נדוי

(ראה גם: חרם)

זהר:

מכאן מתפשטים ויוצאים ב' רוחות, אף וחמה, ואלו נתמנו על כל אלו ששומעים נזיפה ממי שעוסק בתורה, (דהיינו שהעוסק בתורה גוער בהם על שאינם הולכים בדרך הישר), והם בוטחים בו, (בטובו), ואינם דואגים מזה, וכן על כל אלו הצוחקים ולועגים מדברי תורה או מדברי רבנן. (פקודי תתעג)

…אמר לאמו איני רוצה לקרב אליהם, כי יום זה לא קרו קריאת שמע, וכך למדו לי, שכל מי שאינו קורא קריאת שמע בזמנה הוא בנדוי כל אותו היום. (בלק כט)

תלמוד בבלי:

ואמר רבי יהושע בן לוי, בכ"ד מקומות בית דין מנדים על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו, אמר ליה רבי אלעזר היכא, אמר ליה לכי תשכח, נפק דק ואשכח תלת, המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה. המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים מאי היא, דתנן הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת, וחכמים אומרים משקין, ואמרו לו מעשה בכרכמית שפחה המשוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, ואמר להם דוגמא השקוה, (על שהיו דומים לה, שהיו מבני סנחריב), ונדוהו ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו. והמזלזל בנטילת ידים מאי היא, דתנן אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלה על כל אדם בישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל, אלא את מי נדו, את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים, וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו בית דין סוקלין את ארונו. המגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא, דתנן שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר, ישמח אביך ותגל יולדתך.

ותו ליכא, והא איכא דתני רב יוסף, תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלח ליה שמעון בן שטח, אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. במשנתינו קאמרינן, והא ברייתא היא. ובמתניתין ליכא, והא איכא הא דתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים, וזהו תנורו של עכנאי, מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה וטמאוהו. ותניא אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו, אפילו הכי נדוי במתניתין לא תנן. (ברכות יט א)

…וכן אמרו לנו, לכו ואמרו לו בשמינו אם שומע מוטב, ואם לאו יהא בנידוי… (שם סג א)

ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כרבי שמעון, שמתיה רב המנונא, והא כרבי שמעון סבירא לן, באתריה דרב הוה, לא איבעי ליה למיעבד הכי. (שבת יט ב)

…אמר להו אביי דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא, דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש, אמרו ליה אין רבי, דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא, (שיהיו ממעטים בשמחה באותה שנה), ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית. (שם קי א)

…והיה הדבר קשה לחכמים היאך מניחין דברי חכמים ועושין כרבי אליעזר, חדא דרבי אליעזר שמותי הוא… (שם קל ב)

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר, כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. (עירובין יח ב)

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר לחמריה בצינתא בשבתא, (בדקל, ואין משתמשין באילן בשבת), רמא ביה קלא ולא אשגח, אמר ליה ליהוי האי גברא בשמתא… (שם סג א)

…כי אתא רב דימי אמר, עטופה כאבל,ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין, מאי מנודה מכל אדם, אילימא משם דאסיר לה ייחוד, איהו נמי אסיר ליה ייחוד, אלא דאסירא לבי תרי. (שם ק ב)

רב נתן בר אסיא אזל מבי רב לפומבדיתא ביום שני של עצרת, שמתיה רב יוסף, אמר ליה אביי ולנגדיה מר נגידי, אמר ליה עדיפא עבדי ליה, דבמערבא מימנו אנגידא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא. איכא דאמרי נגדיה רב יוסף, אמר ליה אביי נשמתיה מר, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על שני ימים טובים של גליות… (פסחים נב א)

שבע מנודין לשמים, אלו הן, יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה. (שם קיג ב)

מנודה מהו שינהוג נידוי ברגל, אמר רב יוסף תא שמע, דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות, ואי לא ציית דינא משמתינן ליה, ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל, משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי ליה, השתא משמתינן ליה אנן, אמר ליה אביי ודילמא לעיוני בדיניה… אמר אביי תא שמע, ומנודה שהתירו לו חכמים, אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים, שהתירו לו חכמים קתני, דאזל ופייסיה לבעל דיניה, ואתי קמי דרבנן ושרו ליה…

מנודין ומצורעין מה הן בתספורת, תא שמע, מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. מנודה שמת בית דין סוקלין את ארונו, רבי יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן, אלא בית דין שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו בית דין סוקלין את ארונו… מנודה מהו בעטיפת הראש, אמר רב יוסף תא שמע, והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלים עד שירחמו עליהם מן השמים, אמר ליה אביי, דלמא מנודה לשמים שאני דחמיר…

מנודה מהו בתפילין, תיקו… מנודה מהו בשאילת שלום, אמר רבי יוסף תא שמע, ובשאילת שלום שבין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום, אמר ליה אביי דלמא מנודה לשמים שאני, דחמיר… מנודה מהו בדברי תורה, אמר רב יוסף תא שמע, מנודה שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין לו. מוחרם לא שונה ולא שונין לו, לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיק את למודו, ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו…

מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת, תא שמע, מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס, שמע מינה… מנודה מהו בקריעה, תיקו… מנודה ומצורע מה הן בכפיית המטה, תיקו… מנודה מהו בעשיית מלאכה, אמר רב יוסף תא שמע, כשאמרו אסור בעשיית מלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולהו, לא, אשארא. תא שמע, מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו, שמע מינה…

מנודה מהו ברחיצה… תיקו. מנודה מהו בנעילת הסנדל… מנודה מהו בתשמיש המטה, אמר רב יוסף תא שמע כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושימשו מטותיהן, אמר ליה אביי, ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל, קיל והא אמרת חמיר, ספוקי מספקא ליה, זיל הכא קמדחי ליה, וזיל הכא קמדחי ליה… מנודה מהו שישלח קרבנותיו… (מועד קטן יד ב)

…ומנלן דשמתינן, דכתיב אורו מרוז, דהכי סברא דגברא רבה, דכתיב אמר מלאך ה'. ומנלן דמחרמינן, דכתיב אורו ארור, דאכיל ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דידיה, דכתיב יושביה, ומנלן דפרטינן חטאיה בציבורא, דכתיב כי לא באו לעזרת ה', ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז… אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר, ושונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ששים. אמר ליה רב הונא בר חיננא הכי אמר רב חסדא מתרין ביה שני וחמישי ושני, הני מילי לממונא, אבל לאפקירותא לאלתר. ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה, אימנו עליה אביי ורבה ושמתוהו, לסוף אזל פייסיה לבעל דיניה, אמר אביי היכי ליעביד, לישרי ליה, לא חל שמתא עליה תלתין יומין, לא לישרי ליה קא בעו רבנן למיעל, אמר ליה לרב אידי בר אבין מידי שמיע לך בהא, אמר ליה הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל טוט אסר וטוט שרי, אמר ליה הני מילי לממונא, אבל לאפקירותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, אלמא קסבר אביי הני בי תלתא דשמיתו לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה, דאיבעיא להו הני בי תלתא דשמיתו מהו למיתי תלתא אחריני ושרו ליה, תא שמע, מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד מן התלמידים שנידה ומת, חלקו אינו מופר, שמע מינה תלת, שמע מינה תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי, ושמע מינה כל אחד ואחד מיפר חלקו, ושמע מינה הני בי תלתא דשמיתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה…

תנו רבנן, אין נידוי פחות מל' יום, ואין נזיפה פחות מז' ימים, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. אמר רב חסדא נידוי שלנו כנזיפה שלהן. ונזיפה דידהו שבעה ותו לא, והא רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי, קשיא להו שמעתא, אמר ליה רבי שמעון לבר קפרא דבר זה צריך רבי, אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ומה רבי אומר בדבר זה, (אין רבי בעולם היודע דבר זה), אזל אמר ליה לאבוה, איקפד, אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה, אמר ליה בר קפרא איני מכירך מעולם, ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין. שוב פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש, חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר רב חנה, שמע רבי איקפד, אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה עייא (כך כינהו, לשון גנאי), מי קורא לך בחוץ, ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין, ביום תלתין שלח ליה תא, הדר שלח ליה דלא ליתי, מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, מעיקרא סבר מקצת היום ככולו, ולבסוף סבר לא אמרינן מקצת היום ככולו, לסוף אתא, אמר ליה אמאי אתית, אמר ליה דשלח לי מר דליתי, והא שלחי לך דלא תיתי, אמר ליה זה ראיתי וזה לא ראיתי, קרי עליה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. מאי טעמא עבד הכי, אמר ליה דכתיב חכמות בחוץ תרונה… אלמא נזיפה דידהו תלתין יומין, נזיפת נשיא שאני.

ונזיפה דידן כמה הוי, חד יומא, כי הא דשמואל ומר עוקבא כי הוו יתבי גרס שמעתא, הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחוק ד' אמות, וכי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא בריחוק ד' אמות, והוו חייקי ליה דוכתא למר עוקבא בציפתא ויתיב עילויה כי היכי דלישתמען מיליה, כל יומא הוה מלוי ליה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה, יומא חד איטריד בדיניה, הוה אזיל שמואל בתריה, כי מטא לביתיה אמר ליה לא נגה לך, לישרי לי מר בתיגריה (תן לי רשות לחזור), ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא. ההיא איתתא דהוות יתבה בשבילא הוות פשטה כרעה וקא מניפה חושלאי, והוה חליף ואיזל צורבא מרבנן ולא איכנעה מקמיה, אמר כמה חציפא ההיא איתתא, אתאי לקמיה דרב נחמן, אמר ליה מי שמעת שמתא מפומיה, אמרה ליה לא, אמר לה זילי נהוגי נזיפותא חד יומא בנפשך…

אמר רב תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי ואמרי לה אמר רבי תנחום אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא לחודיה, תלמיד שנידה לכבודו נדויו נידוי, דתניא מנודה לרב מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא מנודה, למאי, אי במילי דשמיא, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', אלא לאו לכבוד עצמו… ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה (יוצאין עליו שמועות רעות), אמר רב יהודה היכי ליעביד, לשמתיה צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה, קא מיתחיל שמא דשמיא, אמר ליה לרבה בר בר חנה מידי שמיע לך בהא, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו, שמתיה רב יהודה, לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה, ואתא איהו נמי בהדייהו, כד חזייה רב יהודה חייך, אמר ליה לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי, אמר ליה לאו בדידך מחייכנא, אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי, דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה. נח נפשיה דרב יהודה, אתא לבי מדרשא, אמר להו שרו לי, אמרו ליה רבנן גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיא דלישרי לך, אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה שרי ליה, עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה, עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר, ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה. אמר רבי זירא מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמי שני לא אתא, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה, לא שרא ליה. נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב…

שפחה דבי רבי מאי היא, דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול… ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא, אמר ליה אדרבה, ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך. אתא לבי מדרשא אמרו ליה, שלו נידוי שלך אינו נדוי, ומאי תקנתיה, זיל לגביה דלישרי לך, לא ידעא ליה, אמרו ליה זיל לגבי נשיאה דלישרי לך, דתניא נידוהו ואינו יודע מי נידהו, ילך אצל נשיא ויתיר לו נידויו.

אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומר לו הכבד ושב בביתך, חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם, ופליגא דריש לקיש, דאמר ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה. מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא, ברישא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה, כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה, והדר שרי ליה לדידיה. אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם, אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד, כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא. מאי שמתא, אמר רב שם מיתה, ושמואל אמר שממה יהיה, ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא. ופליגא דריש לקיש, דאמר ריש לקיש כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים, כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים, כשהיא נכנסת דכתיב והיתה העיר חרם, חרם בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו, כשהיא יוצאת דכתיב ברוגז רחם תזכור, רחם בגימטריא הכי הוו.

אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבא (זנב הכלב), ואיהי דידה עבדה, דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני (נעלי) דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו, ושמתו ליה, איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה. ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן, אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה זיל שמתיה, אמר ליה מסתפינא מיניה, אמר ליה שקילי פתיחא עליה, כל שכן דמסתפינא (מפחד) מיניה, אמר ליה שקליה אחתיה בכדא ואחתיה בי קברי, וקרי ביה אלפא שפורי באלפא יומין, (תקע בתוך כד ולא ישמעו), אזיל עביד הכי, פקע כדא ומית אלמא. מאי שפורי, שנפרעין ממנו, מאי תברא, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה תברי בתי רמי, דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. (שם טז א והלאה)

…אזל רב ששת לקמיה דרב ענן, אמר ליה מר רבה, ורב הונא רביה דרבה, ושמותי שמית מאן דלא אמר ליה, ואי לאו דשמית לא הוה אמינא, ענן ענן ממקרקעי או ממטלטליה (תהיה בשמתא אם לא תאמר לו בלשון הזה)… (כתובות סט א)

מנודה אני לך, רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר, אמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה (אם עבר), דאם כן ניתני רבי עקיבא מחמיר, אמר רב פפא בנדינא מינך דכולא עלמא לא פליגי דאסור, משמתנא מינך לכולי עלמא שרי, במאי פליגי, במנודה אני לך, דרבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא. ופליגא דרב חסדא, דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה לית דחש לה להא דרבי עקיבא, קסבר במשמתנא פליגי.

אמר רבי אילא אמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו, אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה, ועניות במיתה, שנאמר כי מתו כל האנשים, ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרה לה לאלתר באפה, שמע מינה תלת, שמע מינה השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו, ושמע מינה נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, ושמע מינה אין בין נידוי להפרה ולא כלום. אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, פשיטא, מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, קא משמע לן… נדרים ז א)

אמר רב יוסף נידוהו בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו, והוא דתנו הלכתא, אבל מתנו ולא תנו לא, ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו, ואי ליכא לייזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא. אמר ליה רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה, אמר ליה לשמותיה שויוה שליח, למישרי ליה לא שויוה שליח. אמר ליה רב אחא לרב אשי שמתיה ושרו ליה בחלמיה מאי, אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. (שם ח א)

…אמר לה לבזוייה (דשמואל) קאתית, תיהוי ההיא אתתא בשמתא, פקעה ומתה. (שם נ ב)

אמר רבא בשמתא דאית ביה (גסות רוח), ובשמתא דלית ביה. (סוטה ה א)

דרב מנגיד… ועל דחלה שמתא עילויה תלתין יומין. (קידושין יב ב)

אמר רב יהודה אמר רב דאמר ליה השבע לי שאין עבדי אתה, ההוא שמותי משמתינן ליה, דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי. (שם כח א)

רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי, אמר ליה ניתי מר נשמתיה, אמר ליה לא חווריתו (אין הלכות כלאים מחוורים לכם). ותו חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני, אמר ליה ניתי מר נשמתיה, אמר ליה לא צהריתו, לא קיימא לן כרבי יאשיה… (שם לט א)

בירתא דסטיא איכא בבבל, היום סרו מאחרי המקום, דאקפי פירא בכוורי (הציפו הביבר דגים) וצדו ביה בשבתא, ושמתינהו רבי אחי ברבי יאשיה, ואישתמוד. (שם עב א)

…ואי לא אזיל (לארץ ישראל לדינא) משמתינן ליה, ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא. (בבא קמא טו ב)

האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה, משמתינן ליה, מאי טעמא, דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא. (שם קיג ב)

…אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו, ואמרו מי ילך ויודיעו, אמר להם רבי עקיבא אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו, מה עשה רבי עקיבא, לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ד' אמות, אמר לו רבי אליעזר, עקיבא מה יום מיומים, אמר לו רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך, אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע, זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים ושליש בשעורים, ויש אומרים אף בצק שבידי אשה תפח… (בבא מציעא נט ב)

…וכזאת וכזאת עשיתי, אמר רב אסי אמר רבי חנינא מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים, שנים בימי משה, ואחד בימי יהושע… (סנהדרין מג ב)

אמר רב יהודה אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה, מנלן, מיהודה, דכתיב אם לא הביאותיו אליך וגו'. (מכות יא ב, וראה שם עוד)

תנא, ארור בו נידוי, בו קללה, בו שבועה. בו נידוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה, ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז… (שבועות לו א)

…אמרו ליה תלמידא דיהודה רמאה את, אמר להו ידעתיהו ליה, יהא רעוא דליהון הנהו אינשי בשמתיה, אזלו עבדו גניבתא עשרין ותרתין שנין ולא אצלחו, כיון דחזו אתו כולהו תבעו שמתייהו, והוה בהו חד גירדנא (אורג) דלא אתא לשרויה שמתיה, אכליה אריא. (ע"ז כו א)

בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין, אמר ליה או קום גלי, או קבל עלך שמתא (דאחוך חייכת בי), אדהכי אתא ההוא גברא אמר ליה איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן… (מנחות לז א)

אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דאלקי ישראל, אמר רבה בר רב שילא הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרים ותרתין שנין, למאי הלכתא, אילימא דתו לא משמתינן להו… (חולין קלב ב)

כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל, (מה לך מקיף לשמאל)… שאני מנודה, השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר, אמר לו רבי יוסי עשיתן כאילו עברו עליו את הדין, אלא השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך. (מדות לד ב)

תלמוד ירושלמי:

שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו צריך אתה לנדוי… שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו, לא מצאתה מביא את הרבים לידי חלול השם, שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי. תמן תנינן שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מביא מבול לעולם, לא נמצאת מעכב רבים מלעשות מצוה, וכל המעכב רבים מלעשות מצוה צריך נידוי… (תענית טז ב)

…שאין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה פחותה משבעה ימים, אין נידוי פחות משלשים יום, עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם, ואין נזיפה פחותה משבעת ימים, הלא תכלם שבעת ימים… בקשו לנדות את רבי מאיר (על שחלק על החכמים), אמר להן איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין, ועל מה מנדין, ועל כמה דברים מנדין. ביקשו לנדות את רבי ליעזר, אמרין מאן אזל מודע ליה, אמר רבי עקיבה אנא אזל מודע ליה, אתא לגביה אמר ליה רבי חביריך מנדין לך, נסתיה נפק ליה לברא, אמר חרוביתא חרוביתא אין הלכה כדבריהם איתעוקרין, ולא איתעקרא, אין הלכה כדברי איתעוקרין, ואיתעקרת…. חד זמן הוה עבר בשוקא וחמת הדא איתא סתותא דביתא, וטלקת ונפלת גו רישיה, (אשה זרקה האשפה על ראשו), אמר, דומה שהיום חביריי מקרבין אותי, דכתיב מאשפות ירים אביון. רבי יהושע בן לוי שלח בתר חד בר נש תלתה זימני ולא אתא, שלח אמר ליה, אילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוינא מחרם לההוא גוברא, שעל עשרים וארבעה דברים מנדין, וזה אחד מהן, וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה… תני אמר רבי יוסי תודוס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלחו חכמים ואמרו לו, אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך, ומהו תודוס, אמר רבי חנניה דהוה משלח פרנסתהון דרבנן, לא נמצאתה מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ, שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי…

…הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי. ביומוי דרבי זעירא הוון מרחקין ומקרבין, אמר לון רבי לא השתא מרחקין והשתא מקרבין (מיד, והא קיימא לן דאין נידוי פחות מל' יום), אמר רבי יוסה חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו.

המנודה לרב מנודה לתלמיד, המנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, המנודה לאב בית דין מנודה לחכם, המנודה לחכם אינו מנודה לאב בית דין, המנודה לנשיא מנודה לכל אדם, עד כדון חכם שנידה ואפילו חבר שנידה, נישמעינה מן הדא, חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי כנושא (שפחתו של בר פטא היתה עוברת ליד בית הכנסת, וראתה מקרי דרדקי, שהיה מכה לתינוק יותר מדאי), חמת חד ספר מיחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה, אמרה ליה יהוי ההוא גוברא מחרם. אתא שאל לרבי אחא, אמר ליה צריך את חשש על נפשך, הדא אמרה, העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי.

רבי שמעון בן לקיש הוה מעייני תינין (שומר תאנים) בברברית, אותון לסטיא וגנבון מינהון בליליא ובסופא ארגש בהון, אמר לון ליהוון אילין עמא מחרמין, אמרון ליה יהא ההוא גוברא מחרם, חש על נפשיה, אמר ממון אינון חייבין לי, דילמא נפשן, נפק פרי בתריהון, אמר לון שורון לי, אמרין ליה שרי לן ונן שריי לך, הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו, נידויו נידוי. מי מתיר, לא כן תני, מת אחד ממנדיו אין מתירין לו, אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בשאין שם נשיא, אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר… ביומוי דרבי ירמיה אתת עקא על טיברייאי, שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בי רבי בון, שלח אמר ליה אדיין לא שב ירמיה מרעתו (לתבע ממון מן החכמים), ובקש לנדותו, והוה רבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא יתיב תמן, אמר ליה שמעתי שאין מנדין זקן אלא עם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אמר ליה דכנה השקוה, (עקביא לא אמר אלא דוגמא השקוה ונידו אותו), וכירבעם בן נבט וחביריו עשה, ונדון אילין על אילין (נדו אחד את חבירו), וצרכון משתרייא אילין מן אילין. (מועד קטן י א והלאה)

מדרש רבה:

דבר אחר אמר רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן, נתנדה משה ונזעף, ואין רד אלא נדוי, ומהיכן אתה למד, בשעה שאחיו של יוסף מכרוהו, והלכו לנחם אביהם ולא נתנחם, אמרו כל הדברים הללו עשה לנו יהודה, שאילולא בקש לא מכרנו אותו… ועמדו ונדוהו, שנאמר (בראשית ל"ח) ויהי בעת ההיא וירד יהודה, לא היה לו לומר אלא וילך יהודה, שהיה לו ירידה מצד אחיו. (שמות מב ב)

מדרש תנחומא:

בשעה שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם יהושע והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה (יהושע ו'), ואין את מוצא שנצטוו על כך, אלא יהושע מעצמו אמר, ומנין שהסכים הקב"ה עמהן, שכך כתיב חטא ישראל וגו'. (ויחי ח)

…למדך שהודה עכן כי בשבת גנב, והוציא מיריחו והטמין בתוך אהלו, ונסקל על חלול שבת ונשרף על שמעל בחרם… (מסעי ה)

פרקי דרבי אליעזר:

אמרו בניו של הורקנוס לאביהן, עלה לך לירושלים ונדה את בנך אליעזר מנכסיך, ועלה לירושלים לנדותו… אמר לו בני, לא על כן באתי לנדותך מנכסי, ועתה שבאתי לראותך וראיתי כל השבח הזה, הרי אחיך מנודים מהם, והם נתונים לך במתנה… (פרק ב)

…והנכנס בשער אבלים ולא היה שפמו מכוסה, אז היו יודעין שהוא מנודה, והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך ויתן בלבך שתשמע לחביריך ויקרבוך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים… (פרק יז)

…אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו, עד שיהיה ברשות כולנו וכו'… תדע לך איך כח החרם היה גדול, בא וראה מיהושע בן נון שהחרים את יריחו היא וכל אשר בה, ושרף באש… (פרק לח, וראה שם עוד)

מסכת שמחות:

אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך, מותרין בנעילת הסנדל, וכין שהגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. מנודה שמת הרי זה טעון סקילה, לא שהעמידו עליו גל אבנים גדול כעכן, אלא שליח בית דין נוטל את האבן ונותנה על ארונו, לקיים בו מצות סקילה. מנודה לא קורא ולא קורין עמו, לא שונה ולא שונין עמו, אבל קורא הוא ושונה לעצמו בשביל שלא ישכח את למודו. שוכרין אותו ומשתכרין לו, לא בשביל הנאת עצמו, אלא כדי שינעול הדלת לפניו. מנודה לעיר לא מנודה לעיר אחרת, מנודה לתלמידים לא מנודה לחכמים… (פרק ה י והלאה)

מסכת כלה:

…אמר לו, רבי חכם גדול אתה ודרך ארץ בך, בני אדם הנכנסים אצלי גוזרני עליהם שיאכלו ושישתו והם נודרים בתורה ומנדים אותי, ואני שמעתי מהחכמים כל הנודר ומנדה חייב מלקות… (פרק ט)

תנא דבי אליהו רבא:

…מכאן אמרו כל המנודה יום אחד מלמטה אף על פי שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שלשה ימים, וכל המנודה מלמטה שלשה ימים, אף על פי שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שבעה ימים, וכל המנודה מלמטה שבעה ימים, אף על פי שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שלשים יום, וכל המנודה מלמטה שלשים יום, אף על פי שהתירו לו אין היתר מלמעלה לעולם ולעולמי עולמים, לכך נאמר ויתאבלו העם מאד. (פרק כט)

ילקוט שמעוני:

רבי מנחמא בשם רבי שמואל בר נחמני בר רבי יצחק, יש נבחר ונדחה ונתקרב, ויש נבחר ונדחה ולא נתקרב… דוד נבחר, ויבחר בדוד עבדו, ונדחה, ויצא המלך ברגליו וכל ביתו ויעמדו בית המרחק, רבי יהושע בן לוי אומר שנדוהו וקבל עליו את הנדוי… אמר רבי יודן עירא היאירי היה רבו וקרבו, הוא שדוד אמר ישובו לי יראיך וגו'. (שמואל א פרק ב, צה)

…ועלה עזרא מבבל וזרובבל בן שאלתיאל, ובאו עליהם השומרונים ק"פ אלף… ואז נדו את הכותיים ושלא יגייר אדם מהם… מה עשו עזרא וזרובבל ויהושע בן יהוצדק, קבצו את כל הקהל אל היכל ה', והביאו שלש מאות כהנים, ושלש מאות תינוקות, ושלש מאות ספרי תורות בידם, ושלש מאות כהנים ושופרות בידם, והיו תוקעין והלוים משוררין ומזמרין, ונדו את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות, ובחרם בית דין התחתון ובחרם בית דין העליון, שלא יאכל אדם פת כותי… (מלכים ב פרק יז, רלד)

משנה תורה:

אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נידוי, ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם, והמבזה את החכם בדברים, אפילו לאחר מיתה, מנדין אותו בית דין, והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה, אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה שנדוהו בשבילו, ולכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואין צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה את החכם, ואם מת החכם באין שלשה ומתירין לו, ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו.

הרב שנידה לכבודו, כל תלמידיו חייבין לנהוג נידוי במנודה, אבל תלמיד שנדה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי, וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו.

במה דברים אמורים במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים, אבל מי שנדוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו.

על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה, ואלו הן, א' המבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו, ב' המבזה לשליח בית דין, ג' הקורא לחבירו עבד, ד' מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא, ה' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה. ו' מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו. ח' המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העובד כוכבים לישראל חבירו בעל המצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים, והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל יום טוב שני של גליות, אף על פי שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות. י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי, י"ד המביא את הרבים לידי חלול השם. ט"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י"ז המכשיל את העוור. י"ח המעכב הרבים מלעשות מצוה, י"ט טבח שיצאה טרפה מתחת ידו, כ' טבח שלא בדק סכינו לפני חכם, כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב מי שיגרש את אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה, כשיבאו לבית דין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה, כ"ד המנדה מי שאינו חייב נידוי. (תלמוד תורה פרק ו יב והלאה)

חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, אף על פי שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם, אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו.

וכיצד הוא הנידוי, אומר פלוני יהא בשמתא, ואם נידוהו בפניו אומר לו פלוני זה בשמתא, והחרם אומר לו פלוני מוחרם, וארור בו אלה בו שבועה בו נידוי, וכיצד מתירין הנידוי או החרם, אומר לו שרוי לך, ומחול לך, ואם התירוהו שלא בפניו אומר לו, פלוני שרוי לו ומחול לו.

מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו, מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות, אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשכר ושוכר, ואם מת בנידוי בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור, ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו.

יותר עליו המוחרם, שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו, ואינו נשכר ואין נשכרין לו, ואין נושאין ונותנין עמו, ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו.

מי שישב בנידוי שלשים יום ולא בקש להתירו, מנדין אותו שניה, ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו, מחרימין אותו. בכמה מתירין הנידוי או החרם, בשלשה, אפילו הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנידוי או החרם לבדו, ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם ואפילו במקום הרב. שלשה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו, באין שלשה אחרים ומתירין לו. מי שלא ידע מי שנידהו, ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.

נידוי על תנאי אפילו על פי עצמו צריך הפרה, תלמיד חכם שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי, הרי זה מיפר לעצמו.

מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו, ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא, לא מצא מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה, לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה, לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות, לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלשה.

מי שנידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, נידוהו שלא בפניו מתירין לו בפניו ושלא בפניו, ואין בין נידוי להפרה כלום, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב, ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי כמה שנים מניחין כפי רשעו, וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחלה, ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו, או מי שיעמוד עמו בארבע אמות, מחרימין כדי לייסרו, וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצו החוטאים. אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן, כענין שאמר שלמה בחכמתו, וגם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחר וסולחין לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים, ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. (שם פרק ז א והלאה)

השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שברך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא, כמו שבארנו בהלכות ברכות, הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי, וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים, שהרי אינו יודע שנדוהו, ואם תאמר יודיעו, נמצאו כל העולם בנידוי, שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד. במה דברים אמורים, בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד, אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור, אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג, אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור… (שבועות פרק יב ט וי)

ספר חסידים:

עשרים וארבע דברים היו מנדין עליהם את האדם, הן איש והן אשה, ואלו הן… (מג וכמו ברמב"ם)

אדם ששמוהו הקהילות בחרם או בנידוי אל תלך עמו בדרך ואל תלך עמו בספינה, פן תכשל עמו, או שעושה או שגורם הפסידות לרבים אל תתחבר אליו, לא בדרך ולא בממונך, דכתיב (במדבר ט"ז), "פן תספו בכל חטאתם". מי ששמוהו בנידוי לא תדבר עמו אפילו על ידי כתבים אסור בלא רשות הטובים שבקהל. (שצח)

מי שמת מנודה בחרם הקהלות מרחיקים קברו יותר מח' אמות משאר הקברות, שלא תגע תפיסת קברו שהוא ד' אמות בתפוס חבירו. (תשז)

המנודה אם בהסכמת הקהל נידוהו אין מברכין אותו אם חלה, שנאמר (דברים כ"ט) והבדילו ה' לרעה. (תשצח)

עקדה:

האיש אחד יחטא – משל לאדם שחלה אבר יאמרו שכולו חולה, ולא באבר המדולדל, ולכן נהגו בית דין לנדות ולהרחיק מאן דלא צאית לדינא, כדי שלא יתפסו עבורו. (במדבר טז כב)

ספורנו:

בכור יעקב ראובן – לא נפל מהבכורה בדיני שמים, מפני התשובה המגעת עד כסא הכבוד, וגם בעולם הזה נפל רק כשהפילו יעקב בדיני אדם, וכן בכל חייב נידוי עד שינדהו חכם בדור, וכן הורו האחרונים. (בראשית לה כג)

אור החיים:

כל הימים – רז"ל אמרו… אמר רב יהודה נידוי על תנאי צריך התרה, מנלן מיהודה… ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב יחי ראובן וגו', שכל אותם מ' שנה היו עצמותיו של יהודה מתגלגלין וכו'… והנכון שכוונת רב יהודה הוא על זה הדרך, אם נדה על תנאי ולא כפל לומר "ואם לא לא אהיה בנידוי", ואם תאמר מה צריך להשמיענו משנה ערוכה היא, כל תנאי וכו' אינו קיים, כי בנדרים ובשבועות העיקר בלב… ומעתה יאמר אדם, כי בנידוי הגם שלא התנה תנאו כפול, כי בלבו לא גמר לנדות אלא אם יהיה כן, וטעם דין זה כקללת חכם… (שם מג ט, ועיין שם באורך מדוע לא התירו יעקב או יהודה הנידוי)