בעלי חיים

(ראה גם: אדם-ובעלי חיים, בקר, בריאה, מאכלות אסורות, עוף)

תנ"ך:

ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. ויברא אלקים את התנינים הגדולים, ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלקים כי טוב. ויברך אותם אלקים לאמר, פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ…

ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, ויהי כן… (בראשית א כ)

ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל… (שם ט ב)

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו… (ויקרא יא ב)

וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. (ישעיה יא ו)

גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, ועמי לא ידעו את משפט ה'. (ירמיה ח ז)

אשר שם צפרים יקננו, חסידה ברושים ביתה. הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים… תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. הכפירים שואגים לטרף, ולבקש מא-ל אכלם. תזרח השמש יאספון, ואל מעונותם ירבצון… זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות. שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת לשחק בו. כולם אליך יסברון, לתת אכלם בעתו. תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב. תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון… (תהלים קד יז)

אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלקים, ולראות שהם בהמה המה להם. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל… מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. (קהלת ג יט)

זהר:

ומשום זה נרשמו ישראל ברושם קדוש וטהור למטה, כמו שהרשימות הקדושות (שלמעלה הם) כדי להכיר בין צד קדוש לצד האחר… וכמו שרשם (את ישראל), כך רשם את הבהמות והעופות שלהם (להבדיל ביניהם) לבין הבהמות והעופות של העמים עכו"ם, אשרי חלקם של ישראל… (הקדמה רכז)

הבחינות שלמטה, (דהיינו מחזה ולמטה של המלכות), שהותכו בהתכה מרוח הזה (דפני אדם), נצטיירו ממנו ציורים, דהיינו שיצאו ונולדו שיעורי קומות של רוחות שנתלבשו בלבוש אחר, ולא בלבוש אדם, דהיינו הציורים של בהמות טהורות, שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור וכו', שבחינות אלו, היו צריכות להכלל בלבוש דפני אדם, ולא נכללו בו, אלא שנעשו לבושים אחרים, (דהיינו שנעשו לבושים לפני שור ולפני נשר ולפני אריה)…

הרוח הפנימי של אלו הבחינות, שור שה כשבים וכו' הנ"ל נקרא באותו השם שנקרא בו הגוף של אותו הרוח, (כי הגוף הוא לבוש אל אותו השם, ואינו בעל השם בעצם), הגוף הוא בשר של השור, ושור הוא רוח הפנימי של אותו הגוף הבשר שלו, הוא לבוש אליו. וכן כל בעלי החיים נקראים גופם על שם הרוח הפנימי המלובש בכל אחד מהם.

באופן הזה כן הוא גם בצד האחר שאינו קדוש, הרוח המתפשט בשאר עמים עובדי עבודת כוכבים ומזלות יוצא מהצד שאינו קודש, הוא אינו בחינת אדם, ועל כן אינו נקרא בשם הזה (דהיינו כנ"ל אתם קרויים אדם וכו')…

הבחינות שלמטה, (דהיינו בהמות חיות ועופות) שהותכו בהתכה מרוח הטמא הזה, נצטיירו מהן ציורים (דהיינו רוחות פרטיות) שנתלבשו בלבוש אחר, (דהיינו הציורים של הבהמות הטמאות, והתורה פתחה בהם בלשון וזה לכם הטמא, שהם חזיר, ועופות ובהמות של הסטרא אחרא. הרוח נקרא בשם ההוא, דהיינו טמא, והגוף הוא לבוש שלו. והגוף נקרא בשר חזיר, כי חזיר היא בפנימיותו, שהוא הרוח, הבשר הוא לבוש של הרוח הזה הנקרא חזיר.

(פירוש, כמו שנתבאר ברוח האדם דקדושה, אשר הפרטים דשור נשר אריה הם קודמים להכלל שהוא רוח האדם, ואחר שיצא רוח האדם נכללו כל בעלי חיים בו, ואחר כך חזרו ונפרטו לפרטיהם כבתחילה, ומתוך שנכללו בפני אדם שבהזווג הקודש, השיגו מזה בחינת טהור הגם אחר שנפרטו, והם בעלי חיים טהורים כנ"ל, ממש על דרך זה, אחר שרוח האדם נטמא בזוהמא דחוויא על ידי זה שמשך הזווג שלמעלה להמקום שמחזה ולמטה, כנ"ל בדבור הסמוך, הנה אחר כך כשעבר כח השמאל על רוח אדם הטמא הזה, והפריד כל הפרטים שבו בצורתם שיצאו מקודם שנכללו בזווג, הרי נעשו כולם רוחות בעלי חיים הטמאים, והוא מכח שהם פרטים שנחתכו מרוח הטמא.

וזה שאמר ומשום זה ב' הצדדים הללו נפרדים זה מזה, והם זה לעומת זה, אלו נכללו בסוד פני אדם, ואלו נכללו בסוד הטמא, כלומר שמצד הקדושה עומד רוח האדם בבחינת הכללות ורוחות בהמות חיות ועופות טהורות, שהם פרטים הנפרטים ממנו, וכן מצד אדם בליעל עומד רוח אדם בליעל הטמא שהיא בבחינת כללות ורוחות בהמות וחיות ועופות הטמאים, שהם פרטים הנפרטים ממנו, והם ב' סדרים זה לעומת זה, כל מין מבעלי החיים הולך למינו, ואינו מתערב בהצד שכנגדו, ואפילו אם מתערב פעם, סופו הוא שיחזור למינו). (בראשית קכא, ועיין שם עוד)

תא חזי שכן הוא, כי הבהמות מיום שנולדו, כולן שומרות עצמן מהאש ומכל מקומות הרעים, והאדם (כשנולד) מיד בא להשליך עצמו לתוך האש משום שיצר הרע שורה בתוכו. (וישב ב)

ואלו התחתונים מאין באו, מן האדים של הארץ, ומסיוע הרקיע שלמעלה,יוצאות בריות משונות אלו מאלו, מהם בלבושים מהם בקליפות, כאלו התולעים הנמצאים בארץ, מהם בקליפות אדומות, שחורות לבנות, ומהם מכל הצבעים, כך כל הבריות הן כעין זה, ואינן נמצאות בחיים רק עשר שנים.

…וכל הבריות (שבשש ארצות) משונות במראיהן על פי השינוי שבאויר שיש בכל מקום ומקום ועומדים בקיומם כשאר בני אדם. (ויקרא קמ)

אמר ר' אלעזר ומה כל כך מדקדק הקב"ה עם הצדיקים, אמר לו, ודאי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, ושומר אותם, שרוצה להוסיף להם קדושה על קדושתם, ועתה חמור זה כיון שלא שמר הקדושה שלי נצטער, וזה הנחש היה שליח, וכמה שליחים יש לקב"ה ובכולם הוא עושה שליחותו, ואפילו בחיות השדה, זה שאמר והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, ואפילו ביד עכו"ם. (שמיני טו)

ומשום זה החיות ועכו"ם וכל אלו הבאים מצד שמאל כולם נקראים שליחים אל אלו הרשומים (בפניהם כנ"ל), ומתעוררים אליהם, וישראל אף על פי שאין מעשיהם טובים, כולם באים מצד ימין, ומשום שנכנע הימין על ידי מעשיהם (הרעים של הרשומים בפניהם, על כן) שולט עליהם השמאל וכל אלו הבאים מצד שמאל, ועל כן השליחות היא ביד החיות והעכו"ם וכל הדומה להם שהם מצד השמאל ולא בידי ישראל, שאף על פי שהוא רשע הוא בא מצד ימין. (שם כ)

ומשום שהוא רחמים, (דהיינו שהם מוחין דגדלות כנ"ל) אדם ובהמה תושיע ה', (דהיינו) לכל בהשואה אחת, (דהיינו גם הארות השמאל המכונות בהמה גם כן מקבלים תקונם). אדם ובהמה הרי העמידו מי שהוא אדם ומשים עצמו כבהמה, אבל אדם ובהמה (פירושו) דין אדם ודין בהמה אחד הוא, (אדם, ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר, בהמה, והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', כדי שיעבור עליהם שבת אחד. (אמור נג)

אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, והוא נתמנה עליה, ומשום זה כתוב, שור או כשב או עז כי יולד, עגל או טלה או שעיר או גדי לא נאמר, אלא שור או כשב או עז, כי מה שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה.

והיה שבעת ימים תחת אמו, הוא כדי שיתישב בו אותו הכח (שנתמנה עליו) ויתקיים בו. ובמה יתקיים בו, הוא כשישרה עליו שבת אחד, ואם לא אינו מתקיים, (כי אין קיום לבריות אלא באור השבת, בסוד הכתוב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה). ואחר שנתקיים בו אותו הכח, כתוב, ירצה לקרבן אשה לה', על ידי קיום של שבת אחד שעבר עליו. (שם נט)

אמר רבי אבא, ודאי באלו הדברים (של האתון) למדתי דעתו של בלעם, שלא היה כדאי שישרה עליו רוח הקודש, ולמדתי שאין כח באתונו להרע או להטיב, ולמדתי מאתון זו, שאין כח בבהמות להשרות עליהם דעת שלמה, (ועל כן לא אמרה דברי חכמה)…

ותאמר לבלעם מה עשיתי לך, (היינו שאמרה לו), וכי ברשותי הוא לעשות טוב או רע, כי בהמות אינן מתנהגות אלא כמו שנוהגים אותן, ואף על פי שאותה האתון היתה בצרה גדולה, לא היתה ברשותה, כי בלעם הטעין אותה בכשפיו, וברשותו עמדה. (בלק תמט)

א"ר יוסי, מה ראה אונקלוס, שאמר, ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם, לרוח ממללא, (דהיינו נפש המדברת), ואם נפש חיה היא נפש הבהמות, אם כן למה אינן מדברות.

א"ר יצחק (על כן אינן מדברות), משום שנילושו ונעשו מעוביות העפר המרובה יותר מבני אדם, ומשום שאינן זוקפות את ראשיהן ואינן מסתכלות ברקיע כבני אדם. שאילו נלושו ונעשו מעפר נקי כבני אדם, וזוקפות ראשיהן ומסתכלות ברקיע היו מדברות (כבני אדם). (זהר חדש בראשית תכג)

תלמוד בבלי:

…השתא דעת בהמתו לא הוה ידע (בלעם) דעת עליון הוה ידע… (ברכות ז א)

אמר רבי יצחק ראה שוורים פוסק (בתפלה), דתני רב אושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו. תנא משמיה דר' מאיר ריש תורא בדקולא סליק לאגרא (עלה לגג) ושדי דרגא מתותך. אמר שמואל הני מילי בשור שחור וביומי ניסן מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו. תנו רבנן מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם הראו לי את חורו, הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא. (שם לג א)

דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת… (שם מ א)

כל מיני חיות יפות לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקפוד, והאמר מר הרואה פיל בחלום פלא נעשה לו, לא קשיא הא דמסרג הוא דלא מסרג. (שם נז ב)

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר לית לה יצרא, והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא. (שם סא א)

משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לא אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. (שם שם ב)

אמר רשב"ל אומר היה ר"מ תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה טהור היה, דא"ר יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס… מקרן כתיב. וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא, כיון דאיכא קרש דמין חיה ולית ליה אלא חדא קרן איכא למימר מין חיה הוא. (שבת כח ב)

והתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, ותני אלו הן מדבריות כל שיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה, בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר' אומר אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים… (שבת מה ב)

אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה, יתוש לנחש, ונחש לחפפית, וסממית לעקרב… תנו רבנן חמשה אימות הן… אימת מפגיע (חיה קטנה וקולה גדול) על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן… מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי, א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא. מאי טעמא הני מכסיין והני מגליין, הני דמכסינן מינייהו מכסיין, והני דלא מכסינן מינייהן מגליין. מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה (זנבו), משום דאכל כיסי (קוצים שלא ידבקו בו), מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה, משום דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי (זבובים). מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא, משום דדיירא בחילפי ואי קשיא גדיא ומתעוורא. מאי טעמא האי תימרא (ריס עין התחתון) דתרנגולתא מדלי לעילא (עולה למעלה), דדיירי אדפי, ואי עייל קטרא (נכנס בה העשן) מתעוורא. (שם עז ב)

…או דלמא כיוון דאכלין (עכו"ם) שקצים ורמשים חביל גופייהו. במעי בהמה מהו, אשה דאית לה פרוזדור מסרחת, אבל בהמה דלית לה פרוזדור לא… (שם פו ב)

דתניא המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, בין חיין בין שחוטין חייב, רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור, שהחי נושא את עצמו… (שם צד א, וראה שם עוד)

שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור… ושאר שקצים וכו' הא הורגן חייב, מאן תנא א"ר ירמיה ר"א היא, דתניא ר"א אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי, ושניהם לא למדוה אלא מאילים… א"ל אביי וכינה אין פרה ורבה, והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, מינא הוא דמיקרי ביצי כינים… (שם קז א וב)

כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו, תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס, מדדין עגלים וסייחין… אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה… והא קמבטל כלי מהיכנו, סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים מדאורייתא… כיצד מסעדין, אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שיינק. אמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב, היכי עביד, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו… (שם קכח ב, וראה שם עוד)

גורפין מלפני הפטם, ומסלקין לצדדין מפני הרעי, דברי רבי דוסא, וחכמים אוסרין. נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת… אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן, מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן, והא דקתני מלפני בהמה שפיה יפה בחמור דלית ליה רירי… והא דקתני מלפני בהמה שפיה רע בחמור דלא דייק ואכיל… (שם קמ ב, וראה שם עוד)

ותניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כין שמת בטלה אימתו. אמר רב פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפיל, ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה… (שם קנא ב)

מתירין פקעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין… כדתניא נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה, זה מזונותיו עליך, וזה אין מזונותיו עליך… דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודע צדיק דין דלים (משלי כ"ט), יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים מעת לעת… אמר רב המנונא שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא. וכמה, אמר רב מרי משח אודניה (כמדת אזנו), וחוטרא אבתריה (יכהו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו)… אמר רב פפא לית עניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא… (שם קנה א, וראה שם עוד)

דא"ר חייא מאי דכתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, מלפנו מבהמות זו פרידה, שכורעת ומשתנת מים, ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול, שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל, ומאי מפייס לה, אמר רב יהודה אמר רב הכי קאמר לה זביננא ליך זיגא (מלבוש) דמטו ליך עד כרעיך, לבתר הכי אמר לה לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך. (עירובין ק ב)

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות… דאי תנא בהמה דאי משיירא חזי לה, אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה אימא לא… (פסחים כא א)

אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן הבית, וגמירי דאין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה. (שם נב ב)

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין, מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחין, שלמין ושבורין, ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס. (שם נג א)

ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם מפני שהשטן מרקד בין קרניו, אמר רבי שמואל בשור שחור וביומי ניסן, תני רב אושעיא מרחיקים משור תם חמשים אמה, משור מועד כמלא עיניו… אמר רב ניזהא (לחש שלא יזיק או גערה) דתורא הן הן, ניזהא דאריה זה זה, ניזהא דגמלא דא דא, ניזהא דארבא הילני הייא הילא והילוק הוליא… אמר רב פפא ביתא דאית ביה שונרא לא ניעול איניש בלא מסני, מאי טעמא משום דשונרא קטיל לחיויא ואכיל ליה ואית ביה בחיויא גרמי קטיני (עצמות דקים), ואי יתיב ליה גרמא דחיויא אכרעיה לא נפיק ואסתכן ליה. איכא דאמרי ביתא דלית ביה שונרא לא ניעול ביה איניש בהכרא (בחושך) מאי טעמא, דילמא מיכריך ביה חויא ולא ידע ומסתכן. (שם קיב ב)

…הוה אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר לבשו כרים הצאן וגו'… (ראש השנה יא א)

והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה. (ביצה כה ב)

מאי הלך ילך ובכה נושא משך הזרע וגו', א"ר יהודה שור כשהוא חורש הולך ובוכה ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם, וזהו בא יבא ברנה… (תענית ה א)

אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו, ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אמר להם ואין יתרון לבעל הלשון. (שם ח א)

ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי, אמרו ליה קא מפסדן, אמר אי מפסדן ניכלינהו דובי ואי לא כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו… (שם כה א)

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה… (מגילה טז ב)

…דאמר מר מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהן… (חגיגה יג ב)

וא"ר אלעזר מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה. (יבמות סג א)

…השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן… (שם צט ב)

…כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא (לפי כח הגמל יטעינוהו). (כתובות סז א)

…ותניא אילים ממואב כבשים מחברון… (סוטה לד ב)

תא שמע דאמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד מאה בדמיה… (גיטין מד א)

בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אליעזר, וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה… (קידושין כה ב, וראה שם עוד)

איתמר צפורי מצורע מאימתי אסורים, רבי יוחנן אמר משעת שחיטה, וריש לקיש אמר משעת לקיחה… (שם נז א)

תני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב. (שם עב א)

אפילו עם בהמה (לא יתייחד). אביי מכלליה מכולא דברא, (כשהיה הולך בשדה בלימוד היה מונע הבהמות מכל השדה, או אינו מניח הרועה והבהמות בשדה אחד). רב ששת מעבר ליה מצרא, רב חנן מנהרדעא איקלע לרב כהנא, חזייה דיתיב וקא גרס וקיימא בהמה קמיה, אמר ליה לא סבר מר אפילו עם בהמה, אמר ליה לאו אדעתאי. (שם פא ב)

תניא ר"ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני… (שם פב ב)

תנו רבנן ג' אבות נאמרו בשור, הקרן, השן והרגל… תולדה דקרן מאי היא, נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה… (בבא קמא ב ב, וראה שם עוד)

דתניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים… (שם טז א)

כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב… נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב… (שם נב א)

אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבדה, לפריקה, לחסימה, לכלאים ולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן, אם כן למה נאמר שור או חמור, אלא שדיבר הכתוב בהווה… אמר ריש לקיש כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה… אמר ריש לקיש המרביע שני מינים שבים לוקה, מאי טעמא אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה. בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא (דג) מהו… (שם נד א)

אמר רבא שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל… (שם סה ב)

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל, אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות, אין מגדלין חזירין בכל מקום. לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב ל' ריס… כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה, רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבין כופרין וחתולים וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויין לנקר את הבית… אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא, נפק רב ודרש חתול מותר להורגו ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים… הא באוכמא הוא בחיורא (שחור ולבן), והא מעשה דרב אוכמא הוה, התם אוכמא בר חיורא הוה… (שם עט ב)

תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חדש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אמר רב נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה… (בבא מציעא כח ב, וראה שם עוד)

השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה בבקעה והוליכו בהר, אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין ומתה חייב… (שם עח א, וראה שם עוד)

השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב, תבואה והביא עליה תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי… וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב, סומכוס אומר משום רבי מאיר סאה לגמל שלשה קבין לחמור… (שם פ א, וראה שם עוד)

(יסורין) דרבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו, על ידי מעשה באו מאי היא, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו… (שם פה א)

מאי ברבורים אבוסים, אמר רב שאובסים אותן בעל כרחן, ושמואל אמר שאבוסים ועומדים מאליהם. ורבי יוחנן אמר מביאין תור ממרעיתו בדלא אנסי ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא. אמר רבי יוחנן מובחר שבבהמות שור, מובחר שבעופות תרנגולת. אמר אמימר זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי דלא מציא פסיא קניא (שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה). (שם פו ב)

תנו רבנן החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור… רב פפא אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומילקא לא לקי עד שעת חסימה… (שם צא א, וראה שם עוד)

א"ר יוסי בר חנינא מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם, מנהגו של עולם זאבים הורגים העזים, מקנהו של איוב עזים הורגים את הזאבים. (בבא בתרא טו ב)

הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור, יעלה זו אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות, ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה, ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת… חולל אילות תשמור, אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה, ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה… (שם טז א)

בהמה איקרי נכסי… (שם קנא א)

…שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה כדי שלא תלד… (סנהדרין לג א)

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני (עורות גמלים יונקים שמתו). (שם נב א)

הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה בסקילה, אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה… (סנהדרין נד א)

ועופות בני מלאכה נינהו, אין כדבעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין לר' יוסי ברבי יהודה מאי. תא שמע ובכל חיה הרומשת על הארץ, ההוא לאתויי נחש הוא דאתא, דתניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו… כי הא דר"ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה, אמר הכפרים שואגים לטרף, נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה… (שם נט ב)

משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד אמר האחר אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי, הלכו שניהם והרגו הזאב. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא (ששונאים זה את זה) עבדו הלולא מתרבה דביש גדא. (שם קה א)

אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב היינו דאמרי אינשי גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה. (שם קו א)

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל. א"ר אבא בר כהנא וכולם חזרו חוץ מתושלמי (עוף הוא שעדיין אוחז תרבות רעה שמזדווג עם הכל). (שם קח א)

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, אישות לבהמה מי אית לה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. מנא ידע, אמר רב חסדא שהעבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה… והנה עלה זית טרף בפיה, א"ר אלעזר אמרה יונה לפני הקב"ה רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר ליה אליעזר לשם רבא, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה אתון היכן הויתון, א"ל צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה, האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה, יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא נפל תולעתא מינה אכלה, מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע אכלה. אריא אישתא זינתיה… אורשינה אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא, א"ל לא בעית מזוני, א"ל חזיתיך דהוה טרידא אמינא לא אצערך, א"ל יהא רעוא דלא תמות, שנאמר ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. (שם שם ב)

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו, אמר להם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה. שאלו תלמידיו את ר"א מפני מה הכל מושלים בעכברים, מפני שסורן רע, מאי היא, רבא אמר אפילו גלימי (מעילים) גייצי, רב פפא אמר אפילו שיפתא מרא (יתד של את) גייצי… (הוריות יג א)

רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. (אבות ד טו)

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם. (שם ה ט)

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. (שם שם כ)

אקלע (ר' פנחס בן יאיר) לההוא אושפיזא רמו ליה שערי לחמריה לא אכל, חבטינהו לא אכל, נקרינהו לא אכל, אמר להו דלמא לא מעשרן, עשרינהו ואכל, אמר עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים… כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא (פרדות) חוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו, שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול, מפקרנא להו, מפשת היזקא, עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא בל תשחית… (חולין ז א וב)

דרש עובר גלילאה בהמה שנבראה מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד, אמר רב שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים… (שם כז ב, וראה שם עוד)

אלו טרפות בבהמה, נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה…

דתנא דבי רבי ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו, מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול. (שם מב א, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה שור כרסתן ופרסתן רב רישיה ורב גנובתיה וחילופא בחמרא. (שם ס א)

אמר רב חנן בר רבא השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות… (שם שם ב)

תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין… (שם סג ב, וראה שם עוד)

ומחיר שדה עתודים, לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה, ודי חלב עזים, דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו… א"ר יוחנן הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, אמר רב חסדא מאי דכתיב ועשתרות צאנך, שמעשרות את בעליהן. (שם פד א)

…וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה אומר מה רבו מעשיך ה', יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, שבים אילמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה אילמלי יורדות לים מיד מתות, יש לך בריות גדלות באור ויש לך בריות גדלות באויר, שבאור אילמלי עולות לאויר מיד מתות, שבאויר אילמלי יורדות לאור מיד מתות, מה רבו מעשיך ה'. תנו רבנן כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה. (שם קכז א)

מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן… (בכורות ז ב)

מאי דולפנין, אמר רב יהודה בני ימא. כל שביציו מבחוץ מוליד, וכל שבפנים מטיל ביצים… אלא כל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים… תשמישו ביום יולד ביום תרנגול, בלילה יולד בלילה עטלף… כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדים ומגדלים זה מזה. הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין בפנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש, ומאי שנא הני תלתא, כי אתא רב דימי אמרי במערבא הואיל ודיברה עמהם שכינה. תנא גמל אחור כנגד אחור.

תנו רבנן תרנגולין לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז, כלב לחמישים יום, וכנגדו באילן תאינה, חתול לחמשים ושנים יום וכנגדו באילן תות, חזיר לששים יום כנגדו באילן תפוח, שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים וכנגדם באילן תבואה. בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, וכנגדן באילן גפן, בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש וכנגדו באילן דקל, טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח, אפעה לשבעים שנה וכנגדו באילן חרוב… נחש לשבע שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר… (שם ח א)

הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו ידוע אם ביכרה אם לא ביכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק, רחל בת שתים ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק, פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק… (שם יט ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

הפרוטיות אסורות (הן ממין הבא משני מינין) והרמך מותר (ממין הסוסים), ואדני השדה חיה, רבי יוסי אומר מטמאות באהל כאדם. הקופד וחולדת הסנאין חיה, חולדת הסנאין רבי יוסי אומר בית שמאי אומרים מטמא בכזית במשא וכעדשה במגע. שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה, כלב מין חיה רבי מאיר אומר מין בהמה, החזיר מין בהמה, הערוד מין חיה, הפיל והקוף מין חיה, ואדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך… הירודות והנעמית הרי הן כעוף לכל דבר, והנחש הרי הוא כחיה… (כלאים לט א, וראה שם עוד)

תני רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו ארבע בהמות נמשכות באיפסר, ואלא הן הסוס והפרד הגמל והחמור… (שבת לא א)

תני מטלטלין את החרדל מפני שהוא מאכל יונים, ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים, ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל נעמיות… (שם פה א, וראה שם עוד)

…אין מרביעין את הבהמה במועד אבל מולכין אותה לבקורת, רבי יהודה אומר חמורה שתבעה זכר מרביעין אותה שלא תיצן… (פסחים כט א, וראה שם עוד)

רב חייה בר אשי הוה יתיב קומי דרב, חמיתיה מבעת (ראה אותו ממהר), אמר ליה מהו כן, אמר ליה חמרתי מעברה והיא בעיא מילד ואנא בעי מרבעתה עד דלא תצנן. א"ל אימתי עלה עליה הזכר, א"ל ביום פלן, וחשב א"ל בעיא היא עד כדון, ותני כן חמרתה פוחתת אינה פוחתת מימות הלבנה והמוספת אינה מוספת על ימות החמה… (יבמות כז ב)

רבי לעזר אומר אין אדם רשאי ליקח לו בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להן מזונות. (שם עח א)

ממנחה ששלח יעקב אבינו לעשו למד רבי אליעזר, ששילח לו כדרך הארץ, עזים מאתים ותיישים עשרים, חד לעשרה, גמלים מיניקות ובניהם שלושים, אמר רבי ברכיה על ידי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פרסמו הכתוב… (כתובות לז ב)

אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה, וכך היה מעשה, פעם חלה ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו, אמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח שהיה גונח, מה עשה לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב רותח בשעה שהיה גונח. וכשביקשו חכמים להיכנס אצלו אמרו היאך אנו יכולים להיכנס והליסטים עמו בבית… אמר ר' שמעון שזורי של בית אבא היו בעלי בתים בגליל, ולמה חרבו שהיו דנין דיני ממונות באחד ומגדלין בהמה דקה, וכך היה חורש אחד היה לנו סמוך לעיר והיתה השדה בינינו ובינה והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה, (אע"פ שהיתה השדה שלהם ולא היה בו גזל, מכל מקום מפני חשש הרואים). (סוטה מד א)

כל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה, והרי חמור (שאסור מדאורייתא), למלאכתו גדל, (ולא אסרה תורה אלא העומדים לאכילה)… (בבא קמא לג ב, וראה שם עוד)

תוספתא:

כלב כופרי מין חיה, היורדין והנעמיות הרי הן כעופות, שאין בהמה טהורה יולדת מן הטמאה ולא בהמה טמאה יולדת מן הטהורה, ולא גסה מן הדקה ולא הדקה מן הגסה, ולא אדם מכולן ולא כולן מן האדם. כל שיש בישוב יש במדבר, הרבה יש במדבר שאין בישוב. כל שיש ביבשה יש בים, הרבה יש בים שאין ביבשה, אין מן חולדה בים. (כלאים פרק ה)

מפני מה אמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שמביאין בהמה דקה מחוצה לארץ לארץ ואין מביאין בהמה גסה מחוצה לארץ לארץ. אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום, קודם למשתה בנו שלשים יום, ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא שתהא קשורה לכרעי המטה. (בבא קמא פרק ח)

מדרש רבה:

אמר ר' שמלאי כשם שקילוסו אינו אלא אחר בהמה חיה ועוף כך ברייתו אינו אלא אחר בהמה חיה ועוף, מאי טעמא, שנאמר ויאמר אלקים ישרצו המים, ואחר כך ויאמר אלקים תוצא הארץ וגו', ואחר כך ויאמר אלקים נעשה אדם. (בראשית ח א)

…א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא לא בזכותכון נחית מטר ולא בזכותכון שמשא דנחא עליכון אלא בזכותיה דבעירא, דכתיב (תהלים ל"ו) אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה'. (שם לג א)

ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר ר' סימון אמר בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה… (שם מא ו)

עאל (ר' יהושע) ודרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה, אתא הדין קורא מיצראה דמוקריה אריך יהיב מוקריה ואפקיה, א"ל הב לי אגרי, א"ל זיל תהא מלגלג ואומר דעלית לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם. (שם סד ח)

ה" צדיק יבחן, ובמה הוא בוחנו במרעה צאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים ע"ח) ויקחהו ממכלאות צאן… היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר מוציא הבחורים שהיו אוכלין עשב הקשה… ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסוח, כיון שהגיע לחסוח נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כין שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך… (שמות ב ב)

…בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל… וכן במשה הוא אומר וינהג את הצאן אחר המדבר להוציאן מן הגזל… (שם שם ג)

א"ר אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם, גאה שבבריות אדם, גאה שבעופות נשר, גאה שבבהמות שור, גאה שבחיות ארי, וכולן נטלו מלכות ונתנה להם גדולה… (שם כג יג)

אני ומקני בצמא, מכאן אמרו בהמתו של אדם אינה אלא חייו, יוצא אדם לדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. (שם כו ב)

א"ר יהודה ב"ר סימון אמר הקב"ה עשרה בהמות טהורות מסרתי לך, ג' הן ברשותך וז' אינן ברשותך, ולא הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, לא אמרתי אלא מהגדלים על אבוסיך…

ר' יוחנן אמר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה ס"ה) והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר, ורבנן אמרי בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלים לה בהמות בככל יום והוא אוכל… ומהיכן הוא שותה, ריב"ל אמר כל מה שהירדן עושה לו' חדשים ומכניס הוא עושה גמיעה אחת, שנאמר הן יעשק נהר ולא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו. ורבנן אמרי כל מה שהירדן מכניס לי"ב חדש הוא עושה גמיעה אחת… (במדבר כא יז)

…וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין שנאמר (ויקרא כ"ב) מיום השמיני והלאה וגו', ולא עוד אלא שאמר הקב"ה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, מנין שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך. (דברים ו א)

דומה דודי לצבי, מה צבי זה מדלג מהר להר ומבקעה לבקעה מאילן לאילן ומסוכה לסוכה מגדר לגדר, כך הקב"ה קפץ ממצרים לים ומים לסיני… (שיר השירים ב כ)

…א"ר אלעזר בר"ש ערומין היו המצרים לפיכך הוא מושלן כשועלים, מה שועל זה מביט לאחוריו כך היו המצרים מביטין לאחוריהם והיו אומרים במה נדונם… (שם שם לג)

ודמה לך לצבי, מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה מביט אליהם בשתי עיניו, ובשעה שאין עושים רצון הקב"ה הוא מביט להם בעינו אחת… (שם ח טז)

גניבה אמר, לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פנותיו והיה שם נקב אחד ובקש להכנס בו ולא הוה יכיל, מה עבד, צם תלת יומין עד דכחיש ותשש ועאל בהדא נקובא ואכל ושמן, בעא למיפק ולא יכיל מעיבר כלום, חזר וצאים תלת יומין אוחריין עד דכחיש ותשש וחזר היך מה דהוה ונפק. כד נפק הוה אפיך אפוי ואיסתכל ביה, אמר כרמא כרמא מה טב את ומה טבין אינון פירין דבגווך, וכל מה דאית בך יאין ומשבחן, ברם מה הניית ממך, כמה דבר נש עליל לגוויך כך הוא נפיק. כך הוא דין עלמא… (קהלת ה כא)

ר' פנחס הוה משתעי אילין עובדיא. ארי עשה סעודה לבהמה ולחיה וסיכך על גבן עורות של אריות וזאבים וחיות רעות. מן דאכלון ושתון אמרין הלואי מן יימר קומינן זמירא, תליין עינהון בהדא תעלה, אמר להון ענין אתון מה דאנא אמר לכון, אמרין הן, אמר לון מאן דאחמי לך בעילאי הוא יחמי לן בארעאי… (פרשה ז)

מדרש תנחומא:

ומנין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא להדבק עם שאינו מינו, דכתיב ויעש אלקים את חית הארץ למינה וגו', אמר להן הקב"ה כל מין ומין ידבק במינו ושאין מינו אסור. (נח ה)

ויזכור אלקים את נח, זה שאמר הכתוב (משלי י"ב) יודע צדיק נפש בהמתו, יודע צדיקו של עולם אפילו נפש בהמות אפילו בשעת כעסו… (שם ז)

הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמ"ב) שהיה נח סגור בתבה. א"ר לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבמה ואת החיה ואת העופות, ר"ע אומר אפילו שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן. יש בהמה שאוכלת לב' שעות בלילה, ויש אוכלת לשלשה, תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דא"ר יוחנן פעם אחת שהה נח לזון את הארי הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר וישאר אך נח… (שם ט)

פרקי דרבי אליעזר:

מכאן אתה למד ששלשים ושתים מיני עופות בארץ ושס"ה מיני שקצים… ועד שלא בא המבול היו הטמאים מרובים מן הטהורים, רצה הקב"ה להרבות את הטהורים ולמעט את הטמאים, קרא לנח ואמר לו הביא לך אל התיבה מכל בהמה טהורה ז' ז', אמר נח לפני הקב"ה רבון כל העולמים וכי יש בי כח לקבצן אלי אל התיבה, ירדו כל המלאכים הממונים על כל מין ומין וקבצו אותן ואת כל מזונותן… (פרק כג)

אבות דרבי נתן:

כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתם היו חסידות. אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת כוכבים… מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו והניחו לו תבן ושעורין ומים ולא היה אוכל ושותה… (ח ח)

בא וראה בגדי וטלה כיוון שהוא רואה את הבאר הוא חוזר לאחוריו, לפי שאין יצר הרע בבהמה. (טז ג)

שוחר טוב:

ואת מוצא האילת הזאת בשעה שהיא צמאה היא חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והתהום מעלה לה מים, שנאמר (תהלים מ"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים. ורבנן אמרי זו היא חסידה שבחיות ורחמיה מרובין על בניה, וכשצמאות כל החיות מתכנסות אליה שהן יודעות שמעשיה חסידים כדי שתתלה עיניה למרום והקב"ה מרחם עליהם… (מזמור כב)

הושיעני מפי אריה ומקרני רמים, אמר רב הונא בר אידי בשעה שהיה דוד רועה את הצאן הלך ומצא את הראם ישן במדבר והיה סבור שהוא הר ועלה עליו והיה רועה. ננער הראם ועמד והיה דוד רכוב עליו והיה מגיע עד לשמים, באותה השעה אמר דוד אם אתה מורידני מן הראם הזה אני בונה לך היכל של מאה אמה כקרן הראם הזה, יש אומרים לאורכו מדדו, ויש אומרים לרחבו מדדו, מה עשה הקב"ה זימן לו ארי אחד, כיון שראה הראם את האריה נתירא ממנו ורבץ לו מפני שהוא מלך עליו, וירד דוד לארץ… (שם)

מהו מתיר אסורים, יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבא, וכן הוא אומר (קהלת ז') מה שהיה הוא שיהיה וגו' ומה שנעשה היו טהורים מקודם לבני נח. ויש אומרים אינו מתירן לעתיד לבא, שכן הוא אומר (ישעיה ס"ו) אוכלי בשר החזיר וגו'. (מזמור קמו)

תנא דבי אליהו רבא:

…כשהוא חוזר ומסתכל בכל מעשה ידיו שברא… אמר הרי הן (החוטאים) חשובין כבהמה… ואין מכלה אותן, הא למדת שלא נבראו בעלי חיין אלא לרפואה לאדם. (פרק א)

לקח טוב:

ובאיזה לשון דבר הנחש עם האשה בלשון הקדש, כי כתוב בו והנחש היה ערום, והיה מהלך בקומה זקופה והיה יודע לשון האדם ותוכל לומר בלשון שלו, כי הבהמות יש להם לשון כל מין ומין לבדו, וכשם ששם להם שמות, כי היה יודע לשום שמות לכל אחד ואחד כך היה מדבר עם הנחש. (בראשית ג א)

חובת הלבבות:

והרביעית סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם מהם המעופף והשוחה והזוחל והולך על ארבע לפי התחלקות צורותם ומדותם ושמושם והנאתם ותועלותם בעולם כמו שנזכר במענה שהוכיח בו הבורא את איוב להעיר אותו (איוב ל"ח) "מי יכין לעורב צידו" וגו' ושאר מה שספר בו ממיני החיות המדבריות והימיות. (שער ב הבחינה פרק ד)

רש"י:

ויברך אותם – לפי שמחסרים אותם וצדים מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה, ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לא ברכם, שלא יהיה בכלל. (בראשית א כב)

עזים מאתים – צריכות עשרים תישים, וכן כולם… שמסר לכל תיש ואיל י' לפי שהם פנוים ממלאכה, ובהמה שנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקים במלאכה לא מסר אלא ד' נקבות לזכר. (שם לב טו)

למען ינוח שורך – תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. (שמות כג יב)

זאת החיה – מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה אותה, ואף בשרצי המים אחז כל מין והראה להם, וכן בעוף. החיה מכל הבהמה – מלמד שהבהמה בכלל חיה. מפרסת – סדוקה, ושוסעת – שמובדלת מלמעלה ולמטה בשתי צפרנים. מעלת גרה – מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לפיה לכתשו ולטחנו הדק. (ויקרא יא ב וג)

ושכלה אתכם – אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר הנושכין וממיתין. (שם כו כב)

ותרא האתון – והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה המזיקין. (במדבר כב כג)

ובהמה רבה – בני אדם גדולים ודעתם כבהמה שאין מכירים מי בראם. (יונה ד יא)

אבן עזרא:

נפש חיה – כלל לאשר הוליד האש והמים והארץ גם האדם ובמה שהם עם בני אדם לצרכם לרכוב ולאכול. ורמש – הם הקטנים ההולכים על הארץ. וחיתו ארץ – שהם בשדה שאין שם ישוב. (בראשית א כד)

וכי יפתח איש בור – והזכיר זה כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם שלא לצורך אדם, ועוד כי יזיק בעל הבהמה. (שמות כא לג)

ואת הבהמה תהרוגו – שלא תחטיא אחר, ויש אומרים להסתיר הקלון. (ויקרא כ טו)

רמב"ן:

ויברך אותם – …ולא אמר בבהמות והיה ברכה שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש התנועה שבמים הראוי נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ, כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורבותינו אמרו כי בעבור היות בני אדם צדין ואוכלין הוצרכו לברכה.

והעוף ירב בארץ – אף על פי שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה, כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם… (בראשית א כב)

בהמה – הם המינים האוכלים עשב בין ישובי בין מדברי. וחיתו ארץ – אוכלי הבשר יקרא חיות, וכולם יטרפו. ורמש – כתב רש"י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ… רמש האדמה בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם. (שם שם כד)

…אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו, והוא פשוטו של מקרא, והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ… ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו. ועם כל זה לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי… (שם שם כט)

ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה – …אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו, אבל הזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה קיום העולם במינין אשר ברא בו… (שם ח א)

מיד כל חיה אדרשנו – אני תמה אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף, כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה… (שם ט ה)

וטעם מקניהם וקנינם וכל בהמתם – כי הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מקנה בעבור שהם עיקר קנין האדם בין טמאות בין טהורות, כענין שכתוב הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה ויכנסו בכלל וכל בהמתם… (שם לד כג)

…וחזר ושבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב והמים יפים ויגדל החלב בבהמות כי אין הבהמות בריאות וטובות מרבות החלב רק באויר טוב ועשב רב ומים טובים, ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים אין הפירות שם שמנים ויפים אמר כי היא עוד שמינה… (שמות ג ח)

ואם עז – …ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה, כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר, ובעופות יונה ותור וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור ופרה כשב כשבה תיש ועז לא יקפיד ואמר כשב שור לנקבה כענין שכתוב ושור או שה אותו ואת בנו, והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב. (ויקרא ג יב)

…והנה טעם אסור העופות מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס והשאר כלם יטרופו, והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה מצורע, וזה לאות שיש בכלם סגולות רעות מאד. (שם יא יא)

…והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו ית', לא שיאכלוהו, כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כלן לא-ל הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה… ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה,   והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן, והכר מופלא באנשי דעת בעליהם, וכן ליונים דעת והיכר.   (שם יז יא)

…וכתב הרב במורה נבוכים כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, וכן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר… (דברים כב ו)

לא יגרע – שישמור וישגיח אישי מין האדם, ובשאר ישגיח רק בכללים (המין), ולכן הותרה שחיטת בעל החיים לצורך האדם ולכפר על נפשותינו, כי רק האדם ידע אלוקיו ולא שאר הבריות שאינן מדברות… (איוב לו ז)

מקנה אף על עולה – פירש החכם ראב"ע כי אפילו המקנה ירגישו ויגידו בהתקרב זמן המטר, וסימנים רבים לבני אדם בבקר ובצאן ובשכיבתם על ימין ובשאר החיות. (שם שם לב)

…ואם כן נמצא בהמה שנשחטה למאכל אדם לטובתה היא, שעלתה ממדרגת גוף הבהמה למדרגת גוף האדם, וזהו דרך ארבע מרכבות העולם התחתון, מקורות, צמחים, בעלי חיים והמדברים, כי המקורות ניזונים ושואבים מארבע יסודות… והחי והמדבר משתמש בבעלי חיים שאינם מדברים ובצמחים ובמקורות, ועל זה נאמר טוב ה' לכל, כי היסודות עולים למדרגה עליונה מהן והן המקורות… ובעלי חיים עולים לבעלי חיים המדברים… (אגרת הקדש פרק ד)

רד"ק:

ויעש אלקים – …ועשה זה כדי שלא ירבה נזק המזיקים אשר בהם, ולטעם זה גם כן לא בירך אותם, כי איך יאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי לא רצה הא-ל שיהיו המזיקים אשר בהם מלאים את הארץ כי ירעו וכי ישחיתו…

ואת חית הארץ – הוא האריה והדוב והנמר והזאב וכיוצא בהם מן הטורפים, ועשה אותם שלא יגדלו במקום הישוב מפני נזקם, כמו שאמר "פן תרבה חית השדה" הנה כי אין גדול חיות השדה אלא במקום שאין בו ישוב, וכן תמצא במקרא בכל מקום שזוכר חרבן הארץ שאומר שירבו שם חית השדה ורמש האדמה גם כן במקום מיוחד שבמדברות… אבל נמצא מן הרמש במקום הישוב מעט מזער שאינם מזיקים… והתולעים הנולדים מהדברים המעופשים אין להם זכר בבריאה לא בכלל ולא בפרט, אף על פי שיש להם תנועה.

וירא אלקים כי טוב –  אף על פי שיש בהם מזיקים יש בהם תועלת גדולה לדברים רבים כמו שהעידו חכמי הנסיון, שהנחשים והאפעים יכנס גופם ושמנם בטריאקה כדי שימשוך מה שבגוף בסם המות.   ועוד נתן לכל אחד ואחד יחוד האברים הצריכים לו, נתן לאריה ולדומה לו כלי הטרף שהם השנים והצפרנים עם הגבורה, ונתן לחיות הנטרפות שאינם במקום ישוב כמו איל וצבי ויחמור והדומים להם כלי המרוצה והקלות עם המורך, ומאלה תבין לשאר הנבראים, והכל חכמה מאתו ית' וא-ל אמונה הוא ואין עול. ואף על פי שאלה טורפים ואלה נטרפים הוא ית' הכין מזונם להנטרפים בענין הנאות להם כמו לטורפים בענין הנאות להם, ועת מות לכולם… ויתכן כי גם הטורפים תהיה מחיתם בדברים אחרים זולתי הטרף, אף על פי שרוב מחיתם בטרף… או על כל פנים בעת שלא ימצא טרף יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב, שאם לא כן כשהוציאה הארץ נפשות החיים את האריה והכבש הנמר והעז וכיוצא בהם הנה מין אחר חסר מהבריאה, ואנחנו רואים כי לא חסר אחד… (בראשית א כה)

…ומה שאמר היה ערום רוצה לומר חכם וערום בכח הדמיון אשר לבהמה, כמו שאמרו על השועל שהוא ערום ובעל תחבולות, וזה בכח הדמיון ולא בכח השכל, כי אין כח השכל בשפלים אלא לאדם לבדו, והנחש היה ערום ובעל תחבולות יותר מהשועל, כמו שאמר "מכל חית השדה", ולא זכר הבהמה לפי שחית השדה יש בהן יותר ערמומיות מן הבהמות הגדולות, ואף על פי כן הנחש היה ערום יותר מהן ואין צריך לומר מן הבהמות… (שם ג א)

תביא אל התבה – אחר שיבאו מעצמם לפני התבה תכניסם אתה אל התבה. והיאך יבואו מעצמם שיעיר הא-ל את רוחם שיבאו אל התבה כמו שיבואו בכח הדמיון אל מקום המרעה כשירצו לאכול, ואל מקום מים כשירצו לשתות. (שם ו יט)

גם חסידה – לעופות יש ידיעה להתרחק מהנזק ולהתקרב לטוב, ושומרים משפטם, ועמי משנה משפט ה'… (ירמיה ח ז)

אליך ישברון – אף על פי שאין בהם דעת ישברו לפי הטבע אל חוקם ומנהגם, ואנו יודעים שאליך ישברון, כי אתה הנותן להם. (תהלים קד כז)

צדיק ה' – ואף שהחי טורף מזונו, כי בהגיע זמן מיתתם גזר עליהם שיטרפו, ויהנו בעל חי אחר. ויש אומרים שאין גמול ועונש כי אם בבני אדם, ואנו נאמר שיש גמול ועונש לבעל חי בעבור האדם, כמו שכתוב "מיד כל חיה אדרשנו", וכן פירשו חז"ל גמול בחיות כגון מה נשתנו פטרי חמורים (שקדושים בבכורה), שטענו ביזתם של ישראל ביציאת מצרים. (שם קמה יז)

מורה נבוכים:

…שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן, ואמנם נאמר באדם זה מפני הדבר שייוחד בו האדם והוא הכח המדבר, רצוני לומר השכל ההיולני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעלי חיים זולתו, ומבואר זה כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באיזה זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיה לו עתה הערת חמום ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו. אמנם האדם לבד אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות היה אובד לשעתו ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה… (חלק א פרק עב)

…אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזיל"ה ישר בעיניהם והאמינוהו. ואשר אאמינהו אני בזאת הפנה, רצוני לומר בהשגחה האלקית… אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסט"ו לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה… אבל אלו כלם אצלי במקרה גמור… ומפני זה היתה שחיטתם מותר וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהן בתועלותינו ככל אשר נרצה… ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אומרו "נותן לבהמה לחמה" וגו'… כי אלו כולם השגחה מינית לא אישית, וכאלו הוא מספר פעולותיו בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו… ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו "על מה הכית את אתונך" וגו' הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות, לא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות.

ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בלי חיים, כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני בעלי חיים, כי מענה זאת השאלה האחרונה כן רצה ה', או כן גזרה חכמתו… (חלק ג פרק יז)

משנה תורה:

אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך… (שבת כ א, וראה שם כל הפרק)

אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול, שמא יבא לידי כתיתת קטנית או לישת קמח… (שם כא לה, וראה שם עוד)

מצות עשה לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן, ובין שאין מותר לאכלן… וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון, וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל. וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר…

שור הבר מין בהמה הוא, והקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה וכל  יסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו…

כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור. ואלו הן, אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד… אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד…

כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא, וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא… (מאכלות אסורות א א והלאה, וראה שם עוד וערך מאכלות אסורות)

כיצד קונין את הבהמה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה… אפילו קרא לה ובאה… (מכירה ב ו, וראה שם עוד)

הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהם עד שיצאו האפרוחים ויגדל אותן בעל התרנגולים ויהיה הריוח ביניהם, צריך להעלות שכר עמלו ומזונו… (שלוחין ח א, וראה שם עוד)

הבהמה אוכלת כל זמן שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש, ואוכלת ממשאוי שעליה עד שתהיה פורקת, ובלבד שלא יקח בידו ויאכילנה. (שכירות יג א)

כל המונע את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה, שנאמר "לא תחסום שור בדישו", אחד שור ואחד כל בהמה וחיה טמאין וטהורין, ואחד הדישה ואחד שאר המלאכות של גידולי קרקע… (שם ב, וראה עוד כל הפרק)

חזקוני:

פרו ורבו – מה שלא ברך בהמה וחיה, פן תרבה על האדם חית השדה ולא יוכל לעמוד כנגדם, אבל עופות ודגים אלו פורחים באויר ואלו פורחים במים. (בראשית א כב)

כי יקריב – …להוציא חיה שלא היתה בכלל ברכה במעשה בראשית, מפני הנחש שהיה ראוי לקללה. (ויקרא א ב)

ספר חסידים:

מלפנו מבהמות ארץ וכו', ילמוד אדם את בנו להיות נאמן מכלב, ומעוף השמים יחכמנו (איוב ל"ה י"א) ילמוד אדם מדוכיפת זה תרנגול הבר, שבשביל שלא השלים אמונתו לשר של ים בימי שלמה חנק את עצמו, ולכך שארית ישראל ישאו קל וחומר בעצמם שלא יעשו עוולה ושלא ידברו כזב… (מז)

אפילו כנגד הבהמה אמרה תורה אל תהי כפוי טובה, שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כ"ב ל'), לפי שכלב עזר שהזאבים לא הביאו הבהמה ביער הרי נשאר לך החלב והעור, לכך אל תהי כפוי טובה ותן לו הטרפה… (תרמה)

יודע צדיק נפש בהמתו חולה שלא להטריחה, וכן אם כבר הגיע זמנה ללדת לא יטריחנה. (תרסז)

על מה הכית את אתונך וכו', יכול לא יכה כשאין המשא כבד עליה ואינה רוצה ללכת, לכך נאמר זה שלש רגלים, כיון שמלומדת ללכת היה לך לחשוב שמא חולה היא, והוא עוון שהטריחה, וכן בלילה כשהבהמה נושמת בנחירה בידוע שרואה רוח רעה או מזיק, ואינה רוצה ללכת אין להכותה, שהיא יראה ממנו, וגם מאשר רוכב עליה. (תרסח)

כלב שאינו נושך אם יכנס בבית אם חפץ היהודי לגרשו יגרשהו בשבט קטן, אבל לא יזרוק עליו מים רותחים או להכותו במקל גדול או לדחות אותו בדלת או לעוורו לא יתכן. (עתר)

אחד לא היה רוצה לשרוף הזבובים, אמר לו חברו אל תהי צדיק הרבה מוטב לשרפם כדי שלא יפלו במאכל ובמשתה ויבלעם ויחטא. (תתלא)

לפי שנשמת האדם המדברת אינה מתה, לפיכך יחלום החי מן המת, אבל הבהמה שמתה אין לה נשמה החכמה, לפיכך לא יחלום אדם מבהמה שמתה או נשחטה. (תתשלא)

מה שנתיראה האתון מחרב המלאך לפי שהבהמות יודעות הגזירות ורואין מלאכי חבלה של אדם וכשהכלבים רואין מלאך המות הן בוכים. (תתשמה)

רבינו בחיי:

ויברך אותם – שבני אדם צדים מהם, אבל הצמחים רבים מאד ואין צריכים ברכה מיוחדת, ומכח ברכה זו התקיימו הדגים במבול. (בראשית א כב)

תקח לך שבעה – אב הרחמן לא רצה לגזור שיבואו בעצמם לצורך קרבן, אלא שישתדלו ויטרח אחריהם, אבל השנים לחיות זרע באו מעצמם… והזכיר בבהמה איש ואשתו כי תולדות הבהמה כתולדות האדם, אבל בעוף הוא על ידי ביצים. (שם ז א)

וישלח את היונה מאתו – ובעורב לא כתב מאתו, ללמדך שדירתן של עופות טהורים אצל צדיקים. (שם ח ח)

ותרא האתון את מלאך – ראיה זו היא הרגשה ולא ראיית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני האדם וכל שכן לעיני בהמות, ואינה ראיית שכל כי אין לבהמה שכל, ולכן לא אמרה לבלעם מלאך ה' עומד לנגדי. (במדבר כב כג)

בעל הטורים:

והעוף ירב – ולא אמר יפרה וירבה אלא באדם ובדגים, שמזונותיהם מצויין, ופנויים לפרות ולרבות. (בראשית א כב)

וקרבו וכרעיו – כתיב בבן בקר, ובצאן כתיב והקרב והכרעים, תנא דבי אליהו (פרק ו') לפי שכשמהלכת בהמה דקה מגבהת כרעיה כמו שתי וערב, אבל בהמה גסה מגבהת כרעיה לצדדיה, ולכך בהמה דקה משתנה מאכלה בבטנה וצואתה משונה מבהמה גסה. (ויקרא א ט)

הרקאנטי:

והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור וגו', כבר הודעתיך סוד הבהמות הטהורות והטמאות וקצת מחכמי הקבלה האחרונים אומרים כי העובר על העריות סופו להתלבש בבהמה טמאה או בשקצים ורמשים, ולזה רמז "לא תשקצו את נפשותיכם ולכל הרמש", שבודאי יוכל האדם לשקץ נפשו בהם, וזהו "ואקוץ בם". ואמרו בעונש הבא על חמותו כי סופו להתלבש בחסידה וחבריה יהרגוה, והבא על דודתו סופו להתלבש בגויה ותתגייר… (קדושים ועיין שם עוד)

…מכל אלו הדרשות נראה כי השגחת השי"ת היא אפילו בפרטי הבהמות והחיות, ואין זה דעת הרב הגדול ז"ל בספר מורה הנבוכים, וראיתו מפסוק "ותעשה אדם כדגי הים". אמנם אם נרצה ליישב אלו הדרשות לדעת הרב ז"ל יש לי ליישבם ממאמרם ז"ל שאמרו, אין לך כל עשב שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואמר לו גדל, שנאמר "הידעת חקות שמים", והענין כי כח התחתונים הוא בעליונים, וכל מלאך שומר את תפקידו אשר הופקד עליו, ולזה אמר במאמר הנזכר ההוא דממנא על עופי אתער לגבי קדוש ברוך הוא, נראה כאילו מסרם תחת השומרים אך אין השגחת השם פרטית עליהם… (תצא, וראה שם עוד)

עקדה:

צריך שנקבל בדעתנו כי הנפש האנושית הזאת היא הצורה הראשונה המתחדשת, והיא הנכבדת שבכל הצורות ההיולניות… והצורה האנושית היא היותר שלמה וזריזה מכל בעלי החיים, שנמצא בטבעה טוב הבחינה להתרחק מן הרע והמזיק ולהתקרב לטוב ולמועיל, ונוסף בה כח הרצון, כי האדם ימאס בטוב וערב מפני בריחתו מן הרע או הנזק שימשך ממנו בעתיד, ולהיפך, וזה יקרא בחירה שהוא רצון שכלי, מה שאינו נמצא בשום בעל חי… (בראשית ב ז)

הנני ממטיר לכם – נראה מהמציאות שכל דבר גדל וקיים ממזון הלקוח ממדרגה שלמטה ממנו… והחי ניזון מהצמחים שתחתיו, ולנחש נתן מזון העפר, שהוא ב' מדרגות שתחתיו… ומה שראינו שבעלי חיים טורפים מיניהם הוא מהשחתת טבעם שנשאר בהם מימות המבול, והועד לימות המשיח "ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה י"א), או שיש לטורף מעלה צורתית יתרה על הנטרף, הנעלמת ממנו… (שמות טז ד)

לא תטה משפט – שעל ידי זה יהיו גרועים מבעלי חיים, ואמרו חז"ל בחולין נ"ז שהנמלים ממיתים על הכזב, וסופר על מין עגור הממית על הניאוף והפילים ההורגים הנסים מהם מהמלחמה בלא משא פנים. (שם שם יט)

רמ"ע מפאנו:

…שלפי גדולתו (של נחש) מפלתו כי הנה מעקרא חננו בזה כדי שיוכל להלך בשליחותו של אדם לקצוי ארץ וים רחוקים ולהשיב שולחו דבר, ועתה לכלם יש שיחה בקולם כגון צפצופי עופות וגעיית השור ודומיהם שהחכמים מבינים על ידם מה שניתן להם רשות, ולנחש אין מזה כלום… (מאמר חקור דין חלק ב פרק כג)

…כי אמנם כל מעלי הגרה חסרי השינים לפיכך הם בעלי קרנים כי יתפשט על ראשיהם מלמעלה אותו החומר הקשה שממנו השינים ליתר הבעלי החיים, והגמל מעלה גרה ובעי קרני בטענה זו, ולא הודו לו שכבר העלו בגמרא דאית ליה ניבי, ובהם נתפשט גם כן חלק מן הסתום שממנו גודל האזנים נגרע מאותן הניבים, לפיכך אודני דהוו ליה בראוי לפי שטתו לא במוחזק גזזינהו מיניה והקטינום… (מאמר אם כל חי חלק א סימן יג)

אברבנאל:

ישרצו המים – כי בתוך יסוד המים חלקים ארציים, ויסוד אויר רב מעורב בהם, שמהם יתילדו השרצים והדגים, אבל באש לא יתיילד בעל חיי כלל… ולא נזכרו בעלי החיים הנולדים מהעיפוש כמו שלא נזכרה בריאת הדוממים והמתכות מפני חסרונם, ולא ראוי שתתלה בהם האמירה האלקית. המדרגה השניה של המולידים על ידי ביצים נבראה ביום ה', והמדרגה השלישית של הנולדים על ידי זרע הזכר הנוקב זרע הנקבה ומציר ומהוה אותו ונתהוה ממנו נפש מרגשת נוצרו ביום ו', ובעלי הנפש המשכלת נוצרו בסוף, כאילו היא תכלית הכל. שרץ – לשון הולדה רבה, נפש החיה – על הדגים. (בראשית א כ)

ויברא אלקים – שברא ביום זה הנפשות המרגישות שבבעלי החיים יש מאין, ולכן אמר ביום ו' רק ויעש. ויברך אותם – כי פלא הוא שביצה הנפרדת מבעל חי תתפתח לוולד, ורוצה לומר שנתן להם כח להוליד על ידי זאת. (שם שם כא וכב)

ויעש אלקים – למדנו מכאן שצורת המרגשים נשפעת מהשכל הנבדל ולא מכח החומר והגלגלים לצורה הצומחת, ובדגים אמר על הצורה המרגשת בריאה, כי שם היתה יש מאין, ומה שלא נתייחד יום לבריאת האדם כי הוא מוליד כבהמות, או כי לא נולדה שלמותו אתו בפועל אלא שהוא בחירי אחר שכלו, או הוא כבהמות. וזכרו הקדמונים שלכן בעלי החיים פניהם כלפי הארץ, כי לעפר ישובו, הנבדלים פניהם וכנפיהם למעלה, והאדם באמצע ולא למעלה ולא למטה, אלא שלמותו תלויה בבחירתו… (שם שם כו)

אלשיך:

ויברך אותם – רק עוף ודגים נתברכו, כי אין בהם מיני מזיקים, והרבה ברכת הדגים כי אינם עתידים לחטא בזמה במבול. (בראשית א כב)

והיה שבעת ימים תחת אמו – שהוא נחת רוח לאמו, ורחמיו על כל מעשיו, ובאמת כבר יש לו שלמות, כי הוא נקרא שור מעת הוולדו, אלא שה' ריחם עליו רחמים גופניים. (ויקרא כב כז)

מלפנו – כדי להשרישנו במצוות זולת ציוויו נתן מדות טובות בבהמות. (איוב לה יא)

ספר חרדים:

פ"ו דברכות אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, דהוי צער בעלי חיים, וכל שכן שאסור לצער כל בעלי חיים בידים, וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא, הביאוה הפוסקים. ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר"ר יצחק אשכנזי ז"ל שנסתכל בפני תלמיד חכם א' ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו תלמיד חכם מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר, ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר, ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך, מה היה הדבר, אז הגיד לו הענין. ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו, ופירשו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכתיב בו ית' ורחמיו על כל מעשיו. (פרק ד מצות עשה מן התורה התלויות בושט)

מהר"ל:

ותדע כי אלו כחות אינם חמריים, כי אף כח נפשי שהוא בלתי נבדל, במה שהוא כח נפשי אינו חמרי לגמרי, וימצא בכח הזה הבחירה והרצון שלא לעשות, וראיה לזה כי אף הבהמה שאין לה רק כח נפשי בלתי נבדל, יש לה בחירה ורצון אינו חמרי טבעי לגמרי, אחר שהוא בוחר מה לעשות ואם היה טבעי לגמרי הטבע נוהג על פי טבעי התמידות. (גבורות ה' פרק מא)

והבהמה נקראת על שם ב"ה מ"ה, רוצה לומר כי שלמות דבר שנברא עליו נמצא בה, אף על גב שאינו שלמות גמורה מכל מקום דבר מה נמצא בה. (תפארת ישראל פרק ג)

והנה הם ידעו בענין הנמצאים, וידעו שהאדם מלך על כל הנמצאים והכלב היפך, זה שהוא הפחות והשפל מכל בעלי החיים, שאם כל בעלי החיים ענין אחד נגד האדם, מכל מקום יש באיזה מהם דבר מה של שלמות, והכלב הוא הפחות והשפל… אבל כשהרוחניות לא נשלחה לדבר עם האדם, אין לומר בזה שהוא מקבל הרגשה מן הרוחניים יותר משאר הנבראים, ואדרבא בעלי החיים קודמים לו, והעידו על כך חכמים באמונתם, שהרי האתון הרגישה המלאך ולא בלעם. ולפי מדרגת צורתו של אדם יש לו צורה חשובה מיוחדת שלא נמצאה במלאכים, במה שהוא בצלם אלקים, וצד זה נבדל מן המלאכים, ולכן לא קיבל הרגשה מהם כמו בעלי החיים לשפלות צורתם… וזה שאמר כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר, כי תמצא בבעל חיים זה הצעקה והיללה יותר מבכל בעל חי, מפני שפלות וחסרון הדבק בו, ולכך כאשר נגלה כח ההעדר בעולם בעל חי זה מרגיש מצד שהוא פחות ושפל בצורה, ומפני שהוא מוכן ליללה, ומהכח המושל הזה מתחדשת יללה. והמרגיש בדבר מרגיש גם בהפכו, לכך שחוק בעל חי זה ראיה שמושל באותו זמן ושעה כח השלום והחיים, כי אליהו ז"ל היפך מלאך המות… (באר הגולה ה)

…כי אצל האדם סוף שמו הוא המ"ם הסתומה, והוא מיתה שהיא סתומה, ואצל הבהמה בסוף השם היא מ"ם פתוחה, כי הה"א בשם בהמה אינה מן השם, כי הה"א משמשת לנקיבה ומורה המ"ם על סוף הבהמה שהיא נבראת לשחיטה, כי השחיטה היא מפורעה ונגלה, כי לכך יש לה בסוף התיבה מ"ם פתוחה, וזה מורה מיתה פתוחה, לפי שהבהמה נבראת לצורך האדם והאדם שוחטה ופורע השחיטה, ומפני כי הבהמה נבראת בשביל האדם ולצורך האדם ולכך כל אותיות בהמה סמוכים לאותיות אדם, כי א' בשם אדם תחלה ובשם בהמה בי"ת תחלה והבי"ת סמוכה לאל"ף, ואחר כך הד' בשם אדם, ובשם בהמה הה"א, ובשם אדם המ"ם הסתומה, ובשם בהמה מ"ם פתוחה. ואותיות אדם קודמים לאותיות בהמה, מפני כי האדם בודאי קודם לבהמה חוץ מן המ"ם, כי בשם אדם ה"ם סתומה ובשם בהמה ה"מ פתוחה והיא קודמת, וזה מאחר כי המ"ם מורה מיתה אין להקדים מיתת האדם קודם מיתת הבהמה, שהרי אין הבהמה רק בשביל האדם ואם אין אדם אין כאן בהמה… (דרשות, הספד)

אך לפי אשר אמרנו למעלה כי הדין בראש השנה הוא לפי מעשה האדם… אם כן קשיא מאי שנא תבואה או בעלי חיים שלא יגזור על בעלי חיים שיהיה הרבה או ימותו. ויש לתרץ דשאני אלו כי אלו הם יותר תלויים בשמים, לפי שהם אינם נתלים רק בגדול השמים והמזלות והגזירה עליהם בזמנו, שכן אמרו חכמים כי בפסח הוא זמן תבואה וכן המים, אבל אין עת מיוחד לבעלי חיים. ואף על גב דאמרו למעלה שכן הם מזדוגים ויולדים וכו' אין זה מקרי זמן בהמה. והחלוק שיש בזה ובין התבואה, כי התבואה יש לה גדול והשלימות ונדונת כאשר היא בשלימות הוא זמן הדין, כמו שיתבאר לקמן, אבל אין זמן לבהמות שיהיה בשלימות שיאמר עליו נדון… (חידושי אגדות ראש השנה טז א)

ותאמרנה המילדות וגו' כי חיות הנה וכו'… אלא שבא לרמוז בלשון זה שהם נמשלים כמו חיות השדה, ורצה לומר כי חיות השדה יש בהם דבר שאין צריכים למילדות, מפני שכל תנועות החיה יותר בקל מן האדם, ולכך ממהרים להוליד גם כן, וזה מפני דקות החומר שלהם שכל אשר חמרו הוא יותר גס אין כח טבעי פועל כל כך במהירות כמו מי שיש בו דקות החומר… (שם סוטה יא ב)

אסור לאדם שיטעם כלום עד שיתן מאכל לבהמתו וכו', פירוש דבר זה, כמו שתמצא בבריאה, שהשי"ת ברא תחלה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שיהיה כפי הבריאה להתפרנס קודם הבהמה ואחר כך יתפרנס האדם, והוא מתפרנס בפרנסה מיוחדת היא פרנסה אנושית אבל הבהמה מתפרנסת כפי אשר ראוי אל הבהמה, ובודאי יותר קודם הפרנסה שהיא בלתי מיוחדת מן הפרנסה שהיא לאדם שהיא פרנסה מיוחדת, לכך כתיב ונתתי עשב בשדך ואחר כך ואכלת ושבעת, כי העשב קודם בזמן לדבר שהוא פרנסת האדם… (שם גיטין סב א)

אמרה יונה וכו', כבר התבאר בכמה מקומות כי תמצא בבעלי חיים מן הדברים הטובים בסגולה אף על גב שאין בהם דעת, כמו שאמרו ז"ל (עירובין ק' ב') למדנו גזל מנמלה וצניעות מחתול ועריות מיונה, ואף על גב שאינם בני דעת, מכל מקום נמצא איזה דברים בהם בטבע, כי אלו דברים הם בלתי מחולקים וידועים. ולפיכך הביאה היונה עלה זית, אף כי בודאי מזונות שלה שהיה ליונה מן נח היה יותר טובים, מכל מקום בחרה ממה שנתן השי"ת ולא בחרה במזונות שהם מן האדם, שהמזונות שבידי אדם כאלו אינם כלל, כאשר מציאותו וחיותו של המקבל תלוי באדם… (שם סנהדרין קח ב)

האוכל ממה שעכבר אוכל, פירוש כי אין כל בעלי חיים כלם שוים, אבל יש מהם (שיש בהם) יותר דעת מן בעל חי אחר, כי יש מהם בעלי נפש ויש בהם דעת, ויש בהם שמשוללים מן הדעת לגמרי. וזה שאמר שהכלב מכיר קונו, כי כבר התבאר למעלה בפרק הכונס כי הכלב הוא בעל נפש, ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה כלב, שהוא כולו לב, ואלו החתול הוא הפך זה, שאינו מכיר קונו, היינו האדון שלו, ואין הדבר הזה משום טפשות החתול, רק מפני שאינו בעל נפש, הפך הכלב שהכתוב אומר (ישעיה נ"ו) "והכלבים עזי נפש", ועזותו היא הפלגת הנפש, ואחר הנפש נמשך דבר זה שמכיר קונו, אבל החתול בשביל מעוט הנפש שבו והיא חמרית, לא נמשך אחר זה הדעת. ואין הפירוש בשביל שאוכלת העכברים ולכך יש בה השכחה, שאם כן אם היה לו חתול ולא אכלה עכבר כל הימים וכי אותה חתול מכיר קונו, אך פירושו כי החתול מאחר שאוכלת עכברים ואין החתול קץ מן העכברים, יש לה טבע העכבר, כי העכבר ובפרט שהיא שקץ יש לה נפש פחות משוקץ לגמרי, וזה מורה על מיעוט נפש. ומה שאמר כי סורו רע, כלומר שהיא בעלת תקלה וקללה כי משחית הכל, מורה זה שהוא דבק ברע ובהעדר, ובשביל החומר הרע המתועב שבו ומתעב נפש השקץ הזה ולפיכך הכל מושלים בה עד שאין נחשב העכבר מציאות. והחתול מפני שאין מרוחק מן העכבר מורה שהוא דוגמתו והיא פחותה ושפלה… וכל הדברים האלו דברי חכמה ביצירת הבעלי חיים, במה שכל בעל חי יש לו כח מיוחד מחולק מן האחר. ובודאי דבר זה מן הסגולות, שאין דבר זה דבר טבעי רק כי כל כך העכבר הוא משוקץ שיש לה חומר רע פחות, וכן החתול… (שם הוריות יג א)

אשר אין לה קצין שוטר וכו'… ויש לדעת כי השי"ת ברא המינים ונוהגים עניניהם אחר המושכל הראוי ולא שידעו ויבינו ויש בהם דעת, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשך אחר המושכל. וכמו שאמרו ז"ל (עירובין ק') למדנו גזל מנמלה צניעות מחתול וכו', והרי כי הנמלה ידוע בה דבר זה שאינה גוזלת כלל, ואין דבר זה מהם מצד החכמה או יראת שמים, רק כי הטבע שהוטבע בהם נמשכים אחר מדה זאת היא הרחקת הגזל, וכן החתול אחר הצניעות והתרנגול אחר דרך ארץ… ואין הפירוש שיש להם מלך ממש מולך עליהם, רק שהטבע שבהם נמשך אחר מלכות, שכמו שהמלך מסדר בני אדם, כן המין בטבע נמשך אחר זה… (שם חולין נז ב)

היצא אתך – וקשה למה לא יצאו מעצמם, הרי היונה אמרה יהיו מזונותי מרורין וביד הקב"ה ולא רצתה שיהיו מזונותיה ביד בשר ודם. ויש לתרץ דדוקא יונה שיש לה מזג ישר והיא מן העופות הטהורים, אבל עופות הטמאים הדורסים וכן אריות ודובים אין טבעם כך, כי מזונותם אינם על ידי הקב"ה, שטורפים ודורסים ואוכלים, ואין זה מזג ישר לטרוף, והכי נמי אין חוששין שיהא מזונותן בידי הקב"ה. (גור אריה בראשית ח יז)

של"ה:

…וכאשר תמשוך נפש הבהמה לארץ עד אשר כפפה אותה והלכה בקומה כפופה מפני נפשה אשר היא מעפר והיא נמשכת לשרשה… (י' מאמרות מאמר ב)

רמח"ל:

והנה נבחן ונבדל מין האדם לבדו להיות מורכב משני מיני בריאה נבדלים לגמרי, מנשמה עליונה וגוף שפל. ואל תטעה לחשוב שענין שאר בעלי החיים כענין האדם, כי אין נפש בעלי החיים אלא דבר גשמי, כן הדקים שבגשמיות, ומענינו נמצא גם באדם באשר הוא בעל חי, וזולת זה יש באדם הנשמה העליונה שהיא מין בריאה בפני עצמה נבדל מן הגוף לגמרי… (דרך ה' חלק א פרק ה א)

הנה האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל…   ותדע שהבהמות שבזמן אדם הראשון קודם החטא היו במדרגות בני אדם עתה, וזה סוד אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר.   וזה כי אדם כבר אמרתי לא היה לו לטרוח אלא תיקונו בסוד ע"ק להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות היו להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה היה תיקון הז"א. ואחר כך ירד האדם למדריגת בהמה, ואז נצטוה בתרי"ג מצות, והוא סוד נמשל כבהמות נדמו, והוא סוד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, והוא סוד אדם להבל דמה ולא דומה… (אדיר במרום דף יא)

…והנה ודאי שאם ירד האדם ירדו גם הבהמות והם הבהמות של עתה, אך נשארו איזה בהמות ממדריגות אותם של אדם הראשון, והיינו חמורו של ר' פנחס בן יאיר ודומה לו. והנה נמצא עתה כל ההנהגה בסוד הבל בלבד, ואפילו האדם ירד שם, ואף שהבהמות ירדו יותר ממנו אך הכל הבל, אם יותר ואם פחות… (שם דף יב)

והנה תראה שיש הבהמות שצריך לשחטם רוב שנים ובעופות די ברוב א', והוא כי בבהמות מתגברת הזוהמא יותר, ובעופות אינה מתגברת כל כך כי הם מתקרבין יותר לבחינת הדגים. והנה הענין הוא באמת לפי שקליל חיותייהו, וזה כי הנה החיות ועופות הם שוין בב' דברים בחלב ובדם, שהדם טעון כסוי וגם אין בהם חלב טמא. וזה כי חלב ודם הוא סוד עשו וישמעאל, ועיקר התגברם הוא בבחינת בהמה דוקא, אך בחינת ועוף אינו כך, ולכן יש לכל אחד מהם דרך תיקון בפני עצמו, כי דם הבהמה צריך לשפוך אותו דוקא כמים, אך החיה ועוף צריך לכסותו בעפר, וגם החלב בחיה ועוף אינו טמא כנ"ל. אך אף על פי כן בענין השחיטה אינם שוין, כי החיות קרובות לבהמות והעופות קרובים לדגים. והענין כי החיות תלוי בהתקשר הנשמה בגוף, ויש נשמה נקשרת הרבה עד שהגוף סובב עליה לכל צד, והיא כמו טבועה בו, וזהו סוד הבהמות, אך יש אחרים שאין הנשמה נקשרת בהם כך אלא אדרבא היא קרובה לצאת מהם, ואלו הם העופות דקליל חיותייהו, והוא סוד כמשחל ביניתא (למשוך שערה) מחלבא שאמרו רז"ל, שהוא מפני היות הנשמה בבחינת גר בארץ ומתדבקת הרבה אל השורש. ואל תקשה אם הדגים הם בבחינה כל כך גדולה איך יש דגים טמאים, כי האמת הוא שגם את זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שיש דגים בקדושה יש דגים בס"א, ובכאן למטה הם ביחד בים, אבל מדריגותם מובדלות זה מזה, כי עשיה כך היא שבה נמצאין בין מן הטוב ובין מן הרע… (שם דף פד, ועיין שם עוד)

ילקוט ראובני:

ברא הקב"ה בהמות וחיות וברא כנגדם דובים ואריות ונמרים ואלמלא רחמיו של הקב"ה וחסדיו לא היו יכולין הבהמות ושאר חיות לעמוד מפני חיות רעות. ומה תקנה תיקן להם הקב"ה, כל תקופת תמוז נותן הקב"ה כח בבהמות בהררי אלף ומגביהות את עצמן ונופל אימתן על אריות וחיות רעות, ואלמלא כן לא היו יכולין לעמוד בפניהם. ברא עופות מהם בישוב ומהם שלא בישוב, ברא כנגדן פרס ועזניה כמו כן בישוב ונשר שלא בישוב, ואלמלא רחמיו של הקב"ה ותיקן להם תיקון של תקופת תשרי נותן הקב"ה כח בזיז שדי מרים את ראשו ונותן אימתו וקולו על פרס ועזניה.

ברא הקב"ה בני אדם, ברא כנגדם שידים… ברא הקב"ה דגים קטנים וגדולים, ויש בהם דג גדול ד' מאות פרסה, ואלמלא רחמיו של הקב"ה ותקנה שתיקן להם לא היה כח לקטנים לעמוד לפני הגדולים ומה תקנה תיקן להם, כל תקופת טבת מרים לויתן את ראשו ומניף עצמו ונופל אימתו על הדגים שבים, ואלמלא כן לא היה כח לקטנים לעמוד בפני הגדולים, הדא הוא דכתיב כולם בחכמה עשית. (בראשית)

ר' שמעון אומר כמה דאית עשר כתות דמהמנותא כך אית עשר בתרא דחרשי מסאבי, וכל מה דאית בארעה מנייהו אחידין בסטרא דאומנייהו אחדין בסטרא דא, ואי תימא ההוא עז דשריא עלייהו רוח מסאבא וכו', לאו הכי וכו'.

איל הוא העטרת, צבי הוא יסוד, ויחמור הוא נצח, ואקו הוא יסוד, ודישן הוא ת"ת, ותאו הוא חסד, וזמר הוא גבורה, כי שבע חיות טהורות נגד ז' ספירות הבנין.

קבלו חכמי הקבלה כי הבהמות הטהורות נבראו מן החסד, על כן הזהיר הכתוב והתיר י' מיני בהמות טהורות רומזות לי' מאמרות, שור שה כשבים ושה עזים, איל צבי ויחמור וכו', אבל בהמות טמאות מוצא אצילותם הוא ממדת הדין, ואם יאכל אדם מהם ישוב למדתו וימצא נפש הבהמות את מינה…

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע, הבהמות טהורות מפריסי פרסה כי מוכרח הוא להעיר בצינורות ולהעלותן גרה בענין חוץ ונותן ואינו כובש המאכל במעיו, וישראל הקדושים והטהורים אוכלים הבאים מטהרה, כי אנשי רשע הרבה מינים מהם שוכנים בבהמות טהורות, ומהם שוכנים בטמאות ערלה וקליפי ערלה…

וטעם להיות מעלת גרה ומפריס פרסה הוא סוד כמוס למקובלים האחרונים המאמינים בגלגול הבהמות, אמרו שאם יעשה אדם עבירה אחד יותר על זכיותיו יתגלגל בבהמה טמאה, זהו שנאמר וגרה איננו מעלה טמא הוא לכם, שאין לו גרה על זכיותיו, ואם מעלה על זכיותיו יתגלגל בבהמה טהורה רק אם חטא בע"ז גילוי עריות שפיכות דמים באלו ג' אפילו מעלה גרה יתגלגל בטמאה אם לא חזר בתשובה… (שמיני, ועיין שם עוד)

זאת תורת הבהמה והעוף, הנני פותח לך מפתח גדול מה ראה השי"ת לצוות בתורה לשחוט בעלי חיים לאכילת אדם… במעשה בראשית נסתכם עם בהמה זו לשחטה ואמרה היא טוב, ומה טעם לפי שהבהמה אין לה נשמה עליונה להשלים מעשה השם וגבורותיו, אמר השי"ת בבריאת העולם להעמיד לפניו הבהמות, ואמר להם רצונכם להשחט ויאכל אתכם האדם ותעלו ממדרגת בהמה שאינה יודעת כלום למדרגת האדם שיודע ומכיר את השי"ת ואמרו הבהמות טוב ורחמים הוא עלינו… (שם)

אור החיים:

ויברא אלקים – …והנה המים והעפר הם מחוסרי רוח החיונית, ומנין להם רוח לתת בברואיהם, והגם כי הארץ והמים יש בהם חיונית דק עד מאד… וזה לא יספיק לדגים ולעופות אשר על כן לא הספיק כחם והוצרך ה' לברא להם רוח החיונית, והוא אומרו "ויברא וגו' ואת כל נפש" וגו'… ולא אמר בדרך כלל ויברא נפש התנינים ואת כל נפש וגו', ובזה גילה הכתוב כי משונים הם מכל מה שבים, שמלבד שהוליד בהם נפש גם בכח בריאתם עצמם ברא ה' בהם כח נוסף אשר אין כח בים לעשותו, וזה הוא הדג המופלא לויתן… (בראשית א כא)

ואיש איש – …ונראה לומר בהקדם לדעת טעם איסור זה כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה ממנה, בסוד חלק ה' עמו… ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה אשר יתיחס מקומה אל קליפת נוגה, והנה באוכל אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו שעליו בא עונש כרת קונה נפש הבהמיית מקומה בנפש אדם. והודיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו… (ויקרא יז י)

ואני נתתיו לכם על המזבח – …עוד יכוין הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה כי לא נתן ה' דם הבהמה לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו "נתתיו לכם על המזבח", לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו, ותמצא שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ"ג כמשפט אדם, ולא הותרה בהמה לשחוט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר, שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו. (שם יז יא)

דמו בנפשו – פירוש במקום נפשו, ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו. וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה נפשו בדמו, ואולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם, אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מיצוי כשמולק. (שם שם יד)

ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה' לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה. בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף, אבל דם שחיטת חולין אשר הוא נופל וגלוי עינים למה תגרע בהמה מחיה… והנה כפי מה שפירשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה, מה שאינו כן הבהמה, כי יש נפש מלבד הדם והיא מורכבת בדם, ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא צוה ה' לכסות הדם אלא הדם שהוא עצמו נפש, מה שאינו כן הבהמה…

וראיתי לתת לב משכיל מפני מה נשתנית בריית חיה מבהמה בבחינה זו. ונראה שהטעם הוא לפי מה שקדם לנו בהתבוננות מושכלות השפעות הקיום והעמדת כל יש, כי הא-ל הבורא ב"ה הוא חיות הכל, והכין ועשה פעולות כדי שכל הווה יגיענו ההסתפקות מן הצורך לקיומו. וחלק כל בריותיו לד' הדרגות, והם ארמ"ע (אויר רוח מים עפר), וכל אחת כלולה מהד'. וארבעה אלו תחלת הוויתם היא נעלמת מעיני כל בשר, והיא רוחנית בתכלית הרוחניות, והם ד' רגלי כסא כבודו ית', ונשפעים מהם בכיוצא בהם ד' בריות אחרות נושאי הכסא… ולעומתם יש למטה מקבלין בבעלי החיים אדם שור נשר אריה, אדם מין אנושי, שור מין בהמה, אריה מין חיה נשר מין עוף, וכנגדם בדוממים עפר מים אש רוח, וכל אחד כלול מארבעתם. וגם בבחינת הנשמות שהם בריאה העליונה שבעליונות אשר ברא ה' מאורות עליונות חלק ה' ב"ה כמו כן ימצאון בחינות וחזר הדין שכל נושא ונישא כולל כל זה וכל מדרגה משפעת ונשפעת ממדריגת כסא הכבוד…

ומעתה אבוא לראות הנשפעים הנדמים מהד' בחינות הנגלים דוגמתם למעלה, והנה יש לנו בחינת שור בהמה טהורה, הנשפעת מדמות פני שור, אבל חיה ועוף לא מצינו בנדמים נשפעים למטה מהמושפעים מהקדושה, כי אריה חיה טמאה, נשר עוף טמא, ויש לנו לחקור זאת למה נמנע הנדמה מהתקבל בחינת הקדושה והטהרה כמו שקבל השור, גם מנין נמשכה בחינת הטהרה לשאר חיות הטהורות אשר התירה התורה איל וצבי וגו'. דע כי יש הדרגות שאין יכולת המקבל לקבל בתגבורת המשפיע בבחינת בסוד טעם עיני חכמי ישראל, כידוע ליודעי דעת בהתבוננות הצודק בשכל ההבחן. ולזה לצד כי אריה ונשר שלמטה באו בתגבורת לא יוכלו לסבול שיעור הנתכן והנשער אליהם בתכונת איכותם, ולצד חסרון התקבלה השערה ההסתפקות מביחון הנרזב אשר בגן ה' כשיעור הצלחתם מהמקום אליהם זו סיבה למרחק אשר צוה ה' לאיש ישראל לבל יקרב אליהם, כי איש ישראל הוצלח בנקו' אליו אומר הדבקים בה'. ושיעור אשר הכינו בבחינת אריה נשר כמוהו, וכשיעורו יסתעף בקצת מהחיות והעופות ועשה בהם שיעור ההסתפקות, והגם שלא בא איכותם אלא על ידי נשר, כי הנשפע הראשון זה הוא סוד מי יתן טהור מטמא וגו'. וכל זה עשאו ית' לסיבה הידועה סוד ה' ליראיו. וכיון שכן אין תכונת הקדושה והטהרה המשתלשלת לבחינת הבהמה דומה לבחינת חיה ועוף. כי בחינת שור יש דומה לו למעלה במקור הקדושה אשר ברא הבורא ותיכן בו הנפש, מה שאינו כן בחינת חיה ועוף לצד שנפסק דמות הנדמה למשפיע, הנה הוא טמא לפנינו, דכתיב את הנשר ואת וגו' תשקצו, תש כחו ואין בו אלא החיונית שהוא דם טוהר, כאמרו "דמו בנפשו"… זולת תורים ובני יונה שיודע א-ל עליון שגבר בהם החיונית וממוזגים הם בין הבהמה והעוף שמביאים מהם קרבן עולה וחטאת דוקא, ויחיד דוקא ולא ציבור, וצריך כיסוי כי עד גדר הבהמה לא בא… (שם שם יד)

ותרא האתון – …ודבר ידוע הוא כי הרכבה החיונית אשר הרכיב ה' בבעלי חיים בלתי מדברים היא משונה מהרכבה החיונית שפעל ה' ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה' שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הוצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה' במעשה העמדת המלאך בג' מקומות, ובראיית האתון המלאך ג' פעמים, כי כח המדבר צריך ג' הכנות קודמות לו, והם כח הצומח וכח המניע ואחר כך כח המדבר… (במדבר כב כג)

תניא:

…אלא שהקלפות נחלקות לב' מדרגות זו למטה מזו, התחתונה היא ג' הקלפות הטמאות ורעות לגמרי, אין בהן טוב כלל, ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גלולים וקיום גופם, ונפשות כל בעלי החיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם, וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה וכלאי הכרם… אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה, וקיום וחיות הדומם והצומח המותר באכילה… הכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השניה שבקלפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קלפת נוגה שבעולם העשיה, רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בו… (לקוטי אמרים פרק ו וז)

…אלא שבארצות העובדי גלולים החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצונים הממונים על ע' אומות, דהיינו שיורד ניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם מלכות דעשיה, ומאיר על השרים של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה אך אינו מתלבש בהם ממש, אלא נמשכת להם חיות מהארה זו, ומהשרים נשפע חיות לעובדי גלולים ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם, ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים, אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות הטהורים נשפעים מקליפת נוגה, והטמאים ונפשות העובדים גלולים משאר קלפות… (אגרת הקדש כה)

הכתב והקבלה:

בהמה – משורש 'המה' שאינם מדברים כי אם מוציאם קול המיון בעלמא, ולכן יש בהם ביטויים שונים, כגון נביחה, געיה, שקיקה וכו', כי מוציאים הקולות על פי טבעם ולא בבחירה, ולכן נכלל בכלל בהמה גם העוף, כבתוספות בבא קמא י"ז ד"ה קא משמע לן, וכשנעשה בה מעשה שאינו ראוי לטבעה אינה נופלת עוד תחת שם בהמה, ולכן כתב "מן הבהמה" להוציא הנרבע והרובע.

בקר – נאמר על בהמות חרישה, ולכן מוציא מכאן טרפה ונעבד. הצאן – נאמר על היוצאות לשדה, מלשון יצא, ומוציא את המוקצה והנוגח שאלו נכלאות בבית. (ויקרא א ב)

מלבי"ם:

ישרצו המים – הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה וכל הקודם היה הכנה למה שאחריו… ושני מערכות הראשונים (של בעלי חיים, התולעים והרמשים) לא נזכרו בכתוב כי הם עומדים בין הצומח והחי, שהתולעים קרובים אל הצומח, והפרותם אינם על ידי זכר ונקבה, וגם הפורחים רובם יולדו רמה וירחשו כתולעים ויחליפו עורם פעם אחר פעם… ואין להם דם רק ליחה לבנה, מבואר שהוא המעבר שתעבור בו התולדה מצומח לחיים, ולכן יתחיל בספור הבריאה מארבע מערכות האחרונים. (בראשית א כ)

ויברא אלקים – כבר בארנו כי בריאה מציין בריאת יש מאין, ובעלי חיים נבראו יש מיש, כמו שכתוב "ישרצו המים", אמנם המים לא היה בכחם רק להוציא גופי הבעלי חיים אבל הנפש החיונית שלהם אין זה בכח המים, והיתה בריאה יש מאין מה' לבדו… (שם שם כא)

ויברך אותם – הוצרכו לברכה יען שמולידים על ידי ביצים שיתפוס כח המצייר על הביצה שרחוק לפי הטבע שישתל בו רוח חיים… וכן על ידי שדגי הים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ואין להם כלי ההגנה שילחמו בם נגד אויביהם כמו שיש לחית היבשה ששתל בם ערמות ותחבולות שבם ינצלו ממבקשי נפשם, וסלעים מחסה לשפנים והרים הגבוהים ליעלים, ובני אדם בונים מכלאות צאן ושומרים חיות הבייתות שכל זה אין לדגי הים, ולכן הוצרכו לברכה השנית. (שם שם כב)

…ונמצא באדם א', כחות הטבועות בטבע נפשו הצומחת, ששוה בהן אל הבהמה, ומשכן כחות האלה בכבד. ב', כחות המדות המיוחסים אל הרוח, וכחות האלה נמצאים גם כן ביתר בעלי חיים, רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים, א) שאף על פי שכחות רבות מהם נמצאים גם ביתר בעלי חיים, כמו שכתוב הוי עז כנמר וגבור כארי, למדנו צניעות מחתול וזריזות מנמלה וכדומה, מכל מקום הם רק ניצוץ חלש המאיר בנפשם, ונבדלים הרחק רב מן אור הכחות האלה המאיר בנפש האדם… ב) שכל אחד מבעלי חיים לא ימצא בו רק מדה אחת לא זולתה, ארי גבור לא זריז, הנמלה זריזה לא גבורה, וכן כלם, אבל האדם כולל ברוחו כל כחות מעשה בראשית… ג) שכל בעל חי לא ישתמש גם בכחו הפרטי רק לענין פרטי והאדם ישתמש בכל כחו לענינים רבים כוללים ומיוחדים, למשל הנמלה זריזה אך לאצור מאכלה, והאדם זריז לאסוף תבואה, מעדנים, כסף וזהב וכלי חמדה, ספרים הרבה וכדומה. ד) בנפש האדם נמצאו גם הפוכי הכחות כלם לא כן בבעלי חיים, למשל האדם נמצא בנפשו מדת הגאוה והענוה… לא כן בעלי חיים, הארי גבור ולא יפחד… ה) האדם יען שנפשו עליונה אין גבול לכל מדה ומדה ממדותיה, וכל כח מתפשט לאין תכלית… אבל הבעלי חיים יש לכל אחד גבול עד כמה יתפשט כחו ותשוקתו, ומצד זה יש באדם כח הבחירה… לא כן בעל החי לא יוכל לעצור מלעשות כל אשר תניעו תשוקתו וטבעו…

ביצירת הבעלי חיים אמר "ויצר כל חית השדה" כלל כל המין ביחד, וביצירת האדם לא הזכיר רק איש אחד לא מין, כי בבעלי חיים אין הבדל בין בעל חי לחברו, וכל הבעלי חיים שתחת מין אחד אין שום הבדל ביניהם, כל האריות גבורים, כל הנמרים עזים… אבל באדם יהיה בין כל איש ואיש הבדל גדול… (שם ב ז)

רש"ר הירש:

נפש – הסבה הפנימית לתנועה עצמאית אינדיבידואלית, שהיא בלתי קשורה בגוף ובתמורותיו, לכן נשאר האופי יציב למרות התמורות, וכן הרשמים והזכרונות שהוטבעו בנפש. על ידי הנפש יש לחי נקודה מרכזית בה מתרכזת כל ישותה, ואילו בצומח כל חלק הוא אינדיבידואלי לעצמו. נפש חיה – הנפש מוכשרת לקבל את ההומוגני והמתאים לה ולדחות את הפכו, אלו הם שלושת סימני החיים: תנועה, עקרון החיים, ותהליך החיים. (בראשית א כ)

ויברך וגו' לאמר – יחד עם הברכה לפרות מסר להם גם את היצר לכך, כי ביצורים אלו אין הבדל בין המצב בכח והוצאתו לפועל. פרו – יצירת הגידול, ורבו – הדאגה לצאצאים. (שם שם כב)

בהמה – משורש בום נגזרה הבמה, המשמשת להגבהתו של עצם. בהמה היא שם הולם לאותם בעלי החי, המשתעבדים לאדם ועובדים לו מטבעם, עצם השתעבדות הבהמה לאדם היא שלב בסולם עלייתו הרוחנית. אלמלא השור היה מוטל על האדם לעשות את מלאכת השור, היה עליו להרתם למחרשה ולעגלה, ומתחת לעומס יגיע הגוף היתה הרוח נמקה והולכת, אף לא היתה לה תקומה מעולם… בזכות הבהמה זכה האדם למעלתו הרוחנית, בהמתו היתה לבמתו… (שם שם כד)

ובכל הרמש – ממשלתו ברמש נזכרת רק אחרי ממשלתו בארץ, נראה ששלטון האדם ברמש הוא רק תוצאה משלטונו בכל הארץ, ואכן, אין אדם שליט ברמש במישרין, מותר לו לגרשם רק במדה שהוא זקוק למקומם. (שם שם כו)

והנחש היה ערום – הניגוד לבהמה היא אבן הבוחן בה תיבחן מוסריות האדם. חכמת הבהמה פיתתה את אדם הראשון לסור מדרך המצוה, וחכמת הבהמה היא עד היום הזה אם לכל חטאת. קורות החטא הראשון הן קורות כל החטאים. הבהמה היא באמת כאלקים, יודעת טוב ורע, בקרבה שוכן האינסטינקט, והוא בשבילה קול ה' ורצונו, רק על פיו היא פועלת, ורק על פיו היא יכולה לפעול… לא כן האדם עליו לבחור בטוב ולסור מן הרע תוך בחירה חפשית ותודעת החובה… (שם ג א)

בעירכם – בהמה נקראת חיה להבדילה מעולם הצומח, ונקראת בהמה להיותה במה לשמושו של האדם, ובעיר כדי לציין את אופיה האינסטינקטיבי, כן אנו מוצאים כינויים שונים לטפשות, בער, שחסר לו כל כשרון לחכמה, והוא קרוב ביותר לבהמה… (שם מה יז)

בעירה – מציין את החי המתנהג לפי טיבעו הבהמי, האכילה הטבעית של הבהמה כמו זו של האש הנקראת בער. (שמות כב ד)

כבר הראינו במאמרנו "קוי יסוד לסימבוליקה יהודית" שבעלי חיים מופיעים במקרא כסמלים לתכונות אדם, בקר (פר ועגל) מבטא את האדם הפועל, העובד את עבודת קונהו, ואילו צאן (כבש ואיל, עז ושעיר) מבטא את האדם שצרכי קיומו מובטחים מידי רועהו. בקר וצאן מבטאים אפוא את שתי הבחינות הממצות כאחד את האדם בימי חלדו, פעילותו וגורלו… (ויקרא א ב)

מעלת גרה – …מלשון גרר, וממנו הכלי המגרה, המשור. למעלי גרה אמיתיים אין שינים חותכות עליונות כלל, כי אם מכסה של עצם שעליו מנסרים השינים התחתונים את העשב, לארנבת לשפן וכן לגמל ולחזיר יש שינים לכן אינם מעלי גרה אמיתיים… (ויקרא יא ג, וראה שם עוד)

ובחקותיהם לא תלכו – …נורמות שניתנו מן החוץ על המותר והאסור, בבעלי חיים הוגבל יצר המין על ידי חוק הטבע של "למינהו", אך באדם הוא חפשי, כדי שיוכל להתעלות ולפעול בחופש המוסרי שניתן לו, אם ישתמש בו רק לסיפוק תאותו ישקע למדרגה פחותה מן הבהמה… (שם יח ג)

אותו ואת בנו – …כל הדרישות האלה מצטרפות למושג אחד: יחס האם של הבהמה לולדה. סבורים אנחנו, שנוכל להעז ולומר, מושג זה תופס אותה בחינה של הבהמה, שיש בה משום תחילת התקרבות לאופייו של אדם. אנוכיות, אהבה עצמית ודאגה לצורכי עצמה הן הן המניע העז המפעיל את חיי הבהמה. הקרבה עצמית לצורך קיומו של הזולת, ודאגה מתמסרת לשלומו, הן המתגלות ברחמי האם של הבהמה בשעת לידה ובשעת טיפול בוולד, והן הן תחילת ההתרוממות לאותה שיכחה עצמית המאפיינת את אהבת האדם, ואהבת כל בני האדם איש לרעהו היא הקו האלקי שבאצילות אופיו של האדם… (שם כב כח)

העמק דבר:

מכל הבהמה ומכל חית השדה – דבהמה שהיא בייתית וחיה שהיא פראית משתנים בפרנסתם, מה שטוב לזה המין חסר מזה המין, ומה שטוב לזה המין חסר מזה המין, הבהמה הבייתית מזונותיה על בעליה, וכל שערב ומועיל לה בעלים מכינים בשבילה, מה שאינו כן חיה עיקר תענוגיה היא טרף ובשר ומשיגה בדוחק ובמקרה, ובזמן שאין לה ניזונית בעל כרחה ממה שאין מתקבל אצלה. נגד זה חיה מהלכת וראשה זקוף לפי ערכה שאין עליה עול, מה שאין כן בהמה, ראשה כפוי ומשועבד לאדם… (בראשית ג יד)

שפת אמת:

בגמרא מנלן טריפה אינה חיה… אך כי ודאי חיות השי"ת שיש בכל נברא הוא חיותו אך כי הכשרות החיות מסטרא דקדושה, ונקראת זאת החיה ונאכלת, וחיות הטריפות הוא זה אשר לא תאכל מה שנשלם רצונו ית' שאין בני ישראל אוכלין זה הוא חיותו המחיה מין ההוא כנ"ל. ונקרא חיה אשר לא תאכל כנ"ל, כי חיות הסט"א הוא זה שדוחין אותה שנתרבה כבוד ה' על ידי התגברות האדם נגד היצר הרע שלא להתדבק בסט"א, וזה הוא חיותו כנ"ל. (שמיני תרל"א)

בפסוק וידבר וגו'… והנה כל המאכלים הם לפי האוכל, כי הצומח מזין לבעל חי, והבעל חי להמדבר, וזה נעשה במאמר "הנה נתתי" וכו', ועתה נבחרו בני ישראל ממילא ניתן להם מאכל מיוחד, לכך כתיב לאמר כי היה שינוי בהטבע להיות מינים אלו מיוחדים להם… ומכל מקום נאמרה פרשה זו אחר החטא והמשכן, כנראה שקודם החטא היה אפשר לתקן כל המינים כמו שיהיה לעתיד, רק עתה יש דברים שאינו יכול לתקנם, לכן נאסרו עתה ויש להם עליה על ידי הפרישה שאין אוכלין אותם, לכן יתתקנו אחר כך, כדכתיב במדרש לא תאכלו – כדי שתאכלום לעתיד… ולכן כתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו' פירוש שבאכילת אלו המינים ימשך חיות לכל המינים… (שם תרמ"א)

והנה בענין זאת החיה אשר תאכלו, כי חיות התורה נמצא בכל מקום כמו שכתוב כולם בחכמה עשית, אבל יש דברים שאינו יכול להוציא החיות מחמת התערובות טוב ורע, וזה הסימן מעלת גרה ומפרסת פרסה, כי יש בכל דבר ב' מפתחות, פנימית וחיצונית, וצריכין מקודם לפתוח הסגר הטבע והגשמיות שלא יהיה מגושם ביותר, וזה הסימן שוסעת שסע שלא נסגר לגמרי, ויש סדק ושער לבטל הקליפה וההסתר, ואחר כך צריכין לפתוח נקודה הקדושה פנימית… והמינים האסורים אין בכח להעלות הקדושה מהם, לכן הבדילנו הקב"ה מהם כנ"ל. (שם תרנ"ג)

שם משמואל:

"ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה", פירש"י מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו את דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה, ויש להבין שבעלי חיים אינם בעלי בחירה ולא שייך בהם זכות וחובה… והנה בעלי חיים הם טפלים לאדם, ועל כן בדור המבול שנתקלקל כל הדור נתקלקלו עמהם כל בעלי החיים זולת מיוחדים שבהשגחת ה' עליהם לקיום המין לא היו נגררין אחרי מרבית אנשי הדור אלא אחר צדיקי הדור, נח ומתושלח, מה גם בתיבה שהיו בודאי בטלין אל נח שהוא היה הזן ומפרנס אותם, על כן הכניס בהם טהרה להיות נפרשים אפילו מן המותר להם ולא שמשו כלל בתיבה, ולפי זה כל הזכות היתה שייכת רק לנח, ועל כן יש לפרש שהזכירה של בהמות וחיות הכל קאי לנח שזכר את צדקת נח שבעבורו ובגללו לא שמשו בתיבה. (נח תרע"ה)

ונראה לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה… ובאשר הבהמה והכלים כרגלי הבעלים נמשכת עליהם בחינה זו, והבהמה באשר יש לה רצון לעשות דבר או לחדול, אם בעליה נמשך בטבעו מעצמו אחר הטוב והראוי, גם בהמתו נמשך רצונה וחפצה בטבעה אל הטוב והראוי, אף שאינה יודעת ואינה מבינה מאומה, אבל אי אפשר לומר אם בעליה חכם תהיה גם היא חכמה, שהרי אין בה כח החכמה והשכל כלל. ומעתה אין תימה מחמורתו של ר' פנחס בן יאיר שהרגישה דבר איסור, שהיה טבעה נוטה לטוב, ומכל מקום דבר היתר אלא ששייך לזולתו זה הוא בגדר החכמה, ואין זה שייך לבהמה שאין לה ענין שכל כלל. (חיי שרה תרע"ד)

ברש"י מן הבהמה ולא כולה, להוציא את הרובע ואת הנרבע… ונראה בהקדים דברי הרח"ו, כי אם האדם חוטא כבהמה ויורד ומתגלגל בבהמה כיון שחטא כמוה, ויש לנפש המגולגלת תיקון בהקריב הבהמה לקרבן, ועל ידי שחיטתה ושריפתה נתקנה ועולה לריח ניחוח. ויש לומר כי לעומת התיקון לנפש המגולגלת הוא תיקון גם למביא את הקרבן, באשר על ידו נתקנה הנפש המפוגלת, וזה טעם כפרת הקרבן. ונראה מלשון הרח"ו שכתב כיון שחטא כמוה, שדוקא לחטא שהוא חטא באשר הוא אדם ועשה מעשה בהמה לזה יש תיקון בגלגול להעשות קרבן. אבל אם עשה מעשים מכוערים שאינן ראויין אפילו לבהמה אין לו תיקון זה. והנה ידוע שנפש בהמה טהורה היא מקליפת נוגה שמתהפכת מטוב לרע ומרע לטוב, היינו שהטוב שבבהמה להיות דכאי רוח ולהיות נמשך לרצון בעליה, כאמרם ז"ל (חולין ה') "אדם ובהמה תושיע ה'" אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה, ופירש"י דכאי רוח, ובמדרש (ויק"ר כ"ז) שאנו נמשכין אחריך כבהמה. והרע שבבהמה הוא להיות נמשכת לגמרי אחרי תאוות חומריות יותר מכפי הסדר ולהזיק בקרן שן ורגל, והנפש החוטאת שהגיע ענשה להתגלגל בבהמה הנה היא מתדבקת בחלק הטוב שבבהמה עד שיתמרק עונה, ואז יסבב ה' סיבות שתזדמן בהמה זו לקרבן, והיה בעת יעלה החלק הטוב שבבהמה להתברר לחלק גבוה תשוב הנפש החוטאת מנוקה מעון למקום מעלתה לריח ניחוח. אך אם חס ושלום נטמאה הנפש בעבירות שאינן ראויות לחלק הטוב שבבהמה, אז לא תוכל הנפש להדבק בחלק הטוב שבבהמה רק בחלק הרע שבה, ואז תוסיף הבהמה לעשות מעשים מכוערין שאינן ראוין אפילו לבהמה, שנפש הרשע המגולגלת בה מושכת אותה למעשים מכוערין אלו. ובזה יובן ענין שור הנסקל… שהעונש מגיע לנפש הרשע המגולגלת בה.

ומעתה יובנו דברי רש"י באלו שנתמעטו מהיות קרבן, מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע, שזה ענין רע אפילו לבהמה, ומורה שמגולגלת בה נפש רשע כנ"ל שמושכת את נפש הבהמה למעשים אלו, וזה אין לה תיקון בקרבן כנ"ל, על כן פסולה מקרבן… (ויקרא תרע"א, וראה שם עוד)

ר' צדוק:

…ויבואר כי הנה הסמיך בפרשת בראשית שם מקודם בצלם אלקים וכו' הוא להורות דאין הממשלה מן האדם על הבעלי חיים רק כאשר הוא בצורת אדם הראויה שהוא בצלם אלקים, מה שאינו כן זולת זה, כמ"ש שילהי שבת אין חיה רעה שולטת על האדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה. וביאר זה כי גוף האדם בהמיי ככל הבעלי חיים, וגם בבעלי חיים נמצא חכמה ודעת כמטוה העכביש ודומיהם אשר יסופרו בנפלאות טבע הברואים מה שהם בטבעם, ונהימת הבהמות וצפצופי עופות לדבור יחשב אצלם, כמשאז"ל בענין שיחת עופות… ואין הבדל בין אדם להבהמה אלא בין רב למעט, שזה אינו הבדל עצמיי, ואין מותר האדם מן הבהמה אלא על ידי הנפש נשמת חיים שהוא הצלם אלקים הניכר על הגוף… וכמו שהדיין ומושל בעירו נקרא אלהים, וכן שרי מעלה המושלים ע"ד פרטי, וזהו ממשלה על הכל בכלל ובפרט, וכן האדם יש לו צלם ודמות זה רוצה לומר שבידו להיות מושל על כל כחותיו הטבעיים הנכללים להטותם ולשנותם כאשר ירצה כמשאז"ל… וכאשר יש לאדם צלם אלקים רוצה לומר שכח הנפש מאיר בגוף שהוא כח הממשלה על כל כחות גופו הבהמיי, אז ממילא מושל על כל בהמיות של כל הבעלי חיים כמו שמושל על בהמיות עצמו… (חלק ג דובר צדק עמוד לט)

…אך מה ענין מכת ארבה נגד מדת בינה? הענין דכל הבעלי חיים יש להם אותיות מכ"ב אותיות, דאדם המדבר יש לו כל הכ"ב אותיות, והבעלי חיים יש להם לכל אחד אותיות מיוחדים, כמו שמצינו (יומא כ') קריאת הגבר וכו', קרא תרנגולא, דקריאת התרנגול נקרא קרא, מפני שמוציא אותיות ק"ר כידוע, וכן הברת עוף רחם שרקרק (חולין ס"ג ופירש"י), וכן נקרא צפצוף עופות על שם שנשמע מהם כמו ציף ציף, ונמסר להם אותיות צ"ף, שמעתי מרבינו הק' זצוק"ל שאמר בשם רב קדוש אחד שהברת הארבה ס"ס… (בא ב)

…ועל זה אמר הכתוב למען ינוח שורך וגו', שעל ידי קדושה זו יכנוס קדושה אף בהקנינים של ישראל, ועל דרך שמצינו (ע"ז כ"ב) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן לענין בהמת ישראל, עיין שם. וכן בכור בהמת ישראל מקודש מרחם, וכן במעשר עשירי מאליו קדוש (בכורות נ"ט), והוא על ידי הקדושה שיש בבהמת ישראל, וכן מצינו בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שאיתא בירושלמי ובב"ר דמחמרא אנפשה, והוא בתוספות (חולין ז') שעל ידי קדושתו הכניס קדושה אף בבהמתו. וכן מצינו בפסיקתא רבתי (לפרשת פרה) בפרה שמכר ישראל לעכו"ם ולא רצתה לעשות מלאכה בשבת עד שלחש לה הישראל, ועל ידי זה נתגייר בן תורתא וזכה לתורה… (משפטים ו)

שעורי דעת:

וזהו גם ענין הקרבנות, כי על ידי שמביא את הקרבן ומקריבו על גבי המזבח הוא מעלה ומרומם בזה את הנפש הבהמית ומאגדה לשרשה, ואם אמנם לא ידענו איך ובמה מרומם הקרבן את נפש הבהמה… כי באמת בשרשה גם היא ממקום גבוה וקדוש חוצבה, ורק על פי השתלשלות העולמות נשתלשלה עד כדי מצבה השפל הזה, ועל ידי ההקרבה הוא מרוממה לשרשה ומעלה אתה את כל מינה ואת כל הנפשות הבהמיות שבאדם עצמו, ומרומם בזה את כל הכחות השפלים שבבריאה לשרשם האלקי… (חלק א קרבנות עמוד קצט)

…אבל באמת פשוטן של הדברים הם כי כל הנבראים עצמם אומרים את השירה, אלא לא כמו שהם נמצאים ונבחנים פה, שהם במדרגת בעלי חיים בלתי מדברים, אלא לפי מציאותם האמיתית בשרשם, שם הם עליונים ונישאים בעלי שכל ודעת, ואומרים שירה המבעת מדת הכרתם במלכו של עולם. (חלק ב כי כל בשמים ובארץ עמוד סא)

ר' ירוחם:

למשפחותיהם – וברש"י: קבלו עליהם על מנת לידבק במינן. והנה לכאורה מוזר מה שייך בבעלי חיים קבלה, אולם כן הוא האמת, שגם בבעלי חיים שייך קבלה, אבל הוא באופן אחר לגמרי מאשר הוא אצלנו. וזה כלל גדול שגם בעלי חיים מדברים הם, אבל באופן אחר, כי כל עולמם וחייהם הוא על אופנים אחרים, אנו רואים שיש להם יחס זה עם זה, אנו רואים שהם מנענעים בראשם, ויתכן שזה אצלם אופן על שאילת שלום, גם אצל האדם העיקר לא הדיבור בשפתים רק הכחות המה המדברים, ואצל האדם מתלבש זה על ידי הדיבור, ואצלם הוא באופן אחר, באופני חייהם כפי יצירתם. (דעת תורה נח עמוד נה)

מיד כל חיה אדרשנו – והנה ענין הדרישה מהחיות מהענינים הדורשים הבנה, ואמנם מצינו כמה פסוקים כמו זה, וכענין "כי השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו' י"ב), והיה שם חשבון עם בעלי החיים, ובמדרש בראשית רבה ע"ט ו' מעשה ברבי שמעון בן יוחאי… כששמע רבי שמעון בת קול אומרת 'דימוס' היתה ציפור נצלת, וכששמע בת קול אומרת 'ספקולא' היתה נלכדת…

הנה רבה החקירה אצל הראשונים ז"ל בענין ההשגחה בבעלי חיים, ואמרו שקיימת בהם רק השגחה כללית, השגחת המין, אין אנו יודעים מהלכם של הענינים, אבל אם השגחה מדויקת כזו, כי כל צפור אינה נצדת בלעדי גזירה משמים נמצאת בהשגחה הכללית, אם כן מה זה כבר השגחה פרטית… אחרי שאנו רואים כי ענוש תיענש כל חיה על דם האדם, כי יש דין וחשבון עם כל בשר המשחית את דרכו, אם כן צא ולמד עד היכן הוא מדת המשפט בכלל… (שם עמוד ס)

ועתה תן אוזן קשבת. כאשר אנו רואים בבעלי חיים כי ישנם כחות מיוחדים שונים זה מזה, אות הוא כי שונים גם בפנימיותם, כי לכל בעל חי יש פנים מיוחד, ולכן באמת אם נראה פעולות המתיחסות לכח הבעל חי ההוא, נבין כי הוא הוא, למשל כל בעל חי אינו עושה דבר כי אם להנאתו, וכאשר נמצא במין הנחש כי הוא ממית אף בלא הנאה, נבין וניחס כי זאת פנימיותו, והוא הוא הנחש, רוצה לומר הכח הזה נקרא נחש, ובזה נברא הנחש. ולא נוכל ליחס הכח הזה לבעל חי אחר, כי לא מצאנו באיזה מין אחר הכח הנ"ל… (דעת חכמה ומוסר ג עמוד רמז)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• הענטשא לאה בת יצחק ליפא
• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.