טבילה

(ראה גם: מקוה, רחיצה)

תנ"ך:

וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר, וכל כלי עץ ישטף במים. וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו, ורחץ בשרו במים חיים וטהר. (ויקרא טו יג)

…והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה. (דברים כג יב)

ספרא:

במים יובא כולו כאחת, יכול מקצתו, תלמוד לומר ובא השמש וטהר, מה טהרה אמורה למטן ביאת שמש כולו כאחת, אף כאן ביאת כלי כולו כאחת… (שמיני – יין פרק ח)

הלא דין הוא, ומה אם הזב שאין טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטען ביאת מים חיים, תלמוד לומר ורחץ בשרו במים חיים, הזב טעון ביאת מים חיים, ואין מצורע טעון ביאת מים חיים, יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים, תלמוד לומר בשרו, בשרו טעון ביאת מים חיים, וכלים עולים בכל מימות. (מצורע-זבים פרק ה ו)

מנין שאינה טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנידתה, תהיה בזיבתה כל שבעה. (שם פרשה ד ח)

…מלמד שהמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה, אם כן למה נאמר ורחץ את בשרו במים… ומניין ששני קדושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה, תלמוד לומר ופשט ורחץ, ורחץ ולבש… (אחרי פרק ו)

כי אם רחץ בשרו, יכול יהיה מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר ובא השמש וטהר, מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף ביאת מים כולן כאחת. (אמור פרק ד ז)

תלמוד בבלי:

…אמר לו רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים… (ברכות ב ב)

…איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל. (שם יח ב)

רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו הכי טבילו והכי טבילו, אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע, אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי. רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר, כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי, אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא, אמר להוא אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. (שם כ א)

תנן, זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע… צריכין טבילה… (שם כא ב, וראה שם עוד)

אמר רבי חנינא גדר גדול גדרו בה, דתניא מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה, אמרה לו, ריקא, יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן, מיד פירש. אמר להו רב הונא לרבנן רבותי, מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו, אי משום צינה אפשר במרחצאות, אמר ליה רב חסדא וכי יש טבילה בחמין, אמר ליה רב אדא בר אהבה קאי כוותך… אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה, ובריא לאונסו תשעה קבין, אבל חולה לאונסו פטור… (שם כב א, וראה שם עוד)

והבא ראשו ורובו במים שאובין מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, אמר רבי ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהן מים שאובין, התחילו ועשאום קבע, אמר אביי שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין… (שבת יד א, וראה עוד)

…אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבל בים ויעלה… אמר רב מעין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים. אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דרבי יהודה כהנים טובלין בו… (שם לה א)

לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם… (שם נז א)

לא יגמע בהן את החומץ… רבא אמר אפילו תימא מגמע ובולע, כאן לפני טיבול כאן לאחר טיבול… דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים. (שם קיא א)

…נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל, רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף… רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן, ורבי יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן… (שם קכ ב, וראה שם עוד)

והתנן טמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל, ואפילו טבל, ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה, וכן שני מקואות באחת יש בה ארבעים סאה ובאחת אין בה ארבעים סאה, וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזו טבל, ספיקו טמא… (עירובין לה ב, וראה שם עוד)

…ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה, מאי טעמא… ורבי יוחנן אמר מפני שמרגישין זה לזה בטבילה. (שם נה ב)

דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן… בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר, בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי… תניא נמי הכי טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על הטבילה. (פסחים ז ב)

…כדתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, דתניא, יכול תהא טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנדתה, תהא בנדתה כל שבעה, ויולדת אתקש לנדה. (שם צ ב)

גר שנתגייר ערב פסח טובל ואוכל את פסחו לערב… (שם צב א, וראה שם עוד)

האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקא מטבילת מצוה, אי איהו קדים ומשמש אחדא ליה לדידיה רוח זנונים, אי איהי קדמה ומשמשה אחדא לה לדידה רוח זנונים… (שם קיא א)

…אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשונה… (שם קיב ב)

וסבר רבי יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה, והתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו… נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל, רבי יוסי אומר יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף, וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי… (יומא ח א, וראה שם עוד)

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבל, חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מזו בלבד… שאלו את בן זומא טבילה זו למה, אמר להם, ומה המשנה מקודש לקודש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת טעון טבילה, המשנה מחול לקודש, וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה… (שם ל א, וראה שם עוד)

…אם היה כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן. (שם לא ב)

דתניא, כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בלילי יום הכפורים, בעל קרי טובל והולך עד המנחה, רבי יוסי אומר כל היום כולו… (שם פח א, וראה שם עוד)

כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן… (ראש השנה יג א)

חל להיות אחר השבת, בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת, ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת… (ביצה יז ב, וראה שם עוד)

…אמר רבי חנינא סגן הכהנים, כדאי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה… (תענית יג א, וראה שם עוד)

אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה, לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה… (שם טז א)

ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר… (מגילה כ א)

נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילין… טבל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר… טבל לחמור מותר לקל, טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל… ומנא תימרא דחולין לא בעו כונה, דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין… ומנא תימרא דלא מטבילין בכיפין, דתניא מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, לפי שאין מטבילין באויר… מאן תנא עודהו רגלו אחת במים אמר רבי פדת רבי יהודה היא, דתנן מקוה שנמדד ויש בו ארבעים סאה מכוונות, וירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא, אמר רבי יהודה אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור… (שם יט א, וראה שם עוד)

חומר בקודש מבתרומה, שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש, אחוריים ותוך ובית צביטה בתרומה אבל לא בקדש… לא כמדת הקדש מדת התרומה, שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל. כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה… (שם כ ב, וראה שם עוד)

אמר שמואל וצריך לתקפו במים (את העבד כשטובל)… (יבמות מו א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, גר שמל ולא טבל, רבי אליעזר אומר הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו, טבל ולא מל, רבי יהושע אומר הרי זה גר, שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו, וחכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר, עד שימול ויטבול… (שם)

תא שמע המטביל כלים בשבת, בשוגג ישתמש בהן, מזיד לא ישתמש בהן… (גיטין נד א)

…וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי, והאמר רבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת, נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבא בו מים בעינן… (קדושין כה א)

…ושתהא אשה חופפת וטובלת, דאורייתא היא, דתניא ורחץ את בשרו במים, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו, את הטפל לבשרו, ומאי ניהו, שער, אמרי דאורייתא לעיוני… ואתא איהו (עזרא) תיקן חפיפה… ותיקן טבילה לבעלי קריין, דאורייתא היא, דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים, דאורייתא הוא לתרומה וקדשים אתא איהו תיקן אפילו לדברי תורה. (בבא קמא פב א)

…ואמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד… אבל נהרא בעלמא לא… (מכות ד א)

הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם, את שדרכו להטביל יטביל… תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, מנהני מילי, אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת… אם כן מה תלמוד לומר במי נדה, מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה… אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, כלי מתכות אמורין בפרשה, אמר רב הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו… (עבודה זרה עה ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן, כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד, עבודתו כשרה… אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן, מכדי חמש טבילות ועשרה קדושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו, ליעכבו, אמר ליה אמר קרא ולבשם, לבישה מעכבת, ואין דבר אחר מעכב… אי הכי דצפרא נמי, אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם, דבר המעכב בזרעו מעכב בו, דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו… (זבחים יט ב, וראה שם עוד)

מתיב רבא לסיועיה לרב הונא, טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן… (חולין י א)

נדה שנאנסה וטבלה, אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה… ומנא תימר, דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, מאי לאו אדם דומיא דכלים, מה כלים דלא מיכווני אף אדם נמי לא בעי כוונה, ממאי, דלמא ביושב ומצפה עסקינן… (שם לא א, וראה שם עוד)

דתניא אשה שיצתה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור, משמשת לאור שלשים וחמש, ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים שלשים וחמש, רבי יוסי ברבי יהודה אומר דיה לטבילה שתהא באחרונה… (נדה כט ב, וראה שם עוד)

ההיא דאתת לקמיה דרבי יוחנן דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הוות קחזיא דמא, אמר לה שמא דימת עיריך עלתה ביך, לכי והבעלי לו על גבי הנהר… אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת… (שם סו א, וראה שם עוד)

…ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה, אינה צריכה לחוף ולטבול, מאי בינייהו, איכא בינייהו למסמך לחפיפה טבילה, למיחף ביממא ולמטבל בליליא. אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול, אמר רב שמואל בר יצחק אשה לא תטבל בנמל, אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי… (שם סו ב, וראה שם עוד)

אמר רב נדה בזמנה אינה טובלת אלא בלילה, ושלא בזמנה טובלת בין ביום בין בלילה, רבי יוחנן אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה… אמר רב הונא אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בשלישי בשבת, שכן אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, ורב חסדא אמר כולהו אמרינן, שכן לא אמרינן, היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר… (שם סז ב, וראה שם עוד)

הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה, בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן, ובית הלל אומרים פטורים מן הקרבן… (שם עא ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

תני בעל קרי חולה שנפלו עליו תשעה קבין מים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין טהר לעצמו, אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה, רבי יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום… רבי אחא בשם תנחום בירבי חייא ביומוי רבי יהושע בן לוי בקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגלגל, שהיו נעקרות מפני הצינה (עגונות שבעליהן לא יכלו לטבול), אמר להן רבי יהושע בן לוי חבר שהוא גודר את ישראל מן העבירה אתם מבקשים לעקור אותו, מהו גודר ישראל מן העבירה, מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש, עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין, עברו העוברין ושבין ובטלה העבירה… אמר רבי חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד, שאם אתה אומר לו שהוא מותר, אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי ובא ושונה כל צורכו, ומתוך שאתה אומר אסור, הוא בא ושונה כל צרכו. תמן אמרין אפילו לשמוע דברי תורה אסור… (ברכות כו א, וראה שם עוד)

המטביל כלים בשבת, בשוגג ישתמש בהן, ומזיד לא ישתמש בהן… מתניתא בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים מערים עליהם ומטבילן, ותני רבי הושעיא ממלא הוא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו… (תרומות יא א)

…תני כהן שיצא לדבר עם חבירו, אם להפליג טעון טבילה, אם לשעה טעון קדוש ידים ורגלים… תני ישן טעון טבילה, נתנמנם טעון קדוש ידים ורגלים… (יומא יד א)

…ולא טובלין, דכתיב והזה וטבל, מה הזייה ביום אף טבילה ביום, מניין שההזיה ביום, דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי, כל מחויבי טבילות טובלין כדרכן ביום, חוץ מן הנידה ויולדת, שאינן טובלות אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום ובין בלילה, דרשה רבי חייא בר בא לצורייא נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, תמן אמרינן אפילו עיבר זמנה לא, מפני חמותה מפני כלתה. נידה שנאנסה וטבלה, רבי שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות, רבי לעזר בשם רבי חנינה טמאה בין לביתה בין לטהרות, מה טעמא, וכובס שנית וטהר, מה הראשונה לדעת, אף השנייה לדעת. מניין שהראשונה לדעת וצוה הכהן וכבסו… (מגילה כא א)

פעם אחת הטבילו את המנורה, אמרו צדוקים ראו פרושים מטבילין גלגל חמה. (שם כב א)

ואמר רבי יצחק בר נחמן רבי יהושע בן לוי היה בלדוקיא, והוה תמן רבי יודן נשייא בעא מיקרץ, אמר ליה המתן ואנו מטבילין את הגיורת הזו למחר, רבי זירא שאל לרבי יצחק בן נחמן למה… אמר ליה מפני שאין מטבילין את הגיורת בלילה… (יבמות מד א)

הטמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל, אפילו טבל, ספק יש בו מ' סאה ספק אין בו, שני מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד שאין בו, טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל, ספקו טמא. (מקואות פרק ב א, וראה שם עוד, וערך מקוה)

שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים שאובין והשאוב מן הצד, וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו, המקואות טהורין והטובלים טהורים, היה השאוב באמצע וירדו ג' וטבלו בהם ונתערבו, המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו… השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד… (שם ו ג, וראה שם עוד)

מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות, ירדו ב' וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור והשני טמא, רבי יהודה אומר, אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור, הטביל בו את הסגוס והעלהו, מקצתו נוגע במים טהור, הכר והכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים המים שבתוכן שאובין… מחט שהיא נתונה על מעלת המערה, היה מוליך ומביא, כיון שעבר עליה הגל טהורה. (שם ז ו, וראה שם עוד)

האשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית, כאילו לא טבלה, בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים, כשיטיל את המים טמא, רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא, בילד ובבריא טהור. נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה, טהורה מטומאתה אבל טמאה היא על גב רוקה, נתנה שערה בפיה, קפצה ידה קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה, האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין, ואם הדיח את ידו במים טהורים, רבי שמעון אומר ירפה כדי שיבואו בהם מים, בית הסתרים בית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן מים. (שם ח ד)

אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, רבי יהודה אומר של צמר ושל שער אינם חוצצין, מפני שהמים באין בהם… אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ, על השולחן ועל הטבלא ועל דרגש, על הנקיים חוצצין ועל הבלוסין אינן חוצצין… (שם ט א, וראה שם עוד)

כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן, או שהכניסן כדרכן ולא מרקן, או שמרקן ונשברו, הרי אלו חוצצין, כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל, הטבילו כדרכו בלא זבורית עד שיטנו על צדו, כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע, אינו טהור עד שיטנו על צדו… הכר והכסת של עור הרי אלו צריכין שיבואו בהם המים, כסת עגולה והכדור והאמום והקמיע והתפלה אינן צריכין שיבואו בהם המים, זה הכלל, כל שאין דרכו להכניס ולהוציא טובלים סתומים… (שם י א, וראה שם עוד)

אלו שאין צריכין שיבואו בהם המים, קשרי העני והנימין וחבט של סנדל והתפלה של ראש בזמן שהיא חוצה, ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת, ואזני החמת ואזני התורמל… ובגדים שהטבילן מכובסין עד שיבעבעו, הטבילן נגובין עד שיבעבעו וינוחו מבעבוען. כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקצוץ מטבילן עד מקום המדה, רבי יהודה אומר עד שיטביל את כולו, שלשלת דלי גדול ד' טפחים, ושל קטן י' מטבילן עד מקום המדה, רבי טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת, החבל שהוא קשור בקופה אינו חבור אלא אם כן תפר.

בית שמאי אומרים אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין, לא יפים ברעים ולא רעים ביפים, בית הלל אומרים מטבילין, כלי שהוא מלא משקה והטבילו, כאילו לא טבל, מלא מי רגלים רואים אותם כאילו הם מים, מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת… בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה, הקיאה טמאה וטמאתו, חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ, ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. (שם שם ג, וראה שם עוד)

תוספתא:

הקופץ למקוה הרי זה מגונה, הטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה, זה אומר לחברו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה, רבי יהודה אומר כבוש ידך עליו עד שתצא נפשו… (מקואות פרק ה)

מסכת גרים:

…והלא אתה רואה האומה הזאת נהרגים על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצוות… קבל עליו, הורידוהו לבית הטבילה וכיסוהו במים עד מקום הערוה, ואומרים לו מקצת דקדוקי מצוות, טבל ועלה אומרים לו דברים טובים… (פרק א)

ילקוט שמעוני:

תנו רבותינו, וקדשתם לטבילה… (שמות פרק ל, שפו)

מדרש הגדול:

ותניא, אם ראית איש תם בברכה, מהלך בענוה, ומשפיל קומתו, מדבר ודבריו נשמעין, מהיר בדרכיו, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס, דאמר רבי חייא אשריו ואשרי אמו שפוגעת בסוס, שבניה יהיו נאים בהליכתן, שומעין ומבינין בתורה… ותניא אם ראית בני אדם שדומין לכלב, מהלכין בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקניהם, ולשונם נפסק מלדבר, אם ראית איש במדה זו, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בכלב, ואם ראית בני אדם שבניהם דומין לחמור, לבם טפש ואינן לומדין תורה, מכוערין בהליכתן, והזבובין מתקבצין על פיהם, אם ראית איש במדה זו, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בחמור, ואם ראית בני אדם מדברין ואינן נאים בדיבור, לומדין ומשכחין, מהלכין בדרך והבריות משחקין עליהן, אם ראית איש במדה זו, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בעם הארץ, ותניא אמר רבי חנינה הטובלת שפגעה בכלב תחזור ותטבול שלא יגיעו בניה למדה זו, וכן אם פגעה בחמור או בעם הארץ לא תשמש עד שתטבול שניה, ואם פגעה בסוס תעלה ותשמש. (בראשית ל  לט)

רש"י:

וידיו לא שטף במים – בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאותיו, וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים. (ויקרא טו יא)

רמב"ן:

וכל אשר לא יבא באש – לרש"י כל דבר שאין תשמישו על ידי האור… מטבילן ודיו, ואינו נכון בעיני, שאין לשון תעבירו טבילה, כי היה אומר תביאו במים… וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה, אלא דרשו אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת… ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזאת מדבריהם, והמקרא אסמכתא, והצריכו חכמים אותה בכלי המתכות בלבד, מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון, ובכלי שני ובצונן… (במדבר לא כג)

רבינו בחיי:

לא שטף – כתב טבילה בלשון שטיפה, שלא יהא דבר חוצץ, אלא ישטוף גופו בידיו במים… (ויקרא טו יא)

משנה תורה:

…אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה, הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת, שבימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר ורחצו במים, זה בנין אב לכל טומאה שהוא בטומאתו עד שיטבול… (אסורי ביאה ד ג)

כל חייבי טבילות טבילתן ביום, חוץ מנדה ויולדת, שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה, השבעה כולן בנדתה, וטובלת בליל שמיני, וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל חמשה עשר, נתאחרה ימים רבים ולא טבלה, כשתטבל לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום יטעו, ותבא נדה אחרת לטבול בשביעי.

היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה, הרי זו טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום. (שם שם ו-ח)

אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבל במי מקוה כשר, ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה ובין המים, שאין לך מעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או בימים שהם כמעיין… (שם יא טז)

גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלשה… (שם יג ו)

הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן במי מקוה, ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות… (מאכלות אסורות יז ג)

דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים,  וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב,   ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם שהמכוין לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. (מקואות יא יב)

ספר חסידים:

…וסמכו אל לא תטהרי, וסמיך לה מקוה ישראל, שצריך טבילה וטהרה למתפלל, וכתיב באו על גבים לא מצאו מים, וכתיב וה' לא רצם. (רמח)

נשים רגילות לטבול שלשה פעמים במים טהורים, וטהרתם אטהר אתכם, וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל, לפני ה' תטהרו,  ולכך הטובל בערב יום הכפורים יכנס ראשו במים ג' פעמים… (שצד)

בעיר אחת לא היו מים רבים כדי לטבול בהם, והיה הישוב מקום ריוח, ורצון היהודים לגור שם, אמר להם החכם, כיון שאין שם מים אלא מים שנכנסין בהם הגנבים והכמרים קורין עליהם שם עבודה זרה שלהם, לא יתכן לנשים לטבול בהם, ואם יטבול סכינים וכלי מתכות וזכוכית באותן מים אין טוב לעשות ברכה לשם שהזכירו עליהם שם אלוהיהם. (תלט)

האיש המשיא את בתו יצוה לה שלא תעבור זמן טבילתה, ושלא תאמר לבעלה לא אטבול עד שתתן לי כך וכך מעות או אותו חפץ. (תקו)

אשה היתה צדקת והיה לה בעל רע עין, שלא היה חפץ ליתן צדקה ולקנות ספרים, וכשהגיע עיתה לטבול לא רצתה לטבול, אמר לה למה לא תטבלי, אמרה איני טובלת אלא אם כן תקנה ספרים ותתן כמו כן צדקה, ולא היה רוצה, והיתה ממאנת לטבול, קבל לחכם עליה, אמר לאיש לכך תהיה ברוכה… ואמר החכם לאשתו, אם תוכל לגרום בדברים שיעשה טובה הרי טוב, אבל בדברים שבינו לבינה אל תעכבי רצונו שלא יהרהר, שלא תעכבי הרונך ותרבי כעסו… (תתעג)

ספר החינוך:

ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על דרך הפשט, כי הענין הוא,  כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה,  כמו שהיה העולם כולו מים בטרם היות בו אדם, ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב ויכשיר מעשיו… ועל כן אמרו החכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי, מכל מקום כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן, ואם יהיו המים בכלי או אפילו עברו על כלי לא יתכן הענין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל, כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי, שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטבלו כאילו כל העולם מים… (תזריע, מצוה קעג)

…ועוד נאמר בענין, שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן… (מצורע מצוה קעה, וראה שם עוד)

של"ה:

ולענין טבילת בעל קרי לתורה ולתפילה בזה רבו הדעות בתלמוד ובפוסקים אם בטלוה או לא. ונמצא באגרות הרמב"ם כי ישיבות שבבבל תמהו עליו, למה היה מיקל כל כך בענין טבילות בעל קרי, והוא השיב להם שמימיו לא ביטל אותה, אלא שלא היה יכול לכתוב בחבורו כי אם היוצא מהדין. ואני אומר הבא לטהר מסייעין לו… אמנם אם לא הזדמן לא יניח בשביל זה לימוד התורה או התפלה, מאחר שלדעת רוב הפוסקים אינו חייב, מכל מקום יתלבש בקדושה לעתות התעוררות אין צריך לומר לראש השנה וליום הכפורים אלא אפילו איזה זמן מן הזמנים שירצה להתעורר לקדושה יעשה כן, ואני מעיד מאדם כשר אחד, שהיה נוהג כן לטבול עצמו בעתות ידועות לו, ולפעמים באיזה התעוררות, והיה נוהג גם כן לטבול ביום שטבלה אשתו מימי נדותה, כי אמר בלבו אולי היה בלבו איזה הרהור כשהיה פורש מאשתו, וגם בשביל קדושה יתרה שמחוייב אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש עשה כן… (אות ט)

מטעם הנ"ל כשבעלה בעיר היא טבילת מצוה, התרתי לאשה לטבול בליל שבת שחל תשעה באב בו, מאחר שרוב הפוסקים פסקו להתיר, אף שרמ"א בהג"ה כתב לחומרא, מצוה שאני, ובהיותי תופס ישיבה בק"ק פראנקפורט מצאתי מנהגים ישנים, וכתוב שם כדברי, בברכת הטבילה יש מחלוקת אם האשה תברך קודם הטבילה או לאחר שתעלה, וראיתי לחסידים ואנשי מעשה שהנהיג את אשתו כך, לאחר שתטבול כל גופה פעם אחת תעשה הברכה, ולאחר שתברך תטבול שנית, ובזה תעשה קדושה יתירה, ותהיה יוצאת גם כן לשני הדיעות. (שם)

עת לדבר עתה מכלל טהרת הקומ"ה, סוד מקוה, כי מקוה טהרה גדולה לקומה, על כן אותיות דדין כאותיות דדין.

מתבאר מהזוהר,  כי סגולת הטבילה היא להחזיר הנשמה למקומה, כי מי שהוא טמא אין לו נשמה, ובפרט הפוגם הברית נשמתו מסתלקת, וכל אדם צריך טבילה בכל ערב שבת, כמבואר בזוהר ויקהל, כדי לפשוט לבוש רוח חול וללבוש רוח קדושת שבת …הרי בכל ערב שבת ג' טבילות, ומי שטובל לשם תשובה באיזה היום מהימים צריך י"ד טבילות,   וטעמם מבואר בכתבי הקודש של האר"י ז"ל… (שם אות ק, ועיין שם עוד)

בענין הטבילה צריך לטבול ג' פעמים, טבילה ראשונה להעביר זוהמת עונות, אחר כך ב' טבילות כנגד נעשה ונשמע… (מסכת שבת ועיין שם עוד)

חייב אדם לטהר עצמו ברגל וילך לטבול, ומכל שכן ברגל הזה שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי השי"ת, כמו שכתב לך אל העם וקדשתם וגו'. וכתב בזוהר פרשת אמור משמע לטבול קודם עלות השחר, לאחר שלמדו כל הלילה, וכן הוא המנהג בארץ ישראל… (שם מסכת שבועות)

מצות הטבילה בערב יום הכפורים היא מצוה גדולה, והיא יתר בקודש משאר קדושות הטבילות שבכל ימות השנה, מי שנוהג בהם ויהיה כוונתו שעושה הטבילה בשביל תשובה ובשביל טהרה, כי יש דעות שונות בזה, מכל מקום אלו ואלו דברי אלקים חיים… וראוי להחמיר בזה בפרט מי שאינו זקן או חולה, אף על פי שיש קצת צערא דגופא לטבל במים קרים בעת הזאת, לפום צערא אגרא… וזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, והזהיר לעשות הטבילה בזמנה בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע… מהרי"ל היה נוהג לטבול ערב יום כפורים ג' פעמים, ובספר חסידים כתוב שראוי לטבול ג' פעמים נגד חטא עון ופשע… וכבר כתבתי למעלה שאפילו בטבילת ערב שבת ראוי לטבול י"ד טבילות, ושמעתי כי היו כת חסידים בזמנינו שטבלו ביום הזה ל"ט טבילות נגד המלקות, ואז האדם מתעורר במאד ובוער הקדושה בלבו… (שם מסכת יומא)

רמח"ל:

והנה צריך שתדע, כי יש ג' דברים למים, טבילה, נתינה נטילה, והיינו טבילה במ' סאה, ונתינה בט' קבין, נטילה לידים, והנה הנטילה היא במי חסד ממש, אך הטבילה והנתינה הם בסוד הגבורות שחזרו לבחינה זאת של מים, וסוד זה הענין הוא מה שאמרו רז"ל בריש כל מרעין אנא דם, בריש כל אסוון אנא חמר… (אדיר במרום עמוד פט)

ילקוט ראובני:

וראוי להיות זריז מאד בטבילת שבת שחרית, שאדם יוצא מקדושה לקדושה, כי אינה דומה חומרת יום שבת לליל שבת לענין רמז המלקות (המקוה) וסודותיו, וכל שכן אם קיים אדם מצות עונה שהוא צריך לטבול לקריו, אבל בלאו הכי נמי טוב ונכון לטבול דומיא דבין בגד לבגד ובין עבודה ועבודה דכהן גדול ביום הכפורים. (בראשית)

מלבי"ם:

וידיו לא שטף במים – …ומה שהוציא הטבילה בלשון שטיפת ידים, דרשו, שבא ללמד שאין צריך לטבול רק מקומות המגולים מגופו, כדוגמת הידים, לא בית הסתרים… (ויקרא טו יא)

ורחץ בשרו – בכל מקום כתוב ורחץ במים סתם, לבד בשמונה בספר ויקרא כתוב ורחץ בשרו, וכולהו לדרשא, א' מה שכתב במצורע ורחץ את בשרו במים, ודריש בספרא שבא ללמד שאין מצורע טעון מים חיים… ב' מה שכתב פה וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים, בא לדרוש שאין כליו טעונים מים חיים, ולכן הבדיל במלת בשרו, ג' וד' מה שכתב בפרשת אחרי ב' פעמים יכבס בגדיו ורחץ את בשרו, דרש פה להקיש כיבוס בגדים לרחיצת בשרו שיהיה בנקיות, והוא הדין שלא יהיה דבר חוצץ בין כליו למים, ה' מה שכתב לקמן ורחץ במים את כל בשרו, דרש לקמן מים שכל גופו עולה בהם. ו' מה שכתב באחרי, ורחץ במים את בשרו, דרשו (סוכה ו') שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים… ז' מה שכתב בפרשת אמור (כ"ב ו') כי אם רחץ בשרו במים, דרש בספרא שם, שלא יהא מרחיץ אבר אבר. ח' מה שכתב באחרי (י"ז י"ז) ובשרו לא ירחץ, דריש בספרא ללמד דעל כיבוס בגדיו אינו ענוש כרת… (שם שם יג)

רש"ר הירש:

ורחצת –  טבילה במים מכונסים באופן שהם כבתוך האדמה, להיות תחת המים זהו המצב הראשוני הקדום,  המים, בנגוד ליבשה הם המקום בו אין קיום לאדם, בעולם הים אין טומאה, (ראה כלים י"ז י"ג, ועוקצין ג' י"ח), טבילה כזו מסמלת את היציאה מרשות האדם בה תתכן הטומאה אל המצב הראשוני הקדום והתחלה חדשה לגמרי. (שמות כט ד)

יכבס בגדיו – הבגד נטהר בטבילה על ידי השקעת כולו במעיין או במי מקוה, טבילה זו קרויה כאן כביסה, ולשון זה שכיח גם במקומות אחרים ביחס לטהרת כלים, וזאת, אף על פי שעיקר משמעות לשון זו איננה אלא רחיצה רגילה של כלים, הרינו משערים שלשון זו באה להוציא מכלל טעות כאילו טבילה זו מועילה גם לטהרת אוכלים…

וטמא עד הערב – כל הטמאים, (להוציא נדה ויולדת) טובלים ביום, מי שטמא רק יום אחד טובל מיד, מי שטמא שבעה טובל ביום השביעי, ואין טובלים עד שתנץ החמה, עם גמר הטבילה מתחילה הטהרה לחזור, אך אין הטהרה שלמה אלא עם כניסת הלילה של היום החדש, עד אז הטמא קרוי טבול יום… (ויקרא יא כה)

במים יובא – בתורת כהנים אמרו, במים יובא כולו כאחת, יכול מקצתו, תלמוד לומר ובא השמש וטהר, מה טהרה האמורה למטן ביאת שמש כולו כאחת, אף כאן ביאת כלי כולו כאחת, נמצא שהכתוב הקיש את שתי השקיעות שהטהרה תלויה בהן, שקיעת הכלי במים ושקיעת החמה… (שם שם לב)

כבר עמדנו לעיל על הצירוף של ביאה במים וביאת שמש בתורת כהנים, וזו משמעות הקשר הפנימי שביניהן, שתי אלה מנתקים את הקשר שבין הטמא לבין רשות הטומאה, הטבילה מבחינה מקומית, הערב שמש מבחינה זמנית, מים המכונסים בשקע שבקרקע, בלי שניטל מהם אופיים כיסוד, מים אלה הם מחוץ לתחום הטומאה, וכבר אמרו בכלים י"ז י"ג כל שבים טהור, הוה אומר, כלים העשויים מחיות המים שאינם מקבלים טומאה, נמצא, שהתחום העיקרי של הטומאה הוא האדמה, היבשה, שהיא מקום משכנו של האדם, שעה שאדם טובל את כל גופו במים אלה, והוא שוקע בלי חציצה ביסוד זה, כבר ניתק כל קשר שבינו לבין תחום הטומאה, הרי הוא עוזב את קרקע האדם, וחוזר לשעה קלה אל עולם היסודות, כדי להתחיל חיים חדשים של טהרה. מבחינה סמלית הוא נולד מחדש, אם לאחר מכן גם שקעה לו חמה, וכך נגמר היום שראהו בטומאתו, כי אז, כלשון התלמוד בברכות ב' כבר "טהר יומא", והוא עבר ליום טהור, באותה שעה כבר ניתק הקשר שבינו לבין טומאתו, גם מבחינה זמנית… (שם שם מה)

משך חכמה:

וכבס האוסף – לא הזכיר כאן רחיצה במים, נראה דרמז בזה שצריך כונה בטבילה לקדש ולתרומה אבל לא לחולין, כדאמרינן נדה מערמת וטובלת בבגדיה, ואם כן באסיפה של האפר הכשרה בזר, שטבילתו לרוב לחולין, לא בעי כוונה, ויכול להיות גם כן טבילה וכבוס בגדים כאחד, והוא רמז דמעלות רק מדרבנן. (במדבר יט י)

מוהר"ן:

אמר שמקוה אינה מזקת כלל, והדאקטיר (רופא) שיאמר לו שמקוה מזקת אינו דאקטיר כלל, אדרבה טבילת מקוה טובה מאד לבריאות הגוף, כי יש נקבים קטנים הרבה בגופו של אדם, והם נקבי הזיעה שדרך שם יוצא הזיעה מן האדם, והם צריכין לפתוח, כי אם נסתמין נקבי הזיעה יכול ליחלש וליפול לחולשה חס ושלום, ועל ידי טבילה במים נפתחין נקבי הזיעה, וזה טוב מאד לבריאת הגוף, רק שלא יהיו המים קרים ביותר, כי אז מיא מטרשי להנקבים הנ"ל. (תנינא קכג)

שם משמואל:

ונראה דהנה כבר הגדנו שטומאה הוא לשון טמטום… שצורת הלב היא להיות פתוח לקבל הוראת השכל, אבל עבירה סותמתו, ושוב הוא נפרד הולך שובב בדרך לבו והנה הוא פגם הלב, ועל כן כל הטומאות טהרתן בטבילת מים, כי ידוע שאש מתיחסת ללב, שבו שורש החמימות, ומים מתיחסים למוח, ודמעות היורדות מהמוח הן הנקראות מים טהורים, וידוע שכל התיקונים צריכין לבא ממקום גבוה מהפגם, ועל כן כשהפגם הוא בבחינת הלב, טהרתו במים, בחינת המוח הגבוה מבחינת הלב, והנה כל זה בשאר סוגי הטומאות, אבל טומאת המת אינה כן… אכילת עץ הדעת טוב ורע שאוטמת וסותמת בכפלים הן בפני המוח והן בפני הלב, אם כן נעשים נפרדים לגמרי בלי שום חיבור, על כן נפסק שאיפת החיים ממקור החיים, ואינו דומה לשאר עבירות שאוטמות וסותמות את הלב בלבד, שמכל מקום נשאר החיבור מצד המוח, ועל כן שאר הטומאות מטהרין בטבילת מים שרומזים לבחינת המוח כנ"ל, אבל זה שנפגם גם בבחינת המוח, נפסק החיבור מכל צד, וזה שאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתה כפולה, רומז שבאה מסתימה כפולה… והרי התיקון צריך להתחיל ממקום שלא נפגם, היינו למעלה מהדעת והשכל… (שמיני תרפ"א)

כתיב מקוה ישראל ה', ואמרו ז"ל (יומא פ"ה) מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל. כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש, כי גבולות חלק הקב"ה בעולמו, ברואים שבים כיוון שהם עולים ליבשה מיד מתים, וכן ברואים שביבשה אינם יכולין לחיות במים, ועל כן  הטובל במים הרי הוא כאילו איבד החיות שהיתה לו מכבר, ומתחיל לחיות חיים חדשים,   על כן נטהר, כי איננו אותו האיש עם החיות שמכבר שנטמא… ולי נראה לומר בלשון אחר, הקדים מה שאמרנו במקום אחר בטעם טהרת המקוה, על פי מה שמצינו בזבחים מ"ג, וטומאתו עליו, מי שטומאה פורחת ממנו על ידי מקוה, הרי כי הטומאה היא ענין חיצוני המרחף עליו, ובבואו למקוה היתה פורחת ממנו, והיינו על פי שאמרו ז"ל בזוהר הקדוש, שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ, ועל יחזקאל שרתה הנבואה בחוצה לארץ, מפני שהיה על נהר כבר על המים, שהוא מקום טהרה, ובש"ס סנהדרין ס"ז כי כשפים נמוחין בנהר, ויש לומר הטעם, כי המים הם פשוטים ואין להם גוון כלל, רק כגוון הכלי הניתנים בו, ועל כן טומאה וכשפים שמקורם הוא שניות ודמיון ותמורה היפוך הפשיטות, על כן אין להם מציאות במים, שהוא מקום הפשיטות, ולכן בבא הטמא למים בהכרח פורחת הטומאה ממנו, כמו שהכשפים נמוחים במים, ומעתה יובן מאמרם ז"ל מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל, כי אדם השב אל השי"ת, וכתיב (תהלים ה' ה') לא יגורך רע, ועוונותיו בהכרח פורחים ממנו, כי זה גם כן ענין חיצוני שנדבק באדם על ידי עוונותיו, ועל ידי תשובה נדבק האדם בשי"ת וממילא פורח ממנו, כי שם אין לו שום מציאות… (שבת תשובה תרע"ב)

ר' צדוק:

תיקון למקרה הוא הטבילה כי על ידי זרע לבטלה מגיע עונש המבול כמ"ש בנדה י"ג, ומקבל על עצמו גם כן דוגמת מבול כרגע ותיכף יוצא, כי השי"ת אמר לא אוסיף וגו' כי יצר וגו' מנעוריו, רוצה לומר עוד טרם ידע הנער וגו' ובלא דעתו היצר רע מתגבר, וכן בשינתו… לכן גם דברי תורה שהוא מי הדעת מועיל גם כן, וצריך לזה דברי תורה בדחילו, שזה הוא היפך דאימה ויראה כמ"ש בברכות כ"ב א'… ולכן עזרא תיקן טבילה לבעל קרי כדי לעסוק בתורה באימה כדאיתא שם, והיינו שיתקן עצמו קודם… וכשהתחילה תורה בבבל בטלוהו לטבילותא, דזה מקרי ריחים בצוארו (שם בקידושין כ"ט), ובטול תורה שם בברכות, והכל א' שזה ענין תלמוד בבלי… כי על ידי זה ריבוי תורה והכל לטוב. (חלק ב צדקת הצדיק קז, עמוד לא)

על ידי התאוה מסתלקת היראה, וכמ"ש בטבילת בעל קרי בברכות כ"ב, משום דדברי תורה צריך באימה ביראה וכו', והתיקון לזה טבילה במים שרומזים למדת החסד ואהבת השי"ת שבאמת מהו תאותן של ישראל הקב"ה. כי התאוה והאהבה הם היפוך היראה כי הם ב' הפכים, רק בעבודת השי"ת הם מתייחדים, ועל זה רומז בטבילה, כי כל כונה שבלב שיוצאת לפועל במעשה היא מתחזקת, והמעשה במים שמקנחים באמת הלכלוך גם כן, ושומר מצות חכמים לטבול, וכמ"ש שם, גדר גדול וכו' ריקה וכו' שזה גידר בפני התאוות שעוצר תאותו כשאין לו מים לטבול ונמצא תאותו רק כרצון השי"ת, ואז הוא אחד עם היראה. וחז"ל סדרו דיני טבילת קרי לענין קריאת שמע ותפלה ביחוד שבהם עיקרי היראה כמ"ש בברכות ט' על פסוק ייראוך עם שמש,   ובמרגיל שהתאוה ממנו צריך טבילה דהיינו גם כן התעוררות ממנו שהוא נכנס לתוך המים וממשיך ומשעבד כחותיו למעלה,   ולכך צריך מ' סאה מים שכל גופו עולה, כי התאוה שבלב מעורר כל הגוף עד שכלי המעשה גומרין. אבל לאונסו שנראה שמלמעלה הכניסו התאוה בלבו בשינה שלא מדעתו די גם כן בנפילה ט' קבין שהמים נופלים עליו, דהיינו באתערותא דלעילא לבד שעולה בלבבו איזה אתערותא לאהבת השי"ת עד שנשפכת על פני כל חלל הלב… (שם קצב עמוד עב)

ים שעשה שלמה וכו' (עירובין י"ד א') כבר כתב הרמב"ם סוף הלכות מקואות רמז שיש במקוה, עיין שם. והוא גם כן בדברי רז"ל שילהי יומא להמשיל טהרת עונות לטבילת המקוה, ועו"ש שא' דומה לטובל ושרץ בידו וכו' ע"ש, ויסודו בכתוב "ומכל גלוליכם אטהר אתכם", ותשובה ששב להשי"ת בכל לבו רומז למים ורמז יש בדבר כמ"ש בספר החינוך כמו שהיה העולם כולו בתחלה מים במים וכאלו היום נולד וכו' ע"ש. ועוד דברים בגו על פי משנת"ל בדברינו כי התיקון ואמירת על טמא טהור הוא במדרגת שלא נברא שהוא היחוד הגמור, אז הוא תיקון הקודם, וזהו כשמתכסה כולו במים כאלו אינו בעולם כנ"ל. ואז"ל (יומא פ"ה) מי מטהר אתכם הקב"ה, הוא כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכשיטבול עצמו במים אלו שהוא דעת את ה' ויתכסה כל גופו, רוצה לומר שכל כחותיו יהיו שקועים בעסק זה, אז נטהר מעונות, שזהו הדביקות הגמור ובלבד שכל גופו עולה בהן, שכל תאותיו ומחשבותיו וכחותיו בפרטי פרטות אין להם שום תשוקה ורצון כל שהוא לעניני זה העולם רק למה שהוא רצון השי"ת ושקועים בזה לבד כולם א' לא נעדר. ושערו חכמים זה ארבעים סאה, כי סאה היא המדה היותר גדולה מעבירות, כמ"ש בסוטה ח' ב' בסאסאה וכו', אין לי אלא סאה וכו', כי מקום העבירות והחטאים הוא רק בזה העולם… ולכך כמו שהעולם הזה בעל גבול, כך העבירות יש להם גבול, מה שאינו כן המצות אין להם גבול… (חלק ג דובר צדק עמוד יד, וראה שם עוד על שיעור מקוה)

… וכעין שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות מקואות, בענין הטבילה שהוא גזירת הכתוב, ואף על פי כן רמז יש בדבר, כשם המכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האוון ודיעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור וכו', שעיקר הוא כוונת הלב להתטהר ולהתקדש, וכעין שמצינו בפרשת עגלה ערופה וכל זקני העיר וגו' ירחצו את ידיהם וגו', וכן ענין לאסחא גרמיה (לרחץ) הוא רחצו הזכו וגו', ומצינו רמז לזה בגמרא (שבת כ"ה), ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו וכו' ודומה למלאך ה' צב-אות, דכמו מלאך אינו יודע משום רע, שאין בהם יצר הרע, וכן אחר הרחיצה משיג הנשמה, שהם הכתרים דמתן תורה, שנעקר יצר הרע מהלב… וזה גם כן המכוון בטבילה בערב שבת, שנעשה בשבת בריה חדשה בלא שליטת יצר הרע, כמו שעשה האלקים את האדם ישר, והעיקר הוא המכוון שהוא רחצו הזכו וכנ"ל… (פרי צדיק שמות ויקהל ו)