קרבן עוף

(ראה גם: קרבן-חטאת-עולה)

תנ"ך:

ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו. והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח. והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל, והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש, עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'. (ויקרא א יד)

והביא אותם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, חטאת הוא. (שם ה ח)

זהר:

ואם תאמר הרי כתוב, ועוף יעופף על הארץ, ומהם מקריבים קרבנות ואפילו עולה, כמו שכתוב ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי מכל אלו העופות אין מקריבים אלא תורים ובני יונה, מה שכשר בזה פסול בזה, (שהאדום כשר בתורים ופסול בבני יונה) הוא ימין, (ופסול בו אדום), וזה (תורים) הוא שמאל (ועל כן כשר בו אדום שהוא גוון השמאל).

אבל סוד זה העמדנו, כתוב ועוף יעופף על הארץ, שהם סוד המרכבה, (דהיינו מלאכים מיכאל וכו' שעליהם רוכבת המלכות, והם מכונים עוף), ובהם מתעלה רוח הקדש (שהוא המלכות) לעלות למעלה (לז"א), שהם שנים, אחד לימין ואחד לשמאל, עוף הוא לימין וזהו מיכאל יעופף הוא לשמאל, וזהו גבריאל, ועל כן מקריבים ב' עופות אלו, (תורים ובני יונה), להעלות רוח הקדש (שהוא המלכות), והשמאל (דז"א) מעטר ומזיין למטה לצד שמאל ההוא (של המלכות), והימין לימין ומתקשרת אשה (מלכות) בבעלה (ז"א), להיות אחד, והכל מתעלה ומתקשר יחד למעלה ולמטה, והקב"ה מתעלה בלבדו ומתחזק.

ובספרים של הראשונים (אמרו), העני, (המקריב תורים ובני יונה) אינו נותן חלק (להזין העולמות), אלא ליחד למעלה, אבל הכל, למעלה ולמטה מתקשר כל אחד ואחד לצד שלו כראוי וכבר העמדנו. (פקודי שנו)

ואם תאמר הרי כתוב, ועוף יעופף על הארץ, שמהם מקריבים קרבנות, ואפילו עולה, כמו שכתוב ואם מן העוף עולה קרבנו, (הרי שבהמה אינה בדיוק שתדרוש כנ"ל), תא חזי, מכל העופות אין מקריבין אלא תורים ובני יונה, אלא סוד זה מה שכשר בזה פסול בזה, (שהאדום כשר בתורים ופסול בבני יונה) מטעם שזה (בני יונה) הוא ימין, וזה (תורים) הוא שמאל, (ועל כן כשר בו אדום שהוא רומז על שמאל), והכל אחד.

עוף יעופף על הארץ הרי העמדנו, שהם סוד המרכבה, (שהם המלאכים מיכאל גבריאל וכו' הנקראים עוף), ובהם עולה רוח הקודש, (שהוא המלכות) לעלות למעלה (לז"א, לזווג), שהם שנים אחד לימין ואחד לשמאל, עוף הוא לימין, וזה מיכאל, יעופף הוא לשמאל וזה גבריאל, זה לימין וזה לשמאל.

ועל כן מקריבים שנים אלו (תורים ובני יונה, שה"ס מיכאל וגבריאל), כדי להעלות רוח הקודש (שהוא המלכות אל ז"א), והשמאל (דז"א) מעטר ומזיין למטה לצד שמאל (ההוא של המלכות), וימין לימין, ומתקשרת אשה בבעלה, (דהיינו מלכות בז"א), להיות אחד, והכל מתעלה ומתקשר יחד למעלה ולמטה, והקב"ה מתעלה ונשגב בלבדו.

ובספרים הראשונים אמרו, העני (המקריב תורים ובני יונה), אינו נותן חלק להזין (העולמות), אלא ליחד למעלה, אבל הכל למעלה ולמטה כל אחד מתקשר אל הצד שלו כראוי, וכבר העמדנו. (צו ז)

ראה עוד קרבן-כללי פנחס תקלב.

ספרא:

עוף עולה ואין העוף זבחי שלמים, הלא דין הוא… תלמוד לומר עוף עולה ואין העוף זבחי שלמים, דברי ר' שמעון… מן העוף ולא כל העוף, לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף, יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו, תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף…

קרבנו, היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף, הלא דין הוא, עולת בהמה באה בנדר ונדבה ועולת העוף באה בנדר ונדבה… תלמוד לומר קרבנו, היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאים עוף. (ויקרא פרשה ו)

יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא נדבת שנים, תלמוד לומר והקריב, מלמד שהיא באה נדבת שנים… יכול כל עוף כלו יהא כשר, תלמוד לומר והקריב מן התורים או מן בני היונה, אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה, תורים גדולים ולא קטנים, שיכול הלא דין הוא, ומה אם בני יונה שלא כשרו לבא גדולים כשרו לבא קטנים, תורים שכשרו לבא גדולים אינו דין שיכשרו לבא קטנים, תלמוד לומר תורים גדולים ולא קטנים. בני יונה קטנים ולא גדולים… יכול כל התורים יהיו כשרים וכל בני היונה יהיו כשרים, תלמוד לומר מן התורים, לא כל התורים, מן בני היונה לא כל בני היונה, פרט לתחלת הציהוב שבזה ובזה. מאימתי תורים כשרים משיזהיבו, ומאימתי בני יונה פסולים משיצהיבו… (שם פרק ח)

והקריבו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו, יכול אין פחות מב' פרדין, תלמוד לומר והקריבו אפילו פרידה אחת.

והקריבו אל המזבח מה תלמוד לומר הכהן, מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן, הלא דין הוא, מה בן צאן שקבע לו צפון לא קבע לו כהן, מליקה שלא קבע לה צפון אינו דין שלא יקבע לה כהן, תלמוד לומר הכהן ומלק, מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן… יכול ימלקנו בין למעלה בין למטן, תלמוד לומר ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה, מה הקטרה למעלה, אף מליקה למעלה.

ומלק, מליקה ממול העורף, יכול מכל מקום, הרי אני דן, נאמר כאן מליקה ונאמר להלן מליקה, מה מליקה האמורה להלן ממול העורף, אף כאן ממול העורף. אי מה מליקה האמורה להלן מולק ואינו מבדיל, אף כאן מולק ואינו מבדיל, תלמוד לומר ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר, וכי אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מלקו כדרך הקטרתו, מה מצינו בהקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו… ונמצה דמו דם כולו, אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם.

על קיר המזבח, לא על קיר הכבש לא על קיר היסוד לא על קיר ההיכל, על קיר העליון… תלמוד לומר ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח, המזבח האמור לענין הקטרה אמור לענין מציה, מה הקטרה למעלן, אף מציה למעלן. כיצד הוא עושה, עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ומוצה את דמה על קיר המזבח, ואם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה אחת כשר, ר"נ וראב"י אומרים כל עצמה אינה נעשית אלא בראשו של מזבח.

והסיר את מוראתו בנוצתה זה הזפק, יכול יעקר בסכין ויטלמנו, תלמוד לומר בנוצתה, יטלנו עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה. (שם פרשה ז)

והשליך אותה, כשרה ולא פסולה, אותה לא חטאת העוף, אותה בהשלכה ולא עולת בהמה בהשלכה… אצל המזבח, סמוך למזבח, קדמה למזרחו של כבש…

לא יבדיל, יכול הבדיל פסול, תלמוד לומר והקטיר, אי והקטיר יכול אף על פי שמלקו בסכין, תלמוד לומר אותו, מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה, אחר שריבה הכתוב מיעטו, מכל מקום אני מכשיר בהבדלה שהיא לאחר הרציה, ופסול במליקה שהיא לפני הרציה. עולה, אף על פי שמצה דם הגוף ולא מצה דם הראש, או יכול אף על פי שמצה דם הראש ולא מצה דם הגוף, תלמוד לומר הוא… (שם פרק ט)

ומלק את ראשו ממול ערפו מול הרואה את העורף, וכן הוא אומר והוא יושב ממולי. ולא יבדיל, ואם הבדיל פסול. והזה מדם החטאת, מעצמה של חטאת, על קיר המזבח, לא על קיר הכבש לא על קיר היסוד לא על קיר ההיכל, על קיר התחתון, יכול על קיר העליון, ודין הוא מה אם בהמה שעולתה למטן חטאתה למעלן… תלמוד לומר והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, ששירי הדם שלו מתמצים על היסוד, ואיזה זה קיר התחתון. חטאת, שיהיו כל מעשיה לשם חטאת, הוא, פרט לשמלקו שלא לשמו.

ואת השני יעשה עולה כמשפט… מה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית, אף עולת העוף מן החולין וביום וביד ימנית. ר' ישמעאל אומר כמשפט, כמשפט חטאת העוף, מה חטאת העוף ממול ערפו אף עולת העוף ממול ערפו. ראב"ש אומר כמשפט חטאת העוף, מה חטאת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה, אף עולת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה, אי מה להלן בסימן אחד אף כאן בסימן אחד, תלמוד לומר והקריבו. (ויקרא-נפש פרק יח)

תלמוד בבלי:

והתניא ר' יוסי ברבי יהודה אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת, תלמוד לומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי, ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק… אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל, אמרת לא, אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין, מאי שני איסורין, לאו איסור נבילה וחולין בעזרה… (נזיר כט א)

אמר רבי יוחנן בא וראה כמה גדול כחן של כהנים שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה, פעמים שהכהן זורקן יותר מבשלשים אמה… (זבחים סד א)

חטאת העוף כיצד היה נעשית, (עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית), היה מולק את ראשה ממול ערפה ואינו מבדיל, ומזה מדמה על קיר המזבח, שירי הדם היה מתמצה על היסוד, ואין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים. תנו רבנן, והזה מדם החטאת מגוף החטאת, הא כיצד, אוחז בראש ובגוף ומזה על קיר המזבח, ולא על קיר הכבש ולא על קיר היכל ולא על קיר אולם, ואיזה זה קיר התחתון, או אינו אלא קיר העליון הוא, ודין הוא… תלמוד לומר והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, קיר שהשירין שלו מתמצים ליסוד, ואיזה זה, קיר התחתון. ונעביד מעילאי והדר נעביד מתתאי, אמר רבא מי כתיב ימצה ימצה כתיב, דממילא משמע. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב כיצד מולקין חטאת העוף, אוחז גפיו בשתי אצבעות ושתי רגלים בשתי אצבעות ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולקה. במתניתא תנא ציפרא מלבר אוחז גפיו בשתי אצבעות ושני רגלים בשתי אצבעות, ומותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו עבודה קשה שבמקדש.

עולת העוף כיצד נעשית, עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ומיצה את דמה על קיר המזבח, נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח וספגו במלח וזרקו על גבי האשים, בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני המעים היוצאין עמהם והשליכן לבית הדשן, שיסע ולא הבדיל, ואם הבדיל כשר, סופגו במלח וזרקו על גבי האשים, לא הסיר המוראה ולא הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמם ולא ספגו במלח כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה כשירה. הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסול, מיצה את דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסולה, דם הגוף ולא מיצה דם הראש כשרה. חטאת העוף שמלקה שלא לשמה, מיצה דמה שלא לשמה, לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה פסול. עולת העוף כשירה ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה. אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה את דמן לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר כמצותו…

תנו רבנן והקריבו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה, יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין, תלמוד לומר והקריבו, אפילו פרידה אחת יביא אל המזבח, מה תלמוד לומר הכהן, לקבוע לו כהן, שיכול והלא דין הוא ומה בן צאן שקבע לו צפון לא קבע לו כהן, עוף שלא קבע לו צפון אינו דין שלא יקבע לו כהן, תלמוד לומר אל הכהן, לקבוע לו כהן. יכול ימלקנו בסכין, ודין הוא, ומה אם שחיטה שלא קבע לה כהן קבע לה כלי, מליקה שקבע לה כהן אינו דין שיקבע לה כלי, תלמוד לומר כהן ומלק. אמר רבי עקיבא וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, אלא מה תלמוד לומר כהן, שתהא מליקה בעצמו של כהן, יכול ימלקנה בין מלמעלה בין מלמטה, תלמוד לומר ומלק והקטיר, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח. ומלק ממול עורף, אתה אומר ממול עורף, או אינו אלא מן הצואר, ודין הוא, נאמר כאן ומלק ונאמר להלן ומלק, מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף, אי מה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל, תלמוד לומר ומלק והקטיר, מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ומנין שהקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו, שנאמר והקטיר אותו, הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים והקטיר המזבחה, בהקטרת הראש הכתוב מדבר.

ונמצה דמו כולו, אל קיר המזבח ולא על קיר הכבש ולא על קיר ההיכל, ואיזה זה, זה קיר העליון, או אינו אלא קיר התחתון, ודין הוא, מה בהמה שחטאתה למעלה עולתה למטה, עוף שחטאתו למטה אינו דין שעולתו למטה, תלמוד לומר ומלק והקטיר ונמצה דמו, וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה, אלא לומר לך מה הקטרה בראש המזבח, אף מיצוי בראש המזבח. הא כיצד, היה עולה בכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל, וממצה מדמה על קיר המזבח, אם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה כשירה. רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה אין נעשית אלא בראש המזבח, מאי בינייהו, אביי ורבא דאמרי תרווייהו עושה מערכה על גבי סובב איכא בינייהו.

תנו רבנן והסיר את מוראתו בנוצתה זו זפק, יכול יקדיר בסכין ויטלנו, תלמוד לומר בנוצתה, נוטל את הנוצה עמה, אבא יוסי בן חנן אומר נוטלה ונוטל קורקבנה עמה, דבי רבי ישמעאל תנא בנוצתה, בנוצה שלה, קודרה בסכין כמין ארובה.

תנו רבנן, ושסע, אין שיסע אלא ביד, וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי. לא הסיר את המוראה וכו', מתניתין דלא כרבי אלעזר בר"ש, דתניא א"ר אלעזר בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף, מאי בינייהו, אמר רב חסדא מיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו, תנא קמא סבר מיצוי חטאת העוף מעכב, וכיון דמצוי דם קעביד מעשה עולה בחטאת העוף, ור' אלעזר בר"ש סבר מיצוי חטאת העוף לא מעכב, ומחתך בשר בעלמא הוא…

תנו רבנן עולה, אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש, יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף תלמוד לומר הוא, מאי תלמודא, אמר רבינא מסתברא דרוב דמים בגוף שכיחי. (שם סד ב)

חטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כשירה, כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה עולה לשם חטאת, כמעשה עולה לשם עולה פסולה, עשאה למעלה כמעשה כולן פסולה. עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה כשירה, כמעשה עולה לשם חטאת כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעליה, כמעשה חטאת לשם עולה כמעשה חטאת לשם חטאת פסולה, עשאה למטה כמעשה כולן פסולה. דשני במאי, אילימא דשני במליקה, נימא דלא כר' אלעזר בר' שמעון, דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף… לא דשני בהזאה… (שם סו א, וראה שם עוד)

כל הפסולין שמלקו מליקתן פסולה ואינו מטמא בבית הבליעה, מלק בשמאל או בלילה, שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינן מטמאות בבית הבליעה, מלק בסכין, מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ, תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, שיבש גפה שניסמית עינה ושנקטעה רגלה מטמא בבית הבליעה, זה הכלל כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה. אמר רב שמאל ולילה אין מטמאין בבית הבליעה, זר וסכין מטמאין בבית הבליעה… (שם סח א, וראה שם עוד)

השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, המולק מן הצדדין מליקתו פסולה, השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, המולק מן העורף מליקתו כשירה, השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה, המולק מן הצואר מליקתו פסולה, שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה… מאי עורף, אילימא עורף ממש, מאי איריא שוחט אפילו מולק נמי, ממול ערפו אמר רחמנא ולא ערפו, אלא מאי עורף ממול עורף… דתנו רבנן ממול ערפו, מול הרואה את העורף… אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק, איכא דאמרי אף מחזיר, ואיכא דאמרי מחזיר דוקא, ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר… אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה, סבר רבי אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא, א"ל ר' ירמיה כל שכן דמוליך ומביא במליקה כשר… (חולין יט ב, וראה שם עוד)

חטאת העוף נעשית למטן וחטאת בהמה למעלן, עולת העוף נעשית למעלן ועולת בהמה למטן, ואם שינה בזה ובזה פסול. סדר קינין כך הוא, החובה אחד חטאת ואחד עולה, בנדרים ובנדבות כולן עולות… חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו אחד בריבוא ימותו כולם, חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה, וכן עולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין עולה שבחובה, בין שחובה מרובה ונדבה מועטת, בין שהנדבה מרובה וחובה מועטת, בין ששתיהן שוות. (קנים כב א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

נפש כי תקריב קרבן, מה כתיב למעלה מן הענין והסיר את מראתו בנוצתה, א"ר תנחומא בר חנילאי העוף הזה פורח וטס בכל העולם ואוכל בכל צד ואוכל מן הגזילות ומן החמסין, אמר הקב"ה הואיל והזפק הזה מלא גזילות וחמסין אל יקרב לגבי המזבח, לכך נאמר והסיר את מראתו… (ויקרא ג ד)

ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל, א"ר יוחנן ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נפשו קצה עליו, ואת אמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה, וכל כך למה, אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני… (שם שם ה, וראה שם עוד)

רש"י:

ושסע – אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון, (שופטים י"ד) וישסעו כשסע הגדי, בכנפיו – נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקריב, כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני. לא יבדיל – אינו מפרקו לגמרי לב' חתיכות, אלא קרעו מגבו… (ויקרא א יז)

רמב"ן:

והקריבו הכהן אל המזבח – ההקרבה הזו היא העלאה שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח… אבל פשוטו של מקרא ומלק את ראשו להקטיר המזבח, ילמד על המליקה שתהיה להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף כמו שאמר והקטיר אותו הכהן, כי דרך הכתוב בכל הקרבנות לומר כן. אבל אמר בכאן והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כי שתי הקטרות הן, יקטיר הראש ויסיר המוראה ושסע אותו ויקטיר הגוף, כמו ששנינו בזבחים. (ויקרא א טו)

והסיר את מוראתו בנוצתה – מקום הריעי זה הזפק, בנוצתה עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר מאוס… לשון רש"י, ואיננו נכון, שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש, וכי נצו גם נעו יאמר כי העלו נוצה לעופף ממקומותם אל הגולה… ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקרקבן עמה מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל בכלל מראתו… דעת אונקלוס כדעת חכמים, שאינו מסירו רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו, שהוא המוראה, ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר ית זקפיה באוכליה, כאלו הוא אוכליה בזפקיה… (שם שם טז)

בכנפיו – עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו… לשון רש"י, ואיננו נכון, שאם כן לא יזכיר הכתוב מאיזה מקום ישסע אותו אם מלפניו או מגבו, אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו, כי הבי"ת בי"ת הכלי, כאמרך בארון בבית או בשדה ואין כנפיו נוצה אבל הוא בכלל כנפים… (שם שם יז)

משנה תורה:

עולת העוף כיצד היתה נעשית, עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ואם לא הבדיל פסולה, וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח, ואם מצא דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה, מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשרה.

ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלה וזורקו על גבי האישים, ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעלה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאים עמה ומשליכן לבית הדשן, ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין, ואינו צריך להבדיל, שנאמר לא יבדיל ואם הבדיל כשר, וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים. לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה. 

כיצד מולקין, קוצץ ויורד בצפון ממול עורף, אם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש, וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין, וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר, וכל העורף כשר למליקה. (מעשה הקרבנות ז כ והלאה)

חטאת העוף כיצד היתה נעשית, מולק אותה בקרן דרומית מערבית כמו שביארנו, ויורד בצפורנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן, ואינו מבדיל הראש מן הגוף, ואם הבדיל פסל ולוקה, שנאמר "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל", ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח", מכלל שהנתינה על קיר שהשירין שלו מתמצין אל יסוד וזהו קיר התחתון.

ומצוי דם חטאת העוף מעכב, ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה. כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רוחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש, ואם שנה ואחז בכל מקום כשירה.

וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה, ובלבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח, ואם הזה בכל מקום כשירה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש. שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה, מלמטה חטאת העוף והגשת המנחות ושירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכין עליה. והשלשה של מעלה ניסוך המים שמנסכין בחג וניסוך היין של נסכים ועולת העוף בזמן שהיא רבה, ואם אין קרן דרומית מזרחית מכילה אותה נפנין לקרן דרומית מערבית ועושין אותה שם.

כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לאחד משלשה דברים אלו שלמעלה בקרן זו, שהן עולין ונפנין על השמאל לקרן ועושין מלאכתן וחוזרין לעקב, ומפני מה נפנין לשמאל כדי שיפגעו בקרן מערבית דרומית תחלה, שאם נפנין על ימין ומקיפין את כל המזבח עד שיגיעו לקרן דרומית מערבית שמא יתעשן המים והיין או שמא ימות העוף בעשן המזבח… (שם ז ו והלאה)

הפסולין לעבודה שמלקו מליקתן פסולה, ואף על פי שאותו העוף פסול אינו כנבלת העוף הטהור לטומאה, וכן אם מלק בלילה או ששחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה כנבלה. 

מלק תורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנם, ושיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגלה הרי זו נבלה לכל דבר, זה הכלל כל שהיה פסולה בקדש פסולה ואינה נבלה, לא היתה פסולה בקדש הרי זו נבלה לכל דבר. לפיכך המולק ונמצאת טריפה או שמלק בסכין או שמלק חולין בפנים וקדשים בחוץ הרי זה נבלה לכל דבר, שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח. (פסולי המוקדשין ז א)

חזקוני:

ונמצה דמו על קיר המזבח – על ידי שדמו מועט אם יקבלנו במזרק לא יוכל ליקח ממנו להזות, לכך מולק בראש המזבח כדי שימצה מיד על המזבח. לא יבדיל – לפי שהוא קטן, ואם יבדיל יהיו הנתחים קטנים ואינן ראויין להביא לפני המלך. (ויקרא א טו ויז)

בעל הטורים:

ומלק – לפי שהיונה כשהיא פורחת מחזרת סימנים על גבי הצואר, ועולת העוף למעלה על שם יצחק שנקרא יונת אלם שהועלה למעלה על גבי המזבח. (שם שם טו)

הרקאנטי:

תא חזי, מכל אינון עופי לא מקרבין אלא מן התורים ובני יונה… גם על סוד המליקה עוררונו ז"ל, אמרו שם כשר בשחיטה פסול במליקה, כשר במליקה פסול בשחיטה, והנה המליקה דוגמת עריפת פטרי חמורים ועגלה ערופה, והשחיטה הפכה, כי המקום ההוא נבחר לחלוק לה כבוד שתצא נפשה בלא ייסורין, אמנם המליקה רמז כי הוא פנה אל השם עורף ולא פנים ולכן צריך מליקה מעין חטאו, וזה טעם כי עם קשה. ומסוד הצפרנים תבין זה, ותבין מה טעם הצפרנים מפילין את האשה, ובסוד ההבדלה יתבאר בג"ה. או אפשר כי ענין המליקה שלא להניף ברזל על הקרבן, שהרי אפילו במזבח נאמר לא תניף עליהן ברזל, כל שכן בקרבן עצמו, אמנם בקרבן הבהמה אי אפשר בענין אחר, וטעם ונמצה דמו תבין מסוד זריקה… (ויקרא, ועיין שם עוד)

כלי יקר:

…אבל העני שכחו חלוש מלהזיק ודומה לעוף המכה בכנפיו, על כן דינו להביא תורים ובני יונה, לומר שהוא נרדף כמותם ואף על פי כן הוא מכה עם כנפיו בזולתם… (בראשית כב יג)

אור החיים:

קרבנו לה' – טעם אומרו קרבנו לה' מה שלא אמר כן בעולת בקר וצאן, לפי שמצינו שהכשיר הכתוב בעוף בעלי מומין, כאומרם ז"ל אין זכרות ותמות בעוף,וכמו שכתבנו בסמוך, אם כן תבא הסברא לומר כי פחות הוא קרבן זה כי מום בו, ואין זה בגדר קרבן לה', לזה אמר קרבנו לה', כי אין בו שום הדרגה פחותה לצד בחינה זו, ואין רושם במומו כל עיקר. עוד ירצה על דרך אומרו ואת דכא ושפל רוח, ואמרו ז"ל אני את דכא, ולמאן דאמר אתי דכא, והטעם עצמו לא הזכיר שמו ית' סמוך להזכרת קרבן אלא בקרבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף, הוא העני, ומביאו בשברון לב לצד מה שהוא עני ולצד מיעוט הקרבן… (ויקרא א יד)

מלבי"ם:

מן העוף – בארתי שיש הבדל בין אם יזכיר שם המין בלא ה' הידיעה ובין אם יזכירנו על ידי ה' הידיעה עם מלת מן… ובאר הספרא שמן העוף ממעט מחוסר אבר, דאף שאין המום פוסל בעופות, שאמר "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" (לקמן ז' מ"ב), דממעט עופות… פה הזכיר שם המין סתם ולא הזכיר שיהיה זכר או נקבה הוציא ר' אליעזר (יבמות פ"ג) שאין טומטום ואנדרוגינוס פוסלים בעוף, וחכמים פליגי עליו וסבירי דאם מלקה מטמא בגדים אבית הבליעה… (ויקרא א יד)

מן התורים או מן בני היונה – הם שני משפחות נפרדות ממין הזה, כמו שכתב בחולין ס"ב תסיל פסול משום תורין וכשר משום בני יונה, דאציפי ותורין של רחבה וכו', כי יש בין היונה כשבעים משפחות, היונה היא נוחה להכנע לא כן התור, הוא חפשי, התור נוסע בחורף כמו שכתוב "ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה" (ירמיה ח')… לא כן היונה, והנה מלת בני מציין הצעירים, ומדוע תפס אצל קרבנות תמיד בני יונה ותורים, מזה נלמד דבני יונה דוקא קטנים, ותורים דוקא גדולים… (שם)

אצל המזבח קדמה, כפי הפשט משמע שהיה צריך להשליכו למזרח המזבח, אולם חז"ל בקבלתם למדו שישליכהו למזרחו של כבש, שהוא בדרום המזבח, וילאו כל הפותרים למצוא חדתם. אבל מי כמוהם מבין עומק הלשון ודרכיו, כי עם העיון השקפתי שיש הבדל בין קדם ובין מזרח, ששם מזרח מציין מזרח השמש, ושם קדם מציין הצד הקודם במקום או במעלה… ועל כן במקום דצריך לבאר שצד מזרח יוקדם יאמר קדמה מזרחה. ואם כן המזבח שהיה מעלותיו בדרום ששם היה הכבש, לא יצדק על מזרח המזבח שם קדם, לכן פירשוהו שהיה במזרח הכבש… ומבואר במסכת תמיד שהיה רחוק מן המזבח לצד דרומו כ' אמה… ושיערו כי המשליך אל הצד מגובה י' אמות דבר קל כמו המוראה והנוצה נופל מרחוק כ' אמה… (שם שם טז)

רש"ר הירש:

…עם נעיין בהלכות האמורות בעולת עוף, נמצא שהן שונות מהלכות עולת בהמה, וברובן הגדול אף מנוגדות להן בתכלית, והן נוגדות אף לאמור בכל שאר הקרבנות, אין תמות וזכרות בעופות, עוף קרב עולה וחטאת, ולא שלמים, אין קרבן ציבור בא מן העוף, סמיכה איננה נוהגת, במקום שחיטה נעשית מליקה, ומליקה היא היפוכה הגמור של שחיטה, כל הפוסל בשחיטה כשר במליקה, שחיטת עולת בהמה בצפון, ומליקת עולת עוף בדרום בראש המזבח וצריכה כהן. במקום זריקה יש מיצוי הדם… דם עולת בהמה בזריקה למטה מחוט הסקרא, ודם חטאת בהמה למעלה על הקרנות, היפוכו של דבר בעוף, דם עולה למעלה במיצוי, המקביל לנתינה בדם חטאת במה, ואילו דם חטאת העוף למטה בהזיה, המקביל לזריקה שבעולת בהמה.

העוף במקרא הוא משל לאדם חסר מגן, הנס מפני רודף וקיומו בסכנה, והוא נתון בצרה וצוקה. "כצפור לנוד" (משלי כ"ו), "צוד צדוני כצפור" (איכה ג') מבטאים חיים תחת איום מתמיד או בעיצומה של צרה. לכל בעל כנף מזורה הרשת כדי לארוב לדמם ולנפשותם. בייחוד היונה הוגה קינה על סבל, כך "אהגה כיונה" (ישעיה ל"ח)… קרבן העוף מבטא מצב של סבל, או הוא ביטוי לאדם אומלל, השרוי במצב של סבל, תדע שכן, שהרי הדל מקריב עוף בקרבן עולה ויורד, וכן אין חובה להקריב עוף אלא במצב גופני של סבל, זב וזבה ויולדת, כמו כן יובן, שעוף אינו קרב שלמים, שהרי השלמים מבטאים מצב של אושר שלא הועב. אף אין ציבור מביא עוף, כי הכלל הלאומי ובייחוד האומה שהמקדש הוא ביטי לה איננה יודעת מוות ועוני, "אין צבור מת, ואין ציבור עני" (תמורה ט"ו ב' ועיין ירושלמי גיטין ג' ז). בהתאמה עם אופי הסבל של קרבן עוף אין הוא טעון זכרות ותמות, אף אין בו מצות סמיכה, שהרי זו נוהגת רק בקרבנות הקשורים לתחום קידוש המעשים…

כל מעשי הקרבן של עולת עוף מייצגים פעולות הנעשות תוך אלימות, כך מליקה, מיצוי, הסרת מוראה, שיסוע, בהשואה עם המעשים המקבילים בעולת בהמה, שחיטה, זריקה, רחיצת קרבים, ניתוח. כי השחיטה לא באה להמית ולהשמיד, אלא להעלות את הבהמה לתחום הייעוד האנושי-יהודי… שחיטה היא מלאכת מחשבת אנושית, כנגד זה מליקה היא בציפורן מצד העורף, אין בה משם מלאכת מחשבת אנושית, אלא נושאת אופי של השמדה הנעשית תוך אלימות…

לאור הקדמות אלו ננסה לתרגם למושגים את מעשי הקרבן של עולת העוף. ה"סובל" הוא המביא עולת עוף, הוא המבקש להתקרב בו אל ה' תוך כדי עלייה והתקדמות, בבחינת תור או בן יונה הוא מוסר את עצמו לידי הכהן, ביטוי אישיותו לא יובא לצד צפון המגלמת את בחינת הלילה של הקיום החומרי, אלא משרת המקדש יביאנו לצד דרום המסמל את בחינת אור הרוח, שם יעלנו אל מרום הפיסגה של המזבח, וכך יורנו על ידי מליקה בראש המזבח, אם נגזר על אדם לסבול יסורים ואלימות, אף זה מן התפקידים המוטלים עליו מטעם פיסגת המזבח, וזו הדרישה המוסרית הנדרשת ממנו בעיצומם של ייסורים, ייאחז בכל כוחו בפיסגת האידיאל של התורה עד כדי מיצוי הנפש… (ויקרא א יז, וראה שם עוד)

שם משמואל:

הענין מה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף, יש לומר דהנה אמרו ז"ל (ויק"ר ז') שעולה באה על הרהור הלב. ויש לדקדק הלא הרהור הוא במחשבה שהיא במוח, ולמה חז"ל אמרו בכל מקום הרהור הלב, וגם בלישנא דקרא הכי הוא, "וכל יצר מחשבות לבו רק רע". ונראה מזה, דהנה מחשבות אדם כים נגרש השקט לא יוכל, וכל רגע בלי הפוגות כלבוש יחלופו, וזה איננו ביד האדם לעצור בעד המחשבה שלא יעלה על מחשבתו מה שאינו ראוי, ועל כן איננו שייך לומר שיש בזה חטא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא העיקר שלא יהא האדם משים המחשבה אל לבו להרהר בה. וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש הדברים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהוא מלשון "וישובו מתור הארץ", היינו שלא ירגל ויפשפש במחשבה זו, אלא יסלקה תיכף מחשוב בה, כי זה מביא שימצא הדבר חן בעיניו. ועל כן יצדק מאד לכנות את ההרהור במחשבות הלב ולא במחשבות המוח, כי במחשבת המוח עדיין אין בו חטא, אלא כאשר תבא המחשבה אל הלב והתעורר הלב לרגלי המחשבה, אז צריך כפרה. וזהו שעולה באה על הרהור הלב ולא על מחשבת המוח.

ונראה לומר שלזה בא הרמז שמבדילין בעולת העוף, היינו שצריך שיהא הראש שבו עלתה המחשבה נבדל מהגוף שבו הלב, וגם בעולת בהמה אף שאין חותך את המפרקת ואינו מבדיל, כבמשנה, חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו, ומכלל שעדיין היה תלוי בבהמה, הרי נחשב שהסיר את הראש בשחיטה, משום שכבר חתך את שני הסימנים, וכן הדין בעוף, שאחר שהבדיל בשני סימנים יצא, ובחטאת אינו מבדיל, היינו שאינו חותך אלא סימן אחד, ואם חתך שני הסימנים, אך שעדיין העור קיים נקרא שהבדיל. ועל הא דמבדילין בעולת העוף הוא הרמז שצריך שהמחשבה הרעה לא תחדור לתוך הלב, אבל חטאת העוף אינו מבדיל, שחטאת באה על השוגגין שהיו בלי ידיעה, שמשכנה במוח, ולזה צריך כפרה מחמת שמעשיו היו נפרדין ממחשבתו, כי כל מעשה האדם צריך להיות על פי הוראת השכל, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל ממציאין לו חטא בשוגג, וזהו הענין שכל השוגגין צריכין כפרה, שאלמלא היו מעשיו תמיד על פי הוראת השכל לא היה מזדמן לפניו חטא אשר יחטא בו. על כן אין מבדילין בחטאת העוף, ודוקא בחטאת בהמה דאין השחיטה כשרה בסימן אחד מוכרח להבדיל, דאם לאו הכי לא היה מפיק חיותא, אבל עוף דמפיק חיותא בסימן אחד ונכשרה המליקה שוב אין מבדילין, להורות שצריך שהלב יתנהג על פי הוראת השכל… (ויקרא תרע"ה)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.