאומות בחינת נפשם היא בחינת הצרעת ומינם, ולרז"ל אדם אפילו תינוק ואשה, ועוד בתורת כהנים, בעור בשרו – אפילו במקום שאינו מגדל שערות, ועיין שם בענין זקן ששערו לבן, אם צריך שקדמה בהרת לשער לבן.

שאת – יש לדעת למה הקדים שאת לבהרת שהיא לבן שאין למעלה הימנו. ויש לומר שאם כן הייתי אומרת שספחת תולדת בהרת, והייתי לומד רק ג' מיני נגעים… שאת על המוציא שם רע, על דרך "לא תשא שמע שוא", ובהרת נגד לשון הרע, לשון בהירות על הצדקת הדברים, ואף על פי כן מאוסים הם, ולצד שיש בזה הדרגות עשה ספחת לשאת ולבהרת. (שם יג ב)

ומראה הנגע – יגיד סוד, כשישלוט בחינת הרע באדם ירשום בבשר האדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה, ויהיה עמוק מהעור. וטמא – תלה הטומאה בפה הכהן, על דרך אומרם ז"ל ב' מלאכים מלוים את האדם, וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו'. ולצד שהכהן המכפר על בני ישראל מטומאתם ומתחלואיהם יצו ה' שיסכים על טומאה זו, עד שישוב לפני ה'. (שם שם ג)

והנה כהה הנגע – פירש"י הא אם עמד במראיתו או פשה טמא, ולרמב"ם פ"א מטומאת צרעת זה שנאמר והנה כהה הנגע, שאם כהה מד' מראות טהור, וכן אם לא כהה ולא פשה… ופשט הכתוב כרש"י, דאם כרמב"ם פשיטא שטהר, שאין כאן נגע. ויש ליישב הרמב"ם, שאף על פי כן טעון כבוס בגדים, ויש לדעת לרש"י מה דינו בחזר למראיתו הראשון, ויש בזה דרכים לכאן ולכאן. ולי נראה לפרש הכתוב כהה מראהו הראשון, אלא שעדיין מראהו מראה נגע, כפירש"י, וכוונת הכתוב שבכל זאת אין לטהר אלא אם לא פשה, אלא שאין לי על מי לסמוך הפירוש. וראיתי בתורת כהנים, והנה כהה, יכול למטה מד' מראות תלמוד לומר הנגע, אם הנגע יכול במראיו, תלמוד לומר כהה, כיצד, כהה ולא למטה מד' מראות וכו'. הנה מפרש כהה שלא נעקר ממנו מראות נגע כרש"י. ואומר שאם העז וכהה כאילו לא העז, הנגע, שאם כהה והעז כאילו לא כהה, יגיד כדפירשנו, שלא יראה בתחילה אפילו כהה בתחילה והעז אם לא פשה. ודלמא תנאי היא…

מספחת היא – אינו צרעת, ואף על פי כן יכבס בגדיו, שהיא גם כן ענף מענפי הטומאה אלא שטומאתה קלה, ואולי ירמוז לאבק לשון הרע, ולכן כתב וטהרו, שצריך שיאמר לו טהור אתה… (שם שם ו)

זאת תהיה תורת – …ונראה כי לצד שבא לומר הבאת צפרים הקדים שהוא לצד חטאו בשביל לשון הרע, שמצפצפים דוגמתו, או שתכונת הצרעת מצד הטבע זיהום הגוף ותגבורת המרה, והרפואה הטבעית הרחקת העצבון לענינים משמחים, ולא יאמין שבא מפני לשון הרע, לכך נתחכם עליון וצוה שישב בדד וכו' דברים נגדיים לרפואת הטבע, ויראה שרק על ידי שהרהר תשובה והתודה נרפא, והיא הוכחה ברורה שהנגע בא מצד לשון הרע. והובא – לרז"ל שלא ישהה, או שיחייבוהו בית דין או תקפו כהן לבא. (שם יד ב)

רוח חיים:

וכל זמן שאדם גורם רעה לעצמו – ידוע שהקליפות הנעשים מעונות אנשים יקראו נגע, כמו שכתוב נגעי בני אדם, והנגעים מעונות נשים נקראים רע, וידוע שדוכרא דס"א מפתה לנשים, ונוקבא דס"א מפתה לאנשים, וזה פירוש הפסוק (תהלים צ"א) "לא תאונה אליך ר"ע ונג"ע לא יקרב באהלך", ואהלך פירוש אשתו… (א ה)

מלבי"ם:

בעור בשרו – למדו רז"ל כי בנגעי הבשר אחד מסימני טומאה שלו הוא שער לבן, ויש מקום לטעות שאם בא הנגע במקום שאין מגדל שער, כגון תוך ידו אינו מטמא, כי חסר אחד מסימני טומאה, לכן תפס לשון עור בשרו, שכולל גם מקום הבלתי מגדל שער, כי המקום המיוחד לגדל שער כמו הראש והזקן נקרא בשם עור ראשו… (ויקרא יג ב, וראה שם עוד מתי נאמר לשון עור לבד או בעורו)

שאת או ספחת – …אומר בזה, שלדעת חכמים אשר שנו במשנה בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה אין כאן ד' מדרגות בענין כמות הלובן זה למטה מזה, רק שני איכיות, שבכל אחד יש שני כמויות, רצוני שלדעת חכמים בהרת ושאת הם שני מינים מפורדים, לובן מזהיר ולובן בלתי מזהיר, הבהרת היא המראה היותר לבן במין הלובן המזהיר, ונקרא בהרת על שם זהירתו וצהירתו כמו בהיר הוא בשחקים, והוא כשלג שמזהיר, ותולדתו היא סיד ההיכל שמזהיר גם כן רק שאינו חזק כשלג. והשאת הוא מין לובן אחר הבלתי מזהיר, והיותר חזק במין זה הוא צמר לבן, ונקרא שאת שנראה מנושא נגד הבהרת המזהיר כצל נגד החמה, ותולדתו היא קרום ביצה שהיא מדרגה השניה בלובן הבלתי מזהיר. אמנם בין בהרת ושאת אין שם מדרגות בענין הכמות, כי שניהם שוים בכמות הלובן, כי הם שני מיני לובן מפורדים שלא יצדק לשום ערך ביניהם לאמר שהשלג הוא יותר לבן מן הצמר, כמו שאי אפשר לשים ערך בין הלובן ובין הירוק… אבל דעת ר' עקיבא שארבעת אלה הם ד' מדרגות בכמות, שבהרת חזק מצמר וצמר מסיד וסיד מקרום ביצה… (שם וראה שם עוד)

לנגע צרעת – השאת והבהרת הם שמות מציינים שינוי המראה שנתחדשה בעור, ושם נגע מציין המכה והמכאיב, "עוד נגע אחד אביא על פרעה", ויען יצויר שיתחדש שינוי בעור שלא על ידי מכה ומכאב אמר שיהיה נגע… אולם חכמינו האמיתיים היה להם בזה חוקים אמתיים נאמנים, ששם נגע יציין לרוב את השער לבן, ושם צרעת יציין לרוב טומאת המחיה, שכן תראה שמכל פרשת המחיה השתמש בשם צרעת, אבל בפרשת שער לבן קראו לרוב בשם נגע… (שם)

…והנה כבר בארו התוספות בשבועות ה' ד"ה שנים והר"ש שבכל אחד יש מראות, שיש שלגים לבנים זה מזה וכולם מראה שלג, וכן צמר לבן, וכתבו דאין דרך הנגע לבא אלא בא' מראות הללו, וזה שאמר יכול לכל מראה השלג יהיו טמאים ושאר כל המראות יהיו טהורים, רוצה לומר שנחלק הד' מראות כולם במראה שלג זה למטה מזה, ומשיב תלמוד לומר בהק הוא טהור, רק בהק טהור, ולמעלה ממנו טמא…

והנה נאמר בהרת לבנה אדמדמת, ובספרא למד שהוא הדין שאת ויתר מראות מטמאין בפתוך, וסבירא ליה לר"י שהפתוך שבשלג משערין כיין המזוג בשלג, שלבנונית מרובה ואדמדם מועט, והפתוך שבסיד משערין כדם המזוג בחלב שאדמימות שלו מרובה, ור"ע משער שניהם כיין המזוג במים, רק שלבנונית של סיד ידהא נגד של שלג. ואמר במשנה דר"ח חשב מראות נגעים ט"ז ור' דוסא חשבן ל"א ועקביה שבעים ושנים… והמפרשים כולם נבוכו למצוא החשבונות האלה. וחלקי אמרה נפשי, ר' ישמעאל בתוספתא חשב י"ב, דסבירא ליה דמראות נגעים אין מצטרפים, זה בזה, רק מין במינו, ולא יש רק ד' מראות פשוטים וד' פתוכים וד' מן צירוף פשוט בפתוך מין במינו כמו בהרת לבנה בבהרת פתוכה. ר' חנינא סבירא ליה דבהרת ושאת מצטרפין מדרשה ד"והיה", אבל סבירא ליה דרק בהרת ושאת מצטרפין, לא בהרת עם תולדתו ושאת עם תולדתו, כיון שרחוק ממנו שני מדרגות וכשטת ר"ע שזה למעלה מזה, ואם כן הוא מוסיף על הי"ב הנ"ל עוד ד' צרופים, בהרת ושאת פשוט, בהרת ושאת פתוך, בהרת פשוט ושאת פתוך, בהרת פתוך ושאת פשוט, סך הכל ט"ז. ור' דוסא סובר דכולהו מצטרפין זה בזה, וכמו שכן ההלכה לדעת הרמב"ם, והרי יש לו ל"ו מראות, והם שמונה בלא צירוף, א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, (ד' פשוטים וד' פתוכים), ושמונה ועשרים על ידי צירוף שני מראות, והם אב, אג, אד… סך הכל שלשים וששה, ועקביא סבירא ליה דצריך להבחין שינוי המראות בין תחילת ימי ההסגר ובין סוף ימי ההסגר, ואם כן כפל ל"ו היא ע"ב… (שם שם ד)

והיא הפכה שער לבן ומחית – …ובא ללמד בזה שיעור גודל הנגע, כיון שיצויר שיהיה בה שער לבן ומחיה ביחד, והשער לבן צריך להיות תוך הנגע לא תוך המחיה, והמחיה צריכה שתהיה מבוצרת באמצע הנגע, אם כן צריך ששיעור שתי שערות יקיף את המחיה מכל צד, ושיעור המחיה גם כן שיעור ב' שערות, אם כן שיעור גודל הנגע וי"ו שערות לארכה ווי"ו שערות לרחבה שהיא שיעור גריס, וזה שאמר מלמד שלא תהא טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה… (שם שם י)

ובשר כי יהיה בו בעורו – ביתר נגעים תפס שם אדם ואיש, שהנגעים הם חליים מתדבקים במין האדם לבדו לא ביתר בעלי חיים, כמו שכתוב "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", ואמר בבכורות מ"ג שהנגעים הטהורים הם מומים המיוחדים באדם ולא בבהמה, אבל בשחין ובמכוה תפס שם בשר, שהם יולדו בבשר בין בבשר אדם בין בבשר יתר הבעלי חיים… כי השחין יולד לרוב על ידי איזה ארס ותבערה שבבשר המעפש הליחות, ונקרא שחין מענין חמום… (שם שם יח)

והנה מראהו עמוק מן העור – כבר בארתי שכל מקום שאמר בנגעים והנה מראהו עמוק אינו תנאי לעכב, דהא אמר בכ"א והנה אין מראה עמוק מן העור והסגיר, ושם כתבנו למה כתבה התורה מראהו עמוק, שהוא לרבות כל הד' מראות עד קרום ביצה, וזה שאמר מנין לרבות את השוה והגבוה, תלמוד לומר והנה אין מראהו עמוק, אך פה אי אפשר לומר שמה שכתב מראהו עמוק בא לרבות יתר המראות, דהא הנתק אין לו מראה כלל, פירשו חז"ל שבא ללמד שהנתק הנעשה בידי אדם שנתק השערות אינו מטמא. ועל זה אמר מראהו עמוק, שזה לא יצוייר בניתוק השערות על ידי אדם כלל, שזה לא יפעול בעור, רק בנתק על ידי חולי יקרה לפעמים שינוי במראה בעור, ומזה ידעינן שמדבר בחולי בידי שמים… (שם שם ל)

ואיש כי ימרט ראשו – אחר שבאר מה שאינו נגע בבשר והם הבהרות הכהות שהם ענין טבעי, יבאר מה שאינו נגע בראש, והוא מי שנמרט ראשו עד שנעשה קרח לא מחמת נגע רק מסבה טבעית, ודינו כעור הבשר ליטמא בבהרת ולא בנתק. הנתק המטמא אין דרכו לבא בכל הראש רק בחלק ממנו, וסביב לו ובצידו יגדל השער, ואם שב ונמרט כל ראשו, הגם שהיה לו סימני הנתק בכל זאת יצא מכלל נתק אל כלל קרחת… (שם שם לט)

רש"ר הירש:

והיה בעור בשרו – נראה בהחלט, שנגע איננו מציין מצב רגיל של מחלה, אלא מחלה הבאה כתוצאה מגזרה אלקית מיוחדת, אצבע אלקים נגעה בו – פרט לנגעי רוחות, לנגעי כשפים. צרעת מורה על ריקבון פנימי הפורץ כלפי חוץ, ואילו "נגע" מורה על מכה הבאה מן החוץ, ונמצינו למדים מצירוף לשון "נגע צרעת" אין צרעת מטמאת, אלא אם כן היא מתגלה כ"נגע", כגזירה אלקית מיוחדת, ואין נגע מטמא, אלא אם כן הוא צרעת, רקבון פנימי הפורץ ומתגלה בעור החיצוני… (שם שם ב)

הסימנים המבדילים בין נתק לבין קרחת וגבחת במחלוקת, לדעת ראב"ד לתורת כהנים ורמב"ן נתק הוא מקום בודד, שנתקרח על ידי נשירת שערות ומסביבו גידול שיער, ואילו קרחת וגבחת הן מן העורף ולמעלה ומן המצח ולמעלה. כנגד זה לדעת ר"ש (נגעים י' י') יש הבדל מהותי בין נתק לבין קרחת וגבחת, ולא רק הסבל מקומי וכמותי. בנתק הנשירה היא רק זמנית, ואילו בקרחת ובגבחת הנשירה היא לצמיתות ללא תקנה. נתק, הנשירה הבודדת או הזמנית הוא כשלעצמו יש בו משום נגע, לדעת רוב המפרשים הוא מצריך הסגר שתי פעמים, אפילו לא נשתנה העור, ובלבד שהמקום הוא כשיעור גריס, ונעשה מוחלט על ידי שיער צהוב או פשיון, ואילו ארבעת מראות הנגעים אינם מטמאים במקום של נתק. כנגד זה קרחת וגבחת כשלעצמן אין בהן משום נגע, אלא העור שנתקרח נידון כדין עור בשר הראוי לארבע מראות הנגעים, ונעשה מוחלט על ידי פשיון ומחיה, רק שיער לבן אינו נוהג בו. (שם שם כט)

…כתמים "לבנים" שכולם עמוקים מעור בשר אדם בינוני עליהם הכריז ה' כעל מבשרי חרון אפו, לפיכך הגדיר אותם בדיוק כדי להבדיל בינם לבין שאר מחלות עור, עור שהלבין יכול להורות על מיתה חלקית של אדם, הוא מרוחק מה' המחייה כל חי – מצורע חשוב כמת, ועור שהלבין יכול להורות גם על "הלבנת פנים" וכלימה. כתמים אלה אין להם משמעות אלא בגלוי "לכל מראה עיני הכהן", ובלבד שהם נראים בשיעור מתאים על משטח אחד, שהרי כל עצמם לא נשתלחו אלא כדי לבלוט לעין, ואין הם מטמאים את הנפגע כשלעצמם, בעצם היותם בגופו, כשאר כל מצבי טומאה גופנית, רק מאמר הכהן שנולד להיות משרת למקדש רק הוא מטמא אותו, במאמרו הוא מוציאו מן המקדש ומקדשיו. ובניגוד לשאר כל הטמאים הרי הוא מרחיק אותו גם מן החברה האזרחית המתהווה מסביב למקדש, אין הוא ראוי למקדש ולחוגו הלאומי. אצבע אלקים שבגופו מאשימה אותו בחטאים חברתיים. ראינו שאין השילוח כדי למנוע הדבקה, אף אינו בא כדי למנוע את התפשטות הטומאה, שהרי כל שאר הטמאים רשאים לשהות במחנה ישראל, ואף מצורע משתלח רק מעיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, מכאן שהשילוח הוא רק תוצאה של השחיתות החברתית שהנגע מעיד עליה.

שער לבן מורה שלא רק חסרים רשמים אמיתיים וטובים, אלא מתקבלים רשמים רעים, שהיה מן הדין להרחיק אותם. כך שהפיכת שיער לבן היא בבחינת פשיון, החיוורון עלה עד לשיער, משום כך שיער לבן שקדם לבהרת ושער פקודה טהורים. המחיה שהיא מקום שנשאר בריא או חזר והבריא באמצע הנגע נראה שרומז שכבר היה נסיון של השפעה מוסרית, אך אותו נסיון לא עלה יפה, ולפיכך יש לגזור עליו החלט… (שם שם נח, וראה שם עוד)

העמק דבר:

לנגע צרעת – לא נקרא נגע בלשון הפסוק אלא שיש בו סימני טומאה, וכבר פירש בזוהר הקדש ד"אדם" כאן רוצה לומר חשוב ותלמיד חכם, ולכן חש הקב"ה לעשות לו כפרה. ונראה דמצות שהמצורע נוהג בהם הן עיקר הכפרה, ואם כן הם מזבח כפרה, וזה שאמר "אדם כי יהיה וגו', והיה בעור בשרו לנגע". ויש לומר עוד דגוף הצרעת ומכאובה בא על חטא לשון הרע וכדומה, ועונש השלוח ובזיון הפריעה על חטא חלול השם, מדה כנגד מדה. (ויקרא יג ב)

ועמוק אין מראה – רש"י, בשאלתות פרשת מצורע כתב, ולא מטמא בהרת ותולדתה אלא דמתחזיא עמקא, ותניא כמראה חמה עמוקה מן הצל, ושאת ותולדתה לא מטמא אלא דמתחזיא גבוה גבוה, מבואר דרק בבהרת עזה דין זה. ומה שאמר בסמוך "ואם בהרת וגו' ועמוק אין מראה" וגו' שנשתנה מדרך מראה שלג או ששערה לא הפך. (שם שם ג)

ואם פרוח תפרח – רמז המקרא באמרו "וטהר את הנגע", ולא וטהר את האדם, טעמו שהיסורים אינם באים בחוזר אלא לגלות אוזן האדם וישיב אל לבו טרם יגלה מוסר עונותיו לכל. ואם פרחה בכולו אין צריך עוד להתראה על ידי טומאה, שיסורו וזוהמתו ידועים לכל, ואות שאינו בר מוסר. וביום הראות בו בשר חי – סימן שהחל להתעורר לתשובה, ומעתה צריך חזוק והתראה שלא יתקלקל שוב, וגם כפרה על ידי שינהג דיני טומאה. (שם שם יב)

ואם מפאת פניו – נגעי הראש אות הוא על דעות משובשות, ויש בזה ב' אופנים, שמשובש בחקירה פילוסופית, ב', שאינו חוקר ואינו מאמין. וידוע שדעת הוא מה שנחלט במוח באחורי הראש, וחקירה שכלית במוח מלפנים, והשבוש באמונה מצוי יותר, ויותר גרוע משבוש הבא בחקירה, משום הכי נחלקו ב' החצאים בראש, והקדים קרחת לגבחת. בראשו נגעו – ידוע דצרעת באה על חטא, אבל אינה דומה סבת צרעת הגוף לצרעת הראש, דצרעת הגוף באה על תאוה המחטיא הבשר, וצרעת הראש על חטא דעות משובשות, ואמר דאף על פי דסימני קרחת וגבחת כמראה צרעת עור בשר, מכל מקום אות הוא שבא על עונות שבראש, ונפקא מינה להזהר ממנו יותר, שהוא מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה.

איש צרוע הוא – כל זה מיותר, ובא להזהיר ממנו הרבה… וההמון שראוי להתרחק מאויר הצרוע גם אם אינו טמא, כבב"ב פ"ב. אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול אינו חושש, על זה הוסיף טמא הוא – אחר שהגיע לכלל טומאה יטמאנו הכהן גם כן, והיינו חושב שיתקרב אליו להוכיחו, על זה מסיים בראשו נגעו – אחר שהגיע לאפיקורסות אינו ראוי לתוכחה, וכל שכן דפקר טפי… (שם שם מא, וראה שם עוד)

כל צרוע – …ונראה דשינה כאן מלדורות, שלדורות הוזהרו לשלוח רק מצורע טמא, ובאותו דור אפילו טהורים, כגון שנצטרעו לפני מתן תורה… (במדבר ה ג)

כאשר ציויתים – הנגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, ואם כן לא באה הקבלה על ידי משה כל הנצרך, אלא בבא מעשה לידי הכהן הוא מדקדק בקראי, והיינו מה שכתב הראב"ד בתורת כהנים, שכהן שבא אליו צרעת מראה לכל הכהנים שבעירו ומלמד איך להורות… הכהנים הלוים – היינו תלמידי חכמים, שודאי יותר טוב וראוי שיהיה הכהן הרואה בעצמו תלמיד חכם. זכור – שלא יקל בעצמו ויחשוב שכבר יש לו כפרה בצער צרעת לחוד, ואין צריך עוד לסבול דיני צרעת, זכור שגם היא חשבה לדון בעוון הקל ולא הועיל לה. (דברים כד ח וט)

משך חכמה:

והובא אל אהרן הכהן – ענין הנגעים מסתרי תורה, ואולי נמסרו לכהנים כי היא מחלה מדבקת, עד שאמרו במד"ר ובכתובות דלא עיילין למבואיה (שנמצא שם מצורע), ולכן יתעסק בו כהן שהוא מושגח ביתר פרטיות. (ויקרא יג ב)

שפת אמת:

אדם כי יהיה בעור – כי אחר חטא האדם כתיב ויעש וגו' כתנות עור, והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר, כמו שכתוב בזהר הקדש שהוא ממשכא דחויא. ועור מלשון עיור, שאחר החטא אין יכול להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל, והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים, כי בכל מקום הקליפות יש נקודה גנוזה גם כן, רק שעל ידי עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים, אך גוף הנגע הוא לרפואה, והנה גזרת הכתוב שטומאתן וטהרתן על ידי כהן, ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן, על כי הנגעים באים על לשון הרע, ואהרן היה אוהב ורודף שלום, אך מה טעם שיהיה הטומאה בראיית הכהן, והלא טוב עין הוא יבורך, רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא, כדאיתא מצורע, מוציא רע, פירוש שעל ידי הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ, ובודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו, ושעל ידי זה יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו, ולכן על ידי ראית הכהן נמשכת הטומאה לחוץ… (תזריע תרל"ה)

בענין זכירת מרים, קשה אי לפרוש מלשון הרע מה בוש הכתוב לפרש הזכיר על לשון הרע עצמו, וגם דכתיב אשר עשה ה' אלקיך למרים, וידוע שאין הכתוב מיחס דבר רע חס ושלום לבורא ית', כי מאתו לא תצא אך טוב, אבל נראה שהיא מתנה שנתן הבורא ית' לבני ישראל, אשר אין הרע יכול לדבוק בהם, לכן הרע יוצא לחוץ ובא הצרעת, וזה נתן השי"ת ביציאת מצרים להיות בני ישראל מבוררין לטוב… לכן צריך כל אחד לקבל על עצמו זאת שכל דבר רע שנמצא בו חס ושלום יצא לחוץ על פי משפט הבורא ית' לבני ישראל. (שם תרל"ה)

במדרש נכונו ללצים שפטים וכו', ומקשין הלא מצות הנגעים לישראל ניתנו, אכן המדרש מבאר שזה הוא הסימן שבני ישראל לא יתכנו להם הנגעים, ולכן כשהיה במי מהם נגע, חייבו הכתוב לצאת ממחנה ישראל, וללצים נכונים להם השפטים. והנה הנגע הוא סתימת האור, כדמתרגמינן סגירו, שאין הפנימיות יכולה להתגלות ולהאיר, וזה הוא הנגע בעור הבשר שהוא המלבוש שבא אחר חטא האדם, ולכן בקבלת התורה היו בני ישראל בלי נגעים, שהיה מתוקן גם המלבוש, כדכתיב וכבסו בגדיהם, שרומז להגוף שהוא מלבוש הנפש,ואחר החטא חזרו הנגעים, ולכן דורש במדרש שאת ספחת וכו' על הד' מלכיות, כי כל זה בעבור שנמצאים הרשעים בעולם אין האור מאיר רק בהסתר… (שם תרמ"ה)

במדרש נכונו ללצים שפטים וכו', משל למטרונה וכו' הנגעים לאומות העולם. וצריך ביאור, עוד במדרש שאת ספחת בהרת צרעת הם הד' מלכיות. והענין הוא, דכתיב השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו', היינו שהנגעים הם שמירה אל הפנימיות שלא יתערב בו פסולת, וכמו בכלל ישראל כשהם נבדלין מן העכו"ם מתגלה בהם הקדושה, וכשנתפזרו בגלות הקדושה אינה יכולה להתגלות, ולכן אמרו חז"ל קשין גרים לישראל כספחת, שעל ידי הגרים מתמעטת התגלות הקדושה, כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, וכמו כן בפרט האדם כשנתערב בו איזה פסולת מסתלקת רוח הקדושה, ונעשה נגע וסגירו שלא יתגלה הקדושה שבו למקום שאין צריך, והוא שמירת הקדושה, לכן כתיב השמר וגו' לשמור, שהיא שמירת האדם. ונמצא כי הנגעים הם רק בעבור הרשעים שלא יהנו מאותו אור השורה בישראל שלא יתפשט לחוץ, והשמירה על ידי הנגע, וכן אמרו שהנגעים באין על הנכנס בתחום שאינו שלו, מעוזיהו שנכנס להשתמש בכהונה, והכל ענין א', וכשיתבטלו כל הד' מלכיות ונשגב ה' לבדו, לא יצטרכו עוד לנגעים, ויתגלה הקדושה בשלמות, כמו שכתוב ולא יכנף עוד מוריך. (שם תרנ"א)

במדרש זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו', בורא ניב שפתים וכו'. כי הנגע הוא בעור הבשר כמו שכתוב אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיינו כי נמצא דברי תורה בכל נפש ישראל, רק על ידי העונות והוצאות לשון הרע מפיו נסגר הפנימיות ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל דברי תורה, כמו שנאמר נאלמתי דומיה, וכשזוכה על ידי תשובה שנברא לו ניב שפתים, זאת היא רפואת הצרעת, לכן המצוה צפרים המצפצפים, כמו שכתב רש"י ז"ל, להראות שצריך למצא לו כלי קול ודיבור מחדש. (מצורע תרמ"ז)

בפסוק שתי צפרים חיות וגו', ברש"י לפי שהנגעים באים על לשון הרע… ולכן הנגעים נמסרו רק לבני ישראל שניתן להם המילה שהוא פתח הגוף כמו שכתוב בזהר הקדש בא, וזה שהוציא אברהם אבינו ע"ה מכח אל הפועל זה הפתח… וזה הפתח כפי שמירת האדם עצמו כך נפתח ולפי החטא נסתם זה הפתח, אבל מי שאינו נימול ואין לו הפתח כלל לא שייך ביה פתיחה וסגירו, ולכן נסמך פרשת נגעים אחר וביום השמיני ימול, ובאמת הכל תלוי בפה, גם ברית המעור תלוי בברית הלשון… (שם תרס"א)

שם משמואל:

אחר זה נצטוה לעשות אות הצרעת, והנה אמרו ז"ל אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו כי עונג הוא התכללות כל החושים בעונג ההוא, ולהיפוך נגע הוא שפלות וכניעת כל הבחינות שבו, ומובן שבפגם התכללות כל החושים ליחוד ה', שזה מביא להתענג על השי"ת, שורה במקומו נגע צרעת. ובאות הזה נוכחו לדעת שלבם בל עמם לצמצם כל חושיהם לה' כענין קריאת שמע שהיה להם מיעקב אבינו ע"ה, ושורה במקום זה כח המצרים האוטמים וסותמים את הלב, וכבמדרש, מה מצורע זה מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, ואחר כך "והנה שבה כבשרו", רומז לסילוק כח הצרעת והחזרת כח הקריאת שמע לצמצם החושים ליחוד ה'… (וארא תרע"ו)

והנה מראות נגעים איתא בכוזרי שהוא מחמת הסתלקות האור האלקי, וכמו בהסתלקות רוח החיים מהאדם ונשאר גוף מת נשתנה מראהו, כמו כן בהסתלקות האור האלקי נראה שינוי מראה, וכן הוא בכתבי האריז"ל שבהסתלקות כח עליון נתהוה הנגע, ולפי דברי המדרש שהם כנגד ד' מלכיות נוכל להסביר ענין טומאת נגעים דשאת וספחת ובהרת הם מתהוים משלושת הכחות הרעים שמג' מלכיות, ובשביל זה נסתלק כח עליון, ובאשר נסתלק הכח העליון שהוא הצלם אלקים שבו כח החיבור ונשאר מקום הנגע כמת, כמו שנאמר (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת, שורה במקומו כח רע שלעומת צלם האלקים והוא המחבר הרע להטוב, והיא כח מלכות הרביעית, וכאשר נתחבר הרע אז הרע יונק מהקדושה, וזוהי הטומאה.

ובזה יובנו דברי המדרש שמונה שאת ספחת ובהרת לג' המלכויות הראשונות, והיה לנגע צרעת למלכות רביעית, שמלכות רביעית אין לה גוון רק במקום הנגע שנתהוה על ידי כחות שלש המלכיות הראשונות שם קונה כח מלכות הרביעית, הוא כח המחבר כנ"ל, ועל כן נאמר בריש הפרשה אדם ולא איש, להורות על כל ענין הפרשה, שאדם הוא כח המחבר דקדושה, ובשביל שזה נסתלק שורה במקומו אדם בליעל.

ומעתה יובנו דברי המדרש רבה הנצבים פתח דברינו, הללו לאומות העולם, על פי פירוש כ"ק אבי אדומו"ר הנ"ל, דכל ענין טומאת הנגעים הוא מחמת כח המחבר כנ"ל, שהרע נתחבר לקדושה ויונק ממנה, ובאמצעות המצורע היה לכח ההוא התחברות ואחיזה בכל הכלל כולו, והעצה היא להרחיק את המצורע חוץ למחנה, שבעוד שיש לכח הרע אחיזה בו יהיה הוא נפרד מכלל ישראל ולא יהיה לרע ההוא שום יניקה מכלל ישראל… (תזריע תרע"א)

והצרוע אשר בו הנגע… נראה דענין הצרעת לפי שמבואר בכתבי האריז"ל הוא סילוק כח הפנימיות, כי כל ישראל הם פנימיים בסוד ישראל עלו במחשבה, וזה קילקל הפנימיות שלו, ועל כן אומות העולם שהם לגמרי חיצוניים לא שייך אצלם ענין נגעים. ויובן ביותר שהנגעים באים על לשון הרע, שזה היפוך מעלת ישראל שהם פנימיים, וכמו שכתב מהר"ל בהא דראה שיש בהם דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויים להגאל, ועל כן לעומתו שורה בו כח רע פנימי כענין טעם הזוהר הקדש בטומאת מת. וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם בגדי כהונה מחמת שכל דבר פנימי צריך כיסוי, ועל כן זה שנסתלק ממנו כח פנימי של קדושה ושורה בו כח פנימי טמא, הוא להיפוך שבגדים מזיקים לו, שבזה נתחזק הכח הפנימי הרע, ועל כן בגדיו יהיו פרומים, וכן השערות שבראשו שהן המשכה מן הפנימיות שבו שהוא המוח, היא התפשטות כח רע, על היפוך שבנזיר דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ושניהם אסורים בתספורת, זה למעלתו, וכתיב בו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, וזה לחסרונו וגריעותו שלא יתפשט ממנו ולהלאה כח רע זה. וכן על שפם יעטה כמו שכתב האבן עזרא שלא יזיק ברוח פיו, ולדרכנו נאמר שהבל היוצא מפיו הוא פנימיות הגוף, על כן מוטב שיהיה מקור מושחת זה סתום.

ויש עוד לומר דהנה אמרו ז"ל (ערכין ט"ו) שלשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, וכבר אמרנו בשם מהר"ל ששלש עבירות אלו הן קלקול גוף ונפש ושכל, ולשון הרע המגדיל עונות כנגד שלשתן הוא קלקול צלם אלקים כח המחבר כל שלשה אלה יחדיו, ולעומת ארבעה אלה יש במצורע ד' מצוות, בגדיו יהיו פרומים, שבגדים הם מכסין על הגוף, וזה שקלקל מעלת הגוף על כן נתקלקל אצלו כבוד הבגדים. וראשו יהיה פרוע, כי השערות הם התפשטות כח המוח והשכל משכנו במוח, וזה שקלקל כח השכל על כן ראשו פרוע. ועל שפם יעטה, כי ההבל היוצא מהלב הוא כח הנפש שמשכנו בלב, וזה שקלקל מעלת נפשו על כן מזיק ההבל שמהלב, ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא מחמת קלקול כח צלם אלקים המחבר, על כן גם ממנו נפסק החיבור לכלל ישראל… (שם תרע"ג)

במדרש רבה, אדם כי יהיה בעור בשרו, הדא הוא דכתיב נכונו ללצים שפטים וכו'… אמר להם משה אל תתיראו, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, והכל תמהו כי אומות העולם אינם מטמאים בנגעים…

יובן מדברי הכוזרי שהלב בעבור זכוך הרגשתו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו ודוחה אותו מעליו בעוד שתשאר בו יכולת לדחות, אבל זולתו אינו מרגיש בהרגשתו ומתערבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החלאים שהן לאין מרפא. ושם שכדמיון הלב באברים כן ישראל באומות, שמפני זכותם ודקות הרגשתם נדחו מהם חלקי הרע תיכף בהתחלת בואם, ואינו מתקבץ בהם הרע לגרום כליון והשמדה חס ושלום. ובזה יובנו דברי הזוהר הקדש שמה שישראל הן חלושין הוא מפאת שכל פעם הם מדחין מעליהן הפסולת, אבל מחמת זה עצמו הם נקיים וברורים מכל מום, אבל זולתינו אין הפסולת נדחה מהם ונשארים עונותיהם על עצמותם עד שנתקבץ בהם כדי מיתה. ויש עוד להוסיף בטעמו של דבר, כי מה שאחד מדחה את זולתו הוא מחמת היפוך טבעו, אבל אם אין טבעם מהופך יתלכדו יחד ואין זה מדחה את זה, ועל כן ישראל שהם כדמיון הלב שטבעו טוב הוא, הם מדחים מהם את חלקי הרע שהם הפכים להם, אבל זולתינו שהם עצם רע מגפן סדום גפנם על כן אינם מדחין מהם את חלקי הרע הנצמדין להם ונעשים הם והם דבר אחד עד השמדם.

ולפי זה יובן מאמר הבראשית רבה שאין אומות העולם ראויין שיהיה בהם מעלה חטטין, כי ענין הצרעת הוא שהטבע דוחה ממנו את החלקי הרע לחוץ, ועל כן בישראל היא באמת טובה גדולה כמו חולה שמזיע שהמחלה נפרדת מתוכו ויוצאת לחוץ עם הזיעה כידוע ברפואה, כן הצרעת הנראה בחוץ היא סימן שנפרדת מתוך תוכו ויוצאת לחוץ, והוא מתנענע להשיג רפואה בתשובה ותפילה בצירוף יסורי הנגע, כאמרם ז"ל (שבועות ח') מנגעים הוא דאכפר ליה, וזה שאמרו ז"ל (ברכות ה') כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה, אבל אומות העולם שתוכם רע והנצמד להם אינו נפרד מתוכיותם, אין ראויין שיהיה בהם מעלה חטטין כמו חולה שהמחלה איננה נפרדת ממנו, שאין נראה בו סימני זיעה, ועל כן אף שהם בועלי נדות אין ראויה להם הצרעת, כי מה שבישראל נעשה מחמת זה צרעת הוא מחמת שהעצם הוא טוב ומדחה ממנו את חלקי הרע שנתהוו בהם על ידי טומאת הנדה, אבל הם אין טבעם מדחה זה, ומכל מקום כדי שלא יהיו מונין את ישראל לומר אומה של מצורעין אתם, יש בהם מעלה חטטין, והיינו שהצרעת איננה נפרדת מתוכיותם אלא נראית בחוץ ובפנים.

ולפי האמור יובן דברי המדרש אל תתייראו, אלו לאומות העולם, היינו שישראל היו חושבין את הנגעים למגלבין להכות בהם את הנשפט, זהו לאומות העולם, שאצלם הנגעים הם מגלבין לבד ולא לתועלת, אלא משום חרפת נבל אל תשימני, כי הרע איננו נפרד מהם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח… שעל ידי הנגעים הוא מתנענע אל הרפואה כנ"ל, ותכלית הנגעים המכוונת שיתרפא וישוב לתורתו. (שם תרע"ד)

והנה ג' מיני נגעים הם, נגעי גופו, נגעי בגדים ונגעי בתים. ויש לומר שהם מקבילים לעומת ג' המצות הנ"ל, תפילין ציצית ומזוזה. לעומת שזכו למצות תפילין שבגופו, עכשיו שלא זכה נלקה בנגעי גופו. ולעומת ציצית שבבגדו עכשיו נלקה בנגעי בגדים, ולעומת מזוזה שבביתו נלקה בנגעי ביתו. ויש לומר שגם בנגעי גופו לבד שהם לעומת תפילין יש שלשה מינים בדינים חלוקים לעומת שלשה דברים שבתפילין, של יד, ושל ראש, וקשר של תפילין מאחוריו, שמבואר בכתבי האר"י ז"ל שנחשבין לשלשה ענינים, ולעומתם נגעי עור בשר, שחין ומכוה, ונתקין.

וכן יש לומר שלעומת אלה חייבו הכתוב בפריעה ופרימה, ועל שפם יעטה, פריעה היינו גידול שער הראש לעומת תפילין, פרימה שבבגדו לעומת ציצית, על שפם יעטה שהוא לסתום בעד ההבל היוצא מפתחי פיו שלא יזיק בהבלו את אחרים, לעומת מזוזה שעל פתחי ביתו לשמירת ביתו מן המזיקין, כל ג' אלה מקבילים לעומת שמשך עליו כחות החיצוניים של ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, אך באשר לשון הרע מגדיל עונות עוד יותר, שהרי נאמר בו גדולות, לשון רבים, היינו קיבוץ כחות רעים, ועל כן ברית כרותה לשפתים להבדיל בין איש לרעהו, כשזה קם זה נופל, היינו שמחמת קיבוץ כחות רעים נעשה פירוד בין הדבקים, על כן ענשו נמי להבדל ובדד ישב.

ונראה לומר דכן טהרתו על סדר זה, תחילה טהרת צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ואחר כך שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם. ויש לומר דטהרת הצפרין היא לסלק ממנו הכח של קבוץ הכחות הרעים כנ"ל, ומה שבכתוב העונשין היה האחרון, בכתוב הרפואה הוא הראשון, כי מה שאדם פושט אחרון לובש ראשון, ובטהרת הצפרים והטבילה שוב מותר ליכנס למחנה, אך בשמיני מביא את ג' הקרבנות, זהו לכפר על שלשה הכחות הרעים שהם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, וכבר אמרנו שעולה בזכותו של יצחק עולה תמימה, ומכפרת חטא המחשבה שעיקרה בע"ז, שבשאר עבירות אין מענישין על המחשבה חוץ מע"ז, חטאת בזכותו של אברהם אבינו ע"ה והיא כפרה על חטא גילוי עריות, שעיקר המעשה ואפילו מתעסק חייב, ואברהם אבינו ע"ה אפילו בדידיה לא הוה מסתכל. אשם יש בו מתן דמים כעולה ואימורים כחטאת, והוא כלול משניהם, לעומת יעקב שכלול מאברהם ויצחק, ולא ראה קרי מימיו שהוא חטא שפיכות דמים, על כן מכפר על שפיכות דמים.

והנה אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, ואם כן שבת שלעונג ניתן הוא היפוך ענין הנגעים… (שם וראה שם עוד)

והנה ענין הצרעת איתא בכוזרי שבהיות ישראל ברום המעלה היה ענין אלקי שוכן בישראל בגופם ומלבושיהם ובבתיהם כמו נשמה בגוף וכמו שבהסתלקות הנשמה מגוף האדם משתנה צורתו, כן בהסתלקות ענין האלקי היה נראה שינוי צורה הן בגוף הן במלבוש והן בבתים, וזהו מראה הנגע. וטומאת צרעת היא כטעם טומאת המת, והיינו כטעם הזוהר הקדש בטומאת מת, במקום הנשמה הקדושה שנשאר ריקם מתאחזין בו כחות הטומאה, כן היא טומאת צרעת, שבמקום ענין אלקי שנסתלק מתדבקים כחות הטומאה, ואף שעדיין בו נשמת חיים, למה לא תעכב בעד כחות הטומאה כמו מוצאי שבת קדש כנ"ל, צריך לומר משום דהנגעים באים מחמת החטא של לשון הרע, והחטא עצמו מושך את כחות הטומאה, כמו מחמת פגם ברית כנ"ל, כי ברית המעור וברית הלשון מכוונים. וגם בחטא אדם הראשון שנצמח מפאת לשון הרע של הנחש נתהוה ממנו באדם הראשון גם כן פגם הלשון, על כן אמר אכלתי ואוכל עוד, ועל כן כל לשון הרע שבעולם נמשך מפגם הלשון של אדם הראשון, כמו שעוון של התולדות נמשך מפגם ברית של אדם הראשון. ומעתה מובנת שייכות טומאת צרעת לטומאת לידה שהן בתכסיס אחד… (שם תרע"ה)

והנה בענין נגעים שבאים למרק החטא, כאמרם ז"ל בשבועות ח'… ויש לומר דשאת ובהרת מקבילים לעומת גיהנם של אש וגיהנם של שלג, דשאת הוא לשון שריפה, כמו שכתוב (שמ"ב ה') "וישאם דוד ואנשיו", ואין שאת אלא גבוה, כי כך טבע האש לעלות למעלה, והוא מקביל לעומת גיהנם של אש, וממרק פגם הלב, דהיינו חטא התאוה. ובהרת עזה כשלג מקבילה לעומת גיהנם של שלג, וממרקת פגם המוח, החטא לילך אחד דעתו ולא להיות בטל לדעת התורה, ועל כן בתורה שבעל פה שבאה להגיד הלכותיהם התחיל מבהרת שהיא עזה ביותר, באשר בא לומר שניה לה לכל אחת תולדה אחר האב… אבל בתורה שבכתב בא להעיר על המירוק וכנ"ל התחיל בשאת ומסיים בבהרת, כמו סדר גיהנם של אש קודם, ומשלימין את נפשותיהם בגיהנם של שלג.

ולפי האמור יש לפרש נמי הענין ספחת שמרבה טפלה לזו וטפלה לזו, כמו שהגדנו במקום אחר שפגם ברית כולל שתיהן, שהוא חטא התאוה אש יצר הרע, ונמשך ממוח, ואין קישוי אלא לדעת, על כן המירוק שעל ידי הנגע נכללו שתיהן בתיבה אחת להורות על ענינו. (שם)

נראה לפרש, אף דבשאר מקומות אין ארור משמע צרעת, יש לומר דהנה צרעת מתרגם סגירו, והיינו שסגור בפני האור האלקי שאיננו מאיר בו, והוא סילוק החיות כדאיתא בספרים הקדושים, ועל כן הנחש שנדחה לגמרי כמו שדרשו עליו (ב"ר כ') "איש חמס רע יצודנו למדחפות", ועל כן מאכלו עפר שאין בו שום חלק מחלקי הזן, כי כל חלקי הזן יש להם חיבור למעלה, ואפילו מאכל כל בעלי חיים נמי יש להם חיבור בצד מה, אבל זה נדחה משום חיבור, וזה נכלל במלת ארור שנאמר לו, על כן דרשו ביה נמי צרעת שהוא סילוק החיות כנ"ל.

ויש לומר שכל מה שנמצאת צרעת בעולם משורש נחש הקדמוני מוצאה, דארסו של הנחש נשתאב בכל התולדות, והיינו כמו שצורת הנחש שהוא נפרד כנ"ל, כן הביא טבע זה בכל הנבראים להיות יש נפרד… (שם תרע"ז)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.