ערך: שבועה

(ראה גם: נדר)

תנ"ך:

וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. (בראשית ח כא)

ויאמר אברם אל מלך סדום ,הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ…(שם יד כב)

ועתה השבעה לי באלקים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי, כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה… (בראשית כא כג)

ויאמר בי נשבעתי נאם ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו… (שם כב טז)

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו… (שם כד ג)

ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך… וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. (שם כו כח)

עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה. אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. (שם לא נב)

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים… ויאמר השבעה לי וישבע לו, וישתחו ישראל על ראש המטה. (שם מז כט)

לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. (שמות כ ז)

אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. (שם כב ז)

או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם לאחת מאלה… והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו… (ויקרא ה ד)

ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך אני ה'. (שם יט יב)

והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה… והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה… (במדבר ה יט)

אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. (שם יד כח)

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. (שם כ יב)

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה… (שם ל ג)

ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה אנחנו נשבענו להם בה' אלקי ישראל, ועתה לא נוכל לנגע בהם. זאת נעשה להם והחיה אותם, ולא יהיה עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם… (יהושע ט יט)

ואיש ישראל נגש ביום ההוא, ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ולא טעם כל העם לחם… ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום ויעף העם… ויאמר שאול כה יעשה אלקים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן. ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלקים עשה היום הזה, ויפדו העם את יונתן ולא מת. (שמואל א יד כד)

ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו… ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום, אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה' לאמר ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם. (שם כ יז)

כה יעשה אלקים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר. (שם כה כב)

את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו, ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה. ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו, ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו. (מלכים א ח לא)

חי ה' אלקיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך ואמרו אין, והשביע את הממלכה ואת הגוי כי לא ימצאכה. (שם יח י)

וישבע המלך צדקיהו אל ירמיהו בסתר לאמר, חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת אם אמיתך ואם אתנך ביד האנשים האלה אשר מבקשים את נפשך. (ירמיה לח טז)

ויאמר אלי זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגונב מזה כמוה נקה וכל הנשבע מזה כמוה נקה. הוצאתיה נאם ה' צב-אות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. (זכריה ה ג)

אם יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו, ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה. ואתה תשמע מן השמים ועשית ושפטת את עבדיך להשיב לרשע לתת דרכו בראשו ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו. (דהי"ב ו כב)

זהר:

וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, מהו הטעם שנשבע בפחד יצחק ולא באלקי אברהם, אלא שלא רצה להכביד על הימין (שהוא אברהם), להמשיך אותו בשביל לבן, (ולפיכך לא נשבע באלקי אברהם שה"ס הימין). ולא עוד אלא אדם אינו צריך לשבע במקום העליון על כל, אף על פי שנשבע באמת, (פירוש שעל כן לא נשבע באלקי אברהם משום שה"ס החסד, שהוא העליון מז"ס חג"ת נהי"מ, ואין אדם צריך לשבע במקום גבוה כל כך.

א"ר יוסי ודאי שלקיום כראוי נשבע יעקב כך, כלומר, (שנתכוין בודאי במ"ש בפחד אביו יצחק, כדי ליתן יותר חיזוק לשבועתו), שכן צריך להיות. ויעקב הסתכל בדבר, אמר, הרי לבן כבר אמר אלקי אברהם ועזב את אבי (יצחק), אני אשלים את הכל, מיד וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. פירוש אחר להכלל בדין כדי לעמוד בפני לבן. (ויצא שפב)

לא תשא, סוד הזה כבר העמידוהו החברים, כי הקב"ה, כששתל העולם הטביע תוך התהומות צרור אחד, (דהיינו רסיס אבן), חקוק בשם הקדוש, והטביע אותו בתוך התהום, וכשהמים רוצים לעלות, (להטביע העולם) רואים סוד השם הקדוש חקוק על צרור ההוא, ושבים ומשתקעים וחוזרים לאחור, ושם הזה נמצא עד היום הזה תוך התהום.

ובשעה שבני אדם נשבעים על אמת בקיום אמת, צרור ההוא עולה ומקבל שבועה ההיא וחוזר ומתקיים על התהום, והעולם מתקיים ושבועת אמת ההיא מקיים העולם.

ובשעה שבני אדם נשבעים שבועה לשוא, צרור ההוא עולה לקבל שבועה ההיא, כיון שרואה שהיא שקר, אז צרור ההוא שהיה עולה שב לאחור, והמים הולכים ושטים והאותיות של צרור ההוא פורחות תוך התהום ומפזרות, והמים רוצים לעלות ולכסות העולם ולהחזיר אותו לקדמותו (שהיה מים).

עד שמזמין הקב"ה ממונה אחד, ועזריאל הממונה על שבעים מפתחות בסוד השם הקדוש, ונכנס אל צרור ההוא, וחוקק בו האותיות כמקודם, ואז מתקיים העולם וחוזרים המים למקומם, ועל זה כתוב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא.

פקודא י"ב לשבע בשמו בדרך אמת, ומי שנשבע שבועה הוא כולל את עצמו באלו ז' מדרגות עליונות ששם הקב"ה (שהוא המלכות) נכלל בהם, והרי שש מדרגות הן (חג"ת נה"י), שאדם ההוא שנשבע שבועת אמת על פי בית דין כלל את עצמו בהן, והוא עצמו הוא שביעי, (כנגד המלכות), לקיים השם הקדוש (שהיא מלכות) במקומו, ועל כן כתוב ובשמו תשבע. ומי שנשבע שבועה לשוא ולשקר גורם למקום ההוא (למלכות), שלא יתקיים במקומו.

שבועה לקיים מצות רבונו זו היא שבועת אמת, כשהיצר הרע מקטרג על האדם, ומפתהו לעבור על מצות רבונו, זו היא שבועה שרבונו משתבח בה, וצריך האדם לשבע ברבונו על זה, והוא שבח שלו, והקב"ה משתבח בו, כגון בועז, שכתוב חי ה' שכבי עד הבקר, כי היצר הרע היה מקטרג עליו ונשבע על זה.

נדר הוא למעלה, והוא חיי המלך… ועל כן הוא חמור משבועה… שבועה היא לקיים המדרגה שלמטה, סוד השם הקדוש, (שהוא המלכות), וזה נקרא מלך עצמו שרוח העליון בגוף שלו בא לשכון בתוכו ולדור בו כרוח השוכן בתוך הגוף, (כלומר, שהמוחין כבר נתלבשו בכלי מלכות, שנקרא גוף, שהוא נסתר למעלה בבינה, ואינה מתגלה אלא במלכות). ומשום זה מי שנשבע אמת הוא מקיים מקום ההוא, וכשמקום ההוא מקוים מקיים כל העולם. נדר שורה על הכל, על מצוה ועל רשות, מה שאין כן בשבועה, (שאינה חלה על מצוה). וכך העמידו החברים. (יתרו תקכא)

א"ל המאור הקדוש, שבועת ה' היא השכינה, בת היחידה, (שנקראת שבועת ה'), ולא לחנם התקינו ג' אנשים להתיר (את השבועה), אלא הוא סוד ש' של שבת שג' (ענפים של הש' רומזים לג' אבות, (שהם חג"ת, והקו העב המקשר את ג' הענפים מלמטה היא הבת יחידה הנקראת) שבועה, שמשתתפת בהם (בג' הענפים שבש')…

בודאי שהשבועה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, וכבר העמידוהו במתניתין. ולא עוד אלא יותר מזה אמרו שנדרים עולים על שבועות, שכל הנשבע נשבע במלך עצמו, (דהיינו במלכות), וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, (שהיא בינה שמשם נמשך החיים, שהם המוחין אל המלכות)… (משפטים תא, ועיין שם עוד)

כתוב, לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, וכתוב במעשה בראשית יקוו המים מתחת השמים למקום אחד, תא חזי, כל הנשבע בהשם הקדוש לשקר, כאלו מפריד אמא, (שהיא מלכות) ממקומה למעלה, והספירות הקדושות אינן מתישבות במקומן, כמו שאמר ונרגן מפריד אלוף, ואין אלוף אלא הקב"ה, וכתוב יקוו המים מתחת השמים למקום אחד, (שפירושו) לא תעשה פרוד (בין המדרגות הנקראות מים), מחמת שבועת שקר, אלא אל מקום אחד, כראוי במקום האמת, ולא (יתפשטו) למקום אחר שהוא שקר, ומהו השקר, הוא שהמים הולכים למקום אחר, (לסטרא אחרא), שאינו שלו (של הקב"ה, הרי שהמקראות דומים זה לזה). (ויקרא קפב)

ומשום ששבועה היא ממלכות, שהיא למטה מנדר, (שהוא בתפארת), העמידו שנדרים עולים על השבועות, ועוד העמידו כל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, המלך עצמו, (הוא אדנ"י שהיא מלכות), חיי המלך, (הם הויה שהוא ז"א שממנו החיים אל המלך שהיא המלכות), ומשום זה כתוב, כי ידור נדר להוי"ה, (שהוא ז"א)… (פנחס תתי, ועיין שם עוד)

אם בין כתפיו תלויות שתי שערות גדולות, בחזהו יש לו ג' שערות תלויות, בכל רגע ובכל שעה הוא נשבע שבועה, (ואפילו) אינו נהנה (כלום בסבת השבועה). ב' פעמים בשנה יוכל אדם להשתתף עמו ויצליח, ולא יותר, והוא, מחדש אדר עד תחילת ניסן, ומחדש אלול עד ששה ימים במרחשון, ולא יותר, ובימים אלו כל מי שישתתף עמו יצליח, כי ימים אלו הם ימים שאותיות (מאירות בהם), ומי שאין לו אותיות (בנפשו), יתאחד עמהם (ויאירו לו האותיות כמו שכתוב לפנינו, האותיות הן לבושים לנר"ן של האדם). (זהר חדש יתרו רעז)

רבי פדת אומר הנשבע באמת בשמו של הקב"ה, צרור זה שחותם בו שמו, מסתלק למעלה בחדוה, ומתקיים בו, והעולם מתקיים, והנשבע לשקר, אותו צרור עולה ומסתלק, ורואה שהוא שוא, ואז העולם מתמוטט, ורוצה לחזור לתהו ובוהו, שאין העולם מתקיים אלא על שמו החתום באמת, ועל זה כתוב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. (שם יתרו נא)

מכילתא:

לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, אף שבועת שוא היתה בכלל או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, והרי הכתוב מוציאה מכללה ומחמיר עליה ופוטרה מן הקרבן, כשם שהוא פוטרה מן הקרבן כך תהא פטורה מן המכות, תלמוד לומר את שם ה', מכלל קרבן יצאת, מכלל מכות לא יצאת.

לא תשא למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תשבעו בשמי לשקר, אין לי אלא שלא ישבע, מנין שלא יקבל עליו להשבע, תלמוד לומר לא תשא את שם ה' אלקיך, עד שלא קבלת עליך להשבע הריני לך אלקים, משקבלת עליך להשבע הריני לך לדיין, שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא… (יתרו-בחודש פרשה ז)

כתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, וכנגדו כתיב לא תגנוב, מגיד שכל מי שהוא גונב לסוף בא לידי שבועת שוא, שנאמר גנוב רצוח ונאוף וכתיב אלה וכחש… (שם פרשה ח)

ונקרב בעל הבית, שומע אני לשאול באורים ותומים, תלמוד לומר אשר ירשיעון אלהים, לא אמרתי אלא אלהים שהם מרשיעין. ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה, אתה אומר לשבועה או אינו אלא בשבועה ושלא בשבועה, הרי אתה דן, נאמר כאן שליחות יד, ונאמר להלן שליחות יד, מה להלן שבועה אף כאן שבועה, מה להלן ביו"ד ה"א אף כאן ביו"ד ה"א, מה כאן בבית דין אף להלן בבית דין, מה להלן לצרכה אף כאן לצרכה, מה כאן על כל דבר פשע אף להלן על כל דבר פשע. (משפטים פרשה טו)

שבועת ה' תהיה בין שניהם, ביו"ד ה"א, מכאן אתה דן כל השבועות שבתורה, הואיל ונאמרו כל השבועות שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"א, מכאן לכל שבועות שבתורה שאינן אלא ביו"ד ה"א. בין שניהם להוציא את היורשין, בין שניהם להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה, בין שניהם להוציא את הדיין שלא ישביעו בכל כרחו… (שם פרשה טז)

ספרא:

אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה, מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, תלמוד לומר ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה. רבי עקיבא אומר אין לי אלא מפי עצמו מזיד, מנין מפי עצמו שוגג, מפי אחרים מזיד, מפי אחרים שוגג, תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו לרבות את כולן… (ויקרא-נפש פרשה ח)

יכול הנודר בנזיר ובקרבן יהא מביא קרבן זה, תלמוד לומר כי תשבע, על שבועה הוא חייב, לא שנדר בנזיר ובקרבן. יכול המהרהר בלב יהא חייב, תלמוד לומר בשפתים לא בלב, יכול שאינו מוציא את הגומר בלב, תלמוד לומר לבטא. יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב, תלמוד לומר להרע ולהטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא הנשבע להרע לאחרים… (שם פרשה ט, וראה שם עוד)

ומנין שהוא מביא אחת על דברים הרבה, תלמוד לומר אחת על חטאתו אשר חטא, כיצד, שבועה שלא אשתה ושתה משקים הרבה, מנין שאינו חייב אלא אחת תלמוד לומר אחת על חטאתו, שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים הרבה מנין שאינו חייב אלא אחת… (שם פרק טז)

לא תשבעו בשמי לשקר, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, שיכול אין לי חייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מנייין לרבות את כל הכינויים, תלמוד לומר בשמי, כל שם שיש לי. וחללת את שם אלקיך, מלמד ששבועת שוא חילול השם. דבר אחר וחללת, נעשה אתה חולין לחיה ולבהמה, וכן הוא אומר על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו יושבי בה, על כן חרו יושבי ארץ ונשאר אנוש מזער. (קדושים פרשה ב)

ספרי:

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, מיכן אתה דן לכל השבועות שבתורה, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינו אלא באלה ובשבועה, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהו אלא באלה ובשבועה… (נשא יד, וראה שם עוד)

והואיל ונאמר בשבועות סתם בתורה ופרט באחת מהם שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינן אלא באמן. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר להביא את שבועת הדיינים שתהא באמן, שאם אין עונה אתה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא. הואיל ונאמר שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שמגלגלים עליה את הישן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שיגלגלו עליה את הישן. (שם טו)

מה הפרש בין נדרים לשבועה, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועה כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. (מטות קנג)

תלמוד בבלי:

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה, שנאמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, מאי לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם… (ברכות יח ב)

זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, מאי בך, אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. (שם לב א)

…ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל ר"ג אמר להן העבודה לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות. (שם לד ב)

…אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה, אשתבע לה, אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה… (שם מח א)

בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתיב מחלליה מות יומת, ויליף חילול חילול משבועת שקר. (שבת לג א)

…אין ישא אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר לא תשא את שם ה'. (שבת קכ א)

לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אל תדינני כאנשי כרכין שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר. (עירובין כא ב)

מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לבית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם, ואמרו לו, אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרו לך. (יומא יח ב)

…ומפני מה נזכרת, אמר לי מעלה עשן כנגדי, הראהו לי, אמר לי שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם. (שם לח א)

דאמר רב שמואל בר אמי ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי… (ראש השנה יח א)

תנו רבנן פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו', אמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך… (תענית כג א)

ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחזרתי בי. (חגיגה י א)

דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד, מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע, וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. (כתובות יח א)

אמר ר' זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו, אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו. (שם כז ב)

…א"ל בשבועתא דלא אתינא, אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר, אי לא לא ניהדר… (שם עז ב)

המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה… כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה… (שם פו ב, וראה שם עוד)

תנן התם וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, ממאן… (שם פח א, וראה שם עוד)

…ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי… תלתא הני דאמרן, אינך שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים, בצבאות או באילות השדה, אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. (שם קיא א)

ואמר רב גידל א"ר מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה… (נדרים ח א)

ורמינהו, חומר בשבועות מבנדרים ובנדרים משבועות, חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות, מה שאין כן בשבועות, וחומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש מה שאין כן בנדרים. (שם יג ב)

שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור… זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות… (שם טו ב, וראה שם עוד)

תנא לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות… (נדרים כ א)

…ועל דעתיה דנפשיה לא עביד איניש דמשתבע, והתניא כשהן משביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין… והתניא וכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל בערבות מואב, אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו'… (נדרים כה א)

…דכתיב ויואל משה, אין אלה אלא שבועה, דכתיב ויבא אתו באלה. וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים, מאי מרדותיה, אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר דהוה דאכיל ארנבא חיה, א"ל אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא, אישתבע. לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה, איתשיל אשבועתיה, ואמר. שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה, שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו, אמר להון חזיתון מאי קא עביד צדקיה, לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא דלא מגילינא, א"ל איתשלי אשבועתא, א"ל מתשלין אשבועתא, אמרי ליה אין, אמר להו בפניו או אפילו שלא בפניו, אמרי ליה בפניו, אמר להון ואתון מאי עבדיתון מאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו, מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. (שם סה א)

והתניא האומר ימין הרי זו שבועה, מאי טעמא, לאו משום דכתיב וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם, אמרי לא, משום דימין גופיה איקרי שבועה, דתניא מניין לאומר ימין שהיא שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו. ומנין לאומר שמאל שהיא שבועה, שנאמר ובזרוע עוזו. (נזיר ג ב)

…אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו', והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא… (סוטה יא א)

…אמר לו יוסף יוסף, הגיע העת ששנבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף… (שם יג א)

אלו נאמרין בכל לשון… ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. (שם לב א)

שבועת העדות דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, בכל לשון שהיא שומעת, שבועת הפקדון אתיה תחטא תחטא משבועת העדות. (שם לג א)

…אגמריה (יוסף לפרעה הלשון) ולא גמר, אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע לו, כי א"ל אבי השביעני לאמר, א"ל זיל איתשיל אשבועתך, אמר ליה ואיתשלי נמי אדידך… (שם לו ב)

אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, נמנעו מלהשביעה, התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. (גיטין לד ב, וראה שם עוד)

דאמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי, אמרה ליה יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום, אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה, מאי טעמא איענשה, דאישתרשי (הרויחה) לה מקום דינר. (שם לה א, וראה שם עוד)

…אמר להו כתוב בתורה את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום, כבר נשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. (שם נז ב)

…אלא (שבועה) על ידי גלגול, אשכחן סוטה דאיסורא, ממונא מנלן, תנא דבי רבי ישמעאל קל וחומר, ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד מגלגלין, ממון שניתן להתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין… (קידושין כז ב)

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה, ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה. (קידושין מג ב)

הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי… (בבא קמא קג א, וראה שם עוד)

דאמר רבא מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה במקצת, סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה… (שם קז א)

אמר רב ששת בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, מאי טעמא ממון איתיה בחזרה, שבועה ליתיה בחזרה. (בבא מציעא ו א)

א"ר אבין א"ר אלעא א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע, וחזר ואמר נשבעתי, הוחזק כפרן לאותה שבועה, אמרוה קמיה דר' אבהו, אמר להו מסתברא מלתא דרבי אבין שנתחייב שבועה בבית דין, אבל חייב עצמו שבועה נאמן, עביד איניש דמקרי ואמר… (שם יז א)

אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה… (שם לד ב)

לכדתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, נאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה. (שם מא ב)

ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין, ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן, נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להם לשנה הבאה, אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן… (שם נז ב)

המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע… דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם, הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, היכי משתבע, אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה… (שם פב ב)

שכיר בזמנו נשבע ונוטל, שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן… שבועה דבעל הבית היא ועקרוה רבנן לשבועה דבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר… בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע שכיר ושקיל כי היכי דליתגרו ליה פועלים… אלא בעל הבית טרוד בפועלים הוא, אי הכי ניתב ליה בלא שבועה, כדי להפיס דעתו של בעל הבית… (שם קיב ב, וראה שם עוד)

דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, אתא לקמיה דרבי אמי, הוה יתיב ר' אבא קמיה, אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה, אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי, אמר רבי אמי היכי נידיינוה דייני להאי דינא, לישלם ליכא תרי סהדי, ליפטריה, איכא חד סהדא, לישתבע הא אמר מיחטף חטפה, וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן, אמר רבי אבא הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם… (בבא בתרא לג ב)

שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי. כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו כל אבא חמרא כל בר בר חנא סיכסא, היה לך לומר מופר לך, והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא, ורבנן אם כן אוי לי למה. (שם עד א)

מיתיבי אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אלו גזלנין ומועלין בשבועות, מאי לאו אחד שבועת שוא ואחד שבועת ממון, לא אידי ואידי שבועת ממון, ומאי שבועות שבועות דעלמא… (סנהדרין כז א)

דבר אחר שלתיאל שנשאל על אלתו א-ל… (שם לח א)

דאמר רבא בפירוש ריבתא תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא, מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר… ואתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אינו לוקה, ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וריש לקיש אומר אינו לוקה, התראת ספק היא, והתראת ספק לא שמה התראה… (שבועות ג ב)

שבועות שתים שהן ארבע, שבועה שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי, שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב, דברי רבי עקיבא, אמר לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב… (שם יט ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן להרע או להטיב, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, שאין בהן הרעה והטבה מנין, תלמוד לומר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, אין לי אלא להבא, לשעבר מנין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דברי רבי עקיבא, רבי ישמעאל אומר להרע או להיטיב, להבא, אמר לו רבי עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין, אמר לו מרבוי הכתוב, אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך…

תנו רבנן האדם בשבועה, פרט לאנוס, ונעלם פרט למזיד, ממנו שנתעלמה ממנו שבועה, יכול שנתעלמה ממנו חפץ, תלמוד לומר בשבועה ונעלם, על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ. אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס, היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קייימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, אמר ליה לבך אנסך… (שם כו א, וראה שם עוד)

איזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש, נשבע על דבר שאי אפשר לו, אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שלא נעידך, נשבע לבטל את המצוה, שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אכלה עבר על שבועת שוא, לא אכלה עבר על שבועת ביטוי…

שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים בקרובים וברחוקים בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב. לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום, משביעך אני ואמר אמן, חייב. אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי, דכתיב ואמרה האשה אמן אמן… (שם כט א וב)

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין ולא בקרובין, בכשרין ולא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין. וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה, ומה הן חייבין על זדון השבועה קרבן עולה ויורד. מנא הני מילי, דתנו רבנן ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר, אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין, כשהוא אומר אשר להם הריב הרי בעלי דינין אמור, הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר… (שם ל א, וראה שם עוד)

…משביעני עליכם, מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין, בשמים ובארץ הרי אלו פטורין, באלף דלת ביוד הי בש-די בצב-אות בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין… (שם לה א)

שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב, וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון, ואינו חייב על שגגתה גרידתא, ומה חייב על זדונה אשם בכסף שקלים… (שם לו ב, וראה שם עוד)

שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה, ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור… היכי משביעינן ליה, אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב ואשביעך בה' אלקי השמים. אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד, אמר ליה אפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי, ונפקא מינה צריך לאתפושי חפצא בידיה, וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלקי השמים נעשה כמו שטעה בדבר משנה וחוזר. ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר… שבועה מעומד, תלמיד חכם מיושב, שבועה בספר תורה, תלמיד חכם לכתחלה בתפילין.

תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, וכל העבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה, וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר ומבשרך לא תתעלם, וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר אלה וכחש, ואימא עד דעביד להו לכולהו… וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר, שנאמר הוצאתיה נאם ה' צב-אות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו הוצאתיה לאלתר… ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וגו' הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן.

אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע, העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'. וכשמשביעין אותו אומרים לו, הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין, שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל אמר להן, דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי… (שבועות לח ב, וראה שם עוד)

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן, מאי טעמא אמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום… (שם מב א, וראה שם עוד)

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם, ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן, ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהן… דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל, על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה פרט, על כל אבדה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון, הקדש, רעהו כתיב. (שם שם ב, וראה שם עוד)

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואלו נשבעין ונוטלין, השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו, השכיר כיצד, אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל… (שם מד ב, וראה שם עוד)

היו שניהן חשודים חזרה שבועה למקומה, להיכן חזרה, א"ר אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני, רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב לה… (שם מז א)

רב חיננא בר פפא אמר חימה אין לי שכבר נשבעתי, מי יתנני שלא נשבעתי… (ע"ז ד א)

…אי צריכנא (התרופה בשבת) מאי, אמרה אשתבע לי דלא מגלית, אישתבע לה לא-להא ישראל לא מגלינא, גלייה ליה, למחר נפק דרשה בפירקא, והא אישתבע לה, לא-להא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא, והאיכא חילול השם, דגלי לה מעיקרא. (שם כח א)

…כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני. כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית עבודת כוכבים, אמרו יסורין דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו. (שם נה א)

ר' ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. (אבות ד ז)

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם. (שם ה ט)

על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא… (ערכין טז א)

א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקה, לא עשה בו מעשה פטור, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה חייב… נשבע מנלן, א"ר יוחנן משום ר"מ אמר קרא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, בית דין של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו… אשכחן שבועת שוא, שבועת שקר מנלן, רבי יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שני פעמים, אם אינו ענין לשבועת שוא תניהו ענין לשבועת שקר דלוקה… (תמורה ג א, וראה שם עוד)

ואלו מביאין על הזדון כשוגג, הבא על שפחה, ונזיר שנטמא, שבועת העדות ושבועת הפקדון… (כריתות ט א)

…ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון… זה יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. (נדה ל ב)

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן… (שם לא ב)

תלמוד ירושלמי:

לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, ואהבת את ה' אלקיך, מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר. (ברכות ט א)

ר' לעזר בשם ר' יוסי בן זימרה אמן לקבלה אמן לשבועה, אמן ייאמנו הדברים, אמן לקבלה מסוטה, אמן לשבועה למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם וגו', אמן ייאמנו הדברים ויען בניהו בן יהוידע הכהן את המלך ויאמר אמן וגו'. א"ר תנחומא אין מן הדין אמן שבועה לית שמע מינה כלום, ויידא אמרה דא לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו, ואין אלה אלא שבועה, כמה דתימר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. מניין למדו לגילגול שבועה מסוטה, ואמרה האשה אמן אמן, אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, עד כדון דברים שהוא ראוי להשביע, דברים שאינו ראוי להשביע, אמר רבי יוסי בי רבי בון נישמעינה מן הדא, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה… (סוטה יב א, וראה שם עוד)

מנלן, איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, מה תלמוד לומר ככל היוצא מפיו יעשה, אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועה כשבועה… (נדרים א א)

אי זהו שוא ואי זהו שקר, שבועת שוא בשנשבע לשנות את הידוע לאדם, שבועת שקר בשנשבע ומחליף, רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן ידוע לשנים זהו שבועת שקר, לג' זהו שבועת שוא, רבי הילא בשם ר"א אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו שבועת שוא היא, מה נפק מן ביניהון, שינה בו בפני שנים והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא, על דעתיה דרבי יוחנן אינו לוקה, על דעתיה דר' לעזר לוקה, התרו בו משום שבועת שקר, על דעתיה דרבי יוחנן לוקה, על דעתיה דר' לעזר אינו לוקה… תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, והתני שבועות הבאי אסורות, ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין (שאומר בשעת השבועה שלא כיון להבאי אלא שראה ממש), כאן בשאינן מעמידין, אמר ר' בא אפילו תימא כאן וכאן במעמידין, כאן וכאן בשאין מעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו, שבועת נכסי עלי נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה. כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות, עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו, שבועה נכסי עלי נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה, חזקיה אמר ההן דמישתבע על תרין דינון תרין לוקה משום שבועת שוא, ר' חגיי בשם ר"ש בן לקיש ההין דחמא מיטרא נחית ומר בלי קורי בריקשון (משתבע שכלי אריגה מתחזקין עכשיו לוקה, שהדבר ידוע לכל) לוקה משום שבועת שוא. ר' חוניא ר' יעקב בר אבון בשם ר' שמואל בר נחמן עשרים וארבע כולייות היו ביהודה וכולן חרבו משום שבועת שוא שהיא של אמת, דכתיב לשוא הכיתי את בניכם… (שם ט ב)

בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהם, שנאמר לשוא הכיתי את בניכם ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות… (גיטין כא ב)

רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הן דרב ביניי, אמר ליה אין מוסרין שבועה לחשוד, אמר ליה אפילו לשון שבועה אין מוסרין לו, כיצד נשבע, רב הונא אמר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות משוה פרוטה… (בבא מציעא א ב, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

שים נא ידך תחת ירכי, א"ר ברכיה לפי שנתנה להם בצער לפיכך היא חביבה ואין נשבעין אלא בה. ואשביעך בה' אלקי השמים, אר"פ עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלקי השמים, וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלקי הארץ. (בראשית נט יא)

ויואל משה, ר"י אומר שנשבע לו, ואין ויואל אלא לשון שבועה, שנאמר (ש"א י"ד) ויואל שאול את העם, ולמה השביעו, א"ל יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נטלן והלך לו חוץ מדעתו, שמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך, מיד נשבע לו ונתן לו את צפורה. (שמות א מ)

ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים, א"ר יוחנן למדתך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שלא יחשדנו שהוא נשבע לשקר, שכן אתה מוצא שמשה נשבע ליתרו והלך למדין והתיר שבועתו בפניו, שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין, א"ל הקב"ה במדין נשבעת לך והתיר שבועתך במדין. (שם ה ג)

כי השבע השביע את בני ישראל, למה שני פעמים, אלא הוא נשבע להם שאין בלבו עליהם, והם נשבעין לו שאין בלבם עליו… (שם כ יח)

דבר אחר ויחל משה, מהו כן, א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד, אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפייס האלקים שימחול להם, אמר האלקים כבר נשבעתי (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם, ודבר שבועה שיצאת מפי איני מחזירה, אמר משה רבון העולם ולא נתת לי הפרה של נדרים, ואמרת (במדבר ל') איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו, וכל זקן שמורה הוראה אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקיימה תחלה… (שם מג ה)

גופא, אל תהי שבועת שוא קלה בעיניך, שהרי זכריה חמי ליה ואשא עיני וארא והנה מגלה עפה, מה עפה שייטא, כמה דתימר ויעף אלי אחד מן השרפים ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגלה עפה… מהיכן יצאתה בפתחו של אולם, דתנן פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה. א"ר אייבו מפני מה משביעין האדם בספר תורה ומביאין לפניו נודות נפוחים לומר אתמול היה הנוד הזה מלא גידים ועצמות ועכשיו הוא ריק מכלן, כך המשביע את חברו לשקר סוף שיצא ריקם מכל ממונו. ר' אסי אמר על שקר, ר' יונה אמר אפילו על אמת. ר' ינאי הוה יתיב ודריש על הדא דר' יונה, א"ר סימון אין מוסרין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה.

הוה עובדא בבר תלמיון וסייעא לרבי אסי, עובדא הוה דאפקיד חד גברא גבי בר תלמיון ק' דינרין, אזל בעא להון מיניה, א"ל מה דאפקדת בידי מסרית בידך, א"ל אשתבע לי, מה עבד בר תלמיון, נטל חד קנה וחקקיה ויהיב ביה הלין דינרי ושרי מיסמך עליה, א"ל צור הדין קניא בידך ואנא משתבע לך, כיון דמטי לבי כנישתא אמר מריה דהדין ביתא טבא, מה דמסרת בידי מסרתי בידך. ההוא מן דבידיה נסתיה לקניה (מכובד הקנה, או מרוב כעסו לקחו) ואקשיה לארעא, שריין הלין דינרין מתבדרין ושרי ההוא מלקט, א"ל לקט לקט דמן דידך אנת מלקט.

שבועת ה' תהיה בין שניהם, שאינה זזה מבין שניהם, אם המשביע משביע על שקר סופה לצאת עליו ואם הנשבע נשבע על שקר סופה לצאת עליו. עובדא הוה בחדא איתתא דעלת למילש גבי מגירתא (ללוש אצל שכנתה), והוו ציירין בשושיפא תלתא דנרי, נסבתהון ויהבת יתהון על גבי סודרא, איגבלו בלישא (הדינרין נגבלו בלישה ונאפו) אפה פיתא ואזלה לה. א"ל בעלה הב לי תלתא דינרין, אזלת בעיא להון גבי מגירתא, א"ל דלמא חמית לי הלין תלת דינרין, הויין לההיא מגירתא תלתא בנין, א"ל תקברנה ההיא איתתא ברא אי היא ידעת בהון, גרמון חובין וקברתיה, אמרה אילולי דההיא איתתא חשידה בהון לא הוה קברה ליה, אזלה ואמרה לה דלמא חמית לי להלין דינריא, אמרה ההיא איתתא תקבור בנה אחרינא אי היא ידעה בהון, גמרין חובין ומית ברא אחרינא… אמר לה בעלה לית אנת אזיל למנחמה להדא מגירתך, נסבה תרין עגולין דפיתא ואזלת מנחמת יתה, כיון דקצין עגולה נפקין הלין תלת דינרי מינה. הדא דברייתא אמרין בין זכאי בין חייב לידי מומי לא תעול… א"ר אבא בר כהנא דברים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן, דרכה של אש לאכול עצים, שמא אבנים, ברם הכא וכלתו ואת עציו ואת אבניו. (ויקרא ו ג)

א"ר יצחק מלך כשהוא משביע את לגיונותיו אינו משביען אלא בסייף, כלומר שכל העובר על התנאים הללו יהא הסייף הזה עובר על צוארו, כך ויקח משה חצי הדם… (שם שם ה)

ר' יודן בשם ר' עזריה פתר קריא באבינו אברהם, בשעה שביקש רחמים על סדומיים אמר לפניו, רבונו של עולם נשבעת שאי אתה מביא מבול לעולם, הדא הוא דכתיב כי מי נח זאת לי, מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש אתה מביא, מה אתה מערים על השבועה, אם כן לא יצאת ידי שבועה, הדא הוא דכתיב חלילה לך מעשות כדבר הזה… (שם י א)

א"ר יוסי שלשה הן שתקף יצרן עליהם ונשבעו לו, יוסף דוד ובועז, יוסף מנין שנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה, רב הונא בשם ר' אידי אמר כלום המקרא חסר, וחטאתי לה' אין כתיב כאן אלא לאלקים, נשבע ליצרו ואמר לאלקים אני חוטא ואיני עושה הרעה הגדולה. דוד מנין, שנאמר ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו, למי נשבע, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר ליצרו נשבע, וריש לקיש אמר לאבישי נשבע, אמר לו חי ה' אם תגע בו אני מערב דמך בדמו, הדא הוא דכתיב ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו. בועז מנין שנאמר חי ה' שכבי עד הבקר… ליצר הרע נשבע חי ה', ולאשה אמר שכבי עד הבקר. א"ר חנינא גבר חכם זה בועז, ואיש דעת מאמץ כח שגבר על יצרו בשבועה. (שם כג יא)

דבר אחר בחדש השביעי, רבי ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשבועתא, שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, הדא הוא דכתיב ויאמר בי נשבעתי נאם ה', מה צורך היה לשבועה, ר' ביבי בר אבא בשם ר' יוחנן, עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה… כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים… (שם כט ח)

והתודו את חטאתם אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו תן פקדון שהפקדתי אצל אביך והוא אומר לא נתת פקדון, משביענו ואמר אמן, ולאחר מכאן נזכר שומע אני שהוא חייב, תלמוד לומר והתודו את חטאתם אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו. (במדבר ח ו)

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, א"ר זירא בש"ר ב' שבועות האמורות בסוטה למה, אחת קודם שנמחקה המגלה ואחת לאחר שנמחקה מגלה, לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ורבנן אמרין אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, כיצד היא שבועה שיש עמה אלה, באומר לה משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בה. (שם ט טז)

והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה, ואמר אל האשה, ילמדה הכהן סדר שבועה, דברי ר' ישמעאל, ר' יונתן אומר אם אינה שומעת לשונו יאמר לה על ידי תורגמן. (שם שם מג)

והיתה לאלה, שיהיו אלין בה, יארעיך כשם שאירעה לפלונית, וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי, ומצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים, ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים, שנאמר והתברכו בו גוים… (שם שם מט)

א"ר יהושע בן לוי ב"ר שלום אמרה לו בדברים אתה מוציאני, אמר לה חי ה' איני מוציאך בדברים. חי ה', מלמד שהשביע על יצרו שהיה מקטרגו ואומר לו את פנוי והיא פנויה הרי השעה שתזדקק לה, מיד נשבע אותו צדיק חי ה' איני נוגע בה בזו. ולא בועז לבדו אלא כל הצדיקים משביעין על יצרן, וכן את מוצא בדוד כשנפל שאול בידו מה אמר דוד (ש"א כ"ו) ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו וגו', ולמה נשבע שני פעמים, א"ר שמעון בר נחמני היה בא יצרו ואומר לו אילו נפלת אתה בידו לא היה מרחם עליך והרגך, מן התורה מותר להרגו, לפיכך קפץ ונשבע שני פעמים חי ה' שאיני הורגו. (שם טו יב)

איש כי ידור נדר לה' הדא הוא דכתיב (ירמיה ד') ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשביע בשמי אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו, (דברים י') את ה' אלקיך תירא, שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף… ואותו תעבוד, אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, ובו תדבק… כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו ובו תדבק, אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע, ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת, כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני ואשתה כך וכך במקום פלוני, והיו הולכין ומקיימין שבועתן ונחרבו, מה הנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה. (שם כב א)

…א"ל הקב"ה הרי נשבעתי, אמר לפניו, רבונו של עולם אתה החילות, כשבקשת לא חללת השבועה, לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך, שנאמר (שמות ל"ב) וינחם ה'. (דברים ב ה)

ואין לכן אלא שבועה, כענין שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי. (שם ג ב)

השבעתי אתכם בנות ירושלים, במה השביען, ר"א אומר השביען בשמים ובארץ, בצבאות בצבא של מעלה ובצבא של מטה, בשתי צבאות, הוי אומר בצבאות, או באילות השדה, זו חית השדה, הדא מה דכתיב (איוב ה') כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך. ר' חנינא בר פפא ור' יהודה בר' סימון, ר"ח אמר השביען באבות ובאמהות, בצבאות אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי צביוני בם, או באילות השדה, אלו השבטים, הדא מה דאמר (בראשית מ"ט) נפתלי אילה שלוחה. ר"י בר סימון אמר השביען במילה, בצבאות, בצבא שיש בה אות. או באילות השדה, ששופכין דמם כדם צבי ואיל. ורבנן אמרי השביען בדורו של שמד, בצבאות, שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בהן, או באילות השדה ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ודם האיל, הדא הוא דכתיב (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום… ר' יודן בשם ר' מאיר אמר הקב"ה לישראל אם תשמרו שבועתי אעשה אתכם כצבא של מעלה, ואם לאו אעשה אתכם כצבא של מטה.

ר' יוסי בר' חנינא אמר שתי שבועות יש כאן, אחת לישראל ואחת לאומות העולם, נשבע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ונשבע לאומות העולם שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשין עול על ישראל הן גורמין לקץ לבא שלא בעונתו…

ר' חלבו אמר ד' שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה. אם כן למה מלך המשיח בא, לקבץ גליותיהן של ישראל. ר' אוניא אמר ארבעה שבועות השביען, כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן אחד בימי עמרם, וא' בימי דיני, ואחד בימי כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים… (שיר השירים ב יח)

ר' אחא בר ר' אבין בר בנימין בשם ר' אחא בריה דר' פפי אמרין גדול כחה של תשובה שמבטלת הגזירה ומבטלת את השבועה. מבטלת הגזירה מנין, שנאמר כתבו את האיש הזה ערירי, וכתיב ביום ההוא נאם ה' צב-אות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי וגו', מבטלת את השבועה מנין, שנאמר חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, וכתיב (דהי"א ג') בני יכנה אסיר שאלתיאל בנו וגו'… דבר אחר אסיר שאסר הקב"ה בשבועה את עצמו, שאלתיאל ששאל לבית דין של מעלה והתירו לו נדרו. (שם ח ד)

מדרש תנחומא:

א"ל נח רבון העולם שמא אתה חוזר ומביא מבול, אמר ליה לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' וגו', ואומר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו'… שלש שבועות שנשבע בפירוש לישראל על אחת כמה וכמה, אלו הן כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך וגו' זה ראשונה, והשניה נשבע אד-ני ה' בקדשו וגו' (עמוס ד'), והשלישית נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (ישעיה ס"ב), בימינו זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל"ג), ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן… ומה נשבע, שהוא בכבודו בונה אותה, שנאמר (תהלים קמ"ז) בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. (נח יא)

…מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ויאמר בי נשבעתי נאם ה', א"ל אתה נשבעת ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך, א"ל אמור, לא כך אמרת לי ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך, א"ל הן, א"ל ממי, א"ל מיצחק, א"ל כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק… (וירא כג)

…הגל הוא הקיר, לפי שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב, שנאמר אם לא תעבור את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה, ובלעם זה לבן, שנאמר (דברים כ"ו) ארמי אובד אבי, ועל שבקש לכלות ישראל נקרא ארמי, שנאמר ולכה זועמה ישראל, לכך נפרע הקיר ממנו לפי שהוא העד על השבועה, כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה (דברים י"ד). וישבע בפחד אביו יצחק, חס ושלום לא נשבע אותו צדיק בשמו של מלך אלא בחיי אביו, כאדם הרוצה לאמת דבריו ואומר חי אבא אם אעשה זאת, ואף אותה שבועה לא נשבע לולי הפחד, כדכתיב (מלאכי א') בן יכבד אב. (ויצא יג)

…א"ר עקיבא החרם היא השבועה והשבועה היא החרם, צא ולמד מיהושע שהחרים את יריחו ונשרף עכן על שפשט ידו בחרם, ולקח את האדרת ואת לשון הזהב שהיה באותן תרפים של יריחו… (וישב ב)

ונשבעת חי ה' באמת במשפט וצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו, והכתוב אומר (דברים ו') את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ואחר כך ובשמו תשבע, את ה' אלקיך תירא שתהיה כאותן שלשה שכתוב בהן ירא אלקים, אברהם יוסף איוב… ואותו תעבוד שתהיה עוסק בתורה ובמצות, ובו תדבק שתכבד תלמידי חכמים ותהנה אותם מנכסיך. אמר להם משה לישראל, לא תהיו סבורים שהתרתי לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אם יש בכם כל המדות האלו אתם רשאין לישבע, ואם לאו אינכם רשאין לישבע אפילו באמת, לא תהיה כאותן שכתוב בהן (ירמיה ו') השבע לשקר וקטר לבעל, אלא קיים כל המדות האלו ואחר כך אתה שלי…

אמרו רבותינו אפילו על האמת אינו יפה לאדם להשבע, למה שנו רבותינו לא יהא אדם מישראל פרוץ בנדרים ולא בשחוק ולא להטעות את חבירו בשבועה לומר שאינו שבועה… וכשיבא הקב"ה לדון את הבריות לעולם הבא הקב"ה דן אותם עם מכשפים ומנאפים ובנשבעים לשקר, מנין שכך כתיב (מלאכי ג') וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, ומחייבן ומורידן לגיהנם. אמר הקב"ה בפה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים לשמי אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר… (ויקרא ז)

כנשבע זה צדקיה שכתוב בו (דה"ב כ"ו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים, ונתעוורו עיניו, שנאמר (מ"ב כ"ד) ואת עיני צדקיהו עור, כאשר שבועה ירא זה שמשון, שנאמר (שופטים ט"ו) השבעו לי באלקים פן תפגעון בי אתם, ונתעוורו עיניו… (אחרי א)

אמר להם הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהם סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בו בהקב"ה ואין לו מחילה בעולם, שנאמר (שמות כ') כי לא ינקה ה' וגו', וכתוב אחד אומר (ירמיה ב') ונשבעת חי ה' וגו'… (מטות א)

…באותה שעה נתקררה רוח הקדש וא"ל להקב"ה למשה, משה שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות ואחת שלא לאבד את ישראל, לבטל את שתיהן אי אפשר, אם תרצה לחיות ויאבדו ישראל מוטב, אמר לפניו רבוני בעלילה אתה בא עלי, אתה תופש החבל בשני ראשים, יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל. (ואתחנן ו)

פסיקתא:

דבר אחר לא תשא וגו' אמר רבי סימון אם בשבועות שוא הכתוב מדבר, והלא כבר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא י"ט), ומה תלמוד לומר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, זו היא שבועת אמת שהיא של שוא, רבי חוניא ר' יעקב בר אבין בשם ר שמואל בר נחמן עשרים וארבע בולאות חרבו בדרום על שבועת אמת שהיא של שוא. חזקיה אמר אפילו אמר על הזית שהיא זית ועל התאנה שהיא תאנה הרי זו שבועת שוא…

כתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כ"ב), אם המשביע משביע לשקר סופה לצאת עליו, אמר ר' סימון מפני מה משביעים את האדם ונותנים לפניו מנופחות ותוקעים בשופרות, לומר אתמול היו מלאים גידין ועצמות, ועכשיו הם ריקות מכולם, כך כל מי שנשבע על השקר לחבירו סופו לצאת ריקם מכל נכסיו. ר' יוסי אומר על השקר, רבי יונה אומר אפילו על האמת… (פרשה כב י' הדברות תנינותא)

פרקי דר' אליעזר:

ומה עשה הקב"ה פשט יד ימינו ונשבע לו שלא להביא המבול עוד על הארץ, שנאמר (ישעיה נ"ו) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו', ונתן קשת לאות ברית שבועה בינו לבין הארץ, שנאמר (בראשית ט') את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית, והתקינו חכמים שיהיו מזכירין שבועת נח בכל יום, שנאמר (דברים י"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. (פרק כג)

אמרו לו אנו יודעים שהקב"ה עתיד ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האל כרות עמנו שבועה שאין בני ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם של בני יבוס, ואחר כך קנה את מערת המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם… מה עשו אנשי יבוס עשו גלולים של נחשת והעמידו אותן ברחוב העיר וכתבו עליהם שבועת אברהם, וכשבאו ישראל לארץ רצו לכנוס בעיר היבוסי ולא היו יכולין ליכנס מפני אות ברית שבועת אברהם, שנאמר (שופטים א' כ"א) ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'… אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הגלולים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהיה לראש, ועלה בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש… (פרק לו)

שוחר טוב:

נשבעתי ואקיימה, שני שכרים היה נוטל דוד, שכר השבועה ושכר המצוה, היה נשבע שנוטל הלולב ונוטל, שעושה סוכה ועושה… לכך נאמר נשבעתי ואקיימה וגו'. (מזמור קיט)

מדרש משלי:

דבר אחר אדם שיש דבר בינו ובין חבירו הוא נשבע בפיו ומבטל בלבו, תאמר שהוא מנוקה, תלמוד לומר יד ליד לא ינקה רע, נאמר כאן לא ינקה, ונאמר להלן בעשרת הדברות כי לא ינקה, מה דבור האמור להלן על השבועה אף כאן על השבועה… אבל רשע אינו אומר כן אלא הולך אצל הזונה ונשבע לה בשביל לעשות תאות יצרו, ואחר כך עובר על השבועה, ורוח הקודש משיבה ואומרת רשע, לא דייך שעברת עבירה אלא הזכרת שמי על דבר שקר, חייך לא תנקה מדינה של גיהנם. (פרשה יא)

תנא דבי אליהו רבא:

דבר אחר אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך ולא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, מה ענין זה אצל זה, אלא ללמדך שכל הרגיל בשבועות שוא ובשבועות שקר הרי זה כאילו עובד ע"ז ואינו עושה קורת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, וכל מי שאינו רגיל בשבועות שוא ובשבועות שקר הרי זה עושה קורת רוח לפני הקב"ה ומקבל עליו עול מלכות שמים שלימה. אוי להם לרשעים שבשביל מעשיהם המקולקלים מביאים את עצמם לידי פסול והויין עניים עד יום מותן, שנאמר (זכריה ה') הוצאתיה נאם ה' צב-אות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב, זה הגונב דעת הבריות, ואל הנשבע בשמי לשקר כמשמעו. כל העבירות שבתורה אם עבר עליהן נפרעין ממנו בגופו, ועל שבועת שוא נפרעין ממנו בגופו ובממונו, לכך נאמר וכלתו את עציו ואת אבניו, ולא עוד אלא שהקב"ה מעיד עליו בעצמו, שנאמר (מלאכי ג') וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר… (פרק כו)

דבר אחר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וזכור את יום השבת לקדשו, מה ענין זה אצל זה, אלא ללמדך שכל הרגיל בשבועת שוא ושקר הרי הוא אינו מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, ומי שאינו רגיל בשבועת שוא ושקר הרי הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. וכל הרגיל בשבועת שוא ושקר אינו נוחל את חיי עולם הבא, וכל מי שאינו רגיל בשבועת שוא ושקר הרי הוא נוחל את חיי העולם הבא… (שם)

מכאן אמרו ירחיק אדם את עצמו מן הגזל בין מן הישראל בין מן העכו"ם, ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן העכו"ם לסוף הוא גונב מן הישראל, ואם הוא נשבע לעכו"ם לסוף הוא נשבע לישראל… (פרק כח)

מדרשים:

לפיכך אמרו חכמים לשמור פיו משבועת שקר שכל המרגיל עצמו להשביע פעמים שלא ירצה לישבע לשונו מרגילו לשבועה, ולכך אפילו אמת אין אדם רשאי לישבע, כי כשמרגיל לשונו לישבע נשבע היום נשבע למחר ונעשית שבועה שגורה בפיו וקלה בעיניו, וכל המחלל שמו של הקב"ה ונשבע לשקר או אפילו באמת, סופו הקב"ה מגלה משכורתו ורשעו לכל אדם, אוי לו בעולם הזה אוי לו לעולם הבא. (מדרש עשרת הדברות)

ילקוט שמעוני:

ויצא יעקב מבאר שבע, והלא בחברון היה, שנאמר היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק, אלא ממקום המיוחד לשבועות, אברהם ועתה השבעה לי באלקים, על כן קרא למקום ההוא באר שבע וגו', יצחק ויקרא אותה שבעה, אף עשו כשמכר בכורתו ויאמר השבעה לי, חשב בלבו אם יבא עשו ויאמר השבע לי שלא נטלת את הברכות, אמר הואיל והמקום הזה מיוחד לשבועות אצא מכאן, וכן הוא אומר ויברח יעקב וגו'. (בראשית פרק כח, קיז)

על לבבך, מכאן היה ר' יאשיה אומר צריך אדם להשביע את יצרו, שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן, באברהם הוא אומר הרימותי ידי, בבועז הוא אומר חי ה' שכבי עד הבקר, בדוד הוא אומר חי ה' כי אם ה' יגפנו, באלישע הוא אומר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח. וכשם שהצדיקים משביעין יצרן שלא לעשות, כך הרשעים משביעין יצרן לעשות, שנאמר חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מידו מאומה. (דברים פרק ו, תתמ)

לכן חכו לי נאם ה' ליום קומי לעד, אמר הקב"ה שבועה היא לפני שכל מי שיחכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה… (צפניה פרק ג, תקסז)

אמונות ודעות:

ואבאר עוד מה שהבטחתי בו לבאר את העברות אשר יש עליהן על כל פנים עונש בעולם הזה, אף על פי שעשה האדם תשובה. ואומר שהן ארבע, הראשונה שבועות השוא, כמו שאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ')… והתשובה על חמשת אלה מתקבלת, אלא שמנקודת לא ינקה אי אפשר בלי יסורין בעולם הבאים על אותו אדם… (מאמר ה פרק ו)

חובת הלבבות:

אבל אותות האהבה באלקים מן האוהב… ואל יזכור שם הבורא לשוא ולא לשקר ולא בקללה, והשבועה לשוא היא מה שמוציא האדם על פיו מן השבועות לבטלה וללא צורך ולא יחייבהו בית דין, והשבועה לשקר היא השבועה שמחייבין אותו בה מן הדין במשאו ובמתנו עם בני אדם, והוא חייב להזהר מכל מה שיביאהו להשבע בשם הבורא יתברך לכבודו, כמו שכתוב (תהלים כ"ד) "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא" וגו'… ואמרו חז"ל אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה… (שער י אהבת ה' פרק ו)

רש"י:

תחת ירכי – לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה. (בראשית כד ב)

ושמעה קול אלה – בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו. (ויקרא ה א)

לבטא בשפתים – ולא בלב, להרע – לעצמו או להטיב לעצמו, כגון אוכל ולא אוכל, אישן ולא אישן. לכל אשר יבטא – לרבות לשעבר, ונעלם ממנו – ועבר על שבועתו. כל אלה בקרבן עולה ויורד כמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם. (שם שם ד)

ולא תשבעו בשמי – למה נאמר, לפי שנאמר "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות כ') יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מניין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר לא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי. (שם יט יב)

בשבועת האלה – שבועה של קללה… ולשבועה – שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית, וכן הוא אומר (ישעיה ס"ה) "והנחתם שמכם לשבועה לבחירי", שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה… (במדבר ה כא)

ובשמו תשבע – אם יש בך כל המדות הללו שאתה ירא את שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע. (דברים ו יג)

לכל עון ולכל חטאת – להיות חברו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא בשבועה, אמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך לידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו, חייב להשבע לו. (שם יט טו)

הנני מסב – יש בכם היודעים להשביע השרים של מעלה הממונים על הפורעניות, ובכך אתם בוטחים, הנני מסב שררותיהם ולא תדעו מי תשביעו. (ירמיה כא ד)

אבן עזרא:

…ודע כי מלת שבועה עקרה שבעה, ובמלת או השבע שבועה אפרשנה. (בראשית כא ל)

שים נא ידך תחת ירכי – יש אומר רמז למילה, ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם, והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו, והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי, והאדון יושב והירך על היד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עדיין בארץ הודו. (שם כד ב)

אשר נשאתי את ידי – דרך משל כאדם שישא ידו אל השמים וישבע, כמו "כי אשא אל שמים ידי". (שמות ו ח)

ויקח משה – …והנה משה נתעסק לקיים השבועה, שלא תבא אשמה על ישראל, כי ראינו שנשיאי ישראל נשבעו לגבעונים והם לא נשבעו להם אלא על תנאי שהם רחוקים כמו שאמרו, ואחר שנמצאו קרובים היה נכון שלא ישמרו שבועתם, ולא יעברו הם וכל ישראל על מצות לא תחיה כל נשמה, רק בעבור כבוד השם עשו שלא יחללוהו, ואחר שנים רבות העניש השם בני ישראל בעבור שהניח שאול להמית את הגבעונים שהיו בנוב עיר הכהנים. (שם יג יט)

לא תשא את שם – שם הוא כמו זכר… והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת כן יהיה דברו אמת, והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות… כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא… והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה ושם היה פינחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה, וכן אנשי יבש גלעד אנשים נשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת, וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה, וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז ויעתר ה' לארץ… והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא.

ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו, הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע, ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה מספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו… והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו. (שם כ ז)

כי אשא אל שמים ידי – שבועה בדבר קיים, ואשא כמו "וירם ימינו ושמאלו אל השמים". חי אנכי – כאשר אני חי כן אעשה דבר זה. (דברים לב מ)

רמב"ן:

אם תשקור לי – מלת אם בכל מקום מספקת אל תחשוב בה בלתי זה, והיא באה ברוב ממקומות השבועה, "אם תשקור לי", "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי"… והענין כי בעבור היות השבועות באלה יאמר השבעה לי לאמר כי יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם תשקור לי… ובענין הגבוה נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, ואם יתכפר עון בית עלי, כלומר אם יהיה כן אין דברי אמת, וכיוצא בזה שלא ירצה לפרש התנאי, והכתוב יכנה ויקצר בהן… (בראשית כא כג)

אשר יאמר כי הוא זה – כתב רש"י לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו, והרי הוא אצלך. ורבותינו אמרו כי הוא זה ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת כך וכך אני חייב והמותר נגנב ממני. וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה, שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים. ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל… ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות. (שמות כב ח)

והוא עד או ראה או ידע – אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עון. והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו, וכך פירשו רבותינו, כי יש עדות שמועיל בראיה בלא ידיעה, ויש שמועיל בידיעה בלא ראיה… ולא אמר כאן "ונעלם ממנו" כי הוא חייב במזיד או בשגגת השבועה עם זדון העדות, אבל אם היה שכוח בעדות בשעת השבועה אין עליו כלום. (ויקרא ה א)

ולא תשבעו בשמי לשקר – …ועל דרך האמת לא תשבעו בשמי הוא השם המיוחד, וחללת את שם אלקיך הוא האלקים שממנו נתרבו כל הכנוין, ושם נאמר וחללת שם ה' אלקיך, וכי לא ינקה ה' בשמו הגדול המיוחד, וזה טעם וחללת, כי כאשר ישבע בשם המיוחד בשקר יהיה מחלל שם אלקיו. (שם יט יב)

…אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות עשה ולא בקיומו, ולא בבטול מצות לא תעשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין, ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה, דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו.

וטעם ידור נדר לה' – איננו כמו אשר נשבע לה', כי הוא כמו וישבע לו, שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר "ובשמו תשבע", "ואשביעך בה'", "כאשר נשבעתי לך בה' אלקי ישראל לאמר"… אבל בנדר לא יאמר ידור בה' אלא לה', וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, נדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. והסוד כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים, ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו. (במדבר ל ג)

ובשמו תשבע – אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר, על כן כתוב אחריו לא תלכו אחרי אלהים אחרים, שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו, שלא תראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם. אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא, אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי, אם אינו ענין לשבועת הדינין דנפקא ליה מ"שבועת ה' תהיה בין שניהם", תנהו ענין לשבועה דעלמא דשריין, ואם אינו ענין לשבועות דמצוה דנפקא ליה מן "ובו תדבקון", תנהו ענין לשבועות דחול. וראיתי עוד בתנחומא, אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו, "את ה' אלקיך תירא", שתהיה כאותן שנקראו יראי ה'… והנה פירוש הכתוב לדעתם ובשמו תשבע רשות, שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד כאלו אמר את ה' אלקיך תירא, אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה. ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין התר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו. או יאמר את ה' אלקיך תירא ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר. ויהיה פירוש ואותו תעבודו לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבא מזה מה שאמרו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו… (דברים ו יג)

רד"ק:

לשבועה – לקללה, כי בשבועה יזכיר אדם קללה, אהיה כך וכך אם עשיתי. (ישעיה סה טו)

באמת – תשבע כשתדע שהוא אמת, ושהמשפט נעשה בצדקה, כי השבועה בשם ה' כבוד למי שיעבדנו בלב שלם, והיא מצוה, שדרך העולם להשבע במה שיאהב ביותר. (ירמיה ד ב)

רשב"ם:

תחת ירכי – שדומה לשעבוד עבד ובן, אבל תקיעת כף לכף וכריתת דבר לשנים ולעבור בין בתריו בשאר בני אדם. (בראשית כד ב)

משנה תורה:

יש לבעל לגלגל בשבועה עליה שלא זינתה עם איש זה שקינא לה בו ולא עם איש אחר, ושלא זינתה תחתיו משנתארסה קודם שתנשא ולא אחר שנשאת, אבל אינו מגלגל עליה שלא זינתה קודם האירוסין ולא אחר שגירשה אם גירשה והחזירה, שאם זינתה בעת זה לא תאסר עליו… ויש לו לגלגל עליה בלהבא שלא תזנה תחתיו ושלא תזנה אחר שיחזירנה אם יגרשנה ויחזיר… (סוטה ד יז, וראה שם עוד)

ארבעה מיני שבועות הן, שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפקדון, ושבועת העדות. שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", והיא נחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה.

ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר. כיצד לשעבר, שאכלתי או שזרקתי אבן לים או שדבר פלוני עם פלוני. או שלא אכלתי או שלא זרק אבן לים או שלא דבר פלוני עם פלוני. כיצד להבא, שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים. הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא.

נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שיאכל ולא אכל, או שאכלתי והוא לא אכל, שלא אכלתי ואכל, הרי זו שבועת שקר. ועל זה וכיוצא בו נאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר", ואם נשבע לשקר במזיד לוקה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" וגו'.

שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות, האחת שנשבע על דבר הידוע שאין כן, כיצד כגון שנשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש… השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן, כגון שנשבע על השמים שהוא שמים ועל האבן זו שהיא אבן ועל השנים שהם שנים וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.

שלישית שנשבע לבטל את המצוה, כיצד, כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילה הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים וכן כל כיוצא בזה.

רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה. כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ואם היה מזיד לוקה, ואם היה שוגג פטור מכלום.

שבועת הפקדון כיצד, כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון, ואין לוקין על לאו זה, ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר, ועל זה נאמר "לא תשקרו איש בעמיתו" זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון, ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון.

ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה, משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש, ומקריב אשם ודאי בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו', והיה כי יחטא ואשם", ולא נאמר בו ונעלם ממנו לחייב מזיד כשוגג.

והוא שיזיד בפקדון או בממון שנתחייב בו וידע בו בשעת שבועה, אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום. וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הרי זה אנוס ופטור.

אם כן היאך היא שגגת שבועת הפקדון? כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון זו היא שגגתה, וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן.

שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו עדות, זו היא נקראת שבועת העדות, וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגים, שנאמר "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד", ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה… (שבועות א א והלאה)

אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר, בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכינויין כגון שנשבע במי ששמו חנון ובמי ששמו רחום ובמי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה. וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. כיצד, כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות…

אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויים כמו שבארנו.

ולא השבועה בלבד אלא כל כינויי שבועה כשבועה. כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והעלגים מכנין אותה ואומרים מוהא, כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה…

שמע חברו נשבע ואמר ואני כמותך, הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הרי זה פטור, וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור. וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר והרי הפת זו כבשר הזה, הרי הוא פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה, ואף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה.

מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו, הרי זה מותר, שנאמר לבטא בשפתים, אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו.

וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר, כיצד, המתכוין לישבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון, הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו, ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו…

מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר, הרי זה מותר ונעקרה השבועה, שזה דומה לטעות…

נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בלבו אין זה כלום, וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך או מותר לך או מחול לך וקבל דבריהם בלבו בתוך כדי דיבור אין זה כלום עד שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה. (שם פרק ב א והלאה, וראה שם עוד)

כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום. ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שבארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס, לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין…

וצריך הנשבע באונס להיות כונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו, ואף על פי שהדברים אלו שבלב אינן דברים, הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס הרי זה סומך על דברים שבלבו. כיצד, כגון שנשבע לאנס שלא יאכל בשר סתם, ובלבו שלא יאכל היום או שלא יאכל בשר חזיר, הרי זה מותר, וכן כל כיוצא בזה.

וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהן. שבועת הבאי כיצד, כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים, ושראיתי חומת עיר פלונית גבוהה עד לרקיע וכיוצא בדברים אלו, שזה לא גמר בלבו שהדבר כך בלא פחות ולא יותר, ולא נתכוון אלא לספר את גובה החומה או רוב העם.

שבועה של שגגות כיצד, אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ובעדות שהוא פטור מכלום, כמו שבארנו, ואם שבועת שוא היא כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שתפילין מצוה, ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל… וכן כל כיוצא בזה… (שם ג א והלאה, וראה שם עוד)

נשבע שראה גמל פורח באויר אמרו לו היאך נשבעת לשוא, ואמר עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל וכך היה בדעתי אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל ובטלה דעתו אצל כל אדם, ולוקה, וכן כל כיוצא בזה.

דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא, שאף על פי שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד, ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם, כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן. וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן, מפני שאין זה ידוע לכל אדם, ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אשה, שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו, שהרי הוא רואה אותה קטנה, וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדבר חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים. (שם פרק ה כא)

מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות.

ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה, שזה הכתוב "לא יחל דברו" שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש, כענין שנאמר "וחללת את שם אלקיך", אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו.

ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו, ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום שיש בו רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו.

זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש בין אשה, ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, ומתירין לה, ובלבד שיהיו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה. ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו.

כיצד מתירין? יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע, ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת? והוא אומר לו הן, חוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון. אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה.

הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין. לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת…

ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קבל השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה, אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו, וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה משמעון או שלא יהנה בו שמעון ונחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון שנדר ממנו הנייה, ואפילו היה שמעון קטן או עכו"ם אין מתירין לו אלא בפניו כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו.

אחד הנשבע בינו לבין עצמו, ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלקי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו. נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה…

מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לבית דין לקיים שבועתו, אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר, ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם. אם ניחם בדבריהם מתירין לו, ואם לא נחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו…

אין פותחין בנולד, כיצד, נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר, הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה, ואפילו אמר הוא מעצמו אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו, הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר. אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו, וכן כל כיוצא בזה… (שם פרק ו וראה שם עוד)

כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר "ובשמו תשבע", זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.

ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא.

ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו, ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני, שנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".

שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.

שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן, מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה. וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק, שאין בעל הפקדון יודע אם אמת טוען זה השומר או שקר, והוא נשבע מן התורה, שנאמר "שבועת ה' תהיה בין שניהם".

כל שבועה שמשביעין אותה הדיינין חוץ משלשה מיני שבועות אלו הרי הוא מדברי סופרים, וגם היא הנקראת שבועת הדיינין, וגם שבועות אלו מדבריהם שני מיני שבועות הן, יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה, כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהן, ויש מהן שבועות בטענת ספק, כגון שבועת השותפין והאריסין וכיוצא בהן, ובדיני ממונות יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהם.

ויש שם שבועה אחרת והיא תקנת חכמי הגמרא, והיא הנקראת שבועת הסת, ואף על פי שבית דין משביעין אותה היום אינה נקראת שבועת הדיינין.

ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין. והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.

כיצד מפיו, כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלקי ישראל או במי ששמו חנון או במי ששמו רחום שאיני חייב לזה כלום… וכיצד מפי הדיינין, כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלקי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן…

תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו, ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא ונשבע בלשון הקדש כמו שביארנו.

אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין. וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת, כדי לאיים עליו…

כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה בין שהיתה מדברי תורה בין שהיתה מדבריהם מאיימין עליו כמו שיתבאר, וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם אינו צריך איום. וכיצד מאיימין על הנשבע? אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא… אמר הריני נשבע וחבירו תובע, העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו', ואומרין לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין.

אף על פי שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שבארנו, ולא בשבועת הסת, צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין אולי יחזרו בהן עד שלא תהיה שם שבועה כלל… (שם פרק יא וראה שם עוד)

אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כלו, שנאמר לא ינקה ה', אין לזה נקיון מדין שמים, עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר וחללת את שם אלקיך אני ה', לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות.

עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה, אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות.

מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה, וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש, אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה, ואף על פי שאין אלו שבועות מאיימין עליהן ומלמדים את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך, ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם.

במה דברים אמורים בשאר כתבי הקודש, אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות, ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור…

קטנים שנשבעו והן יודעין טעם השבועה אף על פי שאינן חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהן, כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. ואם היה הדבר שנשבעו עליו דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק… מכה אותו אביו או רבו וגוער בו, ומראין לו שהותר שבועתו כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.

צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות…

אף על פי שמותר להשאל על השבועה כמו שבארנו ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות, אף על פי כן ראוי להזהר בדבר זה, ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול, וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל, ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר נשבע להרע ולא ימיר, וכתוב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם. (שם פרק יב וראה שם עוד)

ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועת ביטוי, שבשבועת ביטוי אין שבועה חלה על שבועה, ובנדרים יחול נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב, אין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, ונדרים חלות על דברי מצוה כדברי הרשות. שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש. (נדרים ג א)

בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב, והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות מזה, התגר נשבע בנקיטת חפץ ונוטל מן הגנב, שאין הגנב יכול לישבע מפני שהוא חשוד על השבועה. (גניבה ה ה)

קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן, והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים.

כיצד הרי שנכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה כלום תחת כנפיו ויצא וכלים מוטלין לו תחת כנפיו, ולא ידעו העדים מה הן, ובעל הבית אומר כך וכך גזלתני, בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי כלום, בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שראו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי, בין שאמר נטלתי כלי זה ובעל הבית טוען שנטל זה וכלי אחר, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון. (גזלה ד א, וראה שם עוד)

כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראל וכפר בו ונשבע על שקר הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספות חומש, וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזילות… אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם את החומש, שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינו מביאם אלא על פי עצמו… (שם ז א וראה שם עוד)

השותפין כולן והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם בית דין על היתומים והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנונית, ובן הבית, כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם. ולמה תקנו חכמים שבועה זו, מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין. לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה.

ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף כמו שיתבאר, אבל אם חושדין בפחות מזה אינם נשבעין… (שלוחין ט א, וראה שם עוד)

…ואלו הן שלשה דינין שלהן, שומר חנם שנגנב הפקדון ממנו או אבד ואין צריך לומר אם נאנס הפקדון אונס גדול כגון שהיתה בהמה ומתה או נשבית הרי זה נשבע ששמר כדרך השומרין ופטור, שנאמר וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים, השואל משלם את הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב בין שארעו אונס גדול מזה… (שכירות א ב, וראה שם עוד)

ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. (שם ב ב)

קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן, שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא. (שם שם ז)

כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום, תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה. אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, וישבע בעל הבית היסת שנתן, או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות. היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל לו כלום, וכן אם תבעו אחר זמנו, אף על פי ששכרו בעדים המוציא מחברו עליו הראיה, ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הבית היסת. הביא ראייה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה… (שם יא ו, וראה שם עוד)

שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע, אם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצויה בשוק לקנות כמותו כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל עניינם או קורות שאינן מצוירות וכל כיוצא בהן הרי זה משלם ואינו נשבע, אבל אם היה פקדון בהמה או בגד מצוייר או כלי מתוקן או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשוק, חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעין אותו בתקנת חכמים שבועה בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ואחר כך משלם, והוא הדין לשאר שומרים… (שאלה ופקדון ו א, וראה שם עוד)

…טען שיש לו והחביא אותן והרי הן בתוך ביתו אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח בית דין, שהתורה הקפידה על זה, שנאמר "בחוץ תעמוד", אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו. כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין, התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביאן ביד אחרים ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשות מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו… וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון כד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין ולא יודיע לבית דין…

מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים, כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן העכו"ם, או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו, יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו. ואם השביעו בטל לא תעשה של תורה "לא תהיה לו כנושה". ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטרדו מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו, שלא תקנו הגאונים תקנה זו אלא מפני הרמאין… (מלוה ולוה ב ב והלאה)

הטוען את חבירו במטלטלין והודה לו במקצת הרי זה משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התורה, שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה", וכן אם כפר בכל ואומר לא היו דברים מעולם, ועד אחד מעיד שהוא חייב לו הרי נשבע מן התורה ומפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה…

אין לך מחויב שבועה מן התורה חוץ משלשה, מי שהודה במקצת המטלטלין, ומי שחייבו עד אחד, והשומר, שהרי נאמר בשומר שבועת ה' תהיה בין שניהם… וכל אחד מן השלשה נשבע ונפטר מלשלם, אבל כל הנשבעין ונוטלין, כגון שכיר ונחבל ופוגם את שטרו וכיוצא בו, וכן כל הנשבעין בטענת ספק, כגון השותפין והאריסין כולן נשבעין בתקנת חכמים. וכל אלו השבועות אף על פי שהן מדברי סופרים הרי הן כעין של תורה בנקיטת חפץ… (טוען ונטען א א)

הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי, או נתת לי, או החזרתי לך, או שטענו חטים והודה לו בשעורים, בכל אלו פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינה כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ.

כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר, ואם לא רצה להשבע יורדין לנכסיו וגובין מהם כל מה שתבע חבירו עליו, שהרי התובע אומר לו איני זז מדין תורה, או השבע או תן לי. ויש לו להחרים על מי שטען עליו דבר שאינו כן ונותן. אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהן אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך את השבועה, שהרי הנתבע אומר לו השבע וטול כמו שתקנו לך. ואם לא רצה להשבע ילך לו. והורו רבותי שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו שתקנו לי חכמים הריני כשאר התובעים הרי זה משביע את הנתבע היסת, ואם רצה להפכה על התובע מחייבין את התובע להשבע או ילך לו.

היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה להשבע משמתין אותו שלשים יום, אם לא בא ולא תבע נידויו מלקין אותו מכת מרדות, וכל מי שחלה עליו שמתא שלשים יום מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מתירין נדויו, ואין יורדין לנכסיו לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה.

כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחבירו, ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת, ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד, אבל שבועה של תורה או של דבריהם שהיא כעין של תורה אין הופכין שבועתן.

אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור. כיצד, כמדומה לי שיש לי אצלך מנה או שאמר מנה הלויתיך וכמדומה לי שלא פרעתני, אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה או צוה לי בפני עדים שיש לי אצלך מנה, דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו, חשבתי מעות ומצאתי חסר שמא אתה הטעיתני בחשבון, והנתבע אומר אין לך בידי כלום, הרי זה פטור אף משבועת היסת, וכן כל כיוצא בזה… (טוען ונטען א א והלאה, וראה שם עוד)

כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם, ולא שבועת היסת, ואפילו רצה התובע אין שומעין לו.

אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי, או שבועת עדות, או שבועת הפקדון, או שבועת שוא, הרי הוא חשוד על השבועה, וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה, כגון בעלי רבית ואוכלי נבלות וגזלנין, בין פסלנות של דבריהם, כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים הרי הוא חשוד על השבועה, ואין משביעין אותו.

אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה, אף על פי שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה, אם נתחייב שבועה משביעין אותו, שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך. אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע.

תקנת חכמים היא, שכל המחוייב שבועה מן התורה על טענת ודאי, אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטען. היו שניהן חשודין חזרה שבועה למחוייב לה שהוא הנתבע, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם… (שם ב א והלאה, וראה שם עוד)

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה, הקרקעות, והעבדים, והשטרות וההקדשות, אף על פי שהודה במקצת או שיש עליו עד אחד או ששמר וטען טענת השומרין, הרי זה פטור, שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" פרט להקדש, "כסף או כלים" פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו לקרקעות, וכן יצאו שטרות שאין גופן ממון ככסף וככלים, ואינן אלא לראיה שבהן. ועל כולן נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי, חוץ מן ההקדשות שאף על פי שאינו חייב עליהם שבועה מן התורה תקנו חכמים שישבע עליהם כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות… (שם ה א, וראה שם עוד)

הורו רבותי שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה אבל שבועת היסת נשבעין, ואפילו היה קטן שאינו חריף לענין משא ומתן נשבעין היסת על טענתו, שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם, ולזה דעתי נוטה ותקון עולם הוא. נמצאת למד שהקטן שטען על הגדול, בין שהודה במקצת בין שכפר בכל, בין שהיה שם עד בין שלא היה שם עד, הרי זה נשבע היסת ואינו יכול להפוך על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל, ואפילו חרם סתם אינו מקבל, לפי שאינו יודע עונש השבועה… (שם שם י)

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא, שהוא דן כפי מה שיודע. כיצד, הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה, יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול, הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד…

כל אלו הדברים הן עיקר הדין, אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים, ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה… (סנהדרין כד א, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

לא יגור איש ירא ה' במקום שחשודים על החרמות ועל השבועות, כי לכל עבירה יש תקנה בתשובה, ולחרם ולשבועה לא ינקה בתשובה בזה העולם, ולכן אין טוב לדור אצלם, כי אי אפשר שלא יהנה מהם או מהנה אותם, וכל העובר על החרם כאלו עבר על חמשה חומשי תורה… (קו)

כתיב (משלי כ"א) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", חקר רבי אחר זרעו של ר' טרפון, שהיה אומר אקפח את בני, ונענש שאמרו אין לו בן אבל בת יש לו, לכך לא ישבע לאדם בחיי בניו ולא באביו ובאמו, ולא יאמר כך אזכה לעולם הבא, ולא ישבע לאדם, אם יאמינו לו יאמינו ואם לאו אל יהא חושש.

מי שרגיל לישבע ואין אדם מזקיקו לידי שבועה אסור לדבר עמו. יהודי אחד היה צריך שישבע לו הגוי, שאל לחכם אם אוכל להשביע כך שיאמר הנכרי באלקי אברהם יצחק ויעקב, אמר החכם הרי כתיב (בראשית ל"א) "אלקי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק", לא אמר לו יעקב תשבע באלקי אברהם או בפחד יצחק או באלקי יעקב, כי יודע היה יעקב שלבן היה מאמין בתרפים, ואמר (שם) ראה אלהים עד, מי שהוא אלהי, ולא הזקיקו יעקב, כך הנכרי אם תאמר לו אלקי אברהם דעתו על טעותו, ואם תאמר לו תשבע באותו שלא נולד ולא נהרג הרי אותה שבועה לא יהא חושש בה וישקר ואתה תגרום, וכתיב (תהלים קמ"ד) "אשר פיהם דיבר שוא", לכך חדל לך.

יהודי אחד היה מחויב שבועה לגוי, אמר מה אעשה, אם אשבע באמת אוציא כספי מידו בשבועת אמת ואתן חציו לצדקה, אמר מי שאמר מוטב תשבע באמת, והחכם אמר אפילו אם תתן כלו לצדקה ומשלך עוד תוסיף לצדקה מוטב שלא תתן לצדקה ולא תשבע אפילו באמת, כי כמה כרכים נחרבו עבור שבועת אמת, לכך יזהר אדם שלא יעשה משא ומתן עם הגוי ועם היהודי אלא בפני עדים.

יהודי אחד העלילו עליו הגוים ואמרו לו כך וכך עשית לנו, והוצרך לישבע שלא עשה ונשבע באמת. אמר לחכם אני מצטער שנשבעתי אף על פי שאמת נשבעתי ובעל כרחי הוצרכתי לישבע כדי שלא ימיתו אותי, לפי שאבי ואמי לא נשבעו מעולם ואפילו באמת. א"ל החכם אם תרצה שיתכפר לך קבל עליך שלא תזכיר שם שמים לא באמת ולא בחנם ולא בלעז ולא בשום לשון כמו שרגילים לומר כך יעזרנו ה', ואתה אל תאמר כך אלא כשתקרא בפסוק, ואפילו אל יהי לך משא ומתן אלא אם כן תוכל להאמין בלא שבועה, כדי שלא יביאך לידי שבועה.

כתיב (תהלים קי"ט) "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך", אבל בזמן הזה אין נשבעין שמא יעבור, אבל הראשונים אם היו ממיתין אותן לא היו עוברים על שבועתם.

שר אחד אמר ליהודי יש בידך ממון של פלוני נכרי והוא חייב לעבדי, תן לעבדי, אמר אין לי, אמר השר תשבע לי שאין לך, ורצה לישבע, אמרו לו זקני עירו איך תשבע, א"ל הרי אמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כתיב (דהי"א כ"ט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, הרי מה שבידי שלי ושל חבירי הכל של הקב"ה. אמרו לו חלילה לישבע על זה, אמר להם והלא נודרין לחרמין וכו', אמרו לו אינו דומה לאותו דבר, שאותו דבר אינו נשבע לשקר, אבל לשקר לא, אף על פי שלא אמר על דעתי תשבע.

כיון שבעבור שבועת שקר נענשים כל העולם, למה לא ציותה תורה להמיתו, ואם תאמר לפי שיוכל לומר שכחתי, והלא בית דין מלקין אותו, אלא כיון שבקל לבו אונסו, ועוד כיון שעל זה מביא קרבן.

שר אחד היה רע ליהודים שבעירו והיו רוצים לברוח משם ותפשם עד שדחקם שנשבעו לו שלא יברחו משם. ואם תאמר ישאלו על השבועה ויתירו להם, היה חילול ה', ועוד שלא יאמין ליהודים יותר, ושמא יתפוש אחד ולא יניחו עוד בשבועה, אלא יתעסקו עם המלך או עם שר גדול לקחת אותם משם על כרחו. (תטז והלאה)

אף על פי שכתוב (תהלים קי"ט) "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך", לא ישבע בזמן הזה ולא ידור לעשות מצוה שמא לא יקיים, וכתיב (קהלת ה') "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" או לא תקיים. (תתרנט)

לא יאמר אדם בשבועתו כך אזכה לעולם הבא אם לא כך היא. (תתרצא)

במקום שנזהרים מלישבע אפילו אם באמת ואחד נשבע נפרעים ממנו לאלתר, אבל מקום שרגילין להשבע אין נפרעין מהם אלא לבסוף או בגיהנם. וכיוצא בזה כל העבירות וכל המצות… (תתרצט)

מבעלי התוספות:

ושמעה קול אלה – בא וראה שבכל הפרשיות כתוב שגגה וכאן בשבועת בטוי לא כתב שגגה, לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון. (ויקרא ה א)

רבינו בחיי:

אם תשקור לי – …והבן היטב כי זאת השבועה היא הראשונה הנזכרת בתורה, ומפני שלשון שבועה נגזר מן שבעה, כידוע בקבלה, לכך הציב אברהם שבע כבשות הצאן, וקרא המקום על שם השבועה באר שבע, והענין כי הנשבע נכלל בשבעת הנקראים צרור החיים, ומאמין בתורה ובחיי העולם הבא, והעובר על השבועה הוא כופר בעיקר ומוציא עצמו מכלל השבועה ואין לו חלק לעולם הבא. וכבר ידעת כי ששה קצוות עליונים הם שמו וששה קצוות התחתונים חתומים בשמו, ועל כן בא המאמר לחכמי האמת בדבור לא תשא, שכל העולם כלו נזדעזע, מה שלא אמרו כן בשאר הדברות.

והבן סוד הלשון, שלא תמצא ממנו פעל קל שיאמר שבעו או שבע, אלא נשבעו ונשבע, כי פירוש נשבע הכניס עצמו בכלל השבעה אם הוא מקיים שבועתו, ואם הוא עובר על שבועתו יהיה פירוש נשבע הוציא עצמו מכלל השבעה, והנה היא מלה כוללת דבר והפכו, והבן זה. (בראשית כא כג)

…ומכאן תבין סוד השבועה והנדר, כי לשון שבועה נגזר מן שבע ושבע ספירות, שהרי הנדר למעלה משבועה, ומפני שאין עסק התורה אלא בשבע הנזכרים והתורה יצאה משם לבד, אין השבועה חלה לבטל המצוה, שאי אפשר לשעור לעלות למעלה משעורו, ואיך תתבטל המצוה מפני השבועה ואין עקר המצוה אלא מעקר השבועה. אבל הנדר שהוא למעלה מן השבועה הרי הוא חל לבטל את המצוה… ולשון נדר ושבועה שמם יוכיח עליהם, ויורה על ענינם, כי הנדר אין לו קצבה, ולשונו 'הרי הוא עלי' מורה דבר שאין לו קצבה, וזכר לדבר (תהלים נ"ו) "עלי אלקים נדריך", וכן (במדבר ל') "ונדריה עליה", אבל השבועה יש לה קצבה, שהרי חשבון ז' דבר קצוב הוא. (שמות כ א)

לא תשא – טעם איסור השבועה, כי הוא מכחיש האמת מעקרו ואבדה האמונה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי הוא ככופר בתורה או במי שנתנה, כיון שבטל דבריו ועבר על שבועתו. וכן כתב ר' אברהם ז"ל, העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהשי"ת, כי כוונת השבועה כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת, ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את השי"ת… ומצינו ישעיה הנביא שהוא מוכיח לישראל בעבירה זו הוא שכתוב (ישעיה מ"ח) "שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלקי ישראל יזכירו, לא באמת ולא בצדקה", כוון ישעיה ע"ה בשני כתובים אלו לומר שאין לתמוה על העו"ג אם הם נכשלים בעון זה, כי הם לא קבלו התורה ולא ראו אור ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל התימה על אותם שהם בית יעקב שהם קבלו את התורה ושמעו דבור לא תשא… ובמדרש, העובר על שבועה כעובר על החרם, כי השבועה היא החרם והחרם הוא השבועה, גדול כח החרם מנין, מעכן, שהרי עכן מעל בחרם ומתו עליו ל"ו צדיקים…

ועל דרך הקבלה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, מלת שם נאמר על השכינה, כי לא ינקה השם המיוחד את אשר ישא את שמו לשוא, וכן כתוב (ויקרא י"ט) "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך", יאמר כי הנשבע בשמו המיוחד לשקר הוא חלל שם אלקיו, כי הכל מיוחד זה בזה, וחומר איסור השבועה מפני שלשון שבועה נגזר משבעה, והם ז' קולות שהשיג שמה במעמד הקדוש הזה, וכל העובר על השבועה הוא מעיד על עצמו שאין לו חלק לעולם הבא ויצא מכלל השבעה. ואמרו רז"ל מה בין שבועות לנדרים, שבועה כנשבע במלך עצמו, נדרים כנודר בחיי המלך, ולפיכך חמור הנדר יותר מן השבועה… ומכאן תבין אם תזכה סוד הנפש ועקרה שהוא למעלה מן השבועה, כי השבועה הוא המלך עצמו הנקרא ש-די והשלש נשמה להם, זהו (איוב ל"ב) "ונשמת ש-די תבינם", כי הוא מיסוד הבינה היא התשובה… (שם שם ז, ועיין שם עוד)

לא תשא שמע שוא – לא תקבל שבועה ממי שיראה בעיניך שיעבור עליה עד שתחקור הדבר היטב שמא לשוא הוא נשבע. (שם כג א)

…ואחר שאמר ובו תדבק, כלומר שתדביק מחשבתך בו בהשגתך וידיעתו, אמר ובשמו תשבע, ואין זו מצות עשה כלל, אבל יאמר תהיה ראוי לכך אם תצטרך להשבע לקדש את השם יתברך ויתעלה למדרגת הצדיקים והנביאים שאחר שהגיעו אל המדות האלה היו נשבעים בשם יתברך לפי צורך השעה לקדש את שמו, כענין אליהו שאמר "חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו" (מ"א י"ז), וכן חוני המעגל, שדרשו ז"ל עג עוגה ועמד בתוכה, וכדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר "על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור" (חבקוק ב' א')… ותמצא בפסוק הזה עשרה תיבות, ובא ללמדך, שכל המקיים כתוב זה כאלו קיים עשרת הדברות ויזכה לחיי העולם הבא שנברא ביו"ד. (כד הקמח יראה)

בעון השבועה העולם חרב והישוב מתמוטט והפירות לוקין, שכן אמר ישעיה ע"ה "על כן אלה אכלה ארץ" וגו' (ישעיה כ"ד), וכתיב בתריה "אבל תירוש אומללה" וגו', וכתיב "שבת משוש תופים" (שם). והנה בכלל זהירות בשבועה להזהר בהקדשות וכל עניני נדרים ונדבות, כי כשאדם נהנה מן ההקדשות ומועל בהם הרי זה עון פלילי, והוא סבת מכשולות רבים, על זה אמר שלמה ע"ה "מוקש אדם ילע קודש" (משלי כ' כ"ה), וענין נדרים מצות עשה שבתורה, שנאמר "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כ"ג)…

כל מי שהוא מזרעו של אברהם צריך שיתבונן כי העובר על השבועה היא אש שורפת כל ממונו של אדם, שכן אמרו במסכת שבועות, דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שוא מכלה אותן, שנאמר "ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" (זכריה ה'), לכך הוקבע לא תשא דבור שלישי כנגד ג' שהוא מכלה… אמר הקב"ה ד' עדים יש לי מבני אדם, והן יודעין שאין א-לוה בעולם אלא אני לבדי, ואלו הן, משה ואליהו ויונה וקרח, משה עלה לשמים וירד, אליהו עלה ולא ירד, יונה ירד לתהום ועלה, קרח ירד ולא עלה. מלאכים ואראלים שלי שלשה פעמים ביום מקדישים בפיהם ומזכירים שמי הגדול בקדושה ובטהרה, ומי שלא נשבע כלל ועיקר בעולם אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, עד כאן. ויש לך להשכיל מה שאמרו רבותינו שכל העולם כלו נזדעזע בדבור "לא תשא" מה שלא אמר כן על שאר הדברות, ויש בזה סוד גדול, לפי שהשבועה מלשון שבעה, וששה קצוות הם והשביעי קדש, זהו "כל העולם", והמשכיל יבין. אבל לפי פשט המאמר לפי שכשמזכיר את השם כל המוני מעלה ומטה רועשים בהזכרתו, שכלן נכללים בו, והרי הוא כמי שמניע נוף האילן וכל הענפים שסביבותיו מתנועעין, וזהו "א-ל נערץ בסוד קדושים רבה" (תהלים פ"ט).

הנשבע לגוי ועבר על השבועה הרי זה מחלל את השם, ולמדנו זה מצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר ועבר על שבועתו ונענש עליה, והוא שאמר יחזקאל "ויקח מזרע הארץ ויתנהו" (יחזקאל י"ז), כי נבוכדנצאר לקח מזרע הארץ, והוא משל על צדקיהו שהיה מזרע המלוכה והשביעו באלקים, ומלבד האלה והשבועה שעשה לו הניח אצלו מן השרים והגדולים אשר לו להיותם ערבים שלא ימרו בו ושיהיה נכנע אליו, וכיון שעבר על שבועתו אמר עליו "היצלח הימלט". והנביא מפרש והולך כי נשבע הקב"ה שימות צדקיהו בעירו של נבוכדנצר והוא בבל… (שם שבועה)

רבינו יונה:

ויש באזהרות התלויות בלשון שלוקין עליהן, כי כן אמרו רז"ל (מכות ט"ז א') כל האזהרות שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומקלל את חברו בשם. והשבועה לשוא, אף על פי שאין בה מיתת בית דין, ענשה חמור בידי שמים יותר מהרבה עברות שיש בהן מיתות בית דין, כי הנשבע לשקר מחלל את השם, שנאמר (ויקרא י"ט) "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך". וחלול השם ענשו למעלה מכל העברות. ולא נכתב כן על אחת מן העברות אלא על השבועה לשקר ועל ע"ז… ונכתבה אזהרת השבועה לשקר אחר אזהרת ע"ז, יען וביען כי השבועה לשקר נמצא בכנפיה עון חלול השי"ת. ואמרו רז"ל בענין מה שכתוב (משלי ל') "ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי", השניה קשה מן הראשונה, שנאמר (יחזקאל כ') "ואתם בית ישראל כה אמר א-דני אלקים איש גלוליו לכו עבודו", ואחר אם אינכם שומעים אלי, "ואת שם קדשי לא תחללו עוד". רצונו לומר, כי עון הנשבע לשקר בבית דין חמור מעונש העובד ע"ז בסתר, מפני חלול השם. ואמרו ז"ל (שבועות ל"ט א') על כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו וממשפחתו, וכאן ממנו ומכל העולם. ואם חייבו בית דין את האדם להשבע שבועה והוא יודע אשר פיו דבר שוא, אסור לקבל עליו השבועה לאמר, אנכי אשבע, למען הפחיד את חברו, אף על פי שאין בלבבו להשבע, שנאמר (שמות כ') "לא תשא", ויש בכלל משמעו, לא תקבל להשבע לשוא. וכן אמרו ז"ל ותרגום "לא תשא שמע שוא", לא תקבל. ואסור להשבע חנם אף על פי שהוא נשבע על אמת, שנאמר "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ותרגומו למגנא. וכן המסבב להשביע את חברו חנם גדול עונו, כגון שהיה חברו חייב לו מנה, ויכפול על תביעתו למען יצא קו הדין על הודאתו להשבע שבועת התורה, או שתובע את חברו על חנם אשר לא ידע ישאלהו, ומשביעו שבועת היסת, ואמרו רבותינו (שבועות ל"ט א') כי זה האיש נקרא גנב, שגונב דעת הבריות, ועליו נאמר (זכריה ה') "הוצאתיה נאם ה' צב-אות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו". ומי שהוא יודע שאם ישבע יחשדוהו בני אדם על שבועתו, יש לו להמנע ולחשוך נפשו מן השבועה לכבוד שמים, גם כי האמת אתו. (שערי תשובה ג מה)

ויזהר אדם כשהוא רוצה לאמת את דבריו ואומר דבר זה אמת הוא כה יושיעני ה', שלא יאמר כן אלא על דבר אמת, לפי שזו שבועה היא, ונקראת שבועת האלה. (אגרת התשובה טז)

ספר חינוך:

שלא נשבע לבטלה, שנאמר "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא". וענין הבטלה היא בארבעה צדדין, כגון שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן, הצד השלישי שנשבע לבטל מצוה זו או מצות שחייבנו השם ב"ה, שגם זה לבטלה לגמרי, שאין בידו לשבע על מה שכבר חייבו הא-ל, הרביעי שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים…

משרשי מצוה זו, לדעת בני אדם ולקבע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי הא-ל ברוך הוא, אשר בשמים ממעל וקים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשינו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, לא כמהתלים ומדברים בדבר קל… על כן ראוי לקבע הענין הזה בלבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו, חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, וענש מלקות על המקל ועובר עליה.

ומזה השורש בעצמו הוא ענין שבועת שקר, כלומר, נשבע לקיים דבר ולא קיימו, שהיא נקראת שבועת בטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כי הנשבע בשם הגדול לאמר דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלקים, כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו. וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פרוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר אדם בלבו ואומר בפיו להיות מקים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ב"ה קים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבא לעולם בלשון נפעל, כלומר, שנפעל בדבריו להיותו קים במה שאמר בקיומו, ב"ה. ובענין הנדר, דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור… וזהו הדין והטעם בעצמו שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תפול השבועה, כלומר שגופו נתקיים לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש, אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים…

ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה, שענינה הוא, שאדם גומר לקים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלקי, היה לנו ללמד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי הא-ל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומעוט דעותינו והתמדת שנוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטען בענין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפורש במקומו בשבועות ונדרים. ואולם לא הורשינו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם שיבא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו… על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסבת שום חדוש לנשבע, כגון שיאמר אלו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא…

ואל תחשוב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי, שעקר ההתר בהתחדש באדם דבר שאלו היה יודע בו מתחלה לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מוטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועת השי"ת התר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות ל"ב ב') בויחל משה, כביכול שהתירו מן השבועה… וחלילה להיות שינוי רצון אתו, כי יש להשיבך, והדין דין אמת, כי כל מה שבא בכתובים כיוצא בענינים אלה, הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לא-ל, ומלבבנו להאמין, שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב האדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים, עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפול על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר, חזק ענשו וגזרתו עליו, כאלו יש שבועה בדבר. וכן לענין הטובה, אם זכה האדם מרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם נשבע להיטיב לו, ועל זה וכיוצא בו אמרו ז"ל "כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמע"… ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז"ל התר על שבועות השם, רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך לישבע שלא למחול לעולם, ועל הדרך הזה אמרו ז"ל כי משה התירו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשי"ת שהוא שומע תפלה סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרז"ל שידרשו ענין ההתר אצל שבועתו ב"ה כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזור, שאינו נתן לכפרה, ורחמיו ב"ה גדול על כל מחשבותינו ומכפר על כל השבים אליו בכל לב… אבל במקום שכנו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם התר, כי רב החסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאלו הקב"ה נשבע עליו על הגמול הטוב, כענין שנאמר "נשבע ה' לדוד" (תהלים קל"ב) וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד… (יתרו מצוה ל)

שלא נשבע לשקר, שנאמר "ולא תשבעו בשמי לשקר", ופרשו ז"ל שזה הכתוב יזהיר על שבועת בטוי, והיא נחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת בטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותן, בין להבא בין לשעבר… אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת בטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, אבל בכל דבר מצוה חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת בטוי חלה עליו… ומן הטעם הזה שאמרנו פטרו ז"ל גם כן משבועת בטוי, כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצוה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב"ם ז"ל כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת בטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב שבועת בטוי… (קדושים מצוה רכז)

להשבע בשמו ב"ה בעת שנצטרך להחזיק ולקים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר "ובשמו תשבע", ובבאור אמרו ז"ל (שבועות ל"ה ב') אמרה תורה השבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת, והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה, והיא מצות עשה, ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו ז"ל (סנהדרין ס"ג א') כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם… משרשי המצוה, כי בהיותנו מקיימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו. (עקב מצוה תלה)

הרקאנטי:

לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וגו', דע כי הנשבע לשוא הרי זה קוצץ בנטיעות, וזה טעם לא תשא, ולא אמר תשבע רק לא תשא, כלומר לא תשא החתן מבת זוגו, כי לא ינקה ה' וגו', כי בהיות החבור שלם כתיב ונקתה ונזרעה זרע, וזה שהפריד לא ינקה. (יתרו)

כבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה וכל אחד מאבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון, והפה שברא הקב"ה באדם לא בראו רק לספר שבחו וגדלו, והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד, והוא שנאמר תהלת ה' ידבר פי, ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה. והנה המקיים נדריו פותח הפה העליון לדבר טובה על ישראל וההפך הפך, אף כי על דרך הקבלה כבר ביארנו סוד הנדרים והשבועות. ודע כי העובר על השבועה אין לו שורש וקיום במרכבה העליונה, כי נעקר מכל השביעיות שהרי כלם נסתלקו ממנו בכפרו בהם ונטלו חייו מן העולם, ולפיכך נקראת מדה זו חי העולמים… (מטות, ועיין שם עוד)

דרשות הר"ן:

ומה שמייראנו יותר בעבירות שנכשלים בהם בני אדם תמיד הם שני דברים, האחד ענין שבועות וחרמות, והשני עון שנאת חנם… וזהו שאמר הכתוב (תהלים מ"א) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, כלומר איני ירא מן העבירות החמורות שאיני נכשל בהם, אבל אני ירא מן העבירות הקלות שמתוך שאדם תופש אותם לקלות נכשל בהם תמיד, והם סבות עבירה חמורה שבחמורות, הנה אם כן ההשנות בחטא מכבידו ומחזקו, הדבר השלישי הוא חטא שאין לאדם נטיה אליו בטבעו, כי מה שהאדם נוטה אליו בטבע יש לו קצת התנצלות, כמו שאמר (שם כ"א) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי"… ואם כל אחד מאלו הג' דברים בפני עצמו מכביד העון ומחזקו, מה יהא כשיתקבצו שלשתן יחד. ואני רואה שבעון שבועת שוא ושקר נכשלים בני אדם תמיד על שלשה דרכים הללו, שנשבעין על כל דבר תמיד עד ששב להם למנהג קבוע ומרגלא בפומייהו ואינן נזהרין אם נשבעים באמת או לשקר, אין ספק שעבירה זו מצד עצמה היא מיותר חמורות שבתורה, שכתוב בה לא ינקה, והושוה לחייבי כריתות ומיתות בית דין, לפי שנשבע לשקר ככופר בהקב"ה, שהרי הוא כאומר שכמו שהשי"ת אמת כן הוא אמת מה שנשבע עליו, ואם הוא שקר ראה מה יעלה בידו. ומצד ששונים בה תמיד, שהרי אין מספר לשבועות שהרגיל בהן מוציא בפיו, וההמון בכלל שבועי שבועות להם, אין שום התנצלות בעבירה זו, מפני שאין טבע האדם נוטה אליה, נמצא שמתקבץ בעבירה זו כל מה שיתן חומר בשום עבירה בעולם. וחרמי צבור גם כן חמורים הם וצריכים תקון… (דרוש י)

מנורת המאור:

וגם מצינו במקום אחר, שאפילו ליהודית היה נשבע בפיו ומבטל בלבו להוציא אמיתת הדבר לשם שמים, כדגרסינן במסכת כלה פרק רבי יהודה, פעם אחת היו זקנים יושבים ועברו לפניהם שני תינוקות, אחד גלה ראשו ואחד כסה ראשו, זה שגלה ראשו, רבי אליעזר אומר ממזר, ורבי יהושע אומר בן הנדה, ורבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו לרבי עקיבא היאך מלאך לבך לחלוק על דברי רבותיך, אמר להם אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא מוכרת קטנית בשוק, אמר לה, בתי, אם תאמרי לי מה שאני שואלך אני מביאך לחיי העולם הבא. אמר לו השבעה לי, היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמר לה בנך זה מה טיבו? אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני והיה לי בן זה, ונמצא ממזר ובן הנדה. אמרו גדול היה רבי עקיבא שהכחיש את חביריו, אמרו לו ברוך ה' אלקי ישראל שגלה סודו לעקיבא בן יוסף, ועליו הכתוב אומר (תהלים כ"ה) סוד ה' ליראיו. וכל זה כונתו לדבר מצוה כדי לגלות הנסתרות ולהוציא אמתת הדברים. אבל הנשבע בשפתיו ומבטל בלבו בענין אחר, יהא שבועת שוא או שקר, ועליו נאמר כי לא ינקה ה' וגו'. (נר ב כלל ב חלק ב פרק ב)

לפי שאין בני אדם בקיאין בחומר השבועה ובחמדתם הגדולה יבואו לסמות עיניהם ולישבע בשקר לכל מה שיהיו רשאין לכפור וגם להעלים האמת, הן בעדויות הן בכל דבר אשר יטילו בית דין שבועה עליהם, על כן התקינו רבותינו שבית דין בכל זמן וזמן יודיעו לנשבע חומר השבועה ודינה בלשון שיבינהו, כדי לגלות אזנו בדבר, ואולי יירא ויסתלק מן השבועה…

וזה שאמרו, שהשבועה חלה על שניהם, לפי שהלוהו שלא בעדים וסבב לו השבועה, כדגרסינן בסוף פרק איזהו נשך… (שם פרק ג)

עקדה:

ובשמו תשבע – שהשבועה בשמו הותרה על ג' אופנים, כבירמיה ד' "באמת ובמשפט ובצדקה", כי הנשבע על דבר אמת הוא שבח לנשבע, שמראה כי הוא אהוב עליו, וכן בדבר המשפט שמראה בשבועה שהוא יגור מפניהם ומענשם, ובג' במה שיזכר בה מעשה ה' וצדקותיו עם הנשבע עם  כלל האומה. (דברים י כ שער צב)

ספורנו:

הנקי – מפני שכבר נאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא, באופן שאף על פי שישבע האדם על אמת בשבועות האלה הנה אם יהיה הדבר בלתי צריך, כמו הנשבע על הידוע לא ינקה הנשבע מן האלה, הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו היה ראוי שגם שתשבעי על האמת לא תנקי, מכל מקום קבלי את האלות על זה התנאי שתנקי מהם אם לא שטית. (במדבר ה יט)

אלשיך:

ובשמו תשבע – שלא תאמר מה אעשה ויצרי רודפני, כבועז ודוד שנשבעו ליצרם. (דברים ו יג)

מדרש שמואל:

בהיות כי החיות רעות מטבעם מדרהן עם בשרא לא איתוהי… ובהיות כי המוסרות אשר החיות רעות אסורים בהם הוא המורא שנתן להם הקב"ה מבני אדם, כענין שאמר הכתוב "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה" וגו', וכאשר נשבעים לשוא ולשקר סר צלם מעליהם ואין החיות יראים מהם, וכמו שאמר הכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה'", כלומר כאשר תשבעו לשקר אין אתם פוגמים בו יתברך כלל, כי אם חטאת מה תפעל בו, אלא שאותו הכינוי שעד עתה היה נקרא אלקיך ומייחד שמו עליך וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך במה שנשבעת לשוא חללת אותו ואינו נקרא אלקיך… אז חיה רעה באה לעולם כי במה שחללו שם אלקיהם סר צלם מעליהם… (אבות ה י)

ספר חרדים:

ובשמו תשבע זו מצות עשה, רמב"ם פירש כשיתחייב שבועה בבית דין מצוה לישבע באמת, ויש אומרים דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא, כלומר בשמו תשבע ולא בשם אחרים, ואפילו בשיתוף אחר עמו, וכמו שאמרו כל המצרף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם, וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות, ויש אומרים דאין מצות ובשמו תשבע מתקיימת אלא כשישבע על קידוש השם כמו אליהו, שאמר חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי, לפי שהיה אחאב אומר שהרי יש כמה שנים שהיו עובדים ע"ז ולא נתקיים ועצר את השמים ולא יהיה מטר. ממנין תרי"ג לגאון שלמה בן גבירול ורמב"ם. (פרק ד' מ"ע מן התורה התלויות בפה בקנה)

וכתב רמב"ם שגם עון הנשבע לשוא או לשקר חמור ככריתות ומיתות בית דין, שהרי נזדעזע העולם כשאמר ה' בסיני לא תשא את שם ה', ואמרו המקובלים כי גם בכל עת שאדם נשבע לשוא או לשקר מרעיש את העולם ומקללין אותו בבית דין של מעלה, ותשובתו שלשים ושבעה תעניות כמנין הבל שיצא מפיו… (מצות התשובה פרק ב)

מהר"ל:

הדבור השלישי לא תשא את שם ה' אלקיך, כבר בארנו כי ראוי שיהיה הדבור הקדוש הזה אחר לא יהיה לך, כי החוטא בדבר זה הוא חוטא בשמו ית', ומחלל כבודו ית', ואין חטא זה בעצמו כמו שהוא עושה לעצמו אלהים אחרים, שהוא ממעט במציאותו כאילו אין השי"ת הכל כמו שהתבאר, אבל החוטא בשמו אינו כופר בו לגמרי, גם אינו ממעט ממציאותו. ומכל מקום הנשבע לשקר מחלל שמו וכבודו ית', כדכתיב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך", וכבודו ית' הוא לעצמו, ולפיכך הוא אחר לא יהיה לך.

תנן בשבועות (כ"ט) איזה שבועת שוא… הנה בא לבאר ענין השבועה שמשקר בשמו ית', דע כי יש בשבועה צד חמור וצד קל, צד קל שבו שאינו דומה לכופר בעיקר ועובד ע"א, כי הכופר בעיקר כופר לגמרי, ואילו הנשבע לשקר במה שנשבע בשמו לשקר אין זה כפירה בעיקר עד שלא יהיה מציאות חס ושלום אליו, או שהוא ממעט מן מציאותו, רק שהוא חוטא בשמו ית', ומחלל כבודו ית', וכמו שאמר הכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה'", כי הנשבע בשמו לשקר אינו ממעט ממציאות השי"ת רק שחוטא בשמו ומחלל כבודו שנשבע בו ית', וזה צד קל שבו.

אמנם צד החמור שבו, וזה כי כל החטאים אף הכופר בעיקר וכן ע"א אשר החטא בו יתברך, מכל מקום האומר חס ושלום אין אלקים אין זה ממעט ממציאותו ית', אבל כאשר יש אלקים והוא חוטא בשמו כאשר נשבע בשמו לשקר דבר זה ענין אחר, והוא יותר חמור במה שזה מחלל שמו המורה על עצמו והוא מחלל שם כבודו. משל זה מלך מולך במדינה ועיר אחת מורדת בו וממליכים בלב אחר למלך, ועיר אחרת מורדת במלך מבזה את כבוד המלך כי המלך הזה מלך של שקר ואין בו אמיתות כלל. הנה העיר הראשונה אף על גב שמרדה במלך והמליכה בלב אחר, מכל מקום לא עשתה דבר אל המלך בעצמו, רק מפני שהמליכה מלך אחר עליה, ודבר זה מצד המקבל, שמקבל עליו מלך אחר. והעיר השניה לא מרדה במלך להמליך אחר, אבל אמרה כי מלך שקר הוא וחללה כבוד המלך בעצמו, ודבר זה יותר חמור מצד זה שהיא חללה שם כבודו. ולפיכך מיוחד חטא זה של הנשבע לשקר בו ית' מכל החטאים בכל הדברים אשר זכרו חכמים, שאמרו שכל העולם נזדעזע כאשר אמר לא תשא את שם ה' אלקיך, מאחר שעצם החטא הוא בו ית' בגודל כבודו, דבר זה הוא הזדעזעות כל העולם, כי כל העולם הוא כבודו. ובחטא הזה נאמר "כי לא ינקה ה'", מה שלא נאמר בכל החטאים, שבכל החטאים נאמר בהן "ונקה" כאשר ישוב בתשובה וישנה את מעשיו ממה שהיה…

הנה דבר זה כאשר תדע ענין השם שהוא מהות השכלי, ומאחר שחטא בדבר כמו זה שהוא שכלי, והשכל אין לו שנוי, ולפיכך בעבירה של שבועת שוא נאמר "לא ינקה", מאחר שהחטא הזה הוא בשם שהוא המהות השכלי אשר הוא עומד בלי שנוי. ומפני כך גם כן נפרע ממנו וממשפחתו, כי מאחר שחטא בשם אשר שמו אינו חל על האדם פרטי… כי השם הוא המהות השכלי אשר אין השכל פרטי רק כללי, ולכך בחטא הזה נפרע ממנו וממשפחתו ומכל העולם, ומכל מקום הוא ראשון להיות נפרע ואחר כך ממשפחתו ואחר כך כל העולם… (תפארת ישראל פרק לט, וראה שם עוד)

…ואמרינן בפרק שבועת הדיינין כאשר רוצה להשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'… מלמד שהשבועה חלה על שניהם, ופירש"י שם הטעם משום דלא הוה ליה למסור ממונו ביד אחר עד שיהיה מכיר בו שהוא נאמן. ולפי דעתי אין צריך, שהרי העונש הוא על משפחתו, וכדאיתא התם דנפרעים ממנו וממשפחתו, וזה בשביל שהם קרובים אל הנשבע, שהשבועה חלה על כל המצטרפין אל החוטא, וכאן התובע כל שכן שהוא מצטרף על הנתבע בענין זה, שהרי השבועה באה בשביל שניהם… כך יש לומר בדיין, שהרי הדיין פסק השבועה, והרי העומדים שם יש להם לסור משם שלא יהיו מצטרפים אל שבועת שוא שלא יהיו באותו מעמד לגמרי. והטעם ברור, כי על ידי שמו הוא יתברך נודע אל הכל, לא אל מי שזכרו בלבד, לכך אומרים אל הכל סורו מן האנשים החטאים שלא יהיו שומעים חס ושלום חלול שמו, אף על גב דאם פסק הדיין דין אמת אינו בכלל זה, דצריך לפסוק הדין, אבל לפעמים הדיין טועה ופוסק השבועה שלא כדין ונשבע לשקר, הרי חטא שבועת שוא תולה בדיין… (דרך חיים ד ז)

יש לשאול, דמה ענין עונש זה לשבועת שוא וחלול השם. ואפשר כי הרמז במה שאמר חיה רעה המלכיות נקראו חיות, ככתוב, ואמר כי כאשר שבועת שוא וחלול השם בעולם ואין יראים משמו הגדול באה לעולם חיה רעה והם יראים ממנה, תחת אשר אינם יראים משמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יהיו יראים מורא מלך בשר ודם. ויש לך לדעת כי רמזו חכמים בזה שיש ליראה מפני שמו הגדול, ולפיכך אם אין יראים מפני שמו הגדול באה חיה רעה לעולם… כי אלו חטאים מפני שהם מקילים בכבוד שמו, שאם לא היה מקיל בכבוד שמו לא היה עובר שבועת שוא ולא היה מחלל שמו הגדול… והוא ית', יצילנו מעון זה ויכפר בעדינו. (שם ה ט)

כעמודא דנורא וכו', פירוש כל כך היה מבטל יצרו עד דנפק מיניה היצר הרע לגמרי. והבן השבועה הזאת שהיא הדבוק בו יתברך לגמרי על ידי השבועה, דכתיב (דברים י') "ובו תדבקון ובשמו תשבע", ועל ידי הדיבוק בו יתברך יוצא יצר הרע, ולכך היה היצר הרע יוצא ממנו על ידי שהיה דבק בו יתברך, והוא השבועה בו יתברך. (חידושי אגדות קידושין פא א)

דע כי יש בשבועה צד חמור וצד קל, צד קל שבו שאינו דומה לכופר בעיקר ועובד ע"ז, כי הכופר בעיקר לגמרי, וכן העובר על לא יהיה לך הוא ממעט מציאותו יתברך, ואלו הנשבע לשקר במה שנשבע בשמו לשקר אין זה כפירה בעיקר עד שלא יתן מציאות חס ושלום אליו, או שהוא ממעט מן מציאותו, רק שהוא חטא בשמו יתברך ומחלל כבודו יתברך, ואלו הנשבע לשקר במה שנשבע בשמו לשקר אין זה כפירה בעיקר עד שלא יתן מציאות חס ושלום אליו או שהוא ממעט מן מציאותו, רק שהוא חוטא בשמו יתברך ומחלל כבודו יתברך. וכמו שאמר הכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך אני ה'", הנשבע בשמו לשקר אינו ממעט ממציאות השי"ת רק שחוטא בשמו ומחלל כבודו שנשבע בו יתברך לשקר, זהו צד קל שבו. אמנם צד חמור שבו, וזה כי שאר חטאים אף כי כופר בעיקר בשביל זה לא עשה דבר אל השי"ת, ואף אם חטא מה יפעל לו כי אלקותו יתברך בצד עצמו לא בטל ולא יגרע כלל, וכן כאשר עובר על לא יהיה לך גם, הרי אף שעשה אלקות הרי מעשיו מצד עצמם בטלים, אמנם הנשבע בשמו אשר שמו הוא בכל העולם, כאשר נשבע בשמו לשקר כאלו מבטל שמו מן העולם, ולא שייך לומר בזה שאם יחטא מה יפעל, כי הנשבע בשמו לשקר אשר שמו הוא בעולם והוא משקר בו.

ומה שאמר שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר לא תשא וגו', כל זה מפני כי בשמו יתברך נברא הכל, ומאחר שבשמו יתברך נברא הכל ובשעה שאמר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא אם כן אפשר שיהיה אדם בעולם שישבע בשמו לשקר, כי בזה בטל העולם וזהו הזדעזעות העולם בודאי…

וכן מה שאמר כי בחטא הזה כתיב לא ינקה, אף אם עשה תשובה, הנה דבר זה כאשר תדע ענין זה השם שהוא מהות שכלי, ומאחר שחטא בדבר כמו זה שהוא שכלי, והשכל מעמיד הדבר ואינו מוותר… ולפיכך בעבירה של שבועת שוא נאמר לא ינקה ה', מאחר שהחטא הזה הוא בשם שהוא מהות שכלי, אשר השכל מעמיד ואינו מוותר. ומפני כך גם כן נפרע ממנו ומכל משפחתו, כי מאחר שחטא בשם אשר שמו אינו מיוחד על אדם פרטי… כי השם הוא מהות השכל, אשר אין השכל פרטי רק כללי, ולכך בחטא הזה נפרע ממנו וממשפחתו ומכל העולם, כמו ששמו יתברך הוא בכל העולם. ומכל מקום הוא ראשון להיות נפרע ואחר כך משפחתו ואחר כך כל העולם. ומזה הטעם כל העבירות יש לו זכות תולה לו עד שנים ושלשה דורות, אבל בשבועות שקר נפרע מיד, מפני כי החטא במהות השכלי, אשר המהות השכלי אינו תחת הזמן כמו שידוע מענין השכלי… (שם שבועות לז ב)

תחת ירכי – אף על גב דודאי דבר של קדושה כגון תפילין יותר עדיף, ועל זה אמר שהיה מצוה ראשונה שאחר כך נצטוה בעקידה, ולפיכך בחר במצוה זאת ולא בתפילין. אך קשה מיעקב שהשביע ליוסף נמי תחת יריכו, ושם לא שייך הני טעמא… ונראה לומר דודאי מנהג באותו זמן להיות נשבע כך לשום היד תחת הירך של מי שהוא נשבע לו, ולפיכך גבי יעקב הוצרך להשביעו כפי מנהג האומות, כדי שלא יאמר פרעה אביך אשר השביעך להעלותו לא השביעך כפי הדת ואין כאן שבועה. (גור אריה כד ב)

של"ה:

חומר שבועות ונדרים וחרם ידוע לכל המוציא שבועה מפיו אפילו שבועת אמת גדול עונו מנשוא, ואוי לו שנברא אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים, והאריכו מאד רז"ל בזה בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, על כן שומר נפשו ירחק מלהוציא מפיו כל ימי חייו אפילו שבועה קלה שבקלות שאין בה הזכרת השם, כגון שנשבע בחיי ראשי או נשבע בשלחן הזה יוצא בזה מה שהוא לשון שבועה יהיה מוזהר, ויזהיר אשתו וביתו וזרע זרעו עד עולם. ויען שטבע האדם בכעסו או לאמת את דבריו ולחזקם מזכיר השם או כינויו וכיוצא בו, על כן יהיה רגיל באיזה תיבה להשתמש בה שתהיה זו התיבה מורגלת בפיו, וככה ירגיל אשתו וביתו וזרעו עד עולם. ומורי הגאון החסיד מהר"ש ז"ל היה רגיל לומר בלא נדר ובלא שבועה, כך היה נוסח שבועתו לעשות כך או שלא לעשות או בכעסו לומר כך בהרמת קול, או כשרצה לאיים וכיוצא בזה וכך הרגיל תלמידיו, וגם אתם בני יצ"ו תפסו זה הלשון אתם וזרעיכם עד עולם. (שער האותיות אות שין)

ומבואר בפסוק ה' אלקינו ה' אחד, אלא הפירוש שאין שום דבר נמצא כי אם מציאותו כי הוא ית' מהווה את כולם ומחיה את כולם והוא מציאות הנמצאים, ולא יש שום מציאות זולת מציאותו… והנשבע על איזה דבר הכוונה הוא שמזכיר שמו יתברך, כלומר שהוא המציא דבר זה כך וכך והוא יתברך נתן הכח לעשות כן, ואם הוא בשקר שלא היה הדבר כך נמצא מאמין באל אחר, שהרי השי"ת לא המציא זה הדבר כך אלא הוא כופר כאלו היה עוד רשות אחרת חס ושלום, והוא מגביה ומרים את השי"ת ויתעלה מזה הדבר ומסלק אותו מזה הדבר. זה לשון לא תשא את, שרוצה לומר הרמה שהוא הפרשה. וזה לשון הרקאנ"ט לפי עניניו… וכן בזוהר מפרש לא תשא לשון הרמה… (מסכת שבועות, ועיין שם עוד)

שלא לעבור על שבועת ביטוי לשבע בשם ה'… ובערך שבע כתב הערוך משום רב שר שלום ורב יהודא גאון שאם נשבע בי' דברות או בספר תורה אין לו התרה לעולם. ולרבינו תם תקיעת כף במקום שבועה אין לה התרה לעולם, לכך לא תשבעו בשמי לשקר, שלא נקח בכח ובזרוע מה שאין לנו זכות בו, שנאמר לא תגזול… (תורה שבכתב קדושים)

רמח"ל:

אולם השבועות אף על פי שמן הסתם כל שאינו מן הדיוטות נשמר מהוציא שם שמים מפיו לבטלה, כל שכן בשבועה, יש עוד איזה ענפים קטנים שאף על פי שאינם מן החמורים יותר על כל פנים ראוי למי שרוצה להיות נקי לישמר מהם, והוא מה שאמרו (שבועות ל"ו) אמר רבי אלעזר לאו שבועה והן שבועה, אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, והוא דאמר הן הן תרי זימני… (מסילת ישרים פרק יא)

ילקוט ראובני:

הכופר בשבועתו נעשית לו ככופר בשבעה ימי בראשית, שהם סוד כל ימי עולם, כמו אויבים ומבקשי רעתו, שהרי כשכפר בשבועה כפר בשבעה ימי בראשית, וכשכפר בשבעה ימי בראשית נמצא כל יום יום מז' ימי בראשית אצלו כאויבים, וכל יום ויום מקלל לזה הכופר.

הכופר בשבועה הרי הוא כופר בז' ספירות שחייו וקיומו ואשתו ובניו וממונו וכל אשר לו תלוין בו, וכשכפר באלו ז' ספירות ז' ספירות אלו מכלות גופו וחייו וממונו קרקע ומטלטלי לפי שהכל תלויים בהם מאחר שבהם נברא כל היצורים, והם כמו האומן העושה את המלאכה יכול הוא להרוס את המלאכה שעשה, כן הכופר בשבועה כופר באומן שעשה את העולם, יכול האומן להחריב ביתו ואת כל אשר לו ואפילו העפר והאבנים.

דע והאמין כי הכופר בשבועה נוטל חייו מן העולם, מכאן תבין סוד העובר על השבועה שאין לו שורש וקיום והעמד בצד העולם, כי כל שבעה ימי בראשית נסתלקו ממנו, וכופר בשבועה לא נשאר לו קיום במקום העולם וכו', ונעקר בשבועה ואין לו מקום בעולם לעמוד ולהשען ואין לו חיים ומזון וקיום בצד שום ענין. (יתרו)

הפוגם בשבועה בשעה שיוצאה מפיו עונשו גדול שהיא עצמה שקר ולא שייך בה היתר כלל, שאין לה תקנה אלא בתשובה ויסורין, אבל הנודר אין להם אחיזה שם כי הוא למעלה בבינה, ואמרו כי סוד הנודר או נשבע ואינו מקיימו גורם שהמלאך הממונה על מאמר פיו אותה מצוה שמחייב לעשות נשאר גרוע ממנה עד אשר ישלים חיובו בפועל, וכל אשר עליה קאי בבל תאחר, ועד שלא יצא ידי חובתו הנה המלאך שראוי להיות טוב הוא שליח המצוה שבא אצלו כמזיקים שנבראו בין השמשות ולא הושלמו ידי יצירתם לטוב. (מטות)

האדם הנשבע צריך שימור שלא יצא חס ושלום לקליפות. הטעם שהחמירה התורה בשבועה והזהירה עליו לשעבר יובן גם כן עם מה שאמרנו, כי להיות הקליפות סביב למלכות שנאמר סביב רשעים יתהלכון, הנה נשבע לשקר נותן להם כח ואחיזה במלכות עצמה, שטהרתם קשה מאד. (שם)

אור החיים:

ויאמר השבעה לי – טעם שהוצרך לשבועה להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלקינו, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה. וכן הוא הסכמת פוסקי התורה כי השבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש… (בראשית כה לג, וראה שם עוד)

…ואחוזת מרעהו – אכן יתבאר הענין על פי מה שנסתפק ר"ת בהנשבע על דעת חבירו בשביל הטבה אם דיעבד התירוהו אם מותר אם לא, ולא הוכרע, ולסברא זו חש אבימלך גם לשבועה זו, הגם שהוא בשביל טובה, ונתחכם לעשות חיזוק שלא תועיל לו התרה, והוא על דרך מה שאמרו בגיטין מ"ו מחלוקת ר"י ורבנן, ר"י סבר נדר שהודר ברבים אין לו התרה, ורבנן סברו יכול להתיר, ואמרו בגמרא דף ל"ו אמר אמימר אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו התרה, נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה… וכפי זה נתחכם אבימלך להביא עמו רבים, אחוזת וגו' ופיכול כדי שידור בפני רבים… (שם כו כו, וראה שם עוד)

ואשמה הנפש – לצד שהוא חטא בשבועה בה' יפעיל הגרעון בנפש, ושינה ה' לומר לשון יחיד… יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רושם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש… (במדבר ה ו)

הכתב והקבלה:

תשבע – כל לשון שבועה במקרא הוא לשון נפעל, ואמרו המפרשים כי לא יתכן לשון שבועה בקל, שהוא מורה על הרצון, כי הוא נפעל על ידי אחרים כגון שתבעו ממנו ממון. אמנם לדבריהם יקשה כל לשון שבועה הסמוכה אל ה' ב"ה, שבא גם כן בנפעל. ולדעתי שם שבועה ופעל נשבע משותף במובנו עם של שבוי ופעל נשבה… כן אני אומר ששם שבע ושבוע שבא בפתרונו לשרש שבה, שהוראת שניהם אחד, זה על שבוי גופני וזה על שבוי ומאסר רוחני, כי האדם מצד טבעו רוצה להיות חפשי ברצונו ולעשות כל מה שיתאוה, וכשנשבע לקיים או לאמת דבר מה בה' הנה חפץ דעתו ורצונו קשורים ואסורים בחבלי ברזל האמת, שלא לחפוץ ושלא לאמר דבר מה שהוא חוץ מגבול האמת. ולזה בא פעל שבועה בלשון נפעל, והתבונן בפרשת מטות התחילה התורה לדבר מענין נדר ומשבועה… הרי שהמכוון בשם שבועה מאסר הנפש, ואמרו בילקוט על פסוק "מלך אסור ברהטים" מלך מלכי המלכים הקב"ה אינו יכול לעבור על שבועתו, אין אסור אלא שבועה… ומזה תבין למה נקראת שבועה ברית… (ויקרא ה ד)

מלבי"ם:

ועתה – לכן רצה להשביעו עתה בעוד לא נמצא סבה שתעשה עמנו רעה לכבוד ה', בענין שאם אחר כך יתחדש ענין כזה ללחום עמנו מצד מצות ה' לא תוכל לעשות זאת מצד השבועה שקדמה להמצוה. השבעה לי – על דעתי, שהנשבע על דעת חברו אין לו התרה, וכן היתה השבועה בשביל טובה, כמו שאמר כחסד אשר עשיתי עמך, והנשבע בשביל טובה אין לו התרה. השבעה באלקים – שהנשבע בשם חמור יותר. השבעה הנה – בביתך, שאם הייתי משביע אותך בביתי היית אומר שהיתה שבועת אונס שיראת מפני. (בראשית כא כג)

מספר השבעה היה קדוש בעיני הקדמונים, שהיו מאמינים ששבעה כוכבי לכת הם פועלים בעולם השפל, ומזה נגזר שם שבועה, כי בשבועתם היו מצרפים מספר השבעה שהיה קדוש אצלם, ועל כן הציב גם אברהם לאבימלך שבע כבשות בשבועתו, הגם כי אברהם אבינו ע"ה יצא מן האצטגנינות וידע שהוא למעלה מהוראות הכוכבים, אבל אצלו היה מספר השבעה קדוש מטעם אחר גבוה ונעלה מזה, משבעה מקורות העליונים המזילים מי החסד מדלים לבאר שבע…

יש הבדל בלשון בין נשבע לשקר ובין נשבע על שקר, שעם שבועת שקר בא תמיד שימוש הלמ"ד, כמו "לא תשבעו בשמי לשקר", ומלת על לא בא אחריו רק אם מציין הדבר שעליו ובעבורו נשבע. (הכרמל)

רש"ר הירש:

לא תשא את שם ה' – נשא את שם ה' אינו אלא לשון אחר של מושג השבועה. כבר בארנו משמעותה של שבועה, להעמיד את כל קיומנו הגלוי לעין תחת יחידו של עולם, הטמיר והנעלם, אם דבר שבטאנו אותו אינו מתאים למציאות או לא יוגשם במציאות כמשמעו של השבע, ממש כן משמעו של נשא שם ה', לקבל על עצמו את שם ה', הווה אומר להעמיד את עצמו תחת שם ה', להשתעבד תחת יד ה' המושלת בכל הארץ, למסור עצמו ביד ה' ודינו, אם הדבר שבטאנו אותו אינו אמת או לא ייעשה אמת. ברור הדבר, ששעה שאנחנו מבטאים שבועה, מתאחדות ובאות לידי ביטוי מובהק ביותר שתי הבחינות של הכרתנו בה', שלטונו וממשלתו על מעשינו החיצוניים, הן גם מבטא שפתנו כלול באלה, ועיצוב גורלנו. הן שבועתנו מניחה מראש את אמיתת שתי הבחינות האלה, ובהשתעבדותנו הממשית על כל עתידנו תחת יד ה' המעצב את גורלנו, הננו באים לאמת את דברנו ואת צדקת מעשנו. מאידך שבועת שקר כמוה כהכחשה בוטה ומובהקת בדרך נאצה וגידוף… (שמות כ ז)

כי הוא זה – ההכרעה תמסר לדין שמים על ידי השבועה. ובכן, לעולם חל חיוב שבועה, משאמר הנתבע "כי הוא זה", הוא אומר "כי הוא", אך מוסיף "זה", הוא אינו כופר בכל, אלא כך הוא אומר, "כי הוא", התביעה מוצדקת, אך "זה", היא מוגבלת ואינה בהקף הנטען על ידי התובע, והרי הנתבע מודה במקצת הטענה, וממין הטענה, זאת אומרת הודאתו מתייחסת הן לערך התביעה הן לנכסים הנתבעים. "טענו חטים והודה לו בשעורים" פטור משבועה. מן ההלכה האמורה בפסוק י' "ולקח בעליו ולא ישלם" למדו שכל הנשבעין בתורה נשבעין ולא משלמין (שבועות מ"ד ב') כל שבועה שבתורה אינה באה אלא לשם דחיית תביעה, ולעולם לא לשם חיזוקה. מן התורה אין "נשבע ונוטל"…

הנה יש לנו כבר שני סוגים של שבועה דאורייתא המוטלת על הנתבע, מודה במקצת, ושבועת שומרין, כגון "שלא פשעתי בה" וכיוצא בזה. ויש רק עוד סוג שלישי של שבועה דאורייתא, והיא לגבי עד אחד. אם נתבונן במושג השבועה בכללה, ובמיוחד השבועה בבית דין, ואם נבקש את הצד השווה האופייני לשלושת עניני התביעות הנזכרים, הרי שיתברר לנו הטעם, מדוע חייבה התורה את הנתבע להשבע רק בשלושה הסוגים האלה.

כאמור, משמעות השבועה היא העמדת כל גילויי ההוייה האנושית תחת יד דין שמים, במקרה שטענת הנשבע אינה אמת, או במקרה שהנשבע אינו מקיים את דברו. בשבועה בבית דין מתייחסים דברי הנשבע אל חפץ שבבעלות אדם והרי השבועה משעבדת בראש ובראשונה את כל נכסי הנשבע, במקרה שנכסים אלה מוחזקים בידו בניגוד לחוק, ביחס לחפץ הנתבע. מובן הדבר, שאין אדם יכול להשבע בבית דין אלא אם כן רצונו להגן על נכסיו. הוא משעבד הכל למען הגנת החלק הנתבע. מאידך מובן שבשני מקרים אין מקום לשבועה בבית דין, דהיינו מסירת ההכרעה לידי דין שמים, מקרה אחד הוא שהתביעה כבר הוכחה לחלוטין, והמקרה השני שהתביעה לא הוכחה כל עיקר… תביעה שאין עמה ראיה כל שהיא רואים אותה כאילו אינה קיימת כל עיקר לגבי בית הדין.   לפיכך לא חייבה התורה שבועה בבית דין אלא במקום שהתביעה לא הוכחה במלואה, ומאידך לא נדחתה כליל… 

מודה במקצת, שבועת השומרין ועד אחד הצד השוה שבשלשתם הוא חזקת בעלות שיצא עליה ערעור חלקי… (שמות כב ח, וראה שם עוד)

העמק דבר:

ואשביעך – לא אמר לו השבעה לי בה' וגו' כמו שאמר יעקב ליוסף, אלא אשביעך בעל כרחך, וזהו מושבע מפי אחרים והאדון יכול להשביע את עבדו בעל כרחו… בה' – ביוסף כתיב סתם השבעה לי, ולא כתיב בה', משום דשבועה סתם הוי גם כן שבועה. והוא דכתיב בשאול ודוד השבעה לי בה' הוא משום שלא היה נאמן בעיניו ואולי מבטל בלבו, על כן ביקש שיזכיר את ה', ובודאי לא יזכיר לבטלה, מה שאינו מושבע מפי אחר בעינן דוקא בה' בפירוש. (בראשית כד ג)

שפת אמת:

במדרש ונשבעת חי ה' באמת וכו', ובשמו תשבע הוא גם כן בכלל המצוה, כי הוא כבוד שמו ית' שנשבעין בו על ידי שיודעין שהוא אמת בכל הצדדים, אף על פי כן אין לכל אדם להשתמש בשמו רק אחר שנתקיים בו כל המדות שכתוב במדרש. ואאו"ז מו"ר ז"ל פירש ענין השבועה, שעל ידי שאדם רוצה לקבל עליו דבר זה בכל לבו, והוא שבועה התאספות כל השבעה מדות שבאדם, על ידי זה חל עליו שם שמים, וכתבו חז"ל משביעין אותו תהי צדיק וכו', וכי שייך בנשמה שבועה בנקיטת חפץ. רק הפירוש שמתברר לו אז שאין לו חיות רק מהשי"ת, ורוצה בכל כחו לתקן שליחותו בעולם הזה רק לעשות רצון בוראו. וכן בשבת קודש נקרא שבועה, לכן בשבת ניתנה תורה לישראל, ואיתא נשבע ועומד מהר סיני, והפירוש גם כן כנ"ל שבהר סיני נתברר גם כן אצל כל איש ישראל שאין לו חיות רק מהשי"ת, כמו שכתוב אנכי ה' אלקיך, וזהו נקרא שבועה כנ"ל, וכן בשבת קודש, כי בכל יום יש מדה מיוחדת, ובשבת קודש מתבטלין כל המדות אליו ית'. (מטות תרל"ד)

וידבר משה אל ראשי המטות וכו'… כי הנה באמת עיקר מצות נדר ושבועה הוא על פי מאמרם ז"ל, מנין שנשבעין לקיים המצות, שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו', פירוש שעל ידי השבועה והנדר שאדם מקבל עליו לעשות המצוה קבלה זו נותנת לו כח לגמור המעשה, כמו כל מצוה שהיא כח וסיוע מהבורא ית' אשר קדשנו במצותיו וצונו, כמו כן על ידי השבועה נאמר "ככל היוצא מפיו יעשה", וזה כחן של ישראל בפה, ולכן אנו מקבלין עלינו עול מלכות שמים בכל יום. וגם שבע ביום הללתיך, ז' ברכות דקריאת שמע הוא באמת שבועה שאדם מקבל עליו בכל יום לקיים מצות הבורא ית', ומחדש השבועה שמושבעין ועומדין עליו מהר סיני, וקבלה זו בכחה להטות כל נפש האדם להבורא ית'… (שם תרל"ח)

במדרש ונשבעת חי ה' וכו', כבר כתבנו במקום אחר והענין דכתיב ובשמו תשבע, לשון נפעל, וכן כתוב ונשבעת ולא ותשבע, רק זה העדות כשכל האדם מתפעל בזכרון שמו ית' אז הוא שבועת אמת. וצריכין מקודם לתקן המדות עד שזוכין לזה. כמו שכתוב אחר שיש באדם דצח"ם (דומם צומח חי מדבר), אמת משפט וצדקה וכו', אחר כך זוכין לבחינת מדבר, והוא הגמר להיות נידבר ובטל אליו ית', ולדברי תורה שכל התורה שמותיו של הקב"ה… (שם תרמ"ג)

במדרש ונשבעת חי ה' באמת וגו', אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו, ה' אלקיך תירא, כאותן שנקראו יראי ה', אברהם איוב יוסף. דנדרים ושבועות נמסרו לבני ישראל בכח האמת שיש להם, כדכתיב "תתן אמת ליעקב", לכן תולין הנדר בו, "נדר לאביר יעקב", כי אמת הפירוש שלא יוכל להשתנות, וזה הכל אי אפשר להשיג רק כשיש בו מדות הללו. ולכן אברהם יוסף ואיוב שנתנסו מן שמים זה היה עדות שיש בהם זה הכח שלא להשתנות בשום אופן מזו האמונה שנקבע בהם, ולכן נקרא שבועת אמת. וזה הכח ניתן לבני ישראל, כמו שכתוב שארית ישראל וכו' ולא ידברו כזב, ואז שפת אמת תכון לעד. ולפי שזה כח הדיבור נמסר לבני ישראל מקפיד הכתוב שלא יחלל דברו שלא יחליש כח הדיבור שנטע הקב"ה באיש ישראל. (שם תרנ"ח)

שם משמואל:

לא תשא וגו'… ונראה דהנה בש"ס שבועות ל"ט שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא, וקחשיב שמה החומר הגדול שבה, ומסיים דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. ואם כן יש להבין אחר שיש בו חומר כל כך למה אין בו מיתת בית דין אלא מלקות כשאר לאו בעלמא? ונראה דענין עבירה שבועת שקר הוא מאמת את השקר באמיתת השי"ת, והנה שקר אין לו רגלים ואין בו קיום היפוך אמיתת השי"ת היה הוה ויהיה, ועל כן יש בו חומר מכל עבירות כבש"ס הנ"ל. אך קלקלתו זוהי תקנתו, שבאשר שקר אין לו קיום אין לעבירה קיום כל כך בגוף האדם להביאו לידי מיתה שלא יוכל להשתנות עוד לחיות, כי העבירה עצמה היא העונש, בסוד "תיסרך רעתך" (ירמיה ב') כנודע, ועל כן אי אפשר שתביא עונש יותר ממהותה. וזהו שאמרו ז"ל (שבועות ב') ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, היינו דבעוד שלא נעשה בו הנקיון יש לו חומר יותר מכל העבירות, אלא שזו יש לה נקיון ובכל עבירות כי האי גונא היתה באה עליו מיתת בית דין, באשר יש לעבירה קיום בגוף האדם אי אפשר לה נקיון, ושוב מביאתו לידי מיתת בית דין, אבל עבירה זו אף שיש בה חומר שמנפש ועד בשר תכלה, היינו רק באם לא נעשה לה נקיון, ועל כן שוב יצדק לומר עליה גם כן שדבר הלמד מענינו שמסלקת החיים מן האדם באם לא נעשה לה נקיון. (שבועות תרע"ו)

במדרש רבה, הדא הוא דכתיב ונשבעת חי ה' באמת וגו', א"ל הקב"ה לישראל אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא אם כן יהיו בך כל המדות וכו', שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים… הענין על פי מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במאמר מדרש תנחומא (נצבים) בפסוק הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל ומהפך בהם במעשיהם של רשעים אין להם תקומה… היינו המעשים הטובים שלהם, דהיאך שהוא עומד הנה עושה, אבל אם יתהפך עליו הגלגל הן לשבט והן לחסד, או בבוא עליו נסיונות הלא לא יעשה שום טוב, וזהו סימן של צדיק, דהיאך שהוא אצלו, הן לטב והן לביש הוא בצדקו עומד, והרשע הוא להיפוך… דאברהם היה מדת חסד, והקב"ה מתנהג עמו בחסד, והחסד וההשפעה לא הורידו אותו מדרכו הטובה, ואיוב היה בעל יסורים רחמנא ליצלן ולא הורידו אותו מדרכו הטובה, ויוסף הנסיונות לא הורידו אותו מדרכו הטובה, אז יוכל לישבע, דהאיך שיפול דבר לא ירד מדרכו הטובה, ואם כן לא ישבע לשקר. (מטות תע"ר)

יש להבין מדוע איחר בהודעת מצות שבועות ונדרים עד כאן. ועיין אבן עזרא. ונראה דהנה במדרש הדא הוא דכתיב ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה… ויש לדקדק שפתח באמת ומשפט וצדקה ומסיים באת ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק. ונראה דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה, והכל אחד, ומצד שלימות ההרכבה יש בו נמי כח הדיבור, והוא חותם האדם… והנה השבועה בשם ה', שהיא מצד מעלת כח הדיבור שבאדם שיהיה מחויב לקיים כמו מצות ה', לא הותרה לאדם אלא שתוקדם לו שלימות הגוף הנפש והשכל כנ"ל, והיינו שלשה דברים הללו שהביא המדרש, "את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק", יראה היא התפעלות הנפש, וכשלא תהיה לו יראה אחרת כי אם יראת ה' זוהי שלימות הנפש, אותו תעבוד היא שלימות הגוף, כי העבודה מתיחסת לגוף, ובאמת מצד הנפש והשכל לא יתכן לומר על עשיית המצוות לשון עבודה, שהרי הנפש והשכל מרגישים עריבות המצות ומשתוקקים להן, אלא מצד הגוף, ובו תדבק היא שלימות השכל כמובן, שהוא החלק הרוחני ביותר שבאדם, ובאמצעותו יש גם לכל חלקי האדם דביקות בהשי"ת בצד מה…

ולעומת שלשת חלקי האדם האלה יש לומר שמקבילות המדות אמת ומשפט וצדקה. מדת אמת היא מצד השכל הדבוק בהשי"ת שחותמו אמת, והתורה נקראת תורת אמת, והתורה היא שלימות הנפש השכלית בראשונה המשכילה את התורה. משפט הוא הכרעת כף המאזנים, זה מתייחס לנפש שיש בה דבר והיפוכו, צדקה היא מעשה מורגש מתיחס לגוף המרחם על זולתו. ועל כן מתחיל המדרש באמת ומשפט וצדקה הנאמר בנביאים ומסיים בפסוק של תורה, תירא, תעבוד תדבק, ששורש אחד להם, שהנשבע צריך שיהיה שלם בגוף ונפש ושכל, ואז רק אז נשלם בו כח הדיבור שיהיה רשאי להשבע.

וכשנדקדק במועדי ישראל נמצא אותם מקבילים לענין זה. פסח שהתעלו אף הגופים להיות מקודשים להשי"ת, ומאז זכו ישראל להמשך אחר השי"ת למעלה מהשכל… ויש לומר עוד שסוכות ושמיני עצרת הם מקבילים לשבועות ונדרים, כי שבעת ימי החג הם… והוא שלימות כל המדות שמספרן שבע, וזה עצמו הוא ענין שבועה מלשון שבעה, ותרגום קיים, כי ההסכם מכל שבע המדות הוא קיומו של דבר, כי השינוי בא מצד התהפכות המדות, וכאשר ההסכם מכל המדות הרי עוד אין כאן שינוי. ומצד שלימות ישראל יש בדיבורם כח מכל שבע המדות. ושמיני עצרת יש לומר שמקביל לנדרים, נ' דר, שער הנו"ן ונו"ן שערי בינה נבראו בעולם, ולעתיד יזכו בהם כל ישראל… ומעתה תובן שייכות פרשה זו אחר פרשת קרבנות המועדים ופרשת פינחס אחר פרשת בלק… ואמרנו שהיה רצונם לפגם את הכח הכללי שיש בישראל, שיהיה בכל פרט ופרט התכללות גוף ונפש ושכל לאביהן שבשמים, ומזה עצמו הוא כח הדיבור הבא מצירוף כל חלקי האדם, וברית המעור וברית הלשון מכוונים, וכוונת הרשעים האלו (בלק ובלעם) היה לפגום את ברית המעור וברית הלשון בשליחת הנשים במחנה ישראל, וכאשר פינחס תיקן את כל אלה שבו ישראל למעלתם עוד ביתר שאת בבחינת בעל תשובה, ועל כן נשלם בהם כח הדיבור ביתר שאת, וזכו לפרשת מועדות ואחר זה לפרשת שבועות ונדרים, והכל בסדר נפלא. (שם תרע"ג)

רבינו ירוחם:

ומצינו בתרגום אונקלוס שמתרגם על מלת שבועה לשון וקים, כמו ואשביעך – ואקים (בראשית כ"ד ג'), וזהו אות על דברינו, כי באמת סוד ענין שבועה הוא ענין דבר קיים, הוא מציאות קימית, ואם יש בך סגולה כזאת, דהיינו כי איש קיים אתה, וגם דבריך יהיו קימים, לכן תשבע בשמו שהוא קיים לעד, ואם אין בך כל המדות הללו, אז לא תשבע אף על האמת, כי שבועתך אינה שבועה של קימת. (דעת חכמה ומוסר ג יז)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• הענטשא לאה בת יצחק ליפא
• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.